״שלושת השטרות אשר לא שולמו מצערים אותי מאוד. אצלנו לא משלמים עכשיו משכורת והכסף לא הגיע לידי. על פי החוזה יש לך הרשות הגמורה לבוא בכל עת ולקבל בחזרה את הפסנתר באין מפריע. בכבוד רב, ד׳ בן-גוריון״

הימים ימי חורף, חודש דצמבר שנת 1931 בפלשתינה-א״י. משפחת בן-גוריון הצעירה, אבא דוד, אמא פולה והילדים: גאולה בת ה-13, עמוס בן ה-11 ורננה הקטנה בת השש, עברו זה לא מכבר לגור בביתם החדש ב״שכונת הפועלים״, לא רחוק מ״בית החינוך – בית הספר לילדי עובדים״ במערב המתפתח של העיר העברית החדשה – תל אביב.

יו״ר מפא״י ומנהיג תנועת הפועלים שבעת הזו מתעצם כוחה מאוד בקונגרס הציוני, המוסד הפוליטי החשוב ביותר של העם היהודי, מסכם בדייקנות ביומנו את הוצאותיו. בהן ההוצאות על הקמת ביתו, בית מספר 17 בשדרות קק״ל שנהפכו לימים לשדרות בן-גוריון, והיום הוא המוזיאון המשחזר את המגורים ושגרת חייה של משפחת ראש הממשלה הראשון.

וכך הוא כותב: ״תשלום לאדריכל 11,9 לירות ישראליות, קנייה של ארונות ב-20 לירות ומזנון בחמש. הובלה והעברת החפצים 8 לירות, שולחן בלירה וחצי, 4 כסאות גבוהים ו-6 כסאות נמוכים 2,80 לירות, וגם כסא לפסנתר – לירה אחת בלבד״.

אז כסא לפסנתר פולה ודוד קונים בעצמם, אך את הפסנתר שהוא רהיט יקר הם שוכרים מאדון הופנקו מתל אביב, תמורת דמי שימוש חודשיים. נותנים בידיו שטרי חוב עתידיים (צ׳קים), שבצוק העתים ולמרבה הצער – לא כובדו.

״לבן-גוריון לא היתה חיבה או רגישות מיוחדת למוזיקה״, אומר מיכאל בר זוהר, מחבר הביוגרפיה המקיפה על בן-גוריון. ״הוא לא התעניין ולא העריך יצירות ולא היתה לו אוזן מוזיקלית. פעם, אחרי מלחמת ששת הימים, השמיעו לו את ׳ירושלים של זהב׳. בן-גוריון התרגש מהמילים וניסה להצטרף בקולו וזה לא כל כך הצליח…״, צוחק בר זוהר. הוא מסביר שביקוריו המתועדים של בן-גוריון בקונצרטים נועדו לצרכים פוליטיים. ״הוא אירח נגנים ומנצחים נודעים, כי זה היה טוב לשם הטוב. ובפרמיירה לאופרה בתל אביב, לבן-גוריון היה מאוד חשוב להגיע ולהתיישב בכסאות השמורים למכובדים בין השגריר האמריקאי דאז ג׳יימס מקדונלד והשגריר הסובייטי סרגי ירשוב. לא האופרה סיקרנה אותו, נוכחותו הפומבית לצד שני השגרירים של המעצמות המתקוטטות היתה המניע והעיקר – הצהרה כי שתי המדינות החשובות מכירות במדינת ישראל הצעירה. יותר דחוף ומעניין מבחינת בן-גוריון מכל הסצנות והשירה על הבמה״.

ולמרות זאת, וחרף שקצרה ידם מלשלם את דמי השכירות בראשית שנות ה-30, השיגה לבסוף המשפחה פסנתר וזה הוצב בבית. גאולה הבכורה קיבלה ציון ״מצויין״ בתעודה הגמר של שיעורי חובה בפסנתר בכיתה ב׳, אך ככל הנראה לא המשיכה לנגן.

לעומתה, רננה בת הזקונים, כותבת בגיל 9 לאבא שבחו״ל: ״אני אנגן בקרוב בקונצרט, בעוד ימים מספר ובבחינה שתתקיים בקרוב״. אגב כך מבטיחה הקטנה שלא תחלל את קדושת חג הפועלים החשוב: ״שעורי [בפסנתר] היה צריך להיות באחד למאי, ולכן החלפתי אותו ליום שלוש במאי…״.

הילדה רננה מתמידה בתרגול ובאימוני הנגינה. הנה היא כבר בת מצווה ואבא המבקר בציריך קונה לה באירופה תווים של בטהובן, וספר תולדות המוסיקה, ושמלה. ביומנו הוא מציין את המחירים ומסכם את ההוצאות: ״רננה, כספי ב״ג, מתנות״.

שנה חולפת, ספטמבר 1938, שוב ההורים נעדרים מהארץ לזמן ממושך ורננה בת ה-13 משגרת מכתב: ״שלום לכם אמא ואבא.. ביקרתי בבית. הגנן גזז את העשב [דשא] ועקר את כל העשבים לכבוד ראש השנה… ביום ד׳ אני מתחילה ללמוד בגמנסיה. מכיוון שהצטרכתי לקחת תווים [לנגינה] הייתי אצל שרה ולקחתי את מפתח הבית. הארונות סגורים ולכן אבקשך לכתוב לי איה המפתחות כי אני צריכה מעיל גשם ושמלות. ירד גשם בתל אביב! ובחיפה ירד כבר היורה״.

לאן יכול פסנתר להיעלם?

מוזיאון בן-גוריון בתל אביב משחזר את מראה הבית בימים שגרו בו ראש הממשלה עם משפחתו. צוות המוזיאון התגייס לפני כשלוש שנים לטיפול באוספי התצלומים והאלבומים. תוך כדי סידור וארגון נמצאה מעטפה לא מתוארכת ובתוכה צרור תמונות שתיעדו את פנים הבית. באחת התמונות נראה הסלון: הכורסאות, השטיח, שולחן הקפה, התמונות על הקירות, פסלים וקישוטים – כל הרהוט והחפצים שנמצאים בו גם היום. למרבה ההפתעה והפלא בתמונה הישנה נראה גם פסנתר כנף: ניצב מלוא הודו והדרו במרכז סלון הבית.

מכאן משתלשלת עלילה בלשית: מצד אחד תצלום המעיד על קיומו של פסנתר, ולפי חפצים נוספים בתמונה מתוארך לתקופות מאוחרות. מנגד – הפסנתר איננו. לאן ואיך יכול להיעלם פסנתר?

התחיל פשפוש במסמכים. בצוואה שכתב בן-גוריון כחצי שנה לפני מותו הוא ציין בפירוש: ״אני מצווה למדינת ישראל את ביתי בתל אביב, [את] הספריה והנכסים שבו למעט חפצים וכלים אישיים, על מנת שישמשו מוסד לקריאה, לעיון ולמחקר״.

כלומר אם היה פסנתר בבית, הוא היה אמור להישאר. פשפוש נוסף הוביל לצוואתה של פולה. מסתבר שלגברת בן-גוריון היו תוכניות אחרות לגבי נכסי המשפחה: ״אני מצווה ומשאירה לבתי רננה בן-גוריון את פסנתר הכנף שלי וכן את שכמיית החרפנים שלי״, הורתה בצוואה שנכתבה באביב 1956. פולה הלכה לעולמה חמש שנים לפני בן-גוריון, כשהזוג התגורר בשני המעונות במקביל: בבית בתל אביב ובצריף שבקיבוץ שדה בוקר.

כשצוות המוזיאון מגלה את הפסנתר בתצלום, רננה אינה בין החיים למעלה מעשור. בנה יחידה אורי, אשר לא הקים משפחה משלו, מתגורר בגפו בתל אביב וגם הוא כבר אינו איש צעיר. מנכ״לית מוזיאון בית בן-גוריון, נילי מרקמן, מתקשרת עם אורי ומבקשת לבקרו ובליבה תקווה – אורי גר בדירה שבה גרה לפניכן רננה אימו, אולי שם תימצא האבידה? ואמנם תקוותה מתגשמת, היא מזהה את הפסנתר מהתמונה אצל אורי בסלון.

אורי אינו מנגן, מעולם לא ניגן בכל כלי נגינה. מודע לכך שבבוא יומו שלו, הפסנתר עלול להתגלגל למקומות שונים ומשונים, אורי מסכים ואף מביע רצון להחזיר את הפסנתר לבית סבו וסבתו, מזכרת ומורשת לדורות הבאים. יתרה מכך, הפסנתר הגדול תופס מקום רב ואם יוחזר, ירווח מעט המקום בסלון דירתו הקטן.

הו אז צצה בעיה חדשה, ואותה באמת לא יכלו לצפות מראש: כשרננה לקחה אליה את הפסנתר כמצוות אמה, אי אפשר היה להעביר אותו בחדר מדרגות בית הקומות המשותף, ולכן הכניסו אותו לדירתה דרך המרפסת. ברבות הימים המרפסת נסגרה בקיר בנוי וכך נסתם המוצא לפסנתר. מה עושים? מקישים על דלת השכן הצמוד ומבקשים בזהירות: התסכימו להעביר אצלכם פסנתר ולשחרר אותו מהבניין דרך המרפסת שלכם? קצת מופתעים מהבקשה המוזרה, שמעו השכנים את תולדותיו וייחוסו של כלי הנגינה המדובר והסכימו להיכנס מתחת לאלונקה.

כך, פחות או יותר בשלהי הקורונה, במבצע שחייב סגירת רחוב עירוני בתל אביב, כלל גיוס של דיירי בית משותף בשתי דירות שונות ומנוף אחד גדול, הובל הפסנתר של רננה בן-גוריון חזרה לבית הוריה, והוצב בו מחדש למשמרת עולם, לשיחזור שלם ומלא של סלון בית ראש הממשלה הראשון בישראל.