בשנת תשי"א (1950) החברה המחקרית היוקרתית '"מקיצי נרדמים" שבירושלים הוציאה לאור את "ספר הלכות פסוקות לרב יהודאי גאון זצ"ל". הספר יצא לאור "על פי כתב-יד יחיד בעולם עם מבוא והערות" על ידי "הצעיר סלימאן בן לא"א [לאדוני אבי] דוד סלימאן דוד ששון זצ"ל" מלונדון שבאנגליה.
באותה העת ישבו בוועד של ראשי החברה גדולי חוקרי היהדות שבעולם:
ויש לציין שביניהם נמנה פרופ' גרשם שלום, כחבר ב"הועד הפועל בישראל (ירושלים)". אבל למרות גדולתו של המהדיר ושל הוועד, ניתן בקלות לזהות שלא היה הכול כשורה בהוצאה זו. וכך כותבים אנשי הוועד, כשהם בעצם מודיעים לקורא שהספר מלא בטעויות!
המעיין בהקדמתו של המהדיר יבחין מיד שגם הוא מודה במצב העגום הזה:
ולכן, בסוף הספר לוח התיקונים תופס לא פחות מעשרה עמודים!
לוח זה מגיע לאחר שמונה עמודים של "השמטות, תיקונים והוספות להערות". מאחורי סיפור זה מסתתרת היסטוריה של כארבעים שנה, כפי שכתב ששון בהקדמה. אביו, העשיר המופלג ואספן כתבי היד, רבי דוד סלימאן (שנולד בהודו),
החל לעסוק בכתב היד הזה שהיה בבעלותו כבר בשנת תרע"א (1911) וניסה לפרסמו כבר בשנת תרע"ג, דרך הרב ד"ר יעקב פריימן, חבר הוועד של "מקיצי נרדמים" בתקופה זו (תר"ע-תרצ"ז), בווינה.
עקב מלחמת עולם הראשונה עבודתו נפסקה וסלימאן (האב) ביקש מפריימן שיחזיר לו את החומר שכבר שלח, ומודיע לו שהוא ימשיך לעבוד על הספר בבית, בתקוה שיוכל לפרסמו בעתיד.
אבל למעשה הוא העביר את השרביט לבנו הרב סלימאן. וכך כתב ששון הצעיר על כך בהקדמה, "מו"א אבי זצ"ל…התחיל להדפיסו בשנת תרע"ג אך מסבת המלחמה העולמית הראשונה נתבטלה הדפסתו. מאז החליט לזכות אותי במצוה זו".
אבל כפי שניתן להתרשם ממכתבי האב לרב פריימן, כבר מההתחלה היו בעיות לא מעטות. מאז ועד לפרסומו של הספר בתשי"א, התנהלו ויכוחים רבים, תביעות משפטיות ודין תורה, כפי שאפשר להתווכח מהתכתבות רבה מאד הקשורה לפרשה, שנשתמרה בארכיון ששון ובארכיון מקיצי הנרדמים שבמחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.
הסבב השני של הוויכוח התנהל כמעט שלושים שנים לאחר מכן, בין ראשי מקיצי נרדמים ובין סלימאן הבן, שהמשיך את עבודת אביו בהכנת כתב היד לדפוס. מדובר כבר לקראת פרסומו של הספר (שאחר כך נדחתה עוד כמה שנים טובות) על ידי החברה בירושלים. כאן אי אפשר לפספס את העובדה שהוויכוח החריף והטונים עולים בהתאם.
במכתב חריף לרב פרופ' שמחה אסף, ראש החברה תרצ"ד-תשי"ב, מיט' חשוון תש"ד ששון מתלונן על השינויים הרבים שנעשו על ידי אנשי החברה ומציין שמהלך זה מהווה הפרת החוזה שבין משפחת ששון לדורותיה ובין החברה. בסוף המכתב ששון מביעה את אכזבתו הגדולה כשהוא כותב, "לא פללתי מעולם שהעתקה כזו תוכל לצאת מתחת ידי החברה שלכם אשר יודעת בודאי גודל ערך כל אות ואות בגרסא עתיקא כמו זו".
ששון גם כתב מכתב לעוד אחד מאנשי החברה, פרופ' אברהם חיים פריימן (בנו של רבי יעקב מתחילת הדיון על פרסום הספר, ומומחה למשפט עברי), ראש החברה תרצ"ד-תש"ח. למרבה הצער פריימן נרצח בשיירת הדסה באביב של תש"ח.
תשובתו של אסף (לפחות זו שמצויה בארכיון) הגיעה לאחר חודשים רבים ונכתב ביב' מנחם אב תש"ה. הוא פותח את המכתב מזה שהוא מכחיש את השמועה שהרב יהודה לייב פישמן (מימון), ראשו של מוסד הרב קוק, לא הצליח לשכנע את החברה לבוא לקראתו של ששון בוויכוח שביניהם. ההפך הוא הנכון והוא מבטיח לו שלוח התיקונים "לא יהא גדול כל כך" (וכבר ראינו שבסופו של דבר יצא ארוך מאד!). הוא מעודד אותו שד"ר מרדכי מרגליות "עבר על כל הספר בעיון רב" ומציע לו לוותר על תיקונים קלים, כי "סוף סוף אין זה ספר תורה". הוא מציין שגם לחברה יש אינטרס לשמור על כבודה על ידי הוצאת דבר מתוקן לאור. הוא מציין שהעתק כתב היד נמצא "זמן רב" בידי הרב הראשי, הגאון רבי יצחק הלוי הרצוג, מי שמשפחת ששון הייתה מקורב אליו מאד כבר מאנגליה, כפי שנראה בהמשך.
לאחר ההתכתבויות של שנות תש"ד – תש"ה, הדברים כנראה נרגעו לחמש שנים, עד להתפרצות הבא משנת תש"י ועד ל(סוף סוף!)-פרסום הספר בתשי"א. גם בסבב השלישי אנו עדים לעליית מדרגה, כשששון תובע את החברה לדין על הפרת הסכם, ובו זמנית מנסה להפעיל קשרים מאחורי הקלעים, על מנת למנוע "חילול ה'".
בשלב זה מן הראוי לציין את הקשר המיוחד והאישי שהיה בין משפחת ששון ובין הרב הרצוג ומשפחתו, עוד מהזמן שהרב שימש כרב הראשי של אירלנד. בארכיונו של הרב הרצוג ברבנות הראשית לישראל השתמרו לא רק מכתבים בין ששון ובין הרב הרצוג, אלא גם התכתבות ענפה בין הרבנית שרה הרצוג ובין נשות ששון בנוגע למגוון נושאים אישיים, אבל, חוץ מזה שהם מראים על כבוד הדדי וקרבה אישית, הם אינם קשורים לעניינינו. יותר לענייננו חשוב לציין שששון הבן הוסמך לרבנות על ידי הרב הרצוג, כפי שצוין בגאווה במכתב מהאב לאחד מחבריו.
ולא פחות חשובה היא העובדה שבזמן הבחירות למשרה של הרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל בשנת תרצ"ז, בהן הרב הרצוג התחרה נגד הרב יעקב משה חרל"פ, תלמידו של הרב קוק, שדוד ששון השתמש בהשפעתו להשתדל לטובת הרב הרצוג, אצל הרב יעקב מאיר, הראשון לציון ורב הראשי הספרדי לארץ ישראל, וגם אצל הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, אז הרב הראשי הספרדי לעיר תל-אביב.
על פניו, נראה שבנובמבר 1950 החלו בהדפסת הספר בירושלים.
אבל כנראה שמהר מאד העסק השתבש. שבועיים לאחר מכן החברה קבלה בדואר רשום מכתב ממשרדי עורכי-דין של "מ. זליגמן ושות'" בתל-אביב, המבקש מהחברה להפסיק לפרסם את הספר ללא "הסכמה מפורשת לכך בכתב מאת מר ששון".
יומיים אחר מכן, בטו' כסלו תשי"א (24.11.50), כתב ששון מכתב ארוך לדודו פרופ' אברהם הלוי פרנקל, הדיקן הראשון של הפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה העברית.
הוא מתנצל על שהוא מטריח את דודו אבל הוא מרגיש הכרח לעשות כן למען השלום וכדי למנוע חילול ה'. הוא מתלונן שעל אף שהוא חשב שהכל כבר מוסכם, כעת החברה מסרב לפרסם את המבוא בנוסח שלו ושהם החליטו לפרסם את הספר נגד רצונו. הם כנראה אינם מפחדים מתביעה משפטית נגדם. לדעתו של ששון התנהגותם "פושעת" הן על פי ההלכה והן על פי הדין האירופי. בין היתר הוא אומר שבניהו כבר מנסה לצאת מהבלגן ("Mr. Banyahu washes his hands of all further responsibility"), מבקש מפרנקל להתערב אצל אסף ואורבך בניסיון אחרון להציל את המצב.
יומיים לאחר מכן ששון שלח לו גם מברק עם בקשה להשתדל אצל חברו פרופ' אסף על מנת למנוע את הגעתו של התיק לבית המשפט ו"חילול השם" שיבוא בעקבות המשפט. כאן המוקד הוא המבוא לספר, שששון מבקש שיפורסם ללא שינויים, וכפי שהוא בעצמו כתב.
כנראה שהתשובה איחרה לבוא ולכן ב-30.11.50 עורכי הדין של ששון הזהירו את החברה שהם חייבים להשיב למכתב הקודם תוך שבוע ימים על מנת להימנע מ"צעדים משפטיים".
שלושה ימים לאחר מכן, ב-3.12.50, ששון שלח עוד מברק לדודו פרופ' פרנקל, בו הוא מבקש ממנו להביע עמדה לגבי המבוא לספר.
סוף סוף בכז' כסלו (6.12.50) אנשי מקיצי נרדמים (כנראה פרופ' אפרים אלימלך אורבך, המזכיר של הוועד) שלחו תשובה לעורך דין זליגמן. במכתב הם מצהירים שששון פנה אליהם דרך דודו פרופ' פרנקל בבקשה להדפיס את הקדמת הספר (המבוא) מחדש לפי נוסח שני שהוא ששלח, ושהם מוכנים למלא את בקשתו.
באותו היום אורבך (כנראה) שלח עוד שני מכתבים הקשורים להכנת הספר לדפוס, אחד ליעקב לוין במוזיאון הבריטי, והשני לפרופ' ישעיהו זנה בהיברו יוניון קולג' שבסיסינטי ארה"ב. במכתב לזנה כותב אורבך, "תמהיתי לשמוע שההגהות עוד לא היו בידך… בדלית בררה… אני אקרא את ההגהות", עוד סימן שמשהו השתבש בתהליך של הכנת הספר לדפוס.
במכתב מעורכי הדין לאורבך (13.12.50), הם מאשרים את קבלת המכתב מהחברה מכז' כסלו. הם הודיעו לאורבך ששון מסכים להדפסת הספר בתנאי שבניהו (שכנראה שבסופו של דבר ששון החליט שהוא בר סמכא) יפקח על כל ההדפסה, כולל עמוד השער, התיקונים וההערות. על בניהו להשגיח גם על הדפסת ההקדמה (המבוא) לפי הנוסח ששלח ששון וגם שבניהו יכתוב להם לפני ההדפסה שהכל "לפי רצונו".
לכן כעבור חודש (טז' שבט) אורבך כותב לעורכי הדין ש"הדפסת ההקדמה לספר 'הלכות פסוקות' נעשתה בהשגחתו של מר מאיר בניהו".
ועם זה, סיפור ארוך ועגום זה מגיע כמעט לסיומו. כעבור מעט יותר מחודש, ב-ה' אדר א' תשי"א (11.2.51) ששון שולח מכתב של שלושה עמודים בכתב ידו לאורבך. במכתב זה ששון מקבל את קבלת הספר המודפס אבל מתלונן על כך שהספר הודפס ללא תוכן העניינים, ו"בלעדו קשה יהיה להשתמש בספר". הוא מבקש מאורבך להדפיס את תוכן העניינים (שלדבריו כבר שלח בעבר) על נייר מיוחד ולשלוח אותו לכל מי שרכש את הספר. הוא מגדיר את הנושא "דחוף ביותר" ומבקש "להזדרז בהדפסתו". שני העמודים האחרונים הם בעצם תוכן הספר, שכפי הנאמר למעלה, כבר נשלח בעבר על ידי ששון. לתוכן שני חלקים, "תוכן המבוא" (יא' פרקים) ו"תוכן הלכות פסוקות" (כארבעים פרקים). ביניהם אמור להופיע שני עמודים של תמונות מכתב היד.
למרבה הפלא, בעותק של גרשם שלום, אף על פי שהדפים הראשונים (כולל המבוא) והדפים האחרונים (כולל התיקונים למיניהם) נראים שונים (אולי יותר חדשים) מיתר הדפים של גוף הטקסט, והעימוד מתאים למה שכתב ששון בתוכן ששלח, התוכן עצמו (הן למבוא והן לגוף הספר) עדיין חסר! וכך היה בדיוק בעותק שני שבדקתי, משאין כן בעותקים אחרים, הדפים כולם נראו זהים, אבל גם בהם לא נכלל תוכן העניינים של הספר.
כעשרה ימים אחרי מכתב זה (טו' אדר א'), שלח ששון מכתב אחר לאורבך, כנראה תגובה למכתב פייסני שלצערנו לא נשמר. מכתב זה, גם הוא בנימה פייסנית, הוא האחרון שהשתמר בארכיון.
ששון מציין בסיפוק שהספר סוף סוף הודפס "אחר עיכובים והפסקות למעלה מתשעה שנים". הוא מזכיר את הצער שנגרם לו על ידי "האי נעימות" אבל גם מציין "שבמשך קרוב לתשעים שנה שהחברה קיימת עדיין לא יצא ספר שלוח הטעויות מרובה כ"כ כספר דנן שלא באשמת המהדיר" [!]. אבל בסופו של דבר נראה שיש לסיפור שלנו סוף טוב כשששון כותב, "אולם מה שעבר עבר… וכדי שלא אחשד באבק של נקימה ונטירה" הוא אפילו שולח תרומה של שלוש מאות לירות לחברה! אבל גם כאן הוא אינו יכול לגמרי להתאפק ומוסיף, "אע"פ שהעיכוב בהדפסה שגרר אחריו עליה גדולה במחירים לא היה באשמתי".
יש לציין גם שבהקדמתו ששון מודה "לידידנו הסופר ר' מאיר בניהו על העזרה שהושיט לי בשיפור סידורו וסגנונו של המבוא." הוא גם מזכיר (אבל אינו "מודה" ל) ד"ר מרדכי מרגליות על "תיקוני הטעויות של הטקסט ולוח המלים בעלי כתיב שונה". חשוב לשים לב גם לתאריך ההקדמה – שנת תש"ו, חמש שנים לפני שהספר יצא לאור!
לסיום נחזור ונעיין במה שרשם גרשם שלום, אחד מחברי הוועד הפועל של החברה בעת הדפסת הספר, בעותק הפרטי שבספרייתו.
שלום, שטרח לחתום "ג.ש." בסוף דבריו, תיאור את הוצאת הספר כלא פחות מ"אחד הפרסומים השערורייתיים ביותר של חברה זו"! ועל פי שלום הקדמתו של המחבר (ואולי גם זו של החברה) רק "מעלימה ומטשטשת" את העובדות. לפי שלום הסיפור האמתי הוא ששני חכמים שהיו אמורים להגיה את העלים לא עשו כן! יש לשער על אף מה שכתב הוועד שהכוונה היא לד"ר מאיר בניהו ולד"ר מרדכי מרגליות, שלעתיד הפכו לחוקרים חשובים, בניהו (שכתב את הדיסרטציה שלו תחת הנחייתו של שלום) בתחום הקבלה, ומרגליות בתחום חקר התלמוד. לפי דברי שלום הוויכוח בין החברה ובין המהדיר הגיע בסוף לדין תורה אצל הרב הראשי דאז, הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, שפסק לטובת המהדיר, "ודי בזיון וקצף" [ע"פ מגילת אסתר א:יח]. לצערי הרב עדיין לא הצלחתי לאתר את נוסח פסק הדין של הרב הרצוג, לא בארכיוני הספרייה הלאומית וגם לא בארכיון הרבנות הראשית שבארכיון המדינה.
כמעט חמישים שנה לאחר מכן, בשנת תשנ"ט (1999) יצאה מהדורה שנייה ומתוקנת של הספר על ידי ישיבת המקובלים "אהבת שלום" שבירושלים, תחת ראשותו של הרב המקובל רבי יעקב משה הלל, שהכיר את רבי סלימאן מהתקופה שלמדו יחד בישיבה באנגליה. בנוסף לעריכה מחדש של הספר, מהדורה זו שונה בקדמותה בכמה עניינים. הספר יצא לאור ביוזמת בנו של המהדיר ר' סלימאן, ר' דוד, שהיה קרוי על שם סבאו רבי דוד, שהחל במלאכה כתשעים שנה קודם לכן. ר' דוד (השני) הקדיש את הספר לכבוד חתונתו של בנו, ר' נתן. בסופו של דבר אנו רואים ארבעה דורות של משפחת ששון שקשורים לספר זה!
במהדורה זו כלול גם "תשלום הלכות פסוקות מגניזת קהיר" על פי מהדורת הרב נחמן דנציג (ניו יורק וירושלים תשנ"ג). אחד מהשינויים המוזרים במהדורה הוא העובדה שכלולות בה שלוש הסכמות של רבנים גדולים, מה שאין כן מהדורה הראשונה שיצא לאור ללא הסכמות. ההסכמות הן נכתבו ע"י רב הראשי האשכנזי הרב הרצוג ז"ל, וגם על ידי חותנו הרב שמואל יצחק הילמן ז"ל (אב בית הדין בלונדון לפני עלייתו לירושלים), ששניהם היו מקורבים מאד למשפחת ששון עוד באנגליה. שתי ההסכמות האלה נכתבו בשנת תש"ה, שש שנים לפני שהמהדורה הראשונה יצאו לאור, ונשאלת השאלה, למה לא הודפסו במהדורה זו. האם זה קשור לצורה המקולקלת שבה יצא הספר? אי אפשר לדעת. רק נוכל לציין שהנושא כנראה לא עלה בהתכתבות שבין ששון ובין אנשי מקיצי נרדמים. עוד יותר מוזרה היא הופעתה של הסכמת הראשון לציון, הרב הראשי הספרדי, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל, שמופיעה עם התאריך של תשי"ה [תשי"ח?], שהוא לא רק אחרי הדפסתה של המהדורה הראשונה, אבל אפילו לאחר פטירתו של הרב עוזיאל בשנת תשי"ג!
בהקדמתו של ר' דוד, שכאמור יזם את הדפסתו של הספר מחדש, הוא כותב בין השאר, "אולם גם לאחר מאמצי אאמו"ר ז"ל, ועקב תלאות המלחמות וקשיי הדפוס, יצאה מהדורתו כשהיא לוקח בחסר למורת רוחו".
ובהקדמת העורך (א. ישראל), יש התייחסות יותר ישירה לבעיות שהיו במהדורה הראשונה: "בשנת תשי"א נדפס הספר לראשונה בהוצאת מקיצי נרדמים, אמנם מפאת התקופה הסוערת שבו נדפס הספר, זמן מלחמת עולם השנייה, נפלו בהדפסתו טעויות רבות ושיבושים. רשימה ארוכה של טעויות נדפסה בסוף הספר, ונערכה ע"י מספר אישים אמוני ספר". בקשר למה' החדשה, "ראשית שיבצנו את התיקונים שבלוח הטעויות הנדפס בסוף הספר, כל אחד למקומו הנכון".
למרבה הפלא, גם מהדורה זו הודפסה ללא תוכן של המבוא, וכשהתוכן של ספר הלכות פסוקות עצמו מודבק לתוך הספר בדבק!
אפשר לסכם ולומר שלאחר כמעט מאה שנה של עבודה על ספר זו, ומתוכן שנים רבות של מריבות מרות, הסיפור השערורייתי הזה הגיע לסוף טוב. נותרו עדיין כמה ספקות לגבי השתלשלות העניינים, ועל זה אמרו חז"ל, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה (אבות ב"טז), ו"אידך זיל גמור" (שבת לא עמ' א).
לקריאה נוספת
"חברת 'מקיצי נרדמים, תרכ"ד-תשכ"ד", ירושלים תשכ"ד.
תודה לרב יחיאל גולדהבר, למר אבשלום פיליפס, ולד"ר עזרא שבט על עזרתם בהכנת הכתבה.
