כישרונות מבוזבזים
נעמה צפרוני
(מתוך הספר "קודם תסתרקי")
.
משחר נעוריי יועדתי להיות אישה בעלת כישרונות מבוזבזים. אם הייתי טובה בחשבון, ייתכן שהיו מייעדים לי קריירה של אדריכלית; ואם הייתה ניכרת בי תשוקה עזה וחסרת פשרות לאמנות, זה היה עשוי להתקבל בסופו של דבר. אבל מאחר שלא גיליתי כישרון במקצועות הריאליים ואף לא משהו שאפשר לקרוא לו דחף בלתי מתפשר לאמנות, נידונתי להיות בחורה מעניינת ובעלת כישרונות מבוזבזים.
כאשר אני אומרת יועדתי וכו', מתבקש שאפרט את ההיסטוריה המשפחתית שלי וכיצד עוצבתי על ידי המיזוגניות של אבי ועל ידי השנאה של אמא שלי לחיי אמנים. אעשה זאת בעזרת שתי דוגמאות קצרות. אבא שלי ציטט פעם בלעג אישה אחת שאמרה שהיא ״רוצה למצוא את עצמה.״ אני חושבת שאותה אישה עזבה בסופו של דבר את בעלה. כשאבא שלי התיז את המילים ״רוצה למצוא את עצמה״, פניו התעוותו בבוז והיה ברור שאין דבר כזה ״עצמה״ שאחריו אפשר לחפש. היה ברור שאותה סכלה סובלת מיומרות שיובילו אותה לאבדון. אמא שלי, לעומת זאת, סיפרה לי שפעם אחת בנעוריה — באותה תקופה היא גרה עם אבא שלה בתל אביב ואמא שלה גרה בירושלים עם אחותה – הלכה ברחוב הרצל (נדמה לי) וראתה אישה תמירה מאחור. היא ראתה שהאישה לובשת מעיל עם צווארון פרווה והרגליים היפות שלה עטופות בגרבי משי. לאחר רגע היא הבינה שזו אמא שלה, והנה היא כאן בתל אביב ואפילו לא באה לבקר אותה. אולי לא ניתן להבין מהדוגמה הזאת שכאשר לאמא שלי עוד לא מלאו שנתיים, אמא שלה נסעה לווינה ללמוד אמנות, וכשאמא שלי הייתה בת עשר ואחותה הצעירה אורה הייתה בת חמש נסעה שוב, הפעם לארצות הברית, ושתיהן התגוררו עם אבא שלהן בבית אמו האלמנה, עם אחיותיו ואחיו הצעירים, כמו שתי יתומות קטנות.
כשאורה הייתה בת חמש-עשרה בערך ולמדה בגימנסיה רחביה, היא הלכה שלובת זרוע עם בת כיתתה בהפסקה בחצר, כאשר החברה הצביעה על אישה שעברה לה ברחוב, מעבר לגדר, ואמרה: ״תראי את האישה המשוגעת הזאת.״ אורה הביטה באישה החבושה כובע קש גדול שנשאה מזוודונת, כן ציורים ושרפרף קטן לישיבה. אורה סיפרה לי שהיא לא אמרה מילה, אך הובילה את החברה לכיוון אחר. זו הייתה אמא שלה, צועדת בדרכה לעמק המצלבה, לצייר נוף – גבעה עם עצי זית.
כך שאני לא יכולה לבוא לאף אחד בטענות. אמנם בעיני אמי כישרון בולט פירושו ״אגואיזמוס״ שמוביל להזנחת הילדים, ועל כן מותר לך להיות אמן רק בתנאי שאתה גאון; ובעיני אבי אישה בעלת משאלות היא מגוחכת, אלא אם כן היא אלמה מאהלר, למשל. בסופו של דבר אני עצמי ייעדתי את עצמי להיות אישה בעלת כישרונות מבוזבזים. בניסוח הזה שמצאתי הדגש מוסט אל המילה הקשה והלא נעימה, ״מבוזבזים״, אבל יש לשים לב היטב דווקא למילים ״אישה בעלת כישרונות״.
הו, אישה חזקה בעלת כשרונות! איזה עונג ניתן להפיק ממנה. היא יכולה לברוא עולמות שלמים, כמו למשל בית. שולחן וכיסאות מתחת לעץ התות. גזר שנזרע בערוגת הגינה. ילדים בקיץ בגיגיות מלאות מים. מדורה בחורשה בסוף האביב והגשם יורד עלינו דק מבעד למחטי האורן. זו הייתה האמנות שלי: אורז וירקות. הולכים לחורשה בערב לראות את הכוכב מתחת לירח. אומרים: ״הכוכב בזווית הזו רק פעם בעשרים שנה.״ תופרת כנפי בת היער לפנות בוקר בפורים. הניירות הגדולים הפרוסים על המרצפות, צבעי הגואש והמכחולים, ההצגה על השועלים שעשינו על פי חלום שתמר סיפרה. הפתקים שהטמנו בכיסים של בגדי החורף כדי שנמצא שם עוד כמה חודשים ״מכתבים משנה שעברה״. זו הייתה הממלכה שלי. לא הייתה לי תחושה של הזמן העובר, כלומר של חיי הצועדים בסך. בקיץ – ניסע לים! ניסע לים! את הילדים המנומנמים עדיין נישא על כפינו אל תוך המכונית, וכמו אמא שלי, אכין מבעוד מועד סנדוויציים, ביצים קשות ומלפפונים מקולפים. בחורף נשאף ללכת אל הוואדיות במדבר.
ובכן, לא הייתה לי ראייה לטווח רחוק. כך, למשל, שחמט אף פעם לא הצלחתי ללמוד. כללי המהלכים של הרץ, המבצר, המלך והמלכה או הסוס לא נחרתו בראשי. גם בדמקה בדרך כלל הפסדתי. הלוח על ארבע פאותיו ועל כל ריבועיו לא נרשם במוחי כתבנית אחת ואף פעם לא יכולתי לתכנן כמה צעדים קדימה, בהתאם לפעולות אלו או אחרות של היריב. וגם עצם קיומו של יריב היה מהלך בלתי נסבל של המחשבה.
אמא שלי חינכה אותי לסדר העדיפויות הבא: קודם תסתרקי, אחר כך תקראי ספר, אחר כך תסדרי את החדר, אחר כך תעשי שיעורי בית ותשחקי עם חברות, אחר כך תגהצי את המפות ואת הסדינים שמונחים במרפסת של המטבח, ואחר כך, אם נותר לך זמן, תכתבי שיר. הזמן עבר בציפייה נסתרת. כי כאשר הייתי בת שש-עשרה בערך קניתי בשבוע הספר את רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה של רילקה. ספר משעמם; אבל בעמוד 14 מצאתי קטע ששבה את לבי. בשירים, כותב רילקה, מצליחים מעט מאוד, אם כותבים אותם בגיל צעיר. צריך לחכות עם אלה ולאגור דעה ומתיקות במשך חיים ארוכים ככל האפשר, ולאחר מכן, לפני סיומם כבר, ייתכן אולי לכתוב עשר שורות שתהיינה טובות. כי למען שיר אחד – זכרתי את מצוות רילקה היטב – הכרחי לראות הרבה ערים, אנשים וחפצים, נחוץ לחוש איך עפות הציפורים וכו' וכו'. ועוד הוא אומר שצריך שיהיו זיכרונות על לילות אהבה רבים – ובכן, חיכיתי. הזמן לא נחשב בעיניי. הזיכרון שלי חד כשל אבי, והוא עומד לרשותי בכל רגע. לא די גם בכך שיש זיכרונות, קראתי בספר של נסיך המשוררים. צריך לדעת לשכחם, שכן הזיכרונות כשלעצמם עדיין אינם שירה. רק שעה שהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה, אלמוניים ובלתי נפרדים עוד מעצמנו, רק אז ייתכן כי יקרה ובשעה נדירה מאוד תיווצר ותעלה מתוכם המילה הראשונה מבית של שיר. התפתיתי לשקרים של רילקה. האמנתי שעליי להתנסות, לנצור את הזיכרונות ואף להיפטר מהם, ואז, בשעה נדירה מאוד, תיווצר מאליה המילה הראשונה וכו'. מאליה תיווצר. ובכן, הבטתי. את מה שראיתי ברחוב לא ראה איש. את זה ידעתי. להביט למדתי מאמא שלי; גם זאת ידעתי היטב. ובכן, חיכיתי.
אני לא יכולה שלא לשים לב עד כמה אני נסערת. אולי בגלל ההתרגשות הזו, בעצם, לא יכולתי לכתוב. זה לא רק כי פחדתי שהכתיבה לא תהיה מוצלחת ולא משום שלא יכולתי להחזיק את שדרת הסיפור לאורך זמן, אלא בשל ההתרגשות שמקימה אותי לסדר את המיטה ההפוכה, למשל. תוך כדי קיפול הכביסה אולי אירגע. מדוע אני נרגשת כל כך? אקום ואעשה דבר מה, שהרי אפילו אם צדתי רגע אחד או שניים, את הסיפור כולו – את העולם שירשנו מאמא – לעולם לא אוכל להעמיד כראוי. ובכן, אסלק מעליי את המצוקה על ידי מילוי חובות כלשהן.
.
נעמה צפרוני, קודם תסתרקי, הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2024
.
» במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת צבי אייזנמן, מתוך האסופה "שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש"
.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
