"כגיבור של ספר ילדים 'מוקי השובב' הוזמנתי לגן הילדים בעין גב כדי להסביר לבני הארבע איך מרגיש גיבור סיפורים, מה עושה איש ספרים וכיצד באים ספרים לעולם. הילדים שאלו שאלות הנוגעות להיסטוריונים כמו 'האם הסיפור היה באמת?', האם באמת היית שובב? – ולבסוף שאלו ומה אתה כותב עכשיו? הייתי די נבוך עד שאמרתי, 'אני כותב ספרים משעממים למבוגרים כדי שיוכלו לישון טוב בלילות'. הבת של חברי, איש חקלאות מובהק, התעוררה ואמרה: 'זה טוב. אם ישנו בלילה הם יקומו לעבודה רעננים'. (מתוך גב הספר "כרעה ברוח" מאת מוקי צור).
את הספר על מוקי השובב, לימים ההיסטוריון והסופר מוקי צור, כתבה דודתו, הסופרת ימימה אבידר טשרנוביץ (1998-1909). דורות של ילדים הלכו לישון עם הספר הזה, אך הוא עבר עם השנים כמה גלגולים.
הספר יצא לראשונה בשנת 1943 בשם "מוקי" ובשנת 1948 יצא שוב בשם "מוקי השובב". הספר הורכב מארבעה סיפורים, ונדמה שרוב האנשים שנזכרים בגעגוע ובחיבה בספר הזה, זוכרים בעיקר את הראשון ביניהם – "מוקי ברוגז עם אמא". הוא מספר על מוקי בן השלוש שכועס על אמא ומחליט לברוח "רחוק רחוק מכאן, לחוץ לארץ". הוא עובר את גבעת החול שליד הבית, ושם, מעבר לגבעה, הוא כבר לא רואה את הבית ובטוח שהוא רחוק ממנו. כאשר הגשם מתחיל לרדת הוא פורץ בבכי אך הילד-השליח מחנות המכולת רואה אותו ומחזיר אותו, בתוך סל האופניים שלו, אל הבית ואל אמא.
בסיפור הזה ניתן לזהות את ימימה הגננת, זו שלמדה פסיכולוגיה אצל אישים כמו אנה פרויד ואלפרד אדלר ומי שכגננת בתל אביב הייתה ידועה גם בהבנתה לנפש הילד וגם ביכולת שלה לספר סיפורים, יכולת שילדי וילדות הגן שלה יזכרו גם כשיגדלו ויהיו הורים בעצמם. שִׁמְעָהּ כמספרת סיפורים הגיע למנהל השעה העברית ברדיו "קול ירושלים" ומספר פעמים בחודש נסעה לירושלים ושידרה תסכיתים שחיברה.
שאר הסיפורים שלה פורסמו ב"גליונות לגננות" של לוין קיפניס וב"דבר לילדים" ובהמשך פורסמו בספרה הראשון "סיפורים לרמה" שנקרא על שם בתה הבכורה. זה היה תחילתו של המנהג לקרוא לספרים ולגיבורים על שם בני משפחתה. אחרי רמה הגיעה תורן של הבת דנה, של הנכדה ניבי שכיכבה ב"סיפורים לניבי" ו"היונה של סבתא" וכאמור, גם של האחיין מוקי. הסיפורים הללו סיפרו על ילדים קטנים, על הצעצועים שלהם (ביקור הצעצועים) ועל בעלי החיים שסביבם (כושי ונושי) והביאו לילדי ארץ ישראל ספרות ילדים עברית שמדברת בשפתם וקרובה לעולמם.
אבל הכתיבה על עולמו של הילד הקטן הייתה רק צד אחד בכתיבתה. בשלושת הסיפורים האחרים בספר "מוקי השובב" אנחנו פוגשים את אבידר טשרנוביץ המחנכת והאידיאולוגית, זו שכתבה לילדי הארץ סיפורים מלאי רוח לאומית, ציונות וערכים. השילוב בין השניים יאפיין את כתיבתה לאורך שנות כתיבה ארוכות ופוריות.
למעשה, הכתיבה הציונית התחילה כשימימה הייתה בת 14. היא כתבה אגדה על חלוצים הבאים לגאול את הארץ, ואביה, הסופר שמואל טשרנוביץ, שלח אותו, יחד עם סיפור שהוא עצמו כתב, לעיתון הילדים "עדן" שיצא לאור בניו יורק. שנים אחר כך הוא יספר בגאווה כיצד העורך דחה את הסיפור שלו אך פרסם את זה של ימימה.
בשנת 1945 התפרסם ספרה הידוע והאהוב "שמונה בעקבות אחד" שנחשב לחלוץ ז'אנר ספרי החבורה הישראליים. גם בספר הזה אנו פוגשים את מספרת הסיפורים שיודעת להביא לקוראים סיפור הרפתקה רווי מתח וחברות, אך כזה שנטוע באופן עמוק וברור במציאות המלחמתית. הספר מספר על חגי מחיפה שבגלל הפצצות האויב נוסע לבן דודו בקיבוץ, שם הוא חובר לילדי הקיבוץ שעוקבים אחרי איש חשוד שהגיע לגור שם. הסיפור מזכיר במבנהו את "אמיל והבלשים" של קסטנר ושייך לז'אנר ספרי החמישייה והרביעייה של אניד בלייטון, אבל אם בספרים הללו הנבלים הם גנבים או נוכלים, בגרסה הישראלית מדובר במרגל גרמני. הילדים הארצישראלים הם גיבורים שבכוחם לנצח את האויב ולהציל את המדינה.
גם ספרים נוספים שפרסמה אבידר-טשרנוביץ עסקו בנושאים הלאומיים של השעה – בספר ההמשך "אחד משלנו" החבורה עוזרת לילד ניצול שואה להיקלט בארץ, בספר "זוג נעליים" ילדה אומרת מילות קסם שבעזרתן ילדה מהגולה מגיעה לארץ, ובסיפור המרגש "הוא יביא אותם" ילד מחכה לאליהו הנביא שיגיע לשתות מהיין ובסופו של דבר מוצא אותו בוכה במערה. הילד כועס עליו שאינו עושה דבר "סבא אליהו, יושב אתה כאן ובוכה. האם בזאת תעזור להם לילדים, והן אתה יכול לעזור, רכב אש לך וסוסי אש בהם עלית השמימה. רתום את סוסי האש למרכבה וסע, סע אליהם, הצל אותם, הם מחכים לך…" ואז חוזר הביתה ואומר לאמו "אמא, הוא לא יבוא השנה אלינו… הוא נסע לשם, אליהם, להביא אותם. הצפיני אמא את הכוס בארון ובשנה הבאה נעמיד את כוסו של אליהו הנביא וכוסות קטנות רבות בשבילם, בשביל הילדים". לאלה מצטרף הספר המיתולוגי "גן-גני" שטשרנוביץ ערכה יחד עם לוין קיפניס, שכולו שילוב בין סיפורים ושירים ילדיים לבין בניית תרבות לאומית.
ובחזרה ל"מוקי השובב" – גם כאן ניתן מקום בולט לילדים "שמעבר לים" ולמסר הברור שתפקידם של ילדי הארץ לדאוג להם ולהציל אותם. בסיפור "מוקי מפליג למרחקים" מוקי מפליג בים ואחרי הרפתקה מוצא בובה ששייכת לילדה מעפילה ובסיפור "מוקי מביא את ילדי ישראל" הוא מפליג עם הבובה כדי להביא את ילדי הגולה אל הארץ.
הסיפור "מוקי מבקר אי שם בארץ" הוא זה שעבר את השינוי המהותי ביותר. בגרסה המקורית, מוקי מתגנב למכונית הצבאית שאוספת את אבא שלו (שמדיו עם "כפתורים נוצצים", שכן מדובר במדים הבריטיים), ובמחנה הצבאי עולה לאווירון שבו יש טייס אנגלי שמטיס אותו במטוסו. עם חזרתו הביתה החיילים האנגלים נפרדים ממנו ב"גוד ביי". הפופולריות של הספר הביאה להוצאת מהדורות מחודשות שלו אחרי קום המדינה, ובהן השתנה שם הסיפור ל"מוקי מבקר אצל אבא במילואים". בגרסה החדשה, אבא של מוקי מסביר לו שכשיהיה גדול יגייסו גם אותו לצבא, ומתואר כיצד "מוקי ידע להבחין בין מדי טיס ומדי שריון, בין צנחן ובין איש חיל הים. למרות שלא למד עדיין בגן חובה, ידע מוקי את כל הדרגות: מטוראי עד רב אלוף. הוא ידע הכל, כמו כל הילדים הגדולים, הוא יכול היה להבחין מתי טס מירז' ומתי טס ווטור, מתי טס נורד ומתי מסוק". בנוסף, בגרסה הזו, אבא שלו הוא עצמו טייס.
בשנת 1984 ימימה אבידר-טשרנוביץ קיבלה את פרס ישראל לספרות ילדים. שופטי הוועדה העניקו לה אותו על "שירות חיים בספרות ילדים בהיותה חלוצה של ספרות הילדים המודרנית בארץ ומי שכמה מיצירותיה הפכו לנכס קלאסי בישראל". הם כתבו שהיא היא אחת הסופרות הראשונות ששאבה את נושאי סיפוריה מחיי היומיום של הטף והנוער בארץ ישראל והוסיפו גם ש"הסופרת משתמשת בספריה ככלי להעברת מסר חינוכי לקהל קוראיה ולהקניית ערכים אנושיים חברתיים ולאומיים, אך בדרך טבעית וכחלק מהדיאלוג עם קוראיה. כך, למשל, מתמקדות חלק מיצירותיה בבעיות קליטת העלייה, הירידה מהארץ, עזרת ילדים בתקופת מצור ומלחמה, סיוע לזולת, יהדות התפוצות – כל אלה תוך רקימת עלילה חיה, בלשית כמעט, ריאלית ואקטואלית מאד".
בדבריה בקבלת הפרס אמרה: "יכולה אני בלב שלם לומר שכל חיי וכל דרכי כמחנכת וכסופרת ילדים, ניסיתי להקנות לילדים את אותה האהבה הגדולה שבלבי לארץ הזאת, לעם שלנו, ניסיתי להעמיד בראש סולם העדיפויות את הרעות, את אהבת הזולת – ועוד הרבה ערכים שאולי עתה אינם במודה, אך יחיו לנצח"
קל לקרוא את ספריה של ימימה אבידר־טשרנוביץ כספרות מגויסת, ואי אפשר לומר שהקריאה הזאת שגויה. ספריה אכן מלאים בערכים לאומיים ובדמויות ילדים הנקראים להשתתף, בדרכם, במפעל גדול מהם. אבל קריאה מחודשת בהם, בייחוד היום, מאפשרת לראות דבר נוסף: ה"גיוס" הזה איננו רק דרישה מן הילד. לעיתים הוא גם מתנה ספרותית לילד שחי בתוך מציאות מפחידה. הוא נותן לו תפקיד במקום חוסר אונים, חבורת ילדים במקום בדידות, סיפור במקום פחד חסר צורה, ולפעמים אפילו נקודת מבט משועשעת על המצב הקשה. ראו לדוגמה את תיאורו של חגי על לילות ההפגזות שחווה: "ואני, את האמת יש לומר, אהבתי מאד לילות אלו. לראות את האנשים הרצים למקלטים, זה בפיג'מה, וזה בחלוק, זה משפשף עיניו וזה נועל נעליו. וכולם מצחיקים כל כך". ממש כאילו לא נכתב לפני כשמונים שנה, אלא בעצם הימים האלה ממש.
כך קראנו: הולדתה של ספרות הילדים העברית – לכל הכתבות בפרויקט הספרותי המיוחד שלנו
*
ביום ו׳, כ"ז בסיוון, 12 ביוני בשעה 10:00 יתקיים מפגש מיוחד לכבוד חודש הקריאה, בו נשמע מהסופרת והספרנית דורית גני על האופן בו התחולל הקסם הזה, ועל כמה מהיוצרים והיוצרות הבולטים שחוללו אותו. כל הפרטים בקישור שבתגובה השניה. כל הפרטים כאן
