"גוש אמונים הוא כוח חדש. הוא מעיין פריצה מרנינה של מי תהום שלא ציפית להם. והם פרצו והם זורמים והם משקים את הלבבות."
נעמי שמר, מעריב, 12 בדצמבר 1975
הימים הם ימי 1975. ראש ממשלת ישראל הוא יצחק רבין.
ישראל ומצרים, בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר, מנסות למצוא דרך לצאת ממעגל הדמים ולצעוד לעבר עתיד טוב יותר. עוד רגע הן יחתמו על "הסכם סיני 2", צעד משמעותי בדרך לסיום האיבה.
לא כולם בישראל אוהבים את זה.
רגע לפני שההסכם נחתם מתקיימת בסוף אוגוסט הפגנה גדולה. כ-20 אלף אנשים צועדים מן הכותל לבנייני האומה ודורשים: לא למסירת שטחים מארץ ישראל.
את ההפגנה מובילה "גוש אמונים", תנועה חדשה ומסקרנת ששמה לה למטרה ליישב את כל השטחים שבהם החזיקה ישראל אחרי המלחמות.
רובם שם בהפגנה חובשי כיפות, אך לא כולם. כי בין הכיפות הסרוגות, צועדת שם גם אחת – נעמי שמר שמה. לשמר יש הפתעה לחבריה המפגינים: שיר שהיא כתבה ממש לכבוד האירוע.
פוגשים כריש כחום היום
אז מה אומרים? אומרים "שלום"
שלום שלום – והכריש
רק מחייך ומחריש
אז הסרדין במר לבו
הריע באזני אויבו
"תמורת שלום גדול גדול
אני מוכן לתת הכל"!
זאת הכריש סוף-סוף שמע
והוא סוף-סוף "שלום" אמר
אמר שלום, חשף שיניו
והסרדין טרוף טורף
(מתוך השיר "הכריש", נעמי שמר)
הנמשל של "הכריש" די ברור: ישראל היא הסרדין שרוצה שלום, ומוכן לתת את איבריו – קרי חלקים מארץ ישראל – תמורת אותו שלום. והכריש? הוא רק רוצה דם וטורף את הסרדין הכחול-לבן.
מחיר כבד שילמה נעמי שמר על אהדתה לגוש אמונים. היה קשה לרבים מאוהדיה להבין מה בדיוק מחפשת שם שמר בין חובשי הכיפות הסרוגות.
וממש באותה שנה, קורה דבר נוסף. פרופ' ישעיהו ליבוביץ מפרסם את ספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל". ניסיון של הרב המלומד לרכז את תורתו המדינית/דתית/חברתית בספר אחד.
מספר שנים חולפות, וממשלת ישראל – עכשיו כבר בראשות מנחם בגין – חותמת על הסכם שלום עם מצרים ומתחייבת לפנות את חצי האי סיני בתמורה להסדרת היחסים. גוש אמונים את הקרב הזה לפחות – הפסיד.
חצי שנה אחר כך, בחול המועד סוכות של שנת 1979, נעמי שמר מעיינת בספר ההוא – של ליבוביץ – ושאלה עולה בראשה. היא מחליטה לפנות ישר לסופר המלומד:
מר ישעיהו ליבוביץ הנכבד,
לעתים קרובות אני הוגה ומעיינת בכתביך, וקרובה ללבי שאיפתך שמדינתנו תהיה יהודית בחוקתה ובאורחות חייה: אמן, כן יהי רצון.
חזון זה נראה לי מלהיב ומהפכני הרבה יותר מן 'החזרה בתשובה' הפרטית, שחוגים דתיים עושים סביבה חגיגה שלמה, ולי אינה אומרת דבר כמעט.
בספרך "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", בעמ' 50 אני קוראת, שמהפכה זו יכולה להיות פרי רצונה של חבורה קטנה.
שאלתי היא, האינך חושב של'גוש אמונים' יש סיכוי להיות החבורה הזו?
יודעת אני עד כמה טרוד הינך, ובכל זאת – לתשובתך אצפה ואקווה.
בברכה נאמנה,
נעמי הורוביץ
כדי להבין מה בדיוק קראה שם נעמי שמר, הנה הקטע בספר שאליו, ככל הנראה, התייחסה שמר במכתבה:
"חבורת חלוצים שעלתה לארץ ישראל יצרה תוך שנים אחדות חברה חדשה וקיבוץ מדיני חדש, שאינם כלל המשך מחויב המציאות או מחויב ההיגיון של ההיסטוריה הקודמת של עם ישראל במשך אלפיים שנה.
מתוך הפרק "חינוך לתורה בחברה מודרנית" בספרו של ישעיהו ליבוביץ "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל"
ייתכן שתימצא בקרבנו גם החבורה שתהיה לכוח ציבורי דתי, והוא יהיה אף כוח חינוכי גדול."
לא ניכנס לתוך נבכי מחשבתו של ליבוביץ, אבל דבר אחד אפשר לומר בוודאות: ליבוביץ היה רחוק מגוש אמונים כרחוק מזרח ממערב. הוא ראה את התנועה כשורש כל הרע, וממש – אבל ממש – לא היה שותף לאהדתה של שמר.
חודש וחצי חלפו, וליבוביץ שלח לנעמי שמר מענה לשאלתה:
לנעמי הורוביץ
שלום,
מכתבך, שתאריכו 'חול המועד סוכות', לא הגיע לידי אלא היום.
את טעית טעות חמורה בהבנת דברי. מעולם לא שאפתי 'שמדינתנו תהיה יהודית בחוקתה ובאורח חייה'. למלים אלו אין שום מובן. 'מדינה' אינה אדם אלא מנגנון שלטוני בלבד, ורק אדם יכול להיות 'יהודי' (או לא יהודי), ורק לאדם יש 'אורח חיים'. כל מדינה – בעבר, בהווה, ובכל עתיד הנראה לעין – היא בהכרח מערכת חילונית.
אני שואף שיהודים יהיו 'יהודים' באורח חייהם, ושעל כך ייאבקו במדינה. למאבק הזה התכוונתי בדברי על האפשרויות הנובעות מ'רצונה של חבורה קטנה'.
גוש אמונים אינו מעוניין כלל ביהודים וביהדות אלא רק במדינה. לא על יהדותם ועל אורח חייהם היהודי של יהודים הוא נאבק, אלא רק על האינטרס השלטוני של המדינה. לפיכך הוא גם הולך יד ביד עם כופרים – בעיקר, מחללי שבת, אוכלי טרפות, בועלי נידות וזונות – כדי שיוכלו יחדיו להשתלט על אדמות זרות ועל עם זר. הוא אינו מעוניין אפילו ביישוב אדמות יהודיות שוממות שבתחום מדינת ישראל, משום שאין הוא רואה בזה אינטרס שלטוני-כיבושי.
בברכה,
ישעיהו ליבוביץ
וכאן נגמר הרומן בין שמר לליבוביץ, לפני שהוא אפילו החל.
