בין הפרעות בעיראק לשבעה באוקטובר: כשהפרהוד הגיע לבארי

"עלינו מעיראק לישראל כדי שערבים לא יוכלו להיכנס לבתים של יהודים ולרצוח אותם", מספרים חברי קיבוץ בארי ששרדו את הפרהוד. בבארי, קיבוץ שבגרעינו גם עולים מעיראק, ניצבת גם האנדרטה לקורבנות הפוגרום שעברו יהודי עיראק, לפני יותר מ-80 שנה, בערב חג השבועות של שנת 1941. הם לא ידעו ששנים לאחר מכן יעמדו ילדיהם ונכדיהם בפני זוועה דומה, אבל הפעם בתוך מדינת היהודים

832 629 Blog

פרעות הפרהוד בעיראק, מתוך ארכיון יד בן צבי, ותמונה של יעקב צמח ז"ל, ניצול הפרהוד שהפך לחבר קיבוץ בארי יחד עם נכדו, שחר צמח ז"ל, שנהרג כחבר כיתת הכוננות של בארי ב-7 באוקטובר, תמונה מתוך אלבום משפחתי.

בכל ערב חג השבועות היה יעקב צמח מגולל בפני משפחתו ובפני חברי קיבוץ בארי את סיפור הפרהוד – הפוגרום האכזרי שנעשה ביהודי עיראק באותו חג. משפחתו שרדה את פרעות הפרהוד רק בזכות שכנה מוסלמית מבוגרת שהגנה על בית המשפחה ממש בגופה, ולא נתנה לפורעים להיכנס אליו.  

The Farhud, Baghdad 1941. (yad Yitzhak Ben Zvi Archive)
הפרהוד, בגדד, 1941. מתוך ארכיון יד בן צבי.

"עלינו מעיראק לישראל כדי שערבים לא יוכלו להיכנס לבתים של יהודים ולרצוח אותם" הסביר צמח לחבריו בקיבוץ ולמשפחתו. צמח שרד את הפרהוד בבגדד, הצטרף לתנועת "החלוץ", עלה לישראל והקים את ביתו בקיבוץ בארי. יותר משבעים שנה לאחר מכן סיפר לי אחד מבניו של יעקב, דורון צמח, בדמעות, איך נזכר במשפט הזה ב-7 באוקטובר, כשהתחבא שעות ארוכות בממ"ד ביתו שבקיבוץ. שחר צמח ז"ל, בנו של דורון ונכדו של יעקב, היה חלק מכיתת הכוננות שניסתה להגן על בארי באותה שבת, ונלחם במשך שעות ארוכות בקרב ההגנה ההירואי והקשה על הקיבוץ ושם נהרג.

שחר צמח מתוך אלבום פרטי
שחר צמח ז"ל, מתוך אלבום משפחתי. "התמונה שהכי משקפת את מי שהוא היה" מספר אביו דורון.

 ***

פרעות הפרהוד היו פוגרום של כמה ימים שעבר על יהודי עיראק בערב חג שבועות 1941. בתים וחנויות של יהודים נבזזו ויהודים בערים שונות בעיראק נרצחו באכזריות רבה. התיאורים של שורדי הפוגרום מזוויעים [זהירות, התיאור הבא גרפי ביותר – י.א] הם סיפרו על תינוקות שידיהם ורגליהם בותרו מגופם כדי לקחת את עדיי הזהב שעליהם. הם חזו באונס וחטיפת נשים צעירות שמעולם לא נראו שוב.

קבר האחים של נרצחי הפרהוד בבגדאד, מתוך הספר עיראק, בעריכת חיים סעדון
האנדרטה מעל קבר האחים של נרצחי הפרהוד בבגדד, מתוך הספר "עיראק", בעריכת חיים סעדון. לא היה שום כיתוב על האנדרטה שצורתה הייחודית היא של חצי גליל.

הפרעות האיצו את תהליך עזיבתם של רוב יהודי עיראק ועלייתם ארצה, בעזרת פעילים ציוניים, שנשלחו על ידי ההנהגה הציונית בארץ. פרופ' אסתר מאיר-גליצנשטיין, ראש מכון המחקר במרכז מורשת יהדות בבל, מסבירה שבאותה תקופה התנועה הקיבוצית הייתה מרכזית מאוד בפעילות הציונית בגולה. וראתה את הפוטנציאל של יהודי עיראק כחלק משמעותי בהתיישבות הציונית בארץ. הרעיון היה לחנך את הפעילים לעלייה לארץ ולהשתתפות בקבוצות חלוציות. החל מ-1942 מתחילים לעלות מאות צעירים מעיראק לישראל. חלקם מתקבצים בגרעינים ובחוות הכשרה בארץ ומחכים לעלות להתיישבות.

בערב יום הכיפורים 1946, מגשים גרעין של עולים מעיראק, הגרעין הבבלי של תנועת הנוער "החלוץ" את חלומו. במסגרת ליל 11 הנקודות שמוקמות בנגב באותו יום, קיבוץ בארי עולה על הקרקע באדמות נאחביר, כמה ק"מ מערבית לאדמות בארי של היום. להקמת בארי התאחדו גרעין של הנוער העובד; גרעין הצופים ב' והגרעין הבבלי – גרעינים בני הארץ וגרעין של עולים.

חברי הגרעין הבבלי
חברי הגרעין הבבלי בהכשרה באלונים, 1946, מעט לפני העלייה על הקרקע בנאחביר. מתוך הספר על יואב גורל, יליד בגדד, ממייסדי קיבוץ בארי, ע"מ 16.

מעט לאחר העליה לקרקע בארי, התבקשו חלק מאותם בני הגרעין הבבלי על ידי התנועה הציונית לחזור למולדתם כשליחים.  הם עבדו שם כמדריכים בתנועות הנוער ועסקו בהכנת הנערים והנערות לקראת עלייה לארץ.  

יעקב צמח היה אחד מהנערים האלו, שבני הגרעין הבבלי עזור לו לעלות ארצה. הוא היה נער בתנועת הנוער בבגדד, ובהמשך היה חלק מגרעין נח"ל שהצטרף לחיזוק קיבוץ בארי בתחילת שנות ה-50'. כנער בעיראק הכיר את חלק מאנשי הגרעין הבבלי שהקימו את בארי וכנערים הם שיתפו כוחות כדי לתמוך במעשה החלוצי שהתרחש בארץ ישראל אליה חלמו להגיע בעצמם:

"אספנו כסף, דמי כיס, כדי שיבנו לחלוצים בבארי מועדון. חודשים שלא הלכנו לקולנוע, לא שתינו מיץ, לא נסענו באוטובוס לבית הספר. אספנו את הכסף ונתנו לתנועה כדי לבנות מועדון בנאחביר. קיבוץ של יוצאי התנועה – דוגמה ומופת בשבילנו".

מתוך הספר "מאותו הכפר – חברים ובני משפחות מדברים על שכול בקיבוץ בארי", ע"מ 18
תמונה משפחתית
מימין יעקב צמח ז"ל, ניצול הפרהוד, במרכז שחר צמח ז"ל שנהרג ב-7 באוקטובר ועליו אחת מבנות המשפחה, ומשמאל דורון צמח, חבר קיבוץ בארי. מתוך אלבום משפחתי.

כשמבינים את האופן בו הוקם הקיבוץ, ואת ההיסטוריה של העם היהודי כולו השזורה בקיבוץ הדרומי, מתגלה כסוד הכוח המופלא של קיבוץ בארי – הרקמה האנושית המגוונת שמאכלסת אותו. 

העולים מעיראק העשירו את חיי הקיבוץ ותרמו מהתרבות וההשכלה שלהם לחלוצים הצברים הצעירים, שחלקם בקושי סיימו תיכון. חברי הקיבוץ צוחקים כשהם מספרים שהעולים מעיראק היו משכילים יותר מחלק מה"צברים", שהיו עסוקים יותר בהגשמה ובתנועה מאשר בהשקעה בבית הספר. גם הבישול בחדר האוכל בקיבוץ הושפע מחבריו העיראקי, "אפילו את גפילטע פיש עשו בטעם מזרחי" מספר אברהם דבורי (מנצ'ר), בן 80, שנולד למשפחה עיראקית והגיע בגיל 8 לקיבוץ בו התגורר אז אחיו הגדול. מנצ'ר היה בכיתה הראשונה של בארי, קבוצת "אשל". הוא נשאר בקיבוץ כל חייו, וגם חמשת ילדיו ו-15 נכדיו גרים בו. הוא מספר כי גם במשפחה העיראקית שאימצה אותו אליהם בקיבוץ, דיברו רק עברית. "שכחתי לגמרי את הערבית שידעתי מהבית" סיפר. מנצ'ר, שחזר בחודשים האחרונים להתגורר בבארי יחד עם כ-100 ותיקים וצעירים בני הקיבוץ סיפר לנו על המשמעות של בארי עבורו: "יש בו חברים ממעל 30 ארצות מוצא. הכל מעורבב עם הכל, זו ארץ ישראל מבחינתי. זה מה שנותן לקיבוץ תחושה של חמימות".

בבגדד
מדריכי תנועת "החלוץ" בבגדד, 1950. מתוך הספר על יואב גורל, יליד בגדד, ממייסדי קיבוץ בארי, ע"מ 13.

הקשר האמיץ בין קיבוץ בארי ליהדות עיראק קיבל משנה תוקף בשנת ב-2002. מנצ'ר היה אז ראש המועצה האזורית אשכול שבארי נמצאת בתחומה. שנתיים קודם לכן, בסיור שגרתי שערך לאורחים באזור, פנה אליו ח"כ מרדכי ביבי, ממובילי ארגון עולי בבל, ונתן למנצ'ר מכתב מתפורר משנת 1945:

"הנני מאשר שחברי תנועת "החלוץ" מבבל אספו תרומות בסך 3,500 דינר לנטיעת יער לזכר נרצחי הפרהוד".  

על המעטפה כתב יוסף וייץ, יו"ר קק"ל בשנים שלפני קום המדינה, שעומד לקום קיבוץ באדמות נאחביר ויהיה בו גרעין של החלוץ מבבל. שם, החליט, יינטע יער לזכר חללי הפרהוד. 

מנצ'ר הרים את הכפפה ודאג שהתכנית תצא לפועל, גם אם באיחור של כמה עשרות שנים. האנדרטה שהוקמה צנועה אמנם, ומזכירה בצורתה את האנדרטה שהקימה הקהילה היהודית בבגדד, ליד קבר האחים בבית הקברות היהודי בעיר. אנדרטה שנהרסה לאחר מכן על ידי השלטון בעיראק. האנדרטה בבארי, לעומת זאת, שוכנת לצד יער בארי, וצמודים אליה גן משחקים נקודת מים, שירותים ופינות ישיבה מוצלות כך שבימי האביב היפים היא הייתה מתמלאת מבקרים ונופשים. בשבעה באוקטובר שימש היער שסמוך לאנדרטה כאחד מאזורי ההתארגנות של מחבלי החמאס לפני שיצאו לתקוף את בארי וישובים נוספים.

האנדרטה
האנדרטה ביער בארי לזכר פרעות הפרהוד, 2024. צילום: ישראל נטע.

"אנחנו חונכנו שההתיישבות האזרחית היא שקובעת את תחומי מדינת ישראל, במיוחד בנגב" אומר מנצ'ר, "ולכן היה ברור לי שאני חוזר לפה. כל אחד כמה ומתי שהוא יוכל. לי זה ברור שאף אחד אחר לא ישקם את הקיבוץ אם אנחנו לא נהיה שם".

המלחמה על החירות: הגדות מראשית ימיו של קיבוץ בארי

חזרנו לשתי הגדות פסח מרגשות במיוחד מראשית ימיו של הקיבוץ, וגילינו את הכוח והעוצמה שהיו לחבריו וחברותיו כבר אז, ואת החיבור העמוק של חברי הקיבוצים עם בני ישראל התנ"כיים, כאילו חד הם. חברי קיבוץ בארי לא יחגגו השנה את חג הפסח בקיבוצם, אבל בהגדות שלהם יש תקווה, שלא עזבה אותם לרגע ומהווה השראה של ממש, גם היום

832 629 Blog

"מה שאני הכי זוכר מפסח, זה הריח. אח, הריח! עד היום אני יכול לעצום את העיניים ולהריח אותו! הריח של הסנדלים החדשים שכולנו היינו מקבלים לקראת החג, זה פסח בקיבוץ בשבילי. אחר כך זה השקט המופתי בחדר האוכל. ילד שאלף איש מקשיבים לשירת "מה נשתנה" שלו ושל חבריו – זה משהו מיוחד."

ישראל נטע, חבר קיבוץ בארי

ישראל נטע, חוקר מקרא ומשורר, בן קיבוץ בארי, ניצל ב-7 באוקטובר כי לא היה אז בקיבוץ. ביתו נשרף כליל. נטע הוא בין עורכי סדר פסח של בארי בשנים האחרונות ומתגורר כעת בבית זמני בבארי, "ההיאחזות" כפי שהוא קורא לה בצחוק מהול בבכי. כשהוא נזכר בסדר הפסח של ילדותו בקיבוץ, חיוך גדול נפרש על פניו: "כמבוגר, הבנתי שכל מה שהיה שם בסדר היה מיוחד. זו הייתה יצירה, יצירה של תרבות חדשה". 

כמו מרבית הקיבוצים שהוקמו בישראל, קיבוצי העוטף, וביניהם בארי, עדכנו ושינו את טקסט ההגדה כך שיתאים למציאות חייהם. למעשה, הם היו מהראשונים שעשו זאת. הקיבוצים הפכו את חג הפסח הפך לחג החירות והאביב ואת ההגדה לטקסט ציוני, עברי ואקטואלי.

עד להקמת המדינה היה ערב פסח למועד החשוב ביותר עבור יהודים ציוניים, מעין "יום העצמאות" ראשוני. פסח היה החג המאחד, המגבש, שאליו התכוננו כולם. סביבו נוצרה תחושת זהות חדשה, עברית ולאחר מכן, ישראלית. לשם כך שוכתבו ההגדות המסורתיות כך שיתאימו לזהות הקוראים בהן בלהט ההגשמה וההתחדשות. הלהט הזה יצא מגבולות בארץ גם לחוות ההכשרה ומחנות העקורים, אך ליבתו הבוערת בשמחה והתרגשות הייתה בקיבוצים השונים.

מקימי הקיבוצים ראו את עצמם כמי שחיים בפועל את הרעיונות הגדולים וההיסטוריים שהרכיבו את הגדת פסח המסורתית. הם חשו כמי שבעצמם יצאו ממצרים, כבני ישראל שיצאו מעבדות לחירות. 

51
ילדי קיבוץ בארי שרים בסדר פסח, עם אלומות השיבולים המסורתיות בידיהם. באדיבות ארכיון בארי.

כשפנינו להגדות קיבוץ בארי הראשונות, ששמורות בספרייה הלאומית גילינו בהן את סיפורה של ישראל הצעירה. הן נכתבו באחת התקופות המאתגרות בהיסטוריה של העם היהודי, חלקן ממש בסיום מלחמת העולם השנייה, אחרות מייד לאחר מלחמת העצמאות או כמה שנים לאחר מכן. משתקף בהן האובדן העצום שחוו אותם חלוצים צעירים: אובדן של בני עמם בשואה ושל חברים שנהרגו במלחמת השחרור. בכולן מצאנו הסתכלות מפוכחת על כאבי העבר ותקוות לעתיד טוב יותר.

ההגדה הראשונה של קיבוץ בארי, 1946

ההגדה הראשונה עליה נספר נכתבה לקראת ערב פסח של שנת 1946. חברי קיבוץ בארי עוד לא עלו לישוב הקבע שלהם ולכן נקראו "קבוצת הצופים ב' בארות" וכך גם נחתמת ההגדה בעמוד האחרון שלה.

כריכה
עמוד הפתיחה בהגדת בארי (אז – "קבוצת הצופים ב' – בארות"), תש"ו, 1946.
20240317 190425
הכריכה האחורית של הגדת "קבוצת הצופים ב' – בארות", תש"ו, 1946.

כמה חודשים מאוחר יותר, במוצאי יום הכיפורים, ה-6 באוקטובר 1946, עלה קיבוץ בארי על הקרקע, יחד עם עוד 10 קיבוצים ומושבים, במסגרת התארגנות "11 הנקודות" בנגב. זה היה מבצע התיישבות מרגש של מה שיהיו אחר-כך יישובים חשובים מאוד לקביעת גבולות המדינה עם הקמתה. גרעינים מתנועות נוער שונות, הנוער העובד, הצופים והחלוץ חברו יחד להקמת הקיבוץ.

מתוך קווים ונקודות
תמונה של נקודת העלייה לקרקע המקורית של קיבוץ בארי (נחביר), ב-1947. מתוך הבלוג "קווים ונקודות" של יגאל זורע, חבר קיבוץ בארי.

כשההגדה הזו הוכנה, דפוס בארי טרם הוקם. חברי הקבוצה ישבו בגדרה וחיכו לעלייה לקרקע. ההגדה הופקה כולה בטכניקות שיכפול פשוטות למדי, בליווי ציורים וטקסטים שנראה ששאבו את הדימויים שלהם מספרי אומנות. לא ידוע מי האומן שיצר אותה אך הוא הצליח, באמצעים דלים, ליצור יצירה ראויה ומרתקת.

דרך הטקסט, השירים והאיורים, אפשר לראות כבר שם את הרוח שמלווה את כל ההגדות הקיבוציות לעומת המסורתיות: הכנסת חגיגות עונת האביב והדגשת מקומה של החקלאות בחג זה. ההתיישבויות בנגב התבססו אז רובן ככולן על חקלאות ומכאן המקום הגדול שהיא תופסת בהגדות אלה.

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.34.58
העמוד הפותח את ההגדה של בארי, 1946.
660 נוספת 1
עמוד שני בהגדת בארי, 1946.

קיבוץ בארי השתייך לתנועת "אחדות העבודה" שאחת מסיסמאותיה הייתה "מהתנ"ך עד הפלמ"ח" והיא דגלה, בין השאר, בחזרה לתנ"ך כטקסט מכונן של העם היהודי. סיפור יציאת מצרים עצמו מסופר בהגדות הקיבוציות ובהגדת בארי בהרחבה, הרבה יותר מאשר בהגדות המסורתיות. אלה האחרונות מלאות מדרשים שרחוקים מאוד מחיי החלוצים עובדי האדמה ולכן נעדרים מהגדות הקיבוץ. את מקומם תופסים ציטוטים מהסיפור התנ"כי בספר "שמות". כמעט ניתן כמעט לחוש מבעד למילים ולאיורים באותן הגדות את ההזדהות העמוקה של חברי הקיבוצים עם בני ישראל התנ"כיים, כאילו אחד הם.

גם שירים וקטעים אקטואליים הוכנסו להגדות הקיבוציות. אחד הבולטים ביניהם הוא הפואמה של ביאליק "מתי מדבר האחרונים". הפואמה נכתבה ב-1896 ואומצה על ידי התנועה הציונית כמחזקת את הדרך של יישוב הארץ מחדש. היא ומופיעה בהגדות בארי כמעט כל שנה בעשור הראשון לקיומו של הקיבוץ: 

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.34.59

"קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה

עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –

וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.

רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –

וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים."

אבל לא רק ביאליק נכנס להגדה של 1946. חברי בארי לא יכלו להתעלם מזוועות השואה ואלה מצאו את מקומן בהגדה. באופן חריג ההתייחסות בהגדה מוקדמת זו כלפי הניצולים היא לא כאל מי שהלכו "כצאן לטבח" אלא דווקא יחס של כבוד ורצון של הישוב בארץ ישראל לקחת אחריות על זיכרון השואה. כשקוראים ציטוט זה היום, אחרי המאורעות הנוראיים של ה-7 באוקטובר, אי אפשר שלא להצטמרר:

20240317 190659

"בָּא הַפָּלִיט

בָּא הַמְּבַשֵּׂר. הוּא בָּא וּבִגְדוֹ לֹא קָרוּעַ וְרֹאשׁוֹ לֹא זָרוּעַ אֵפֶר. הוּא בָּא וְאִתּוֹ נִכְנְסוּ מִילְיוֹנֵי צְלָלִים. וְאִתּוֹ פָּסְעָה שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל טְבוּחִים, מְעֻנִּים, וּקְדוֹשִׁים. וְהֵם הֵם אֲשֶׁר דִּבְּרוּ מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ.

וַאֲנַחְנוּ הִקְשַׁבְנוּ. לֹא, לֹא אֲנַחְנוּ הִקְשַׁבְנוּ, הִקְשִׁיבוּ בִּזְמַנּוֹ דּוֹרוֹת, דּוֹרוֹת רְחוֹקִים שֶׁחָלְפוּ וְדוֹרוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ – .. זֵכֶר נִזְכֹּר לְעוֹלָם. לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. אֲבוֹתֵינוּ שֶׁטּוֹבְחוֹ, אִמּוֹתֵינוּ שֶׁעֻנּוּ, אָחִיותָנוּ וְאַחֵינוּ שֶׁחֻנְּקוּ, עוֹלָלֵינוּ שֶׁנִּשְׂרְפוּ חַיִּים.

זְכֹר נִזְכֹּר וְלֹא נִשְׁכַּח."

ההתייחסות בהגדה לזוועות השואה מבליטה את היותם של המתיישבים הצעירים בני חורין. הם בוחרים לא לשקוע בעבר, אלא להסתכל קדימה באופטימיות – בהבטחה לעתיד טוב יותר, לחיבור לאדמה השופעת והמיטיבה, חיבור שלא יימחה בקלות. הם עושים זאת גם בציטוט הזה, מתוך נבואתו של עמוס, פרק ט', אותו הכניסו להגדה:

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.35.03

"וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם
וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם
וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא
יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם
אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"

ההגדה מסתיימת בהדגשת היציאה מעבדות לחירות, החופש והדרור, שהם הם לב ליבה של ההגדה הקיבוצית, כאשר חברי קבוצת בארות מצפים להגשים את חלומם הציוני, להתיישב ולהקים קיבוץ באדמות הנגב:

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.35.03 (1)

"כִּי יֵשׁ יוֹם

וִינַשֵּׂא נֵס הַדְּרוֹר

וְנִמְחֶה לְנַצֵּחַ אוֹת קַיִן

וּשְׁבִיב הָאוֹר יֻצַּת בָּעַיִן

וְלֵב חָדָשׁ יִפְעַם בְּאָדָם

וְקָם וְנֵעוֹר כָּל דַּכָּא בָּעוֹלָם

כִּי יֵשׁ יוֹם."

הגדת בארי, 1950

הגדה נוספת השמורה בידינו מקיבוץ בארי שנדפסה ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1950, נראית כבר אחרת לגמרי: מלבד העובדה שאייר אותה בכשרון רב האמן הנודע פאול קור (כן, כן, מספרי הילדים של "כספיון"), היא הודפסה בדפוס הקיבוץ ועוצבה לעילא ולעילא. הכתב שנבחר וסודר באותיות עופרת כמובן. יופיה של ההגדה שובה לב, והאיורים השמחים מאירים אותה.

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.29.38

ב-1950 הקיבוץ כבר עלה על הקרקע והתבסס, ענפי החקלאות שלו החלו לשגשג, ולכן בהגדה זו מודגש ביתר שאת הקשר לאביב, לאדמה ולפריה. כבר בעמוד הראשון מודפס:

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.29.38 (1)

"בּוֹא וְאֶשַּׁק לְךָ בְּנִי הָאָדָם,
עִם יֶרֶק שָׂדוֹת וְשָׁמַיִם שֶׁל אוֹר."

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.29.40

גם פה שילבו חברי הקיבוץ קטעי הגות ציוניים אקטואלים: בנוסף ל"קומו תועי מדבר" של ביאליק, מופיע שיר של עוד אחד ממשוררי הדור הגדולים: "ראי אדמה" של שאול טשרניחובסקי. השיר נכתב ב-1938, בתקופת המרד הערבי, אז ספג היישוב היהודי אבידות רבות. חברי בארי, שאיבדו חברים וחברות במלחמת העצמאות ובהתקפות על קיבוצי הנגב השכנים להם, הוסיפו להגדה שלהם את השיר שקושר שכול עם צמיחה מחודשת. 

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.29.40 (3)

"רְאִי, אֲדָמָה

הֵא לְךָ הַטּוֹבִים בְּבִנְיָנוֹ,

נֹעַר טְהַר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם (…)

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה."

שנתיים אחרי מלחמת העצמאות בה נפלו שישה מחברי הקיבוץ, הציווי לזכור את מה שאיבדו תופס מקום מהותי בהגדה: דף כפול ובו "נזכור", על בסיס ה"יזכור" המסורתי, אך שונה ממנו מאוד. "נזכור" של בארי מעלה על נס לא רק את קורבנות השואה, אלא גם את גיבורי המחתרות והפרטיזנים, את המעפילים ואת חללי מלחמת השחרור. הוא מסיים בהדהוד משמעות מותם ובידיעה העצובה והמפוכחת שלא תמו מלחמותינו בארץ: "בִּזְכוּתָם אָנוּ חַיִּים. עִם זִכְרָם נִלָּחֵם, עִם מִפְעָלָם נִגְבַּר וּנְנַצֵּחַ!"

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.29.40 (4)

לפי הגדות בארי, המאבק לחופש הוא אוניברסלי. הם האמינו ששום מפלה לא תביס את מי שמאמין בצדקת דרכו ובצדקת ערכיו. כל כך הרבה תקווה טמונה במילים הללו:

"בְּכָל מַעַרְכוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת לְחֵרוּת שֵׁם הָיִינוּ, בְּכָל שְׂדֵה קֶטֶל שֶׁל מְדֻכָּאִים, בְּכָל "יְצִיאַת מִצְרַיִם" שֶׁל כָּל הָעַמִּים וְכָל הַדּוֹרוֹת, עַל גַּרְדּוֹם וְעַל מוֹקֵד, בְּבָתֵּי כֶּלֶא וְעַל בַּאֲרִיקָדוֹת, מְלֻמְּדֵי קְרָב אֲנַחְנוּ וּמְלֻמְּדֵי מַפָּלָה, שֶׁבַע נָפוֹל, שֶׁבַע נָקוּם."

בדף האחרון, לאחר הסיום המסורתי של ההגדה עם המילים הידועות "חסל סדר פסח", מופיע דף נוסף, סיום מפתיע, מעין דף אקטואלי פנימי לאנשי בארי, שמחזק את ידיהם כשהם רק בתחילתה של הפרחת השממה, כשסביבם דלות ומצוקה וקיבוצם טרם התבסס דיו. המילים המחזקות ברורות, והן יופיעו שוב בגרסאות שונות בנוסחי ההגדה בשנים הבאות. מילות שאר רוח שדרוש כל כך ביום חג בודד ששתול בתוך ימי עבודה רבים וארוכים:

Whatsapp Image 2024 04 15 At 10.29.42 (1)

"צא וראה מה פעלנו, מיום עלייתנו, באדמות תל-ג'מע. מצאנו לפנינו אדמת בור, עזובה וצחיחה, ללא צל עץ, וללא משכן אדם.

והנה קם והיה חזוננו: צץ משק עברי חדש באדמת הנגב. הוקם משכן לאדם ולבהמה הטרקטורים פולחים באון את האדמה אשר אלפיים שנה לא עובדה בידי יהודי וזו, מרגישה ביד האיתנה, יד בניה ששבו למכורתם, נענית לה בעטרת קסמיה, שפע יבולה ורוב טובה. בבקרים תשמע געית הפרות, פעית הכבשים והגדיים בצאתם למרעה, וציוץ אפרוחים המקדמים ב"בוקר טוב" את פני החמה הזורחת.

שחר חדש בוקע לקראת יום עמל ויצירה. הלמות מקבות ורינת פטישים נשמעת בחצר, בנין חדש הולך ומוקם. ניצני האשלים בוקעים את העפר התחוח, ושולחים בדיהם לעבר הרקיע. ולעת ערב, בהתכנס כלם אל החג, הרגשה אחת ישנה: יש פרי ליגיע כפיים, יש עתיד לנגב העברי, אכן מאסו הבונים, היתה לראש פינה. ובלילה עת ינום העובד שנת עמלים, לא ינום ולא ישן חברו השומר, ועינו פקוחה נבטת אל מול אפלה צרה ומתנכלת, מקום אויב יבוא מעבר גבעות הגבול הקרוב. ובולשת העין בואדיות ובערוצים מחשש יד זרים, שתבוא ותחבל בשתילים הרכים ובצריפים הבודדים.

אכן, קשה המשימה, אבל לא נרתע ולא נחת. וכשם שעמדנו לפני אויב בין חומות ירושלים ובערבות הנגב, כן נדע לעמוד בפניו גם עתה, ויכל נוכל לו.

ונזכור:

באחת ידו עושה במלאכה, והשניה מחזקת השלח!"

אנשי בארי מכירים היטב בחשיבות שימור העבר המפואר של הקיבוץ, ומתגאים במייסדים ובפועלם. ניתן לראות זאת ברחבת המייסדים שרק נחנכה השנה, צריף הנוסטלגיה, ובארכיון של בארי הנמצא ברובו ברשת וניתן לדפדף בו בהגדות משנים נוספות, ולצפות בתמונות שצולמו בחדר האוכל המקושט לקראת החג. 

רחבת המייסדים בבארי נחנכה ב 11.8.2023. צילום עופר גתי ארכיון בארי
רחבת המייסדים במרכז קיבוץ בארי, נחנכה ב 11.8.2023. צילום: עופר גתי, באדיבות ארכיון בארי.

בקיבוץ בארי עצמו, כמו בישובים רבים בצפון ובדרום ישראל, לא יחגגו השנה את סדר הפסח. יגאל זורע, חבר הקיבוץ שמתגורר כעת באופן זמני בקיבוץ עין גדי, מי שהיה הגרפיקאי של דפוס בארי במשך יותר מ-40 שנה, כתב על הגדות הקיבוץ בבלוג שלו "קווים ונקודות". בשיחה עימו הוא לא מתרפק על העבר, כמי שלא הצטיין בשירה בילדותו, פסח אף פעם לא היה החג האהוב עליו, אך כמבוגר הוא יכול להעריך את היצירה האומנותית סביבה. 

כיצד יחגגו אנשי בארי השנה את חג הפסח, שאלתי אותו. זורע השיב בעצב שהשנה קשה לחגוג את חג החירות כשחלק מחברי הקיבוץ עדיין בשבי חמאס. הכאב עצום מדי. חברי הקיבוץ יציינו את החג בכיכר החטופים בתל אביב או במלון בים המלח בו רבים מהם שוהים כיום. השיחה איתו גולשת כל פעם לחברים ולקרוביהם שנרצחו ונחטפו. אבל הוא שומר על אופטימיות ומתרכז בעיקר – לבלות עם נכדיו, איתם גם יחגוג את החג. 

כל תפילותינו ומחשבותינו בחג הזה יהיו עם החטופות והחטופים, מי ייתן וכולם יזכו לחירות במהרה וישובו לזרועות משפחותיהם. ונאמר אמן.

48
ההכנות לליל הסדר בקיבוץ בארי, באדיבות ארכיון בארי.

דפוס בארי – מפעל הדפוס של המדינה

כבר יותר מ-70 שנה שדפוס בארי נוגע בחיים של כולנו פה בישראל. לפחות כך היה עד לשבת הארורה של ה-7 באוקטובר, אז לפחות שמונים וחמישה מבניו ובנותיו של קיבוץ בארי נרצחו. למרות הכל, פחות מעשרה ימים לאחר מכן, חזר מפעל הדפוס של בארי לעבודה. זהו סיפורו של מפעל חלוצי - הדפוס של ישראל - שקם מחורבותיו, כעוף החול

לזר זורע ברגע של מנוחה מעבודתו ליד מכונת הדפסה בעופרת בדפוס בארי בשנות ה-60', מתוך הבלוג 'קווים ונקודות' של בנו, יגאל זורע.

כשלוי זרודינסקי (זורע) עלה מאוקראינה לישראל בשנת 1925, הוא לא יכול היה לדמיין שהחזון והיוזמה שלו יוגשמו בקיבוץ אחד בנגב. הוא לא תיאר לעצמו שהקיבוץ הקטן הזה יהפוך עם השנים למעצמת דפוס בישראל ובין בתי הדפוס המתקדמים בעולם.

לוי, שהיה ציוני נלהב, יזם ואיש תעשייה, התיישב בעיר חיפה והקים בה בית דפוס מצליח. בנו האידיאליסט והנועז בן ה-18, לזר זורע, היה אחד מקבוצת החלוצים שהקימו את קיבוץ בארי.

לזר זורע בבית הדפוס של בארי בשנות ה-50', צילום: חנן בהיר. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בבל לב, ממקימי קיבוץ בארי ודפוס בארי. הצילום באדיבות ארכיון קיבוץ בארי.

במבצע חשאי, במוצאי יום כיפור, ה-6 באוקטובר 1946, עלו על הקרקע ברחבי הנגב לזר זורע וחבריו החלוצים והקימו בן ליל 11 ישובים חדשים. היישובים הללו וביניהם קיבוץ בארי, נקראו מאז "11 הנקודות" והיו משמעותיים מאוד בחיזוק ההתישבות היהודית בנגב.

דפוס בארי בשנות ה-50' במבנה האבן הראשון (במרכז). מימין – האסם ומשמאל מגדל המים עם החנוכיה שלזר זורע עיצב את צורתה בראשית ימי הקיבוץ. מתוך הבלוג 'קווים ונקודות' של יגאל זורע.

ילדים בקיבוץ בארי, 1975. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

חברי הקיבוץ הצעיר חיפשו אחר מקור פרנסה יציב שייתן ביטחון כלכלי לישוב שנמצא ממש צמוד לגבול ישראל עם עזה. זורע, שראה את הצלחת בית הדפוס של אביו, יזם יחד עם 3 חברים נוספים את הקמת בית דפוס הראשון בנגב. הרעיון של מפעל דפוס היה מאוד לא מקובל בתנועה הקיבוצית; אך לזר וחבריו התעקשו ובית הדפוס קם ונהיה לאחר שיחות מרובות בין חברי הקיבוץ ובאישורם. אביו המנוסה של זורע התגייס לתמוך ולעודד וכך גם הסוכנות היהודית, כדי להבטיח את שגשוגו של המפעל הקיבוצי.

הפתק המקורי שכתב בודא, חבר קיבוץ בארי ב-1949 למשרדי הסוכנות היהודית בבקשה לסיוע ברכישת הציוד הראשוני להקמת בית הדפוס. באדיבות ויקיבוץ – ארכיון קיבוץ בארי.

עובדי בית הדפוס בקיבוץ בארי, שנות ה-50'. צילום: חנן בהיר. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

מושקה, חבר קיבוץ בארי, ליד מכונת דפוס, שנות ה-50'. באדיבות ויקיבוץ – ארכיון קיבוץ בארי.

יגאל זורע, בנו של לזר, מספר על ההתחלה מכמעט כלום: "הדפוס היה בהתחלה לא יותר מבית אבן נטוש ובו מכונת דפוס בלט אחת, סדרייה שאותיות העופרת שלה נרכשו במחיר מציאה וכריכיה צנועה. הדפיסו בו בהתחלה טפסים פשוטים ביותר וכמה מסמכים של מוסדות המדינה החדשה".

אחד המסמכים הראשונים שהודפסו בדפוס בארי בראשית שנות ה-50' – רישום חלקים של המסגריה בקיבוץ בארי. באדיבות ויקיבוץ – ארכיון קיבוץ בארי.

מסמך של מגן דוד אדום בישראל, גם בין המסמכים הראשונים שהודפסו בדפוס בארי בשנות ה-50'. באדיבות ויקיבוץ – ארכיון קיבוץ בארי.

דיווח של כתב מעיתון גרמני שביקר בדפוס שבקיבוץ בארי בשנות ה-50': "לרוב הכפרים יש גם תעשיה קטנה שבמקרה של בצורת או ארבה צריכים לכסות את הגרעון. יש כאן – במדבר! – בית דפוס מודרני, שמבצע הזמנות מכל הארץ". מתוך הבלוג 'קווים ונקודות' של יגאל זורע. 

יגאל מספר איך כבר כנער צעיר בקיבוץ בארי עבד בסידור אותיות העופרת בבית הדפוס, לפני שעבר לעבודה בפרדס שהיה "נחשב" יותר. לאחר שירותו הצבאי הוא המשיך את המסורת המשפחתית, ולאחר לימודי עיצוב גרפי בבצלאל השתלב בדפוס בארי, שם עבד כ-50 שנה והוביל כמעצב בכיר את כל המעבר מגרפיקה ידנית לממוחשבת.

ילד מסדר אותיות דפוס בקיבוץ בארי, 1975. צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

עם השנים חברי בארי לא הפסיקו להמציא ולפתח המצאות חדשניות, רעיונות חדשים ודרכים לשכלל ולהגדיל את טווח השירותים שנתן בית הדפוס לכל עסק, חברה או ארגון שנזקקו לשירותיו. כך בית הדפוס הלך וגדל, עבר למבנה קבע, שגם הוא גדל ומדי כמה שנים השתנה לפי הצורך. עם השנים בית הדפוס של קיבוץ בארי פרנס עוד ועוד תושבים מכל רחבי עוטף עזה.

דפוס בארי בשנות ה-70'. יגאל זורע, מעצב הלוגו מתאר את אופן יצירתו: "בעזרת מחוגות וסרגלי עקומות שרטטתי לוגו גיאומטרי שמייצג שילוב של גליל הדפסה וגיליון נייר, שיוצרים ביחד אות ב׳ ייחודית. גם את הלוגוטייפ (אופן כתיבת שם החברה) שרטטתי במחוגה". מתוך בלוג דפוס בארי.

אבל דפוס בארי היה מפעל חשוב מאין כמותו לא רק ליישובי עוטף עזה. עם הזמן הפך דפוס בארי להיות הדפוס של ישראל. הידע והטכנולוגיה שלו איפשרו תהליכי מודרניזציה כלכליים שהיו הכרחיים לישראל הגדלה וצומחת – המעבר מהלירה לשקל, הכנסת השיקים המגנטיים לשימוש כל הבנקים בישראל, ועוד.

אולי אתם לא מודעים לכך, אך דפוס בארי הוא חלק אינטגרלי ויומיומי מהחיים של כולנו, כל מי שמתגורר בישראל: כל כרטיסי האשראי ורישיונות הנהיגה, כולם מודפסים בו. כך גם כל המעטפות שנשלחות אליכם מהבנקים וממוסדות המדינה הרשמיים. למעשה, בדפוס בארי הומצאה ה"מעטפית", המכתב שמודפס על המעטפה עצמה ובכך חוסך נייר רב.

דיווח על ההמצאה החדשנית בדפוס בארי שזיכתה אותם בפרס קפלן. פורסם בעיתון מעריב, מיום ה-27.3.1988.

בשבת השחורה של השבעה באוקטובר 2023 ספג קיבוץ בארי אבידות קשות. לפחות שמונים וחמישה מחבריו נטבחו. קרבות הירואיים התרחשו בין שביליו ואזורים רבים בקיבוץ היפהפה נחרבו לחלוטין. בנס או במזל, מבנה בית הדפוס לא נפגע.

למרות האבל הכבד על בני ובנות הקיבוץ שנרצחו, אבל שלא תם, ולמרות הנעדרים והחטופים, החליטו חברי הקיבוץ שניצלו לחדש את פעילות בית הדפוס מהר ככל הניתן ולא לוותר על המפעל המפואר שהקימו וטיפחו במשך עשרות שנים. מנהל המפעל בשנים האחרונות, בן סוכמן, ושאר חברי הקיבוץ, לא נתנו לחדשות המזעזעות ולמצב הקשה לייאש אותם. עשרה ימים אחרי הטבח בקיבוצם הם הכריזו "דפוס בארי פתוח", כאשר הכוונה שלהם היא להחזיר את בית הדפוס לפעילות מלאה.

בן סוכמן (משמאל) מנכ"ל דפוס בארי הנוכחי ונאור פקציארז, חבר הנהלת הדפוס. ברקע כרזת "אנחנו כאן." שיגאל זורע עיצב במלחמות הקודמות ועודכנה, למרבה הכאב, למהדורת 2023 ונתלתה בכניסה לדפוס בארי. התמונה מתוך דף הפייסבוק 'תמונות בארי'.

מבנה דפוס בארי העכשווי, שחזר לעבודה בימים האחרונים.

יגאל ומשפחתו היו בין המחולצים מקיבוץ בארי, והם שוהים כרגע בקיבוץ עין-גדי, המארח רבים ממי שנותר מקהילת בארי. בשיחה עימו, הוא עובר שוב ושוב בין עבר להווה. כל שם וכל אירוע מהעבר של דפוס בארי מתקשר לאסון שאירע כעת לקהילת הקיבוץ המרשימה, היצירתית ומגובשת.

שיר שכתב יגאל זורע, גרפיקאי של דפוס בארי לרגל חגיגות לציון 30 שנה לעלייה להתיישבות ב-1976. השיר המרגש, שמילותיו אומרות הכל, הולחן ובוצע בחגיגות חג המשק של קיבוץ בארי גם שנים רבות לאחר מכן. מתוך הבלוג: 'קווים ונקודות'.

כולנו תקווה שדפוס בארי שקם וחזר לעבודה, יהיה כחלוץ שלפני המחנה, וכך גם קהילת בארי היקרה וכל ישובי עוטף עזה ישתקמו ויקומו מן האפר כעוף החול.

_

ניתן לתמוך בדפוס בארי על ידי הזמנת מדבקות "לחיי העם הזה״; בהזמנת תמונות ואלבומי תמונות מ'אלבומי' – 'albume', שהוא אתר מבית דפוס בארי, או באתר PIX מבית דפוס בארי להזמנת חותמות, מעטפות, מדבקות, שלטים ועוד.

 

לכל הכתבות בסדרה "עוטפים את העוטף – מחווה לישובי עוטף עזה

"שם, בעיראק, יודע כל יהודי שהוא יושב על הר געש"

להיטמע או לשמור על זהותם העדתית? יהודי עיראק משרטטים דרך ביניים

חברי תנועת "החלוץ הצעיר" מבגדאד, שנת 1947. התמונה לקוחה מתוך הספר "משם מכאן" בהוצאת הסוכנות היהודית

העלייה הגדולה מארצות ערב, אירועי ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, הם לא נחמדים. הזיכרון הישראלי מקשר את התעוררות המודעות המזרחית בארץ לאירועים הסוערים שהתרחשו בעקבות האפליה שחוו העולים בשנות החמישים והשישים. עשור או שניים קודם לכן, בטרם הוקמה המדינה, התקבצה חבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק ועמדה על זכותה לשמר את התרבות המפוארת ממנה הגיעו כנגד הלחצים שהופעלו עליהם להוריד את הראש ולהיטמע.

 

הישן והחדש

 

התאריך הוא יולי 1946 וחבורת אינטלקטואלים יוצאי עיראק מחליטים לעשות לביתם: הם מקימים ביטאון בשם "נהרים", כולו קודש לקהילת עולי בבל ביישוב העברי. מה שהיה להם להגיד יכול ללמד אותנו כיום על ההיסטוריה הנשכחת של המזרחים בארץ ישראל.

 

דיוקנו של אברהם בן יעקב, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר במחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית

 

מאמר הדעה של המחנך, החוקר וההיסטוריון אברהם בן יעקב מופיע בעמוד השני של הגיליון הראשון של נהרים, ומאתגר את התפיסה ההיסטורית הרווחת ביישוב העברי של אותם הימים: "תולדות היישוב העברי החדש בארץ, אינם מתחילים מימי הצהרת בלפור, ובודאי שאינם מתחילים מימי ה"עלייה החדשה" בשנת 1933." בניגוד למקובל לחשוב, מבהיר בן יעקב, "שורשיהם קדומים יותר. הישוב הישן, הוא אשר סלל את הדרך לישוב החדש."

 

"העדה הבבלית בארץ", כתבתו של א. בן יעקב שהופיעה בגיליון הראשון של "נהרים"

 

התפיסה הרווחת של הציונות את הקמת היישוב החדש בארץ ישראל כבריאת עולם חדש יש מאין, היא תפיסה שגויה. מדובר לכל היותר ביצירתה של חולייה חדשה בשרשרת קיימת: "הראשונים – הם שהניחו את אבני היסוד ללבנים ההולכים ונבנים היום." ובין מניחי היסודות, לא ניתן להתעלם מתרומתם המכרעת של בני העדה הבבלית, הלוא הם יהודי עיראק.

רשימת "התפקידים שמלאה העדה הבבלית בבנין הארץ" מלמדת על תפיסת הזהות הייחודית של בני העדה: בניגוד למיינסטרים הציוני-חילוני, לא התקשו בני העדה לשלב בין דבקות במסורת ישראל ובין העשייה הציונית העכשווית. בני הקהילה "היו מהראשונים שבנו בארץ מוסדות-תורה שונים", בו בזמן "שגאלו קרקעות מידי לא-יהודים ויסדו מושבות מחוץ לעיר העתיקה". עבור בני העדה הבבלית בארץ, הישן והחדש לא נתפסו כסותרים האחד את השני.

דבקותם של יוצאי עיראק במסורת ישראל הפנתה כלפיהם לא מעט ביקורת מהיישוב החילוני ברובו. היא גם העלתה שאלות חשובות הנוגעות לאתוס הציוני: האם יש צורך בקיומו של ארגון עדתי בתוך אומה עברית מתחדשת? האם לא הגיעה השעה לזנוח את תרבות העבר וליצור יהודי עברי חדש?

 

"כור ההיתוך": מאבק והסכמה

 

שאלות על עדתיות והסכנות הטמונות בה פזורות לאורך גיליוני הביטאון. בגיליון השני של נהרים התפרסם "מכתב אל העורך" מאת המחנך הירושלמי אליעזר מרגובסקי, ובו מברך הכותב את עורך הביטאון על הופעתו. איחולי הברכות וההצלחה מפתיעים בהתחשב בעובדה שמשפט לאחר מכן פונה מרגובסקי להזהיר מפני העובדה ש"בעצם הופעתו" של הביטאון הוא עלול "לפתוח פתח של סכנה שהשתרשות מורשת-גלות".

 

תמונתו של אליעזר ארגוב מרגובסקי, התמונה לקוחה מתוך ארכיון דוד תדהר שבמחלקת ארכיונים, ספרייה הלאומית

 

היות שמשימתו העיקרית של היישוב העברי בארץ היא מלחמה ב"הפיצול הממאר של פיזורי עמנו בתפוצות – שהנחילה לנו הגלות הארוכה", יש סכנה חמורה בהופעת ביטאון עדתי המבדיל את יוצאי בבל מהכלל. מרגובסקי קורא לחברי המערכת לזנוח את נטיות הבדלנות ולסייע במלאכת "יצירת טפוס ארץ-ישראלי עברי חדש שיצמח מהווי חיינו המתהווים".

מרגובסקי אינו מתכחש לעובדה שב"ארצנו, כארץ עליה, כל אחד מהעולים מביא איתו, ברצונו או שלא ברצונו, שפת-לעז ותרבות-נכר". אך אין עובדה זו צריכה להרתיע אותנו, "יש להתיך את כל התרבויות והנמוסים הללו לכור-אחד – ולהפכם למתכת אחת, לצביון אחד ואחיד".

 

"מכתב אל העורך"  מאת אליעזר מרגובסקי הופיע בגיליון השני של נהרים

 

בהיכרותנו עם ההיסטוריה של היישוב, אין זה מפתיע לגלות שהקמת ארגונים עדתיים הפחידה רבים ביישוב. גם בני הקהילה הבבלית בארץ נדרשו לשאלה זו: בגיליון הראשון של נהרים, במאמר שחיבר יצחק מצליח ונקרא "דרכנו", כותב מצליח כי "יש כאלה שמתנגדים באופן עקרוני ליצירת ארגון עדתי איזה שהוא. הנמוק הוא: כי דבר זה עלול להוביל אותנו לקראת גולה חדשה בארץ-ישראל."

לכל המעליזים, ענה מצליח כי הקמת ארגון שכזה לא תעמוד בניגוד למאבק הכללי של הישוב לעצמאות, "אלא להיפך, הוא ייסע לאותו מאבק, ויגביר את הלכוד על-ידי זה שירכז סביבו את כל האלמנטים שעד כה לא היתה להם גישה לישוב המאורגן."

באותם ימי מאבק פטריוטים, האמין מצליח, וכמוהו רבים ביישוב – אין ערך לארגונים עדתיים כשלעצמם, אולם עם ההנהגה המתאימה יוכלו החברים המקופחים להרגיש שייכים יותר לקבוצה העדתית ממנה הגיעו ודרכה – אל הכלל הארץ ישראלי. עם זאת, מביע מצליח את האמונה "שהמסגרת העדתית היא רק תחנת מעבר זמנית ולא מטרה בפני עצמה, ושהיא יחידה בלתי נפרדת של הישוב."

 

מי דואג ליהודי ערב?

 

"היהודים בעיראק", מאמר מערכת

 

הרצון להשתלב ולתרום לכלל העברי לא הפריע לבני הקהילה לעקוב בדאגה גוברת אחר מצבם ההולך והמדרדר של היהודים בעיראק. דיווחים על השביתה הערבית בבגדאד, ישיבות ועד העדה בירושלים על "מצב יהודי עיראק" ומאמרי מערכת העוסקים ב"ידיעות מדאיגות, מדאיגות מאוד, על מצב אחינו בגלות בבל" תפסו את מרבית דפי הביטאון.

האופטימיות של בני העדה בנוגע לסיכויי השתלבותם בארץ עומעמה על ידי הדכדוך עקב השמועות על גורל אחיהם ואחיותיהם בעיראק. הגיליון השני של נהרים התפרסם באוגוסט 1946 וסיפר סיפור עגום של אפליה גזעית קשה: הציונות בעיראק נאסרה, השפה העברית הוחרמה, נמנעה מהנוער היהודי האפשרות "להשתלם בבתי ספר גבוהים" וחופש התנועה של יהודי עיראק הוגבל קשות.

המצב הקשה של יהודי עיראק ושאר ארצות ערב האיר גם את המצב הבעייתי של יהודי ערב בארץ ישראל. מאמצי הקליטה של "המדינה שבדרך" שיקפו עבור חברי המערכת את ההתעלמות של היישוב העברי מצרכיהם הבוערים של יהודי ארצות ערב. "כשדנים כעת בשאלת ארץ-ישראל ועל העליה לא"י", נטען במאמר המערכת הפותח את הגיליון, "מעלימים עין לגמרי משאלת עליתם של יהודי המזרח, ובכלל זה יהודי בבל, כאילו אין הם זקוקים להצלה מחיי גלות מנוונים, נגישות ורדיפות. גם בתוך הישוב היהודי בארץ ובמוסדות היהודיים בגולה מתעלמים לגמרי משאלה זו".

את הפסקה האחרונה של המאמר מסיימת מערכת הביטאון בקביעה נחרצת הנובעת מהקטסטרופה שעומדת לפתחם של יהודי עיראק: "המוצא ליהודי עיראק – אינו יכול להיות שונה מהמוצא המוצע ליהודי המחנות הנידחים (הכוונה לניצולי השואה היושבים במחנות עקורים באירופה): יש לאפשר את עליתם למולדת. אל נא תשכח יהדות המזרח על כל ארצותיה. ואם יהדות בבל אילמת היא מתוך אונס – אל נא תוזנח. "יש להגביר את השליחות בארצות המזרח הסמוכות", הציעו חברי המערכת, ולא שכחו להזכיר לקוראות ולקוראים את תפקידם: "ויהודי בבל היושבים לבטח בארץ-ישראל חייבים לתת את חלקם במאמץ המשותף."

 

תודעה מזרחית "זמנית"?

 

ארגונים ועיתונים של יהדות ספרד והמזרח קמו לפני ארגון העדה הבבלית בארץ – חלקם עוד בתקופה העות'מנית. בין חשובי העיתונים שנשאו את קולה של יהדות המזרח ניתן לציין את "שבותנו", "דרכנו", הד-המזרח" ו"קול יוצאי עיראק בישראל". העובדה שביטאון "נהרים" לא היה העיתון היחיד או הראשון, לא גורעת מהעובדה שמדובר בדוגמה נפלאה לתודעה מזרחית-יהודית מפותחת לפני קום המדינה והעלייה ההמונית ממדינות ערב – גם אם מדובר בתודעה מזרחית שהאמינה בהיותה פלטפורמה זמנית בדרך להשתלבות מלאה ושלמה בתוך העם העברי בארץ ישראל.