הפיל הצבעוני מביט קדימה מתוך ציור התלוי על קיר בקומת הקרקע של בניין עיריית ראשון לציון. גופו כחול, ירוק, כתום, צהוב ואדום, והוא מצויר במשיכות מכחול רחבות. אולי הוא לא מתאים לנופי הסוואנה האפריקאית, אך בעיני עדן בן רובי, האמנית המקומית שציירה אותו, הוא נראה טבעי לחלוטין.

הציור שבה את ליבה של מירב בן רובי, עד כדי כך שהיא הדפיסה אותו על חולצה שלבשה בזמן שהתראיינה לסרט קצר על חייה של בתה, בת ה-23. עדן בן רובי נרצחה עם בן זוגה, אריאל ביטון, על ידי מחבלי חמאס לאחר שנמלטה מפסטיבל המוזיקה נובה והסתתרה במיגונית ב-7 באוקטובר 2023.

עדן ציירה את הפיל במהלך סדנת אמנות בת שבועיים בהודו, שם ביקרה בקיץ האחרון לחייה. מכיוון שהבד לא התייבש עדיין כשעדן עזבה את הודו, מנהל הסדנה לקח על עצמו לשלוח אותו בדואר מאוחר יותר. הציור הגיע אל עדן שבוע לפני הירצחה.

כשתיסגר התערוכה בעירייה — המציגה יצירות של שישה תושבי ראשון לציון שנהרגו בפסטיבל הנובה ובמלחמה מאז — הציור יחזור לבית משפחת בן רובי, שם הוא היצירה היחידה של עדן שמוצגת. זה לא שעדן אהבה פילים במיוחד, הסבירה מירב האם. אלא שבתה התרשמה במיוחד מפוסט באנגלית שקראה:

עצות מפיל
תעשה רושם ראשוני גדול.
אל תעבוד עבור בוטנים.
היה קשוב
דע מתי לדרוך במקום הנכון.
היה עדין, לא משנה מה גודלך.
תחשוב בגדול.
הסתער קדימה.

"זו הייתה עדן: היא האמינה שלא משנה מה הגודל שלך — תביא רעיונות גדולים," אמרה. "תשאיר רושם, כזה שלא ישכחו."

עדן, בעלת הצמות הבלונדיניות, אהבה ליצור. "גלריה בניו יורק" הייתה אחת המטרות שכתבה ברשימה במחברת שנמצאה מתחת לכרית שלה. עדן לא הספיקה לפתוח גלריה, אך מירב הגשימה עבורה את הדבר הקרוב ביותר לכך – היא אירגנה תערוכה ודאגה שעבודותיה של עדן, יחד עם עבודות של קורבנות נוספים מפסטיבל הנובה, יוצגו בשכונת צ'לסי במנהטן בחודש אפריל.

"מה שנגע בי ביצירות של עדן היה הכנות שבהן. אפשר להרגיש את הרגשות שלה ואת החיבור שלה לאנשים, למקומות ולדברים שהיו חשובים לה," אמרה ג'וליה לוין, שותפה לארגון האירוע בניו יורק שבדירתה תלוי עותק של ציור פיל נוסף של עדן, הפעם בסגנון הודי.

עדן הייתה מציירת, רושמת ויוצרת. היא עשתה קעקועים לחברים. נראה היה שהיא חברה של כולם, מישהי שמשמחת, מעודדת ומרוממת את הרוח, מישהי שמחמיאה לאחרים בחופשיות. היא אהבה לרקוד ולשיר ולחייך. זה הקונצנזוס שעולה מתוך הסרט שנעשה על חייה, "After Eden".

הסרט נוצר על ידי צעירים יהודים מיוון, ארץ מוצאם של בני משפחתו של אביה של עדן, עוזי. במהלך חודשי הקיץ, נהגה עדן לנסוע ליוון על מנת להשתתף במחנה קיץ יהודי, שם עבדה מאוחר יותר כיועצת. כשמירב ועוזי ביקרו באקרופוליס בפסח האחרון, קופאית מקומית זיהתה את מירב כאמא של עדן.

"אני לא כמו כולם. זה די ברור. זו גם הסיבה שאני אצליח", אומרת עדן בקטע שנכלל בסרט.

קרן וייסהאוס, אוצרת התערוכה בראשון לציון, סיפרה שהיא נפעמת מתנועת משיכות המכחול של עדן, מהשימוש הרב בצבעים ומהעליזות שמשתקפת ביצירותיה. בתערוכה מוצגות כתריסר מיצירותיה, כולן סקיצות ורישומים למעט ציור הפיל.

"התצוגה מעידה על האישיות של עדן, על כך שראתה את האור בכל דבר," אמרה וייסהאוס. "רואים כמה היא הייתה תוססת, כמו מים מבעבעים. בדיוק כמו שלכל אחד יש סגנון כתב יד ייחודי, כך גם אצל אמנית – אפשר ללמוד על האישיות והסגנון שלה. רואים מהיצירות שלה שהיא מלאת אנרגיה, חיובית ואופטימית. אפשר לראות דרך הנושאים שבחרה ביצירותיה שהיא רואה את היופי בעולם ובאנשים."

זה בולט גם בציורים של עדן שווייסהאוס לא כללה בתערוכה — " הם מאוד צבעוניים, רוויים בצבעים, כמו כשציירה שקיעות," היא אמרה. "רואים את התשוקה שלה לחיים."

הדבר המדהים ביותר ביצירות ובתערוכות הוא שעדן מעולם לא למדה אמנות. "הכל הגיע מהראש שלה, מהדמיון שלה," אמרה מירב.

אנשים ממשיכים לחלוק לעדן כבוד. אירוע יוגה מתקיים לזכרה במיאמי, וערב טעימות יין נערך בישראל. השף הידוע משה שגב הוסיף קוקטייל "שקיעות של עדן" לתפריטי המסעדות שלו בפתח תקווה ובהוד השרון על שמה.

"כל מי שעושה משהו לזכרה של עדן מחזק ומרגש אותנו מאוד. הכאב תמיד שם, אבל זה עוזר. זה מבחינתי אומר, 'תראו, אנחנו לא שוכחים אותה'," אמרה מירב.

"בכל פעם שאני מנציחה אותה בדרך כלשהי, אני מרגישה אותה קרוב ללב שלי."

***

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

מחזיק המפתחות שהכינה ענבר הימן כמתנה לשותפתה למעונות במכללה, נעמי גולדשטיין, כלל אלמנטים סטנדרטיים, כמו שרשרת המשלבת מתכת וחוט. בקצה השרשרת ישנו כפתור פלסטיק בצבע ירוק-ליים, שככל הנראה הימן לחצה עליו מאות פעמים כדי ליצור בעזרתו אמנות. זו הייתה פייה ממיכל ספריי צבע, הכלי המועדף בעבודתה. הימן השתמשה בספריי צבע כדי לעטר פריטים שמצאה, כמו חלקי צעצועים שנזרקו, ולאחר מכן מיחזרה אותם ליצירות אמנות שמכרה – מסגרות לתמונות, עגילים או מחזיקי מפתחות.

הימן השתמשה במיכלי ספריי צבע גם בצורה קונבנציונלית יותר, אם אפשר להשתמש בתואר כזה בהקשר של אמנות גרפיטי. הז'אנר משך את הימן משום שכפי שסיפרה לקרוביה ולחבריה, הוא נגיש לכולם בחוץ, במרחב הציבורי, ולא רק למי שמשלם כדי להיכנס למוזיאון.

"היא גם התרגשה מהסיכון שביצירת גרפיטי על רכוש ציבורי," אמרה גולדשטיין. "היא אהבה שבגרפיטי אפשר להיות מוערך ואנונימי בו זמנית."

הימן כינתה את עצמה "השאלה הורודה" (Pink Question) בשל צבעה האהוב וסקרנותה — כינוי שקיצרה ל"Pink" (ורודה). בשם זה היא נצרבה בתודעה והפכה מוכרת. הימן בת ה27 הייתה אחת ממאות האנשים שנרצחו בידי החמאס במתקפה האכזרית ב-7 באוקטובר 2023, בפסטיבל המוזיקה נובה בקיבוץ רעים, כחלק מטבח שנמשך יום שלם וגרם למותם של יותר מ-1,200 בני אדם בצפון מערב הנגב בישראל. המחבלים חטפו את גופתה של ענבר ועדיין מחזיקים בה בשבי.

קרוביה של הימן ממשיכים לפעול בישראל ומחוצה לה להשבת גופתה. המאמצים שלהם כוללים את הפצת הבשורה והמסר בדרך שהיא כנראה הייתה מעריכה. "Free Pink" (שחררו את הורודה), הוא המסר שנכתב בגרפיטי באנגלית — על סלעים לצד מסילות הרכבת בצפון הארץ, על קיר כביש מהיר, באותיות באנגלית ובעברית, בכביש 471, לא רחוק מבית הוריה של הימן בפתח תקווה. גם בין כניסות לחנויות ברחוב העצמאות העמוס בחיפה מופיע מסר שנראה כי נכתב על ידי חבריה לספסל הלימודים במכללת ויצו לעיצוב וחינוך: "RIP Pink: Rest in Paint" (נוחי בשלום ורודה: נוחי בצבע). והמסר מופיע במקומות רבים נוספים.

האמנות, במידה מסוימת, היא זו שהביאה את הימן לפסטיבל הגורלי. היא הביאה איתה לפסטיבל לפחות שלושה מציוריה כדי לנסות למכור אותם שם. גולדשטיין ואמה של הימן, יפעת, לא יודעות אם הצליחה בכך או אם היצירות שלה שרדו את הטבח. הימן גם נמשכה לפסטיבל הנובה בגלל המוזיקה, הריקודים — וההזדמנות לעזור. היא נשכרה לעבוד שם כ"הלפרית" (עוזרת): מי שמסייעת לאנשים במסיבה ששתו, עישנו או שאפו יותר מדי.

"היא אהבה אנשים ללא שיפוטיות. היא נגעה בכל כך הרבה אנשים. היא עזרה לאנשים," מספרת יפעת. הימן פעם עזרה להרגיע חברה שהיתה במצב אובדני ושקלה לפגוע בעצמה. בזמן שלמדה בויצו, היא התנדבה בבית ספר תיכון בחיפה והעבירה סדנאות לאמנות גרפיטי וכתיבה יצירתית. במהלך שירותה הצבאי, הימן ארגנה ערב שירה עם מיקרופון פתוח לנוער בירושלים; שם היא וגולדשטיין נפגשו לראשונה.

"ענבר פשוט חיה את האמנות כל יום," אמרה גולדשטיין.

יעל ברנע-גבעוני, מרצה של הימן במכללת ויצו התרשמה מאוד מפרויקט הגמר שלה בשנה השנייה ללימודיה. המטלה דרשה לספר סיפור בחמישה חלקים בתלת-ממד. הימן יצרה משפחה בת חמישה אנשים מפחיות צבע ספריי, כפתורים וחומרים נוספים. היא השתמשה בצבעים עזים לגופם ובעזרת חתכים ייחודיים ממתכת יצרה שיניים, כדי לתת מאפיינים מובהקים ל"שבט" המשפחתי שיצרה, אותם כינתה ברנע-גבעוני "מפלצות נחמדות". "הפרויקט ביטא את הדמיון והפראיות של ענבר", אמרה. "היא לא הייתה טיפוס שמרני. היא הייתה נועזת".

יפעת, אמה של הימן, זוכרת שבתה החלה ליצור גרפיטי עם חברים כשהייתה בערך בת 15. כמה שנים לאחר מכן, היא ציירה סימן שאלה ורוד ליד קיר הבית. גם בחיפה, היא הייתה יוצרת גרפיטי בשעות הקטנות של הלילה, לבדה או עם מישהו שהגיע כדי "לשמור" ולבדוק שהשטח פנוי. "זה היה סוג של מרד, כמובן", אומרת יפעת.

הימן הכינה את עצמה לקריירה בעיצוב ומיתוג אמנותי, למשל עבור חברות היי-טק, מספרת יפעת. הימן ובן זוגה, שגם למד איתה במכללת ויצו, נועם אלון, תכננו לפתוח יחד סטודיו לאמנות. הם גם דיברו על חתונה. בעקבות הרצח של הימן, אלון נשר מהלימודים ונסע לטייל בחו"ל. 

יפעת מתגעגעת לשיחות העמוקות שלה עם ענבר. הן היו הולכות יחד לשתות קפה, מניחות בצד את הטלפונים ו"פשוט יושבות ומדברות, פותחות את הלב", יפעת מספרת. "היא לא הייתה רק הבת שלי. היא הייתה חברה שלי. היא סיפרה לי את הסודות שלה ולפעמים גם אני גיליתי לה את שלי. זה לא משהו שאני לוקחת מובן מאליו. היינו מדברות על הכל". 

יפעת לא ידעה הרבה על האמנות של בתה עד לאחר מותה של הימן, כאשר חברים ללימודים בויצו הביאו את ציוריה ויצירותיה מחיפה. חלק מהעבודות שלה הוצגו מאז ברחבי ישראל ואפילו באו"ם. כמה סטודנטים בויצו — וגם באוניברסיטת אריאל ובאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל — הקדישו את פרויקטי הגמר שלהם לזכרה של הימן.

"זה מעלה אותה למודעות ומחזיר את האור שלה," אמרה יפעת. "זה מחזק אותי."

***

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד

“אנחנו לא אחראים לקלפים שמחלקים לנו אבל אנחנו בוחרים איך לשחק בהם, ואיך שנשחק איתם, כך יראו חיינו. החיים שלי הטלטלו כאילו היו סירת דייגים באמצע צונאמי. הם התפרקו, ואני הרכבתי אותם מחדש כך שיתאימו לי במדויק. זה לא היה פשוט ולא קרה ברגע. לקח לי ארבע שנים להבין לאן אני רוצה ללכת. להביא את האופטימיות ואת הכוחות שבי לידי ביטוי ולתת לאחרים  כוחות להמשיך הלאה, באומץ". 

כשמיכל אדמוני ז"ל כתבה את המילים הללו, היא לא הייתה מודעת לאופן האכזרי בו יסתיימו חייה. יחד עם זאת, לא מדובר במכבסת מילים. מיכל טרפה את החיים במלואם גם לאחר שנפגעה והפכה לנכה, הגשימה חלומות ועשתה כל שביכולתה להיאחז בחיים ולעזור לאחרים במצבים דומים להתמודד עם אתגרי הנכות והכאב. היא עשתה זאת בספרים שלה, בהרצאות שהעבירה, בעזרה לזולת ואפילו ב"מרפסת הטיפולית" (כך היא קראה לה) המרפסת בביתה, ששימשה כתובת לתושבי כפר עזה להגיע ולשוחח איתה על כל דבר שבעולם, לקבל חיבוק או עצה חמה ואוהבת. "אנחנו משפחה שקמה ממשברים, אנחנו תמיד מחפשים את האור בצורה אמיתית ולא בתיאוריה" מספר דורון אדמוני, אלמנה של מיכל. "אני יודע שזה מה שמיכל הייתה רוצה". 

מיכל נולדה ב-5 במאי 1966 בקיבוץ בית קשת, וכשהייתה בת חמש עברה עם משפחתה למושב עין ורד. בצבא שירתה בגרעין נח"ל. בהמשך הגיעה לעבוד במערכת החינוך של קיבוץ כפר עזה, שם הכירה את דורון. אלו היו נישואיו השניים של דורון והשניים גידלו יחד ארבעה ילדים, שניים מהם מנישואיו הקודמים, ושניים שנולדו לשניהם. 

הרבה לפני ה-7 באוקטובר התמודדה אדמוני עם קושי וכאב ששינו את חייה: "לפני 20 שנה מיכל עברה הליך רפואי שהסתבך. הוא הותיר אותה חבולה ונכה, סובלת מכאבי תופת ברמת היום יום. היא עברה שיקום במשך חצי שנה בבית לוינשטיין. אחרי חצי שנה אמרתי לה די בואי נלך הביתה". הם חזרו לביתם שבכפר עזה והמשיכו את השיקום שם – הם התקינו בבית אמצעים שיעזרו למיכל והיא מצידה, לא ויתרה. בהתחלה הייתה עם כסא גלגלים ובהמשך עם קביים. "עשינו הכל", מספר דורון שמאותו רגע הקדיש את חייו לסיוע ושיקום של מיכל, ואליו הצטרפה כל המשפחה. "היא למדה לאט לעשות הכל ועבדה קשה מאוד בשיקום. אחרי כמעט שנה מצבה הרפואי שוב הסתבך והיא עברה תסחיף ריאתי. במשך שלושה ימים הייתה מתה וניצלה גם מזה. כל משבר כזה חיזק את המשפחה ולמדנו להתמודד". מספר דורון. אחרי הליך שיקומי נוסף חזרה מיכל לביתה.

מיכל לא ויתרה לעצמה מעולם, אבל כתושבת העוטף המתמודדת עם מוגבלות היה לה קשה, אובייקטיבית, להתמודד ההתקפות הבלתי פוסקות, בהם נדרשים התושבים להגיע במהירות לממ"ד. הפגיעה והשיקום הביאו לאדמוני גם מתנה יוצאת דופן: היא תמיד אהבה לכתוב, ואחרים אף החמיאו לה על כישרון הכתיבה שלה. היא החלה לכתוב פוסטים בעמוד הפייסבוק שלה, כמעט מידי יום. בגלל מצבה הרפואי היא סבלה מכאבים כל הזמן והמקלדת שימשה לה כמפלט. בהמשך, נאמר למיכל שיש במילים שלה סיפורים של ממש ועלה בה הרעיון להפוך אותם לספר. "מכיוון שמיכל סבלה מאוד מכאבים היה לה קשה לישון. היא הייתה מתעוררת כל בוקר בארבע בבוקר, וכותבת במרפסת. היא התחברה לעורכת לשונית וספרותית והתהליך של הספר הראשון לקח שנתיים של כתיבה עד שיצא לאור. היא הייתה מאושרת מאוד. פשוט הייתה בעננים". דורון מספר בהתרגשות מהולה בעצב.

הוא מדגיש שמרגע יציאת הספר "רציתי צבעים בהירים" לאור, מיכל הייתה אחרת. דווקא התקופה שאחרי התלאות הרפואיות הקשות והנכות, הפכה אותה, לדבריה, לאדם שהולך עד הסוף ומגשים חלומות. "היא הייתה קוראת לי 'מגשים החלומות שלי' והייתה מאוד פעילה, מלאת תעוזה. אפשר לומר שהיא המציאה את עצמה מחדש. היא הלכה ללמוד אימון רפואי (קואצ'ינג). היא התחילה לטפל באנשים שחוו משברים. היא התחילה להדריך בעמותות וביטוח לאומי, הסתובבה בכל הארץ עם הסיפור שלה ושמחת החיים שלה, משמשת השראה לאנשים אחרים ומדריכת קבוצות. לא עניין אותה בכלל הכסף בסיפור, היא לא הרוויחה מזה. היא רצתה לעזור לאנשים", הוא אומר. כשיצא הספר החלה מיכל לערוך הרצאות בעקבותיו. אנשים מכל קצוות הארץ הגיעו לשמוע את הסיפור שלה. היא הקפידה להעביר את משנתה בהרצאות הללו – לא לשקוע, לצמוח מהכאב.

"תרגמנו את הספר לאנגלית והוא נמכר באמזון. אין לתאר את האושר שלה מזה, זו הייתה ההגשמה שלה. ואז היא חשבה על הספר השני". מספר לנו דורון. "רציתי צבעים בהירים" יצא בשנת 2018. "באת אליי" ראה אור אחריו בשנת 2021. 

הספרים של מיכל לא היו אוטוביוגרפים, אך כמובן עסקו בנושאים שקרובים אליה ובהתמודדות עם משברים ונכות. הספר "רציתי צבעים בהירים" מביא את סיפורה של אלה, אישה צעירה שעברה תאונת דרכים ומאושפזת במחלקת נפגעי עמוד השדרה בבית חולים שיקומי. כעת עליה ללמוד מחדש את החיים ואת גופה. אלה מרגישה כמו אסירה במחלקה ובתוך גופה. אלה שרוצה שוב להיות נחשקת והייתה בחורה מינית ותוססת מתחילה להיפתח שוב לעולם בעקבות אהבה שצצה. "באת אליי" ספרה השני של מיכל, עוסק בחייה של מיקה, אם גרושה לשתי בנות שהנכות אינה חדשה לה באופן יחסי. עלילת הספר מתרחשת כשלוש שנים לאחר שעברה תאונת סקי והליך רפואי שכשל והותיר אותה בקביים. מיקה מתמקדת באמהות, עבודה וחברים ולחלוטין מרחיקה ממנה כל מי שמנסה להתקרב מבחוץ. הזמנה לפגישת מחזור עם מי שלמדו איתה בתיכון אליה מיקה מסרבת בנחישות, מביאה אותה להתכתבות סוערת ומפתיעה. 

למרות הנושאים הלא פשוטים שמועלים בהם, ספריה של מיכל מלאים בהומור, אהבה ותשוקה. מה שמייחד אותם ואולי הופך אותם לבולטים וחדשניים בנוף הספרות הישראלי, הוא שהם מתייחסים לשבר הגוף והנפש מנקודת מבט אחרת – של צמיחה, חיות וגם מיניות. התשוקה מבעבעת מתוך הדפים ואינה מבודדת אנשים בעלי מוגבלויות מהנאה, תאווה ומיניות. "הסיפורים שלה בסופו של דבר הם סיפורים של אהבה שלומדים בהם לחיות ולהיות נחשקת גם אם אתה לא אדם רגיל עם מגבלה כזו או אחרת" מסכם דורון. מיכל עצמה טענה שהמילים הללו בערו בה וברגע שהעט התחבר לדף – נרגעה. 

חודש לפני שנרצחה בטבח ה-7 באוקטובר מיכל סיפרה לדורון שסיימה את מלאכת הכתיבה על ספרה השלישי. היא לא הספיקה לראות אותו יוצא לאור. "אני אתחיל לעבוד על הספר" אומר דורון בכאב. "אני עוד לא בשלב הזה כרגע, אני עוד לא מסוגל להביא את עצמי לכך נפשית אבל כמובן שאוציא את הספר לאור בעתיד".

ב-7 באוקטובר דורון שהה בארה"ב עם בתו. הוא התכתב עם מיכל וברגע שלא ענתה, טס לארץ כשהוא בטוח מה קרה – מיכל וגיא נרצחו. "הרגשתי משהו שאי אפשר להסביר. אלוהים שלח לי תחושה כזו.  נחתתי בארץ והודיעו לי באופן לא רשמי. הכל צפיתי מראש ולא טעיתי. אם נגזר עליהם להרצח לפחות היו זה עם זו". לאחר הטבח המחריד מצאו כוחות ההצלה את מיכל וגיא יחד, מחובקים וללא רוח חיים. לבקשתו של דורון הם נטמנו יחד בבית העלמין בחלקה הצבאית שבתל מונד.

אחרי מותם, התגייס דורון כדי להמשיך את המורשת של מיכל וגיא. "זו השליחות שלנו. אני שכרתי דירה בהרצליה עם הבת הקטנה. הבת הגדולה גרה בשפיים והבן השני שלי גר בארה"ב. אנחנו מנסים להיות בעשייה. מעבר לספר של מיכל, היא התאהבה במקום ביוון וחלמה שיהיה לה שם בית קיט בו תוכל לכתוב, מול הים. קנינו את הבית לא מזמן. עכשיו אני משפץ אותו והוא הולך להיות מקום מיוחד, הבית של מיכל וגיא".

דורון הוא אדם ביישן שלא אוהב להיות בפרונט, אבל העזרה והאנרגיה המהפנטת של מיכל סחפה אותו, ולאחר מותה, רבים ניגשו אליו לדבר איתו על הספרים שכתבה. "באיזשהו מקום הספרים מספרים גם את הסיפור שלנו. סיפור שאינו מובן מאליו. לא התחתנתי עם אישה נכה. בהתחלה, כשהתגלתה המגבלה שלה, לא ידעתי מה יעזור  לה. אבל לאט לאט למדתי. האהבה ביני ובין מיכל תמיד פרחה. הבן שלנו גיא, שנרצח יחד איתה בידי מחבלי חמאס, תמיד אמר שלימדנו אותו מה זו זוגיות ומה זו אהבה". 

המשפחתיות מורגשת גם היא בין דפים הספרים. משפחת אדמוני המורחבת אהבה לטייל, ללכת למשחקים של הפועל תל אביב – כל בני המשפחה אדומים בנשמה – והם דגלו בהרחבת אופקים והגשמת חלומות. הקשר של מיכל עם בנה גיא היה קרוב במיוחד. "מהרגע שנולד, הם היו מחוברים כאחד, תמיד, לא עזבו אחד את השנייה". החיבור העמוק בין גיא למיכל הודגש בכל הטקסטים שנכתבו לכבודם ובכל ההספדים. גיא, קצין צעיר בצה"ל, התגלה כבר מגיל צעיר כילד רגיש, אמיץ ונחוש, שידע לתת מענה לרבים מהאתגרים שעמדו בפני משפחתו. הקשר החזק שלו עם אמו נבנה מתוך הערכה הדדית ומחויבות עמוקה זה לזה. הוא עבד שנים רבות עם ילדים ובוגרים עם מוגבלויות. הוא הדריך בתנועת הנוער עמיח”י בסניף הוד השרון, וגם במועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים בגן לימ”ן בכפר סבא. 

שישה ימים לפני שנרצחה כתבה מיכל בעמוד הפייסבוק שלה: "אני אוהבת ללכת אחרי הלב שלי. כי הלב שלי מביא אותי למקומות מופלאים". הלב הענק של מיכל עדיין פועם ברוחו, דרך הספרים שכתבה, האנשים שאהבו אותה וכמובן הקשר והחיבור המדהים עם בנה גיא. בחייה ובמותה מיכל אדמוני היא סמל לכוחה של תקווה ואמונה, וליכולת למצוא אור גם ברגעים האפלים ביותר.

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד