ענבר הימן, אמנית גרפיטי סקרנית ופורצת דרך שהייתה מוכרת בשמה האמנותי "פינק", צבעה את רחבי ישראל בגרפיטי ורוד וחדשני, ויצרה אמנות בועטת כבר מגיל צעיר. ב-7 באוקטובר השתתפה בפסטיבל נובה וצולמה כשהיא נחטפת לעזה על אופנוע. ב-16 בדצמבר הודיעו למשפחתה על הירצחה בשבי החמאס וגופתה עדיין מוחזקת בעזה. קרוביה ואמנים שונים ברחבי הארץ בחרו להנציח אותה בורוד, ולהעלות את המודעות למאבק להשבת גופתה עם הכיתוב "Free Pink". פרויקט מיוחד
מחזיק המפתחות שהכינה ענבר הימן כמתנה לשותפתה למעונות במכללה, נעמי גולדשטיין, כלל אלמנטים סטנדרטיים, כמו שרשרת המשלבת מתכת וחוט. בקצה השרשרת ישנו כפתור פלסטיק בצבע ירוק-ליים, שככל הנראה הימן לחצה עליו מאות פעמים כדי ליצור בעזרתו אמנות. זו הייתה פייה ממיכל ספריי צבע, הכלי המועדף בעבודתה. הימן השתמשה בספריי צבע כדי לעטר פריטים שמצאה, כמו חלקי צעצועים שנזרקו, ולאחר מכן מיחזרה אותם ליצירות אמנות שמכרה – מסגרות לתמונות, עגילים או מחזיקי מפתחות.
הימן השתמשה במיכלי ספריי צבע גם בצורה קונבנציונלית יותר, אם אפשר להשתמש בתואר כזה בהקשר של אמנות גרפיטי. הז'אנר משך את הימן משום שכפי שסיפרה לקרוביה ולחבריה, הוא נגיש לכולם בחוץ, במרחב הציבורי, ולא רק למי שמשלם כדי להיכנס למוזיאון.
"היא גם התרגשה מהסיכון שביצירת גרפיטי על רכוש ציבורי," אמרה גולדשטיין. "היא אהבה שבגרפיטי אפשר להיות מוערך ואנונימי בו זמנית."
ענבר הימן עושה את מה שהיא הכי אוהבת. התמונה באדיבות משפחת הימן.
הימן כינתה את עצמה "השאלה הורודה" (Pink Question) בשל צבעה האהוב וסקרנותה — כינוי שקיצרה ל"Pink" (ורודה). בשם זה היא נצרבה בתודעה והפכה מוכרת. הימן בת ה27 הייתה אחת ממאות האנשים שנרצחו בידי החמאס במתקפה האכזרית ב-7 באוקטובר 2023, בפסטיבל המוזיקה נובה בקיבוץ רעים, כחלק מטבח שנמשך יום שלם וגרם למותם של יותר מ-1,200 בני אדם בצפון מערב הנגב בישראל. המחבלים חטפו את גופתה של ענבר ועדיין מחזיקים בה בשבי.
שלט שהכינו חבריה של הימן ליד פתח תקווה. צילום: נעמי גולדשטיין.
קרוביה של הימן ממשיכים לפעול בישראל ומחוצה לה להשבת גופתה. המאמצים שלהם כוללים את הפצת הבשורה והמסר בדרך שהיא כנראה הייתה מעריכה. "Free Pink" (שחררו את הורודה), הוא המסר שנכתב בגרפיטי באנגלית — על סלעים לצד מסילות הרכבת בצפון הארץ, על קיר כביש מהיר, באותיות באנגלית ובעברית, בכביש 471, לא רחוק מבית הוריה של הימן בפתח תקווה. גם בין כניסות לחנויות ברחוב העצמאות העמוס בחיפה מופיע מסר שנראה כי נכתב על ידי חבריה לספסל הלימודים במכללת ויצו לעיצוב וחינוך: "RIP Pink: Rest in Paint" (נוחי בשלום ורודה: נוחי בצבע). והמסר מופיע במקומות רבים נוספים.
האמנות, במידה מסוימת, היא זו שהביאה את הימן לפסטיבל הגורלי. היא הביאה איתה לפסטיבל לפחות שלושה מציוריה כדי לנסות למכור אותם שם. גולדשטיין ואמה של הימן, יפעת, לא יודעות אם הצליחה בכך או אם היצירות שלה שרדו את הטבח. הימן גם נמשכה לפסטיבל הנובה בגלל המוזיקה, הריקודים — וההזדמנות לעזור. היא נשכרה לעבוד שם כ"הלפרית" (עוזרת): מי שמסייעת לאנשים במסיבה ששתו, עישנו או שאפו יותר מדי.
"היא אהבה אנשים ללא שיפוטיות. היא נגעה בכל כך הרבה אנשים. היא עזרה לאנשים," מספרת יפעת. הימן פעם עזרה להרגיע חברה שהיתה במצב אובדני ושקלה לפגוע בעצמה. בזמן שלמדה בויצו, היא התנדבה בבית ספר תיכון בחיפה והעבירה סדנאות לאמנות גרפיטי וכתיבה יצירתית. במהלך שירותה הצבאי, הימן ארגנה ערב שירה עם מיקרופון פתוח לנוער בירושלים; שם היא וגולדשטיין נפגשו לראשונה.
"ענבר פשוט חיה את האמנות כל יום," אמרה גולדשטיין.
יעל ברנע-גבעוני, מרצה של הימן במכללת ויצו התרשמה מאוד מפרויקט הגמר שלה בשנה השנייה ללימודיה. המטלה דרשה לספר סיפור בחמישה חלקים בתלת-ממד. הימן יצרה משפחה בת חמישה אנשים מפחיות צבע ספריי, כפתורים וחומרים נוספים. היא השתמשה בצבעים עזים לגופם ובעזרת חתכים ייחודיים ממתכת יצרה שיניים, כדי לתת מאפיינים מובהקים ל"שבט" המשפחתי שיצרה, אותם כינתה ברנע-גבעוני "מפלצות נחמדות". "הפרויקט ביטא את הדמיון והפראיות של ענבר", אמרה. "היא לא הייתה טיפוס שמרני. היא הייתה נועזת".
פרויקט הגמר של ענבר הימן בשנה השנייה ללימודים. עם המרצה יעל ברנע-גבעוני.
יפעת, אמה של הימן, זוכרת שבתה החלה ליצור גרפיטי עם חברים כשהייתה בערך בת 15. כמה שנים לאחר מכן, היא ציירה סימן שאלה ורוד ליד קיר הבית. גם בחיפה, היא הייתה יוצרת גרפיטי בשעות הקטנות של הלילה, לבדה או עם מישהו שהגיע כדי "לשמור" ולבדוק שהשטח פנוי. "זה היה סוג של מרד, כמובן", אומרת יפעת.
ענבר הימן מציירת גרפיטי. התמונה באדיבות משפחת הימן.
הימן הכינה את עצמה לקריירה בעיצוב ומיתוג אמנותי, למשל עבור חברות היי-טק, מספרת יפעת. הימן ובן זוגה, שגם למד איתה במכללת ויצו, נועם אלון, תכננו לפתוח יחד סטודיו לאמנות. הם גם דיברו על חתונה. בעקבות הרצח של הימן, אלון נשר מהלימודים ונסע לטייל בחו"ל.
יפעת מתגעגעת לשיחות העמוקות שלה עם ענבר. הן היו הולכות יחד לשתות קפה, מניחות בצד את הטלפונים ו"פשוט יושבות ומדברות, פותחות את הלב", יפעת מספרת. "היא לא הייתה רק הבת שלי. היא הייתה חברה שלי. היא סיפרה לי את הסודות שלה ולפעמים גם אני גיליתי לה את שלי. זה לא משהו שאני לוקחת מובן מאליו. היינו מדברות על הכל".
יפעת לא ידעה הרבה על האמנות של בתה עד לאחר מותה של הימן, כאשר חברים ללימודים בויצו הביאו את ציוריה ויצירותיה מחיפה. חלק מהעבודות שלה הוצגו מאז ברחבי ישראל ואפילו באו"ם. כמה סטודנטים בויצו — וגם באוניברסיטת אריאל ובאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל — הקדישו את פרויקטי הגמר שלהם לזכרה של הימן.
"זה מעלה אותה למודעות ומחזיר את האור שלה," אמרה יפעת. "זה מחזק אותי."
חן בוכריס נלחם כדי שיגייסו אותו לקרבי - ואפילו עשה לשם כך ניתוח לתיקון ראייה; מרגע שהתגייס - לא הפסיק להצטיין והגיע בגיל 26 בלבד עד לתפקיד סגן מפקד מגלן; ב-7 באוקטובר הוא וחייליו במגלן היו בין היחידים שנלחמו באזור קיבוץ נחל עוז, שם נהרג בהגנה על הקיבוץ; לאחר מותו גילתה משפחתו הגיגים שכתב במחברותיו הצבאיות ואחד מהם הפך לשיר חדש של להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר". פרויקט מיוחד
רס"ן חן בוכריס ז"ל, וקטע מהמחברת שלו: "מה ששנוא עליך - אל תעשה לאחרים, ומה שאהוב עליך - עזור לאחרים, צילומים מתוך אלבום משפחתי.
העליות והמורדות הן חלק מהדרך – אז מה אתה נבהל?" כך כתב לעצמו רס"ן חן בוכריס ז"ל באחת ממחברותיות הצבאיות. ביחידות הלוחמות בצה"ל, נהוג שלכל חייל ומפקד יש מחברת או פנקס שצמודים אליו. רוב החיילים משתמשים בהן בצורה פרקטית למדי: לכתוב לו"זים, תזכורות, לתכנן שיעורים או לתעד אירועים שהתרחשו במהלך אימונים או מבצעים. בוכריס לא הסתפק בכך, והשתמש במחברות גם כמעין יומן אישי וכתב בהן, בנוסף לתזכורות המקצועיות גם הגיגים, רשמים אישיים ואף שיחות מוטיבציה שניהל עם עצמו. כמפקד מסור, הוא כתב אף יותר מזה – בוכריס נהג לתעד, לתכנן, ולהכתיב לעצמו שיחות עתידיות עם חייליו. במקום אחר במחברותיו כתב: "כשאני עוזר למישהו במשבר, בשבילי זה כמו לשים את האדם הראשון על הירח: סיפוק שאין לדמיין". אחותו של בוכריס, מצדה בוכרים מספרת: "ככה חן היה – אדם שהשקיע את כולו לעזור לאחר, ובמיוחד לחייליו".
רס"ן חן בוכריס, כל הצילומים בכתבה מתוך אלבום משפחתי.
טרם גיוסו, בחר בוכריס להתנדב בבית ספר לבעלי לקויות למידה קשות. אלה תלמידים שנפלטו מכל מסגרת אחרת ובית הספר הזה היה עבורם ההזדמנות האחרונה לחינוך מסודר. בוכריס סייע לתלמידים בלימוד קריאה. המשפחה של בוכריס גילתה עד כמה הוא השפיע על הילדים הללו בשבעה עליו, כשלביתם הגיע אדר, שלמד אז בתיכון ובגיל 13 טרם ידע לקרוא. הוא סיפר איך רק בזכות בוכריס הוא למד לקרוא סוף סוף והצליח להשלים את לימודיו בתיכון. "13 שנה התביישתי שאני לא יודע לקרוא והסתרתי את זה – עד שחן בא", סיפר אדר. כשנשאל איך דווקא בוכריס – שלא היתה לו תעודת הוראה – הצליח איפה שאחרים נכשלו, אמר "הוא לא ניסה ישר ללמד אותי. הוא היה איתי בהפסקות, והוא לא כעס עלי ולא שפט אותי – הוא פשוט היה איתי. ואז כשהוא אמר לי 'בוא ננסה לקרוא' חשבתי לעצמי שאם הוא חושב שאני יכול אז אולי אני באמת יכול".
"לא משנה מה אחרים עושים, תסתכל רק על עצמך…"
"מוכנות – המבחן שלה זה לא טבלאות – אלא מה אנשים מרגישים. האם יש לאנשים תחושת מסוגלות. תחושת מסוגלות – מתפתחת רק דרך אימונים רבים. 🙂 תורת האימונים."
חן בוכריס גדל באשדוד כצעיר מבין 5 אחים ואחיות. 4 מתוכם (כולל מצדה אחותו) יצאו לקצונה בעת שירותם בצה"ל ושירתו בתפקידי שטח קרביים. כבן הזקונים הוא ספג בבית בו גדל, בשגרת החיים וסביב שולחן האוכל את הסיפורים על השירות הקרבי. בוכריס רצה להוכיח לכולם שגם הוא מסוגל, ובליבו גמלה ההחלטה שבבוא היום גם הוא ישרת שירות צבאי קרבי ומשמעותי.
למרות הרקע המשפחתי שלו, הדרך של בוכריס לשירות קרבי לא הייתה מובנת מאליה: בבדיקות הרפואיות בזמן הצו הראשון לצה"ל הסתבר לו שקוצר הראייה שלו ימנע ממנו להגיע לשירות קרבי. אך הוא לא הרים ידיים. בוכריס בירר וגילה שישנו ניתוח שיוכל לתקן את הראייה שלו, אך עלותו גבוהה מדי עבורו. הוא הפשיל את שרווליו ובחופש הגדול של אותה השנה החל לעבוד 12 שעות מדי יום במפעל ייצור באשדוד כדי לחסוך את הכסף שהיה דרוש לניתוח.
"תיקח משהו קיים – ותהפוך אותו למצויין"
"הטמעת השאלה מה איני יודע? כדרך חשיבה! האם אכן הנתונים נכונים? מניין לו לדעת את מה שהוא אומר לי?"
מרגע שהתגייס – בהתחלה לצנחנים ואז למגלן – היה ברור שהוא מצא את המקום הטבעי עבורו. הוא היה מוכשר בצורה יוצאת דופן, וסיים כל שלב בקריירה הצבאית שלו עם תעודת הצטיינות. בגיל 26 בלבד מונה לתפקיד סגן מפקד יחידת מגלן, והיה לאחד הצעירים אי פעם שממונה לתפקיד זה.
למרות ההצלחות הרבות שקצר בקריירה הצבאית שלו, היו לבוכריס חלומות גדולים גם מחוץ לצבא: הוא תכנן ללמוד הנדסה אחרי השחרור מצה"ל, כדי להציל את ים המלח. "הוא תמיד דיבר על זה שחשוב למנוע מים המלח להיכחד. הוא רצה לעזור להמציא איזה מתקן שיעזור בהתפלה של המלח מבלי שים המלח יהרס" מספרת מצדה אחותו. "אוניברסיטת בן גוריון שלחה לו לפני כמה זמן מכתב שהוא יכול להתקבל ללימודי הנדסה אצלם על מלגה מלאה, וחן אמר לי 'אולי זה סימן שאני צריך ללמוד כבר הנדסה'".
"אבל חן לא יכול היה להגיד לא," מוסיפה מצדה, "וכשהצבא ביקש שהוא יאריך את השירות ויחתום לעוד תקופה של קבע – הוא הסכים".
"אם אני פחות טוב = אנשים ימותו."
בבוקר יום שבת ה-7 באוקטובר, התעורר בוכריס מהאזעקות בבית הוריו באשדוד, וזמן קצר לאחר מכן כבר מיהר לצאת מביתו לכיוון הדרום המופגז. מכיוון שהחיים הצבאיים היו חלק כל כך גדול מחייו הבוגרים של חן, משפחתו התרגלה לכך שבכל אירוע בטחוני הוא מוקפץ. לכן לא היה נראה להם חריג שחן יצא מהבית כשהחלו אירועי ה-7 באוקטובר והצטרף ללחימה. הם לא שיערו מה מתחולל בדרום, והניחו שמדובר בעוד אירוע שגרתי של כמה שעות, ושבוכריס יחזור הביתה בהמשך היום. אף אחד מבני משפחתו לא חשב להיפרד ממנו. "אף אחד מאיתנו לא חשב לתת לו חיבוק פרידה", אומרת מצדה בכאב.
"עם מה שיש לך! מחר מלחמה!"
בוכריס היה מבין הקצינים הראשונים שהגיעו לעוטף. הוא הוביל את חפ"ק הכוחות שניסו לפרוץ את הדרך לקיבוץ נחל עוז הכבוש. הכוח של מגלן בפיקודו היה הכוח הצבאי הראשון – ובמשך שעות ארוכות גם היחידי – שהגיע לאזור.
חן בוכריס ושניים מלוחמיו – סרן יפתח יעבץ ז"ל וסמ"ר אפיק רוזנטל ז"ל – נהרגו תוך כדי הקרבות הקשים. שני לוחמים אחרים מהכוח שלו נותרו לבדם בקרב – עד שהגיע לאזור אלוף במילואים נועם תיבון. תיבון הגיע לאזור באופן עצמאי כדי לחלץ את בנו אמיר, חבר קיבוץ נחל עוז. תיבון לקח את הנשק והציוד האישי של בוכריס והצטרף ללוחמיו המעטים שהמשיכו להילחם. תוך כדי לחימה וחילוץ משפחות מנחל עוז הצליח תיבון למנוע גם את חטיפת גופתו של בוכריס לתוך עזה. לאחר הקרב, אמר תיבון: "מגלן זו יחידה של גיבורים – ותושבי נחל עוז חייבים להם את חייהם".
"כולם פוחדים, אבל לא כולם פחדנים" (בחירה).
במוצאי אותה שבת הגיעה למשפחת בוכריס הידיעה שבנם נפל בקרב על קיבוץ נחל עוז. הוא היה בן 26 בלבד במותו. "החיים של חן", אומרת אחותו מצדה, "הוקדשו כולם לאהבה של הארץ הזו, להחלטה שלו להילחם ולהגן על הארץ הזו – וגם פשוט לחיות למענה".
לאחר שנפל, חיפשה המשפחה חומרים שכתב. הם הצליחו לשים את ידיהם על 4 מחברות בודדות של בוכריס – וגם אלו כמעט ולא שרדו. "חצי שנה לפני שפרצה המלחמה, קנינו להורים בית חדש באשדוד", מספרת מצדה. "והיינו צריכים לפנות את הבית הקודם, שם היו גם מחברות שחן שמר עוד מתקופת הטירונות. ערימות על ערימות של מחברות. ואז אמרתי לו 'מה אתה ילד קטן? מה זה מחברות, תזרוק את זה חבל על המקום'," מכה על חטא מצדה. "לצערי הוא הקשיב לי וככה נשארנו עם 4 מחברות בלבד", שיתפה בכאב.
"תצחקו כשקל – תחייכו כשקשה! :)"
"קרדיט או הצלחה" כל בוקר לשאול את עצמי מה אני מעדיף?
כמה חודשים לאחר מותו העלתה המשפחה עמוד אינסטגרם לזכרו -המבוסס על דברים שכתב במחברות שהשאיר מאחור. מצדה החליטה לתייג גם את העמוד של "מופע הארנבות של ד"ר קספר", שהיתה אחת הלהקות האהובות עליו: "היתה לנו קבוצה בה היינו שולחים מדי יום שירים אחד לשני. פעם הוא שלח לי את "תראו אותי" של הקספרים, אז שאלתי אותו "נו ואתה שמח" – אז הוא כתב לי חזרה "כן, אני שמח סתם פתאום", אומרת מצדה.
אורן ברזילי, סולן הלהקה, ראה את התיוג ויצר עימה קשר. הוא שמע את סיפורו המיוחד של חן והחליט להלחין שיר – "לעוף הכי רחוק" – המבוסס על הציטטות שרשם חן במחברותיו, שיר שהמשפחה פרסמה בעמוד האינסטגרם לזכרו.
כמה חודשים לאחר השבעה, זכו משפחת בוכריס למפגש מרגש נוסף, הפעם עם אחד מפקודיו לשעבר של בוכריס, רון פיינגולד. פיינגולד עלה לארץ כחייל בודד בדצמבר 2017 בגיל 24. כשהתגייס, על אף גילו המבוגר, שובץ ליחידה בה המפקד היה צעיר במיוחד: חן בוכריס, שהיה אז רק בן 18. למרות שהיה צעיר מרון ב-6 שנים, פער הגילאים ביניהם לא הורגש, ועבור פיינגולד, הוא היה אחד מהמפקדים המשמעותיים ביותר בשירותו.
"מתוך שמחה, ולפעמים מתוך כעס, אך הכל יהיה מאהבה וראיית הנולד, למען מטרה אחת, לעיתים אנחנו שוכחים אותה, טהורה וערכית היא, אך גם קשה מנשוא, לשמור "על הארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת". את החיים. כך כתוב בגבעה הצופה עלינו מרחוק, שלושה קילומטר דרומית אלינו, [גבעת] תום ותומר. שיהיה לנו בהצלחה רבה".
באחת מהפעמים הראשונות שנפגשו, כשבוכריס גילה שפיינגולד חייל בודד שעלה במיוחד כדי להתגייס, הוא כתב לו מכתב אישי בכתב ידו. את המכתב פיינגולד שומר עד עתה. במכתב, ציטט בוכריס משפט מ"ממכתבי יוני", אחד מהספרים האהובים עליו: 'לטעמי, כל אחד מאיתנו מחויב להרגיש שלא רק ברגע מותו הוא מגיש דין וחשבון על מעשיו. אלא שבכל דקה ודקה מחייו יהיה מוכן להתייצב בפני עצמו ולומר כך וכך עשיתי'. פיינגולד אימץ את המשפט כמוטו.
לאחר נפילתו של חן בוכריס באירועי ה-7 באוקטובר, החליט רון לקרוא לבתו הבכורה בשם שמנציח את המפקד הראשון שלו בישראל: צופיה – חנה.
***
מוזמנים לבקר בדף האינסטגרם נותן ההשראה שפתחה המשפחה לזכרו של רס"ן חן בוכריס ז"ל.
ענר שפירא ז"ל לא חלם להתפרסם כגיבור טרגי. הוא היה אומן יוצר, מוזיקאי, מלחין וכותב בתחילת דרכו. במחברות, על דפים פזורים או בקבצים ממוחשבים - היצירה שלו מילאה את הבית. אלא שהוא עצמו לא הספיק להגיש אותה לעולם. "אם אני מת, תוציאו את זה לאור" כתב למשפחתו, ומאז מות הגיבורים שלו בשבעה באוקטובר, הם אכן עושים זאת. הם דואגים להכיר לעולם לא רק את סיפור מותו של ענר, אלא דווקא את יצירת חייו: אלבום משיריו יצא לאור חודשים ספורים לאחר מותו, ואלבום נוסף כבר בדרך. פרויקט מיוחד
ראשו של הנער שעון על שמשת החלון. גשום בחוץ, אבל הוא לא רואה את הטיפות שזולגות על הזגוגית במקביל ללחיו, וגם לא שומע את נהמת הגלגלים על האספלט המשובש בדרך הארוכה לשירות בצפון. אוזניות גדולות מכסות את אוזניו, והוא עסוק בטלפון שלו, עיסוק שיש בו ממש: הוא כותב. שברי מחשבות, רסיסים של הנפש שמתעצבים בין אצבעותיו למילים. יצירות. שירים.
הוא צעיר, עדיין לא התגייס, אבל כבר יש לו חלומות גדולים על המוזיקאי שיהיה כשיגדל.
***
ענר אליקים שפירא נולד וגדל בירושלים למשפחה בעלת שורשים ציוניים עמוקים, הבכור מבין שבעת ילדיהם של משה ושירה.
הוא נולד בי"ז אדר, שהיה גם יום ההולדת של סבא רבא שלו – חיים משה שפירא, מראשי תנועת המזרחי ומחותמי מגילת העצמאות. בצירוף מקרים מטלטל , 67 שנים לפני שנהרג הנכד ענר מפגיעת רימון בשבעה באוקטובר, נפגע גם סבו מרימון שהושלך בכנסת, באותו חודש ממש.
הסבא, חיים משה שפירא. התצלום מתוך ארכיון בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
ענר היה ילד קטן ממש כשהתחיל ליצור ולכתוב. בשנים הראשונות לא היו אלה שירים, אלא סיפורים: ערימות של מחברות מלאות בדמיון עשיר, סיפורים מסמרי שיער על מפלצות ודרקונים שעוטרו באיורים מלאי חיים. במקביל, מגיל שש הוא גם ניגן בפסנתר קלאסי ונחשף ליצירותיהם של גדולי המלחינים.
רק כשהתבגר מעט, בשנות הנערות המוקדמות, הוא החל לשלב בין השניים ולכתוב שירים. אז הוא גם מצא את דרכו לעולם ההיפ הופ והראפ. הצעיר כבד הראש שהיה, זה שהסתובב בעולם עם חוש צדק ותודעה חברתית שבערו בבטנו, זה שנחשף בבית נחשף למוזיקה שונה לחלוטין, גילה שהז'אנר המוזיקלי הזה, על הטקסטים הנוקבים והבועטים המאפיינים אותו, מתאים לו ככפפה ליד.
מתוך חברות הסיפורים של ענר. צילום באדיבות המשפחה
כשהתגייס לצבא, הוא חלם לשרת בסיירת מטכ"ל, אבל נפצע בגיבוש. פעמיים. הפציעות גררו אחריהן שנה וחצי של שיקום, בהן נאלץ להישאר בבית. בזמן הזה הוא קנה ציוד הקלטה, למד איך בונים אולפן ביתי ואז בנה אחד כזה לעצמו. הוא התחיל להקליט בקולו הנעים את הטקסטים שכתב והלחין, והתחיל גם לחלום ולתכנן את תהליך הוצאתם לאור.
לצד המוזיקה המשיך ענר להתעסק בציור ובאומנות, ויצר לעצמו לוגו ושפה חזותית שהייתה אמורה ללוות את הקריירה המוזיקלית שחיכתה לו ממש מעבר לפינה.
לא רק מוזיקאי. "טוש אדום", יצירה של ענר שפירא. באדיבות המשפחה
בשישה באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, ענר, שהיה אז חייל בפלוגת עורב נח״ל, הגיע הביתה לחופשת שמחת תורה. אחרי סעודת החג המשפחתית הוא יצא עם כמה חברים, ביניהם חברו הטוב הירש גולדברג-פולין, למסיבה ברעים.
כשהחלה המתקפה, הוא קיבל טלפון ממפקד הצוות שלו בעורב נח"ל – פרצה מלחמה. בוא מהר. ענר אסף את חבריו והם יצאו מהמסיבה, אבל ספגו אש כבדה על הכביש בדרך לרעים שקיבל אחר כך את השם "כביש המוות". אז הם עצרו, ונכנסו למיגונית שכבר היו בה כמעט 30 צעירים אחרים.
שעות אחר כך, רוב הצעירים המבוהלים שהיו במיגונית נרצחו, ושלושה מהם, כולל הירש חברו הטוב, שנפצע מהרימון שהרג אותו, היו בדרכם לשבי אכזרי בעזה.
אבל בינתיים, כשהם מצטופפים בחרדה במרחב הקטן, נרעדים למשמע קולות הירי והצעקות בערבית, ענר הוא זה שתפס את עמדת המבוגר האחראי. הוא נעמד ליד הפתח, בקבוק שבור בידו ככלי נשק מאולתר, וניסה להרגיע את הצעירים אחוזי האימה. "אני בצבא", הוא אמר לתוך ענני החרדה שמאחוריו, "דיברתי עם המפקד שלי, והם בדרך."
הוא הסביר להם בפשטות, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם, מה הוא הולך לעשות: כשהמחבלים יזרקו את הרימונים, אני אתפוס אותם ואזרוק אותם בחזרה החוצה. אם יקרה לי משהו, מישהו אחר יצטרך לעשות את זה במקומי. בתמונה שפורסמה אחר כך נראים הצעירים שוכבים על הקרקע, מגנים על ראשיהם בידיהם, ורק ענר עומד זקוף בפתח. מחכה לכל מה שיגיע.
שבעה רימונים הוא הצליח להדוף כך בידיו היציבות, החשופות. הרימון השמיני נטל את חייו.
ענר השאיר אחריו מאות טקסטים ועשרות שירים מוקלטים, בשלבים שונים של כתיבה ועיבוד. טקסטים מורכבים, רגישים, חשופים. הוא לא חסך בהם ביקורת מהעולם או מעצמו, אבל הם גם מלאים בתקווה ובאמונה.
ענר לא העריץ אף אחד בעיניים עיוורות, אבל העריך מאוד את היצירה עצמה. ביצירתו שלו הוא השתמש בהשפעות ובהשראה ממגוון מקורות עצום. שיריו, עשירי שפה ואינטלגנציה, מלאים במשחקי מילים ובעירוב נוגע ללב ומדהים של רפרנסים מוזיקליים, תרבותיים והיסטוריים משלל ז'אנרים ותקופות – תהילים לצד סלנג היפ הופ ירושלמי, מלחינים צרפתיים קלאסיים לצד משפטים כמו "ילדים בעוטף, במקלט על התחת".
בין השירים מצאו הוריו כתוב את המשפט שהפך לצוואתו: "אם אמות, תוציאו את זה לאור".
הסינגל הראשון שיצא לאוויר העולם נקרא "ג'רוז". הוא יצא שבועות ספורים אחרי מותו של שפירא. זהו שיר שמוקדש כולו לעיר שהייתה האהבה הגדולה של ענר, לירושלים.
"אף פעם לא הבנתי", אומרת אימו, שירה, "איך אפשר לאהוב ככה עיר, לראות בה את הזהות שלך", אבל משהו בכאוטיות המעורבבת והמורכבת, תפס את ליבו. החוויה הירושלמית של מפגש עולמות, הייתה גם החוויה שלו. הוא האמין בכל ליבו שהחיכוך הזה, הלהט הזה, הוא ההזדמנות הגדולה לתיקון ולצמיחה.
פחות מחצי שנה אחר כך, יצא האלבום – "מבוא לענרכיזם", שהופק בעזרת חבריו של שפירא והמפיק אברי ג'י. והוא לא יהיה האחרון.
עטיפת האלבום הראשון. באדיבות המשפחה
מי שהצטרף להפקת אחד השירים באלבום היה סולן להקת הדג נחש, שאנן סטריט. סטריט, ירושלמי אדוק בעצמו, נחשף לאחד השירים שכתב ענר – "שנאת אחים", וביקש רשות מהוריו להוסיף לשיר בית, ובעצם להצטרף בעצמו לביצוע של ענר, במין דואט שלאחר המוות.
אף פעם לא עשיתי דואט עם מישהו מת ואם להגיד'ך ת׳אמת, ענר אנ׳לא בטוח שזה היה לי חסר
בתחילה, הם לא הרגישו בנוח עם התוספת הזו, שמנכיחה בתוך השיר את החוסר העצום, את היעדרו של ענר. המוזיקה של ענר, אמרו לו ההורים, היא מוזיקה חיה. היא מדברת על העולם שלנו בעינים פקוחות, במבט בהיר. היא אמורה הייתה להיות מוזיקה של חיים, לא של מתים. אבל בסופו של דבר, סטריט הצליח לשכנע את הוריו של ענר לתת גם לגעגוע לבנם היוצר להיכנס לשם.
ועוד שומרים לך מקום בסירה אז אל תדאג אם תגיע יש שם מישהו שת׳מכיר שומרים לך מקום בסירה ועל הבר יש כיסא אחד לך, וכיסא אחד להירש
השורה האחרונה בשיר מתייחסת להירש גולדברג-פולין, חברו של ענר שהיה איתו יחד במיגונית המוות. אז, כששאנן סטריט כתב את המילים האלה, הירש היה חטוף בעזה. אבל מאז יציאת האלבום, נרצח הירש בשביו, והשורה הזו, האחרונה בשיר האחרון באלבום, הפכה למצמררת עוד יותר.
הוריו של ענר לא מתכוונים לתת לקולו להיעלם או להישכח. בימים אלה הם מוכרים את ציוריו, והדפסים שנעשו לפיהם, בחנות שהקימו עבורו, ובמקביל הם עובדים על הפקת האלבום הבא.
אחד השירים באלבום החדש נקרא "מאמין סתם", ומילות הפזמון שלו קוראות לעולם, לכולנו, בשמו של ענר:
אני אדם שמאמין בשינוי עזוב שינוי מספיק להיות אדם שמאמין סתם. טוב, אז אני אדם מאמין. עזוב להאמין, מספיק שתהיה אדם…
חנהל'ה קריצמן ברחה בגיל 15 מבית הוריה כדי להצטרף למקימי קיבוץ בארי והפכה שם לגננת אהובה, זאת שכולם מתרפקים על "שעת סיפור" איתה, זו שמנחילה לדורות של פעוטות את אהבת הספרים. מאוחר יותר יזמה את הקמת ספריית הילדים של בארי. בגיל 88, אחרי שעות בהן הסתתרה עם המטפלת בממ"ד ביתה, בעת חילוצם, היא נורתה על ידי מחבל חמאס. אבל סיפור חייה, שהועלה על הכתב והפך לספר זכרונות, מגלה לנו קצת על האישה מופלאה שהייתה. פרויקט מיוחד
כמה חודשים אחרי שחנהל'ה קריצמן, מספרת הסיפורים האגדית של קיבוץ בארי, העלתה את סיפור חייה על הכתב והוציאה אותו לאור בחגיגה גדולה, נאלצו בני משפחתה להוסיף לו את ההקדמה הבאה:
חנהל'ה קריצמן, נורתה בקיבוץ בארי על ידי מחבלי החמאס בשבת הארורה של ה-7/10/2023.
נפטרה מפצעיה האנושים בשבת ה-21/10/23.
בת 88 בהירצחה
***
חנהל'ה קריצמן בת ה-88 הייתה בין הנפגעות המבוגרות של אותו יום ארור באוקטובר 2023.
נחמה מסוימת שאבו בני משפחתה מהידיעה שחנהל'ה חיה חיים מלאים. כמה חודשים קודם לכן הם אף הספיקו להפיק עבורה ספר זכרונות ביוגרפי שחוגג את חייה: "סיפורה של מספרת הסיפורים" שמו. "אני כל כך שמח שהספקנו את הפרויקט עוד בחייה". מספר בנה, צפריר קרן. "היא שמחה עליו והתגאתה בו. ארגנו אירוע חגיגי מיוחד לכל בני המשפחה, בו היא חילקה עותק עם הקדשה לכל אחד מהילדים והנכדים."
כריכת ספרה, הוצאת אות ועוד.
ההקדמה שהכניסו בני המשפחה לאחר אוקטובר 2023.
הספר, שנכתב ביוזמת ילדיה ומגולל את סיפור חייה, נותר כמזכרת מהאישה המיוחדת שהייתה שכל כך אהבה ספרים וסיפורים. הם הציעו לשני ההורים לכתוב את סיפור חייהם עבור הדורות הבאים. אביהם סירב, אך חנהל'ה, התמסרה לתהליך ובמשך כמה חודשים הייתה יושבת בסלון ביתה שבקיבוץ בארי ומתמסרת לכותב הספר, אלי חליפה, שטווה יחד איתה את סיפור חייה על הכתב.
אירוע השקת ספרה של חנהל'ה עם כל המשפחה המורחבת, מרץ 2022. מתוך אלבום פרטי.
***
הנערה המרדנית שהפכה למחנכת
חנהל'ה העבירה את שנות חייה הראשונות במקום מאוד שונה מזה שבו סיימה את חייה. היא הייתה בכורה מבין 5 אחים ואחיות, ממשפחה דלת אמצעים בשכונת פלורנטין בתל אביב. משפחתה בת 7 הנפשות חלקה את דירתם הצנועה בת 2 החדרים עם משפחה אחרת. את האהבה לסיפורים ינקה מהוריה שהיו מספרים לילדיהם סיפורים בעודם מצטופפים על המיטה אחת בדירתם. אבל לחנהל'ה לא היה באמת זמן להתענג על ספר טוב באותה תקופה. כנערה נאלצה לעבור ללימודי ערב בכדי לסייע בכלכלת המשפחה. במפגשי תנועת הנוער, "הנוער העובד" שמעה על קריאתו של בן גוריון ליישב את הנגב, ועל קיבוץ חדש בשם בארי שעומד לקום שם.
חנהל'ה עם אופניים שקנו לה, מתוך ספרה ע"מ 39.
"על גופתי המתה" הייתה התגובה של אביה כשחנהל'ה סיפרה לו על כוונתה ליישב את השממה, ועוד במוסד "משוקץ" כמו קיבוץ. "אם תלכי, לא יהיה לך לאן לחזור" איימו עליה בתחינה נואשת של הורים שחוששים לאבד את בכורתם. השנה הייתה 1950, והם לא ידעו מה זה בדיוק קיבוץ, והשמועות ששמעו ("חולקים שם אפילו את הילדים") לא עזרו להפיס את דעתם.
משפחת דוטסדינר, מתוך ספרה, ע"מ 33.
אבל חנהל'ה לא ויתרה. בעוז נעורים היא ברחה מהבית, תפסה אוטובוס עד קיבוץ סעד שנמצא קילומטרים ספורים צפונית לבארי ואת חלקת הדרך האחרונה עשתה ברגל, עם שני נערים בני גילה שעל כתפיהם הצעירות הכבידו רובים שקיבלו מאחר ובאיזור הסתובבו "פדאיונים". קבלת הפנים החמה של מקימי בארי שישבו ושרו סביב המדורה, היתה הרגע בו חנהל'ה התאהבה בקיבוץ, אהבה שמעולם לא דעכה.
הנתק בין חנהל'ה ומשפחתה בתל אביב נמשך חודשים שנדמו ארוכים, והגעגועים שלה להוריה ולאחיה קרעו את ליבה של הצעירה החלוצית. לבסוף הלכה אמה להתייעץ עם רב השכונה שענה: "אם היא הלכה לקיבוץ בנגב זו מצווה גדולה שכן מצווים אנו ליישב את הארץ". תשובתו של הרבה ריככה את ליבו של האב שהתרצה והקשר ביניהם חודש. עם פטירתו בשיבה טובה, ביקש האב, כבמעין בקשת סליחה מבתו להיקבר באדמת הקיבוץ. בקשתו נענתה.
בתחילה עבדה חנהל'ה בגן הירק, אך לא הצטיינה כחקלאית, או כפי שאמר לה אחד מחברי הקיבוץ: "אם את עובדת או לא – זה אותו דבר". היא נעלבה עד עמקי נשמתה אבל זעמה רק דירבן אותה להוכיח את עצמה. היא החליטה להתמקצע כרפתנית ובמשך תקופה עבדה ברפת, בחליבות הארוכות בשעות המשונות של היום והלילה, כשווה בין שווים. יחד עם כל בני גילה מהקיבוץ שירתה חנהל'ה בגרעין נח"ל, 'במעלה'. לאחר שנישאה מצאה סוף סוף את ייעודה. הנערה שלמדה לימודי ערב הפכה לגננת, וגידלה את היבול החשוב ביותר של הקיבוץ.
ציקי וחנהל'ה ביום חתונתם, עם הוריה של חנהל'ה, הדסה ושמחה, מתוך ספרה ע"מ 68.
***
דורות של ילדים בבארי גדלו על ברכיה של חנהל'ה קריצמן. למרות שמעולם לא למדה חינוך באופן רשמי, הגישה החינוכית המגובשת והמיטיבה שלה הייתה טבעית עבורה והיא נשאבה לעולם הזה ולא עזבה אותו עד יציאתה לפנסיה.
"הייחוד בחינוך שלה היה שהיא לא ויתרה על אף ילד" מספר בנה. "באותה תקופה לא ידעו מה זה הפרעות קשב, אבל היא הבינה את זה אינטואיטיבית: כשהיה ילד שלא יכול היה לשבת ורצה לצאת לתפוס זרזירים – היא יצאה איתו לחפש אותם". חנהל'ה הבינה לנפשו של הילד. היא ידעה לרתום, לחבר, להראות שיחד מצליחים יותר. תמיד צעדה לצד הילדים שחינכה, איתם ולא נגדם, אף פעם לא בצעקות, לא בכוח. "גם עם הנכדים כשהם היו למשל צריכים ללכת להתקלח בערב לא היה מצב שהיא תריב, תכריח או תשחד אותם. היא ידעה ליצור מצב שהילד בעצמו רוצה להיכנס להתקלח, במשחק או בדיבור בגובה העיניים – ותמיד בהבטחה המפתה: 'אם תתקלח מהר יהיה לנו זמן להקריא סיפור'".
חנהל'ה מקריאה ספר לילדי הקיבוץ, מתוך אלבום פרטי.
כשיותם קרן, אחד מנכדיה, החליט להתמחות ברפואת ילדים, היא הציעה את עזרתה – לפני תחילת ההתמחות היא תיפגש איתו ועם חבריו וחברותיו הרופאים לעתיד ותלמד אותם איך לגשת לילדים ככה שלא יפחדו מהם. היה לה ברור שבתחום הזה יש לה מה לתרום.
"אלה חוויות שילדים לא שוכחים"
ספרים היו כלי חינוכי בו השתמשה חנהל'ה בצורה חכמה במיוחד. "כשבגן ילד היה מפריע כשהיא עמדה להקריא ספר היא הייתה אומרת לו 'בוא אתה תהיה אחראי, תחזיק לי את הספר ותעביר את הדפים'. היה הייתה מרתקת וממגנטת את כולם, גם את הגננות!", אמר צפריר, בנה.
אהבתה העצומה של חנהל'ה לספרים ליוותה אותה כגננת, אך היא חיפשה דרכים נוספות לקרב ילדים לעולם הקריאה.
כשיזמה את הקמת ספריית הילדים בבארי, היה לה חזון של מקום בו משפחות יכולות להתקרב ולחוות חוויות מגבשות יחד. הספרייה שכנה בבית ישן בו פעלה בעבר המעבדה של בית הספר היסודי וחנהל'ה ארגנה אותו כך שיהיה נעים ומזמין, עם שטיחים ופופים בצבעוניות נעימה. היא הייתה פותחת אותו אחרי הצהריים וממחיזה בו סיפורים. "היא לא רק מקריאה: אלא גם עושה קולות, ותנועות ומערבת את השומעים, שואלת שאלות." מספר בנה.
היא יזמה בספרייה המקומית אירועים ומפגשים עם סופרים וסופרות והספרייה הפכה למרכז תרבותי שוקק. בהמשך, לאחר שהייתה גם רכזת תרבות מוצלחת במיוחד בקיבוץ, מונתה למנהלת התרבות של התנועה הקיבוצית כולה, שם חנכה רכזי תרבות בקיבוצים רבים.
גם לאחר פרישתה מעבודת חייה כגננת, המשיכה חנהל'ה להגיע לגנים בבארי, שם נוכחותה הייתה רצויה על גדולים וקטנים. גם בגיל 80 הייתה מגיעה בהתנדבות, פעמיים שלוש בשבוע, לספר לילדים סיפור, והם היו מיד מתקבצים סביבה במעגל. "זה אף פעם לא היה סתם 'לקרוא סיפור'." אומר בנה. "כשהקריאה את 'הבית של יעל' – הביאה איתה קופסא גדולה מקרטון, ונתנה לכל ילד בתורו להיכנס לתוכה. כשהקריאה את 'מעשה בחמישה בלונים' הייתה יוצאת איתם בסוף החוצה והם היו מפריחים את הבלון יחד. אלה חוויות שילדים לא שוכחים".
לא רק ילדים נפלו בקסמיה. כשהייתה בפנסיה נסעה פעמיים בשבוע לעיר השכנה, שדרות, למועדון של עמותת "אנוש", שם התנדבה בהקראת סיפורים לבעלי מוגבלויות שהיו מחכים ומצפים לה, כל פעם מחדש. "היא תמיד אמרה שהיא מרגישה שהיא מקבלת מהם יותר ממה שהיא נותנת ולא ויתרה על זה גם כשהייתה חולה", סיפר צפריר.
"מי יגיד לי לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב?"
בשבעה באוקטובר הייתה חנהל'ה בביתה עם בעלה ציקי ועם אביגל ריברו, המטפלת הפיליפינית הקבועה שלהם. עם הישמע אזעקות "צבע אדום" הראשונות, היא והמטפלת נכנסו מיד לממ"ד, ואילו ציקי, שסירב להיבהל, התעקש להישאר על הכורסא בסלון ולצפות בטלוויזיה.
באותה העת צפה צפריר באימה באביו יושב בסלון, בעוד ברקע נשמעים הקרבות הקשים המתחוללים בשבילי הקיבוץ. הוא ראה את המתרחש בבית בשידור חי ומקפיא דם, דרך מצלמות שהתקינו הילדים בבית ההורים המבוגרים, בעיקר כי חששו מנפילות או אירועים בריאותיים. בשלב מסוים המצלמות הפסיקו לעבוד. צפריר היה חסר אונים: "זו הייתה אימה משולבת בהקלה ענקית – מה שלא יקרה להורים, לטוב או לרע, אני לא אראה את זה בשידור חי."
בסופו של דבר שרדו שלושתם את השעות הארוכות של אותו יום נורא. המחבלים טבחו בבתים השכנים ורק במקרה פסחו על ביתם.
חנהל'ה וציקי, מתוך אלבום פרטי.
רק לפנות בוקר יום ראשון הגיע כוח מילואים להוציאם מהבית. בני הזוג המבוגרים נסעו בקלנועיות לכיוון היציאה מהקיבוץ, כשהחיילים מאבטחים אותם בהליכה סביבם, אבל מחבל שנותר בשטח הקיבוץ וחיכה על אחד הגגות בדרך ירה עליהם מטווח של כמה מטרים. חנהל'ה נפגעה בבטנה.
חנהל'ה קריצמן נורתה בזמן חילוצה מביתה שבקיבוץ בארי, פונתה לבית חולים מאיר שם שכבה מחוסרת הכרה במשך שבועיים, מורדמת ומונשמת. ימים ספורים לאחר מכן נולד באותו בית חולים, נינה העשירי. היא לא זכתה לראותו וב-21 לאוקטובר נפטרה מפצעיה.
לאחר לחימה של כ-20 דקות הצליח הכוח להגיע עם בני הזוג לנקודת הכינוס בכניסה לקיבוץ שם הועלתה חנהל'ה על מסוק שלקח אותה לבית החולים סורוקה. פציעתה הייתה קשה, גם עבור אדם צעיר. מאחר ולא היה ניתן לקבור בבארי בגלל המלחמה שעדיין התחוללה באיזור, נקברו נרצחי בארי בקבורות זמניות ברחבי הארץ. חנהל'ה נקברה בתחילה בקיבוץ עינת ופעם נוספת בקיץ 2024 בקיבוצה האהוב, בארי. בני המשפחות של נרצחי בארי נאלצו לקבור את אהוביהם פעם נוספת, קבורה שנייה, קבועה הפעם, דבר שלא היה פשוט כלל וגבה מחיר נפשי – הספדים נכתבו ונקראו פעם נוספת. אולי הקלה הייתה רק במפגש החברתי המסורתי במועדון לחבר של הקיבוץ לאחר כל לוויה כזו. חנהל'ה נקברה לצד הוריה, ועם עם הספר האהוב עליה: "אי הילדים" של הסופרת היהודייה מירה לובה, לבקשתה.
קברה של חנהל'ה בקיבוץ בארי בצמוד לקברי הוריה, שמחה והדסה גוטסדינר. צילום: צפריר קרן.
"האסון שלנו מתגמד" אומר צפריר. "האסון של קיבוץ בארי כולו הוא בלתי נתפס, ילדים, משפחות שלמות שנרצחו. איבדתי כל כך הרבה יותר מרק את אמא שלי. עדי דגן, החבר הכי טוב שלי מאז הפעוטון, שעברנו יחד את כל הילדות, נרצח. עוד התכתבתי איתו בבוקר והבטחתי לו שהצבא בדרך. הוא ענה לי 'אין פה אף אחד'".
נכדה של חנהל'ה, עומר קרן, כתב לזכרה: "סבתא חנה הייתה האדם האופטימי ביותר בעולם. כשהמטפלת הפיליפינית המלאכית שלה, שהגנה עליה בגבורה 20 שעות בממ"ד הקטן, הגיעה להיפרד ממנה בבית החולים, היא פרצה בבכי: "מי יגיד לי לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב?". זאת סבתא שלי. אשת מילה שהמילים קטנות עליה. זה לא סוף הסיפור שמגיע לה, היא בחיים לא סיפרה לאף אחד סיפור עם סוף עצוב, וגם הסיפור שלה לא יכול להיות כזה.
סבתא הייתה אומרת שהתרופה היחידה היא לחייך, להמשיך ליצור, לאהוב, לבנות משהו חדש. כמו שהמשפחה הענקית והמאוחדת שהיא הקימה היא הנקמה האמיתית בנאצים שהשמידו את המשפחות של ההורים שלה. לחזור לבארי ולבנות אותה מחדש כמו הגן עדן שהיא עצמה בנתה."
מבנה הספרייה עצמו בבארי נפגע קשות במהלך המתקפה הרצחנית באוקטובר 2023. בזמן כתיבת הכתבה הזו קיבלתי חדשות מרגשות מעליזה גד, חברת קיבוץ בארי ומי שהחליפה את חנהל'ה כמנהלת הספרייה: מבנה הספרייה לא יהרס אלא ישופץ ויפתח בעתיד מחדש.
***
בפתיחת סיפור חייה, כתבה חנהל'ה הקדשה כללית לקוראיה:
"בנאדם יוצא מהבית עם מזוודה. בתוכה מניח אהבה, אכפתיות, רגישות לזולת, חמלה, סקרנות ואז בכל פעם הוא יכול לפתוח אותה ללמוד מעצמו להעניק ממנה לאחרים. אבל כשהמזוודה מהבית ריקה, אין לו אפשרות להתפתח ולהעניק לסביבה. לכן עלינו כהורים לצייד אתה ילדים שלנו במזוודה שתהיה מלאה בדברים טובים".
"לאחר לכתו של אדם מה נותר ממנו? לא רכושו, ולא כספו אלא סיפורו, אם כתב אותו או סיפר, ואני את סיפורי מעלה בפניכם".
