מאת: גוון אקרמן ויהודית קוניה, הספרייה הלאומית.
בקיץ 2023 הגיעו שני אחים להפקיד בספרייה הלאומית את הארכיון המשפחתי שלהם, בעיקר של סבם וסבתם, אדגר ואנה היילברונר, זוג רופאים משטוטגרט. האח והאחות, אביב הברון ולילך קיפניס, הגיעו מקיבוץ בארי, שם היה שמור הארכיון כל השנים, בביתה של קיפניס. הארכיון, שעיקרו עוסק בחיי המשפחה בשטוטגרט שבגרמניה בשנים שבין מלחמות העולם, הופקד בארכיון המרכזי של העם היהודי, השוכן בספרייה הלאומית בירושלים, אחרי שהמשפחה החליטה להפקיד אוצר משפחתי במקום בו ישמרו עליו היטב, הוא יהיה חלק מאוצרות העם ואפשר יהיה להשתמש בו למחקר ולמידה.
הארכיון של משפחת היילברונר (הברון) משטוטגרט ניצל מכלייה פעמיים. פעם ראשונה כשברחו בני המשפחה מהנאצים ועלו לישראל, ופעם שנייה שבועות ספורים לפני 7 באוקטובר, כשבני המשפחה הגיעו מביתם שבקיבוץ בארי להפקיד אותו בספרייה הלאומית. זהו סיפורו של ארכיון שמקפל בתוכו, במובן מסוים, את סיפור העם היהודי במאה השנה האחרונות.
שמה של קיפניס אולי מוכר לכם, היא אחת מעשרות חברי קיבוץ בארי שנרצחו בשבעה באוקטובר 2023. אחיה, אביב הברון, שאינו מתגורר בקיבוץ, עורך בכיר ב'ידיעות אחרונות', נותר המום בעוד ממדי הזוועה נחשפים לאיטם. התברר כי אחותו, לילך, נרצחה ובני משפחה אחרים נחטפו כמו אחות נוספת – שושן הרן וחלק ממשפחתה. בעלה של לילך, תרי (אביתר), נרצח ואיתו גם המטפל של תרי, פול.
כמה ימים בלבד אחרי 7 באוקטובר, בתוך הכאוס הבלתי אפשרי שמשפחתו הייתה שרויה בו, כשעוד לא היה ברור לגמרי מי בחיים, מי חטוף בעזה ומה יהיה גורלם, דיבר אביב הברון עם חברה שעובדת בספרייה הלאומית ואמר לה: "בכל החושך הזה שאנחנו נמצאים בו יש קרן אור אחת קטנה – העובדה שהספקנו למסור את הארכיון של אבא וסבא וסבתא שלנו לספרייה. כי אם לא היינו עושים זאת בזמן הוא היה עולה כולו באש, בבית של אחותי הקטנה", הוא אמר בכאב. "לפחות ההורים שרדו" הוסיף בהומור שחור. אבל מי הם אותם הורים וסבים משטוטגרט, ואיך הם הגיעו לבארי?
***
עיון בארכיון המשפחתי מגלה לנו בתחילה על חייהם הנינוחים של אדגר ואנה, שני רופאים משטוטגרט, שהתגוררו עם שלושת ילדיהם בבית דו־קומתי עם מותרות כמו טלפון ומכונית, בימי ראשית שנות ה־30, לפני שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה. אחד הפריטים יוצאי הדופן בארכיון הוא יומן שכתבה אנה, שהרשומה הראשונה שלו היא מיום 1 בינואר 1923, ואדגר הוסיף לו איורים. היומן משקף את חייהם אז, עם איורים של ביתם ושל שלושת ילדיהם, החל מלידת בתם הבכורה לורה (שושנה). רק בהמשך היומן, עם עליית הנאצים לשלטון, יתערערו יסודות חייהם.
בינתיים – אפשר להתרשם מהאיורים הקסומים של אדגר שמתארים את הבית הדו־קומתי, את לורה גוררת כלב צעצוע, עומדת עירומה ליד חבית בגינה עם כלי עבודה, משחקת ברכבת צעצוע ויושבת על אופנוע עם אביה. הם מציגים גם את גרהרד (אברהם), ילדם השני, רוכב על סוס עץ, מטפס על כיסא ומשקה עציצים במזלף. על הבן הצעיר, הנס (חנן), יש תיעוד מועט ביומן.
בארכיון המשפחתי נמצאים גם מחברת של אנה ובה רישום קונצרטים והצגות תיאטרון שבהם נכחה בין גיל חמש לעשרים ושש, וכן אלבום תמונות מתקופתה כאחות בחזית באוקראינה במלחמת העולם הראשונה. אדגר שירת אף הוא בחיל הרפואה במלחמת העולם הראשונה, ואף קיבל את אות ה"שרלוטנקרויץ" – עיטור שניתן למצטיינים בטיפול בפצועים בשדה הקרב או בעורף.
האידיליה מתערערת כאשר ב־1933 פיטרו את אדגר מבית חולים ציבורי בטענה שלא שירת בקו החזית. כאשר אנה ביקשה להחליפו, בהיותה מי ששירתה בחזית, נדחתה בקשתה. המסר היה ברור – ליהודים אין עוד מקום בגרמניה. כך כתבה אז אנה ביומנה: "ואז הגיע אביב 1933, וברגע אחד תמה האידיליה הנפלאה שהייתה חיינו בקרֵהֶרוולד [איזור בשטוטגרט]. לורה ראתה ושמעה מה מתרחש… רבים מחבריה הצטרפו להיטלר־יוגנד. רק אז נאחזה עוד יותר בחברותיה היהודיות, לוטה וגרטה הירש, וגם כמה אחרים נשארו נאמנים להן."
ההורים מבינים שגרמניה היא כבר לא מקום בטוח עבור משפחתם ומחפשים פתרון. אדגר המשיך לעבוד בקליניקה פרטית בביתם, אך מאוחר יותר באותה שנה נסע לארץ ישראל המנדטורית כדי לחפש עבודה, ולאחר כמה שבועות מצא משרה כשותף לרופא ירושלמי. בדצמבר 1933 קיבלה המשפחה אשרת כניסה לארץ, ואנה עשתה את הדרך הארוכה עם ילדיה כדי להצטרף לבעלה. קרוב לוודאי שלא הבינו אז שההחלטה הקשה הזו תציל את חייהם. כ־38,000 יהודים נוספים נמלטו מגרמניה לארץ ישראל באותה שנה, ועד סוף העשור הגיע מספרם ל־60,000 (מתוך חצי מליון יהודי גרמניה יותר ממחצית הצליחו להימלט לפני פרוץ המלחמה).
למזלם של בני המשפחה, מצבם הכלכלי אפשר להם מה שלא התאפשר תמיד ליהודים אחרים, עם יכולת כלכלית נמוכה יותר. עצם קבלת האישורים ליציאה מגרמניה ולכניסה לארץ ישראל הייתה כרוכה בעלויות גבוהות: כדי להימלט מגרמניה, המשפחה נאלצה לשלם למשטר הנאצי 20,000 מארק. לפני הכניסה לארץ, היה עליהם להוכיח לשלטונות הבריטיים כי בידיהם אמצעים למימון המסע. עם זאת, הצליחו בני המשפחה להביא עמם לארץ את רוב רכושם, כולל מכונית אופל. בארכיון מצויה רשימה מפורטת של הרהיטים והבגדים שהועברו בשלושה משלוחים – עדות לרמת החיים הגבוהה ממנה נהנו בגרמניה.
הגירה אף פעם אינה פשוטה, אך בני משפחת היילברונר התמקמו בצורה נינוחה יחסית: בירושלים שכרה המשפחה דירה ברחוב ממילא (כיום רחוב אגרון) ממשפחה ערבית־נוצרית. הילדים למדו בבית ספר שפעל בשיטות חינוך מודרניות בדומה לבית ספרם בשטוטגרט, בו שולבו בישול וציור עם לימודי מתמטיקה ושפות.
אך דרכם לא הייתה סוגה בשושנים: בשנה השלישית לשהותם בארץ חלתה לורה במחלה קשה. ובכל זאת, אהבתה לארץ ניכרת בדברי אמה: "גורל פלסטינה היה יקר ללבה מאוד, ולמרות צרותיה לא שכחה להתפלל לשלום בארץ ולשלום בין העמים, ולעיתים קרובות הזכירה לי שלא אשכח גם אני". לורה לא החלימה ממחלתה, ונפטרה בגיל 14 בלבד.
למרות האבל הכבד, אנה ואדגר לא האטו את עשייתם המקצועית, ואולי אף הגבירו אותה: אדגר נעשה לרופא הראשי של הצוות המייסד של בית החולים אלי"ן, המתמחה בשיקום ילדים עם מוגבלויות, וב־1944 מונה למנהלו. אנה הצטרפה אליו כרופאה.
לימים, שני הבנים הצעירים שנותרו, אברהם (גרהרד) וחנן (הנס), עברתו את שם משפחתם להברון. חנן היה לאדריכל, וממקימי קיבוץ רעים שבנגב המערבי. כחלק מהקריירה העניפה שלו, יחד עם שותפה למקצוע, זיוה ארמוני, היה ממתכנני הבניין של הספרייה הלאומית (אז 'בית הספרים הלאומי') בגבעת רם.
אברהם הצטרף לתנועת הצופים ובמהלך מחנה עבודה בקיץ בקיבוץ עין החורש, אז גילה את עולם הרפתות, החליט לוותר על עתיד אקדמי כיאה לבנם של שני רופאים ולפנות גם הוא להגשמה חלוצית – להקמת קיבוץ (הוא הגיע בהמשך חייו לאקדמיה, ואף סיים בהצטיינות את לימודי הדוקטורט). הוריו הסכימו שילמד בבית ספר חקלאי וכאשר חבריו גויסו לפלמ"ח ב־1942, הוא היה צעיר מדי לשירות קרבי ולכן המשיך בהכשרתו החקלאית.
בהמשך נעשה אברהם הברון מומחה לגידול בקר וב־1946 היה ממייסדי קיבוץ בארי, אחד מ־11 היישובים שהוקמו בלילה אחד בנגב. לאחר שלחם במלחמת העצמאות, עבר הקיבוץ שני קילומטרים מזרחה, היכן שהוא יושב כיום. בבארי הקים וניהל אברהם את הרפת ונולדו לו ולרעייתו רינה ארבעה ילדים: דודו, שושן, אביב ולילך. שתי הבנות נשארו לגור בקיבוץ והקימו בו משפחות משל עצמן. נראה היה שהטרגדיות המשפחתיות מאחוריהם.
עד 7 באוקטובר.
באותו יום, הזוועות שאדגר ואנה הצליחו להימלט מהן בשנות ה־30, פקדו את צאצאיהם בפתאומיות נוראה. רינה ואברהם כבר הלכו לעולמם ב־2021 וב־2022, אך שתי בנותיהם, שושן הרן ולילך קיפניס, היו בקיבוץ באותו יום שם יחד עם המשפחות המורחבות שהקימו. ארבעה מבני המשפחה והקרובים אליהם נרצחו – לילך קיפניס ובעלה תרי קיפניס, המטפל האהוב של תרי – פול קסטלבי ובעלה של שושן – אבשלום הרן ותשעה נחטפו במתקפת חמאס והוחזרו בשלבים שונים – שושן הרן, בתה עדי שהם ובעלה טל וילדיהם נווה ויהל, אחותו של אבשלום, שרון אביגדורי ובתה נעם, וקרובות משפחה שנחטפו מקיבוץ נחל עוז – יהודית ונטלי רענן, בעלות אזרחות אמריקאית שהיו הראשונות ששוחררו לאחר שבועיים. אחד מבני המשפחה, טל שהם, הוחזק בשבי בעזה במשך 505 ימים.
שני בתי משפחה שבקיבוץ, של האחיות שושן הרן ולילך קיפניס, נהרסו כמעט לחלוטין, אך חלק ניכר מההיסטוריה המשפחתית – שתועדה בקפידה ביומנים ובאלבומים – ניצל רק משום שהנכדים של אדגר ואנה, לילך ואביב, הביאו אותה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית שבועות ספורים לפני הטבח.
לאורך כל תקופת השבי חברי המשפחה שנותרו בארץ נלחמו ללא לאות להשבת קרוביהם ושאר החטופים. לאחרונה הוציאה הרן ספר "שבויה במשימה" ובו היא מספרת על ההלם של החטיפה מגן העדן שהיו חייה קודם ה־7 באוקטובר, המאבק היומיומי להישרדות בשבי תוך כדי שיחות עם השובים והתובנות שעלו בה מהן. הספר שמור גם הוא בספרייה הלאומית ויחד עם הארכיון המשפחתי הם עדות למהפכי החיים: לרגעי נחת יחד עם זמנים קשים ביותר, לרגעי שמחה גדולה וכאב ואבל עמוקים, היסטוריה יהודית וישראלית.
***
אוסף אדגר (יעקב) ואנה (חנה) היילברונר שמור כיום בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, חלק מהספרייה הלאומית של ישראל, השומר ארכיונים רבים של משפחות ומוסדות ומנגיש אותם לציבור.
– נכתב בסיוע מרים רפאי.
