"אין סוף אמיתי. ישנו רק המקום שבו אתה עוצר את הסיפור" (פרנק הרברט)
אם יש סיפור שבו אנחנו כמעט אף פעם לא עוצרים בנקודה הנכונה ולא מגיעים לסוף (המר), זהו סיפורם של החשמונאים.
כל שנה, בכ"ה בכסלו, אנחנו חוגגים רגע של ניצחון מפואר. ניצחון שהיה נראה כמעט חסר סיכוי, מעשה ניסים. אבל זוהי רק ההקדמה לסיפורם של החשמונאים – הן כמשפחה והן כשושלת מלוכה יחידה במינה בהיסטוריה היהודית.
כדי להבין מי הם היו, כדאי אולי להציץ מעבר לרגע ה"באושר ועושר" שלהם, אל כל מה שהגיע אחרי רגעי התהילה.
הכל התחיל במרד. או שמא בגזרות שקדמו לו? הם היו כרוכים זה בזה.
במחצית הראשונה של המאה השניה לפני הספירה שלטה בירושלים הממלכה הסלאוקית. הסלאוקים הם מי שמכונים בסיפורי החנוכה המוכרים לנו – "היוונים". סלאוקוס הראשון, שהיה אחד מהגנרלים-היורשים מצבאו של אלכסנדר הגדול, ייסד את הממלכה הזו, שהשתרעה בימיה היפים ביותר מאסיה הקטנה דרך מסופוטמיה, סוריה וארץ ישראל עד לנהר האינדוס במזרח.
אנטיוכוס הרביעי, שכינה את עצמו בענווה רבה "אפיפאנס" ("האל המתגלה") והונצח על ידי גננות ישראל כ"אנטיוכוס הרשע", עלה לשלטון בזמן לא טוב מבחינת הסלאוקים: אביו ספג זה לא מכבר תבוסה קשה מאד מצבאה של המפלצת שקמה במערב – רומא. הוא איבד לטובתה (ולטובת עמים נוספים מסביבו שקפצו על ההזדמנות) נתחים משמעותיים מהאימפריה הענקית שלו ונאלץ לחתום על הסכם כניעה מביש שכלל פיצויים אסטרונומיים.
בינתיים, בירושלים ובחבל הארץ שהקיף אותה – יהודה – התקיימה מזה מאות שנים, מאז הצהרת כורש, אוטונומיה דתית שבראשה עמד הכהן הגדול בבית המקדש. שלטו בה רצף של אימפריות שהפילו זו את זו – הבבלים, המדיים, הפרסים, המקדונים, התלמיים והסלאוקים, אבל ברוב הזמן הזה נהנו היהודים מרמה כזו או אחרת של חופש דתי לקיים את עבודת המקדש ואת מצוות הדת היהודית ומשפטיה.
ההיסטוריה חלוקה בשאלה מה גרם לאנטיוכוס לשנות את שיטת העבודה הזו שעד כה עבדה יפה לכל קודמיו, אבל תהא אשר תהא הסיבה – הוא החליט להתערב בפולחן הדתי בירושלים וביהודה, או יותר נכון – להוציא אותו אל מחוץ לחוק ולחלל את המקדש.
מנקודה זו והלאה ממשיך הסיפור המוכר לכולנו, בדיוק היסטורי כזה או אחר: מתתיהו הכהן וחמשת בניו העלו את נס המרד. בין אם הניצוץ היה ניסיון של נציג הכתר היווני להכריח את תושבי מודיעים להעלות קורבן לאלי יוון או סיפורה של חנה בתו שהתקוממה נגד גזרת "הלילה הראשון" המחרידה – כך או כך, הוא נדלק, וסביב מתתיהו ובניו וקריאתם (שכנראה לא נאמרה במילים אלה בדיוק) "מי לה' אלי" נאספו חלקים גדולים מהעם שקצו בשלטון ההלני האכזרי והיו מוכנים למות כדי לחזור לשמור את התורה והמצוות בגלוי.
יהודה המקבי, השלישי מחמשת בניו של מתתיהו, גיבש והנהיג את צבאם הקטן של המורדים – בתחילה בפעולות גרילה אליהן יצאו מבין ההרים ובהמשך בקרבות חזיתיים מול הצבא הסלאוקי המסודר. הוא עלה עם לוחמיו על ירושלים והצליח להשתלט על חלקים גדולים ממנה ובעיקר על בית המקדש – שנוקה וטוהר והתחדשה בו עבודת התמיד.
בנקודה זו פחות או יותר מסתיים סיפור נס חנוכה – יהודה המקבי ניצח את צבאות האימפריה היוונית והדליק מחדש את המנורה במקדש. השנה הייתה 164 לפנה"ס. התאריך – כ"ה בכסלו. מאז, בכל שנה, ולזכר אותו ניצחון האור היהודי על החושך, אנו חוגגים את חג החנוכה.
מתתיהו האב, אגב, הלך לעולמו כשנה קודם לכן, ולא זכה לראות את בניו בהצלחתם.
אבל הנקודה הזו זה לא הייתה רק הסוף השמח שאנחנו מקפידים לחגוג כל שנה, אלא דווקא תחילתה של הדרך הארוכה לשלטון יהודי עצמאי בירושלים וארץ ישראל – שלטון שיהפוך בסופו של דבר למלוכה לכל דבר ועניין ויסתיים בדם. הרבה מאד דם.
עונה ראשונה – האחים
דם למען האמת לא חסר כבר מההתחלה.
הארץ לא שקטה עם ניצחון יהודה המכבי. הסלאוקים לא ויתרו מהר כל כך על נחלתם, ולמרות שגזרות אנטיוכוס (שהוכיחו את עצמן כגורם שליכד את רוב העם סביב משפחת הכוהנים החשמונאית) בוטלו, עדיין שלחו מלכי יוון שוב ושוב גייסות להילחם במורדים שביהודה.
כשש שנים אחרי נס פך השמן יהודה נוצח על ידי המצביא בקכידס, ונהרג בקרב אלעשה. גם אלעזר אחיו נפל בקרב, כשהוא נרמס על ידי אחד מפילי המלחמה ששימשו את הצבא הסלאוקי. לזמן קצר נראה היה שהמצב חוזר לקדמותו – טרום הגזרות אמנם, אך גם טרום הניצחון החשמונאי.
אבל הייאוש לא ריפה את ידיהם של החשמונאים ותומכיהם. את הנהגת המרד קיבל האח יהונתן, שהיה מצביא בחסד וגם, ואולי בעיקר, דיפלומט מוכשר. הוא החזיר את החשמונאים לירושלים אחרי סבב של נצחונות צבאיים, תוך כדי שהוא פועל גם במישור המדיני (בעיקר – התערבות מתוחכמת במריבות האינסופיות בין הטוענים לכתר הסלאוקי). הוא שכנע את השלטונות למסור לידיו את השליטה בפועל, ובשנת 150 לפנה"ס קיבל את התואר "מושל ונציב" של ממלכת יהודה.
שבע שנים הצליח יהונתן להחזיק בתואר הזה, ואז, כמו אחיו, נרצח גם הוא על ידי השליט הסלאוקי טריפון. את מקומו בהנהגה נטל שמעון – האח האחרון שנשאר בחיים.
את כל ההתרחשויות המסעירות האלה ביהודה ליווה מצב משפחתי שלא היו הרבה כדוגמתו לאורך ההיסטוריה: בחייו מתתיהו היה המנהיג הברור של המרד, הגם שבשל גילו ככל הנראה לא השתתף בקרבות בעצמו. לאחר מותו הוא השאיר את ההנהגה לחמשת בניו, כשהוא מייעץ להם ללכת אחרי יהודה – שלא היה הבכור אבל היה המוצלח ביותר בעיני אביו להנהיג את העם.
והם הלכו אחריו. ואחרי כל אחד שירש את מקומו.
המחקר ההיסטורי מטיל ספק כמעט בכל עובדה שמסופרת על התקופה הזאת ובכל זאת על דבר אחד אין עוררין – בניו של מתתיהו לא נלחמו ביניהם. ההנהגה עברה מאחד לשני עם התקדמות המאבק כנגד הסלאוקים ומותם בזה אחר זה, כשבכל פעם אף אחד מהם לא מערער על הנהגתו של זה שהוביל.
שמעון, אחרון האחים, הוא זה שבימיו קיבלה יהודה עצמאות מלאה. הוא עדיין לא קרא לעצמו מלך, אבל מרגע שהועברו סופית מושכות השלטון האזרחי מהסלאוקים לידיו והוסר עול המיסים באופן רשמי (זה קרה בשנת 140 לפנה"ס) – מתחילות להיספר שנות הממלכה החשמונאית.
בספר מקבים ב' (ט"ו, א-ט) מסופר על הרגע הזה:
"וישלח אנטוכוס בן דמטריוס המלך אגרות מאיי הים אל שמעון הכהן ושר היהודים ולכל העם… ומניח אני לך לעשות מטבע שלך, מטבע בארצך. וירושלים והמקדש יהיו חפשים, וכל הנשק אשר הכינת והמבצרים אשר בנית אשר תמשול בהם ישארו לך. וכל חוב המלך ומסי המלך מעתה לכל הימים מונחים לך. וכאשר נקומם את מלכותנו נכבד אותך ואת עמך ואת המקדש בכבוד גדול, להיות כבודכם נראה בכל הארץ"
שמעון היה מושל חכם ומיטיב, שנבחר על ידי אסיפה של העם כ"מוֹשל וכוהן הגדול לעולם עד עמוד נביא נאמן". הוא כבש ערים נוספות בארץ (כדוגמת גזר ויפו), ואף הצליח להשתלט על החקרא – מצודתם של היוונים והמתיוונים שנשארה עד אז כקוץ בעיניהם של תושבי ירושלים.
שש שנים עברו בשקט יחסי מאז אותו יום עצמאות מאושר, עד שתככים משפחתיים שגובו בעידוד סלאוקי הובילו את האידיליה המשפחתית אל קיצה הטרגי.
חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, שקיבל מידי שמעון את השליטה בעיר יריחו וסביבותיה אבל במקביל קיים יחסים סודיים עם האנטיוכוס התורן (השביעי), הזמין את שמעון ואת בניו לסעודה בביתו בה הם נרצחו באכזריות, בתקווה לקבל לעצמו את כס השלטון ביהודה.
לרוע מזלו אחד מבניו של שמעון – יוחנן הורקנוס – לא הצטרף לאותה סעודת דמים. הוא נשאר בחיים והפך להיות הנשיא והכהן הגדול תחת אביו.
עונה שניה – שלטון הדמים של המלכים הראשונים
בימי יוחנן הורקנוס, נכדו של מתתיהו, העמיק הקרע הפנימי בין הפלגים הדתיים השונים. הוא החל את שלטונו כמו אביו ודודיו לפניו – כמנהיג דתי וכהן השולט בהסכמה עממית רחבה מאד. אבל בחירות שונות שלו ומחלוקות בדבר תפקידו (האם כהן גדול יכול להיות גם מנהיג צבאי שעסוק בכיבושים והרג?) דחפו את שלטונו לכיוון בו צעדו יורשיו עד הסוף – מלוכה אבסולוטית המבוססת על כוח הזרוע, בפורמט דומה למה שניתן היה לראות באותה תקופה בממלכות היווניות סביבם. בכלל, התרבות היוונית הלכה והשתלטה על מוסדות השלטון בירושלים ואורחות חייהם. יוחנן היה הראשון בשושלת שנשא גם שם יווני (הורקנוס), אחריו המנהג הזה הפך כמעט מובן מאליו.
31 שנים שלט יוחנן הורקנוס ביהודה, והיה השליט החשמונאי הראשון שמת מיתה טבעית. לפני מותו הוא ביקש להוריש את השלטון לאשתו. אבל בנו, יהודה אריסטובולוס הראשון לא אהב את הרעיון, ועם מות אביו הוא כלא את אמו ואת מרבית אחיו והכריז על עצמו כמלך.
שלטונו של המלך הראשון ביהודה מאז ימי ממלכות יהודה וישראל המקראיות לא היה דוגמא ומופת לשלטון מיטיב, וגם לא השאיר חותם משמעותי בהיסטוריה, אבל הוא עשה דבר טוב אחד, כנראה: הוא נשא לאשה אחת בשם שלומציון אלכסנדרה. היא הייתה אחותו של שמעון בן שטח – מגדולי הפרושים ונשיא הסנהדרין, אבל היא עוד תתפרסם בזכות עצמה.
אריסטובולוס מת ממחלה כשנה בלבד לאחר עלותו לשלטון. שלומציון שחררה את אחיו השבויים (אמו מתה בכלא קודם לכן), ונישאה למבוגר שבהם (שעדיין היה צעיר ממנה) – אלכסנדר ינאי.
אלכנסדר ינאי היה מלך מהרגע הראשון, עם כל המשתמע מהתואר הזה. הוא יצא למסעות כיבוש נרחבים והגדיל את שטח ממלכתו פי כמה וכמה ממה שהייתה בראשית ימיו. בין השאר הוא השתלט על ערי החוף ההלניסטיות, וכבש את עזה וחלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי.
לפי רוב העדויות הוא היה עריץ ואכזר ולא היסס להשתמש בשכירי חרב נוכרים על מנת לטבוח במתנגדיו, שהיו רבים. הוא לא שעה להלך הרוח של העם, ובימיו התחוללו לפחות שתי מרידות משמעותיות. במהלך דיכוי אחת מהן מספרים שנתלו על חומות העיר למעלה מ 800 מורדים, תוך כדי שהוא מנהל משתה וולגרי למולם.
הוא אפילו רצה להוציא להורג את גיסו החשוב, שהיה ממנהיגי פלג הפרושים, אבל שלומציון החביאה את אחיה והצילה בכך את חייו.
לאחר פחות מ 30 שנות שלטון, אלכסנדר ינאי מת, בדומה מעט לאיש שאת שמו נשא – ממחלה שנדבק בה באחד ממסעות המלחמה שלו. את מקומו ירשה, סוף סוף – אשה. אשתו.
המלכה היהודיה השניה (ולעת עתה – האחרונה) בהיסטוריה.
עונה שלישית – ימי המלכה הטובה
שלומציון הייתה לדעת רבים המונרך המוצלח ביותר בשושלת, לכל הפחות בענייני פנים. היא קרבה אליה בחזרה את העם (שהיה קרוב ברובו לפרושים), ושנות שלטונה הצטיינו ברווחה כלכלית ויציבות מדינית חסרות תקדים כמעט.
בימיה, לראשונה מאז חידוש העבודה בבית המקדש על ידי יהודה המכבי, פוצלה ההנהגה – המלכה הייתה שלומציון אבל את תפקיד הכהונה הגדולה היא העניקה לבנה הבכור – הורקנוס.
בנה השני, אריסטובלוס, לא השלים עם מלוכת אמו ולא עם כהונת אחיו. בתחילה הוא הסתפק בהנהגת האליטה הצבאית, שיצאה לכמה מבצעים בשם אמו המלכה, אבל בערוב ימיה, כשהיה ברור שהיא נוטה למות וכבר התקשתה בניהול ענייני הממלכה, הוא אסף סביבו צבא נאמן, השתלט על מבצרים רבים והכריז על מלכותו.
דמותה של שלומציון, והעובדה שלא הצליחה להשתלט על האיבה בין שני בניה, סיפקה הזדמנות ליוספוס פלביוס לעלוב במין הנשי כולו:
"היא הייתה אשה שלא היה בה כלום מחולשת (בנות) מינה… (ועם זה גילתה) את חוסר התבונה של הגברים, השוגים תמיד בענייני השלטון. כי ההווה היה בעיניה חשוב מן העתיד, וכל דבר היה (בעיניה) שני־במעלה לעומת השלטון בכיפה, ולפיכך לא נתנה דעתה לא על הנאה ולא על הצדק. וכך המיטה אסון כזה על ענייני ביתה, שאותו שלטון, שנרכש בסכנות ויגיעות רבות ביותר, ניטל ממנו זמן לא רב אחר־כך בשל תאוותה לדברים שאינם נאים לאשה, ומתוך שצירפה את דעתה לדעתם של אלה שהיו אויבי ביתה, ורוקנה את השלטון מאנשים שדאגו לו. אף אחרי מותה הביאו מעשי השלטון, שעשתה בימי חייה, לידי כך שבית־המלוכה נתמלא צרות ומהומות."
אבל אפילו הוא לא יכל שלא לסיים את אותה פסקה בהודאה:
"אף־על־פי־כן…קיימה את העם בשלום ובשלווה. כך היה סופה של אלכסנדרה המלכה."
שלומציון אלכסנדרה מתה בגיל 73, אחרי שמלכה על יהודה 9 שנים.
עונה רביעית – מלחמת אחים
הורקנוס הכהן, שיוספוס פלאביוס אינו היחיד שהעיד עליו שהיה "רפה נפש", לא רצה בתחילה להילחם באחיו. אמו השאירה בידיו את אשתו ואת בניו של אריסטובלוס אחיו כדי שישמשו קלף מיקוח במלחמה על כס המלוכה, אבל הוא בחר שלא להשתמש בהם והגיע להסכם עם אריסטובלוס – הוא ימשיך לכהן ככהן גדול ואריסטובלוס יהיה מלך.
נשמע שחזרנו לימים הטובים של האחים לבית מתתיהו הכהן? רגע, לא ממש.
עם הזמן, החל הורקנוס לפתח קשר הדוק עם אחד בשם אנטיפטרוס האדומי. את הבן שלו כולנו מכירים, כבר נגיע אליו. אנטיפטרוס שכנע את הורקנוס לא לוותר בסופו של דבר על המלוכה, ובסיועו של חרתת מלך הנבטים, הם יצאו להלחם באריסטובלוס בירושלים. מלחמת האחים שפרצה הייתה אכזרית, ולוותה בביזוי כל מה שהיה יקר וקדוש לחשמונאים המוקדמים – על ידי שני הצדדים. עכשיו הם כבר לא נדרשו לאנטיוכוס הרשע שיחלל את המקדש ויהרוג כוהנים וחכמים – הם עשו את זה בעצמם.
בינתיים, הגיע לאזור הגנרל פומפיוס – גנרל רומאי שיצא בשם הקיסרות להרחיב אותה ממזרח. לכל אורך שנות הממלכה החשמונאית היוו הרומאים כוח על שהטיל את צילו ממערב אבל לא התערב בענייניה הפנימיים של יהודה, ששליטיה דאגו בחכמתם לחתום איתו שוב ושוב על הסכמי שלום.
עכשיו ציפו הורקנוס ואריסטובלוס שהוא ישמש מעין "אח גדול" וישפוט ביניהם. הם נסעו אליו לדמשק, כשלצידם משלחת מבני העם שבאה לבקש מהגנרל הרומאי להוריד מהשלטון את המשפחה החשמונאית כולה, ששחיתותה ומאבקי הכוח שלה נמאסו עליהם.
האם הייתה זו תמימות גרידא או משחק כוחות אכזרי שהשתבש?
כך או כך, תגובתו של פומפיוס הייתה כנראה אחד הייצוגים המפוארים ביותר לאימרה הילדותית "שניים רבים השלישי לוקח" – והוא תפס בשתי ידיו את ההזדמנות להשתלט על הממלכה היהודית בעצמו.
הוא עלה על ירושלים, הטיל מצור ולאחר שלושה חודשים בלבד, ולמעלה מ 12,000 יהודים הרוגים, כבר הגיע לתוך קודש הקודשים בבית המקדש. אריסטובלוס נאסר, והורקנוס הוכרז כ"אתנארך" – שליט בובה עלוב מטעם הקיסרות הרומאית.
השנה הייתה שנת 63 לפנה"ס. ממלכת החשמונאים – הממלכה היהודית העצמאית היחידה במאות השנים שקדמו לה ובאלפיים השנים הבאות – איבדה את עצמאותה.
עונה חמישית – המלכה החשמונאית האחרונה
היה זה קיצה של הממלכה החשמונאית, אך לא סופה של שושלת המלוכה. בכעין עונה אחרונה של סדרת דרמה עתירת תככים ודם שמסרבת להסתיים – בני ובנות המשפחה החשמונאית נשארו בסביבה, והמשיכו להיות חלק בלתי נפרד מזרועות שונות של השלטון הרומאי.
בינתיים, מי ששלט בפועל בירושלים בשם הרומאים היה אנטיפטרוס – זה שהדיח את הורקנוס למלחמת האחים. הוא מינה את בנו, אחד בשם הורדוס, למושל הגליל. הורקנוס והורדוס היו אויבים מושבעים שלא פספסו אף הזדמנות להשפיל או לפגוע זה בזה. לשיאה הגיעה מערכת היחסים שלהם עם הרעלתו של אנטיפטרוס על ידי אחד מאנשי הורקנוס. אנטיפטרוס מת וכדי "לפצות" את הורדוס, נתן לו הורקנוס את נכדתו (שבשל נישואין בתוך המשפחה הייתה גם נכדת אריסטובלוס אחיו) – מרים החשמונאית, לאשה.
מרים הייתה כנראה אשה מרשימה מאד. יוספוס מתארה כך:
"..ביפי גופה ובהוד הליכותיה בשיחה־ושיגה עלתה על בנות זמנה יותר משאפשר לבטא במילים".
בסופה של תקופה עמוסת קרבות ותככים לעייפה, הפך הורדוס למלך יהודה, בחסות הרומאים. מרים אשתו, שעל פי ייחוסה יכלה להיות מלכה בזכות עצמה – הייתה למלכה-הרעיה בחצרו המסוכסכת של אחד מהמלכים הנודעים ביותר לשמצה.
הורדוס הוא כנראה המלך המפורסם ביותר בהיסטוריה היהודית של אותם ימים, אבל שלטונו, מפואר ככל שהיה, היה כפוף לשלטון המרכזי ברומא וכבר לא היה חלק מהממלכה החשמונאית. להיפך, הוא פחד ממורשת המלכים החשמונאים, וכדי להוריד את קרנם ולפגוע בהשפעתם הוא קיצץ את אזניו של הורקנוס (על מנת שלא יהיה כשיר לכהונה) והוציא להורג את רוב מה שנשאר מהמשפחה המלכותית, כולל אימה ואחיה של מרים אשתו.
מערכת היחסים שלו עם מרים, החשמונאית הפרטית שלו, הייתה מעין רכבת הרים של תשוקה כמעט מטורפת שזורה בהאשמות הדדיות – היא על רצח משפחתה על ידו, הוא על חוסר נאמנות מצידה.
בסופו של דבר, הוא דן אותה בעצמו למוות.
”היא הלכה לקראת המוות ברוח שקטה…והראתה אפילו ברגעי חייה האחרונים את אצילותה לעיני כל המסתכלים. כך מתה האשה המצוינת בכיבוש הרוח ובגבהות־הרוח”
כך מתאר יוספוס פלביוס ב"קדמוניות היהודים" את רגעיה האחרונים של המלכה החשמונאית האחרונה, שנים לא רבות אחרי שממלכת משפחתה איבדה את עצמאותה, ופחות ממאה שנים לפני החורבן המוחלט של ממלכת יהודה ועם ישראל.
הממלכה החשמונאית הייתה הבזק של עצמאות יהודית בארץ קרועה ומדממת שבמשך אלפי שנים אימפריות, ממלכות וקיסרויות נאבקו על השלטון בה. ארץ שהעם היהודי מעולם לא עזב, ואף פעם לא הפסיק לחלום עליה. היא התחילה בתקווה גדולה – חלומם המתגשם של חמישה אחים מאמינים שעבדו יחד במשך עשרות שנים ומסרו את חייהם להקמתה. היא הייתה מלאה בגאווה יהודית והיוותה הוכחה חיה לכוחן של הרוח ושותפות הגורל. אבל היא גוועה תחת הריסותיה שלה, רוויה בדם, כשהיא מספקת הצצה לכל מה שיכול להשתבש כששלטון נגוע בשחיתות ומושתת על כוח הזרוע יותר מכל דבר אחר.
