סוגיה הלכתית קשה איימה לפעור פצע נוסף בליבו המדמם של העם שרק החל להתאושש ממוראות מלחמת יום כיפור. זהו סיפורו של בית הדין המיוחד שהוקם כדי למנוע את האסון, ושל הרב שעמד בראשו והחליט לעשות הכל. פרויקט מיוחד
יום הכיפורים, 1973. ברגע אחד מופרת תחושת השלווה הפסטורלית של יום הכיפורים ביבבות צופרים. באחת מוטלת החברה הישראלית כולה אל מלחמת קיום אכזרית, במספר חזיתות בו זמנית. גם חיילי המילואים, רבים מהם בעלי משפחות וילדים, יוצאים אל הקרב המר. למעלה מתשע מאות מהם מוגדרים "נעדרים" ולא שבים משדות הקטל.
אנשי החברה קדישא הצבאית מסכנים את חייהם ושלמות גופם כדי להחזיר כל גופה מהחזית. הם קוברים את החללים בקברים זמניים, עד לסיום המלחמה.
לא את כולם אפשר לזהות באופן מוחלט, ובלא זיהוי מוחלט – נשותיהם שנשארו מאחור עלולות להחשב כעגונות – נשים שאיבדו את בעליהן אבל בהיעדר הוכחות על מותו, נחשבות עדיין נשואות ואינן יכולות להינשא בשנית.
בתום הימים הקשים מתקשרת ראש הממשלה גולדה מאיר למי שהיה אז הרב הראשי הצבאי – הרב מרדכי פירון – ובפיה שאלה ובקשה: "צלצלה אלי ראש-הממשלה גולדה מאיר", סיפר לימים הרב פירון, "ודיברה בכאב נוראי. מה עושים עם כל הנשים העגונות שנותרו מהמלחמה? זה אסון בתוך אסון".
המדינה, שעוד שנים רבות תלקק את פצעי המלחמה ההיא, עמדה בפני משבר רגשי, דתי, ערכי ומהותי – נשים רבות, רבות מידי, נותרו ללא מענה הלכתי מובהק. האם ניתן להכריז עליהן כעל אלמנות?
הרב מרדכי פירון ידע שהפתרון יהיה חייב להיות כזה שיתקבל על כל העם. פסקי הלכה שיעמדו בסימן שאלה או שמישהו יפקפק בכשרותם לא יביאו מזור ושקט לאלמנות.
כדי לפתור את האתגר גובש הרכב רבני מיוחד, מחוץ למסגרת הצבאית. למעשה הוקם בית דין מיוחד אשר בראשותו עמד הרב עובדיה יוסף.
ישנם אנשים גדולים – המשפיעים לדורם, וישנם ענקים – שהשפעתם איננה רק על דורם, אלא גם על דורות רבים אחריהם. הרב עובדיה יוסף היה מאותם ענקים, שהשפעתם איננה מצטמצמת לדורם, או לחוג מכרים ואוהדים קרוב.
הכרעותיו ההלכתיות עיצבו את פני העם היהודי, ואת פני ההלכה לדורות. היכרותו המופלאה עם כל מכמני התורה, התלמודים, ספרות השאלות והתשובות, מדרשים, אגדה וקבלה, הציבה את הכרעותיו ההלכתיות בגובה אחר. היו לו, כמובן, ברי פלוגתא, אך ברי הפלוגתא שלו לא יכלו שלא להודות שמולם ניצב ענק שבענקים.
היה בו כוח חידוש עצום, מחויבות עמוקה לכלל ישראל, ונכונות להתעסק בשאלות קטנות כגדולות. ספריו מפליאים עד היום בשל הלמדנות שבהם, ובשל התשובות שענה לאלפי השאלות אותם נשאל בכל תחום ובכל עניין. החברה בישראל תזכור לו לעוד שנים רבות את גאולת הקהילה האתיופית, ולא תשכח את עמידתו בראש בית הדין המיוחד להתרת עגונות חללי צה"ל במלחמת יום הכיפורים.
הרב יוסף היה אז רק בתחילת דרכו כרב ראשי אך הוא כבר התבלט כפוסק בעל שיעור קומה. משכך הוא נטל על עצמו את אחת המשימות ההלכתיות הסבוכות ביותר מאז קום המדינה, והתמנה לאב "בית הדין לענייני עגונות" של צה"ל שפעל במהלך 1974.
בראיון שהתקיים עם הרב יוסף בעיתון דבר (טו, אלול תשל"ט, 7.9.1979) הוא מספר את הדברים הבאים:
"אז ישבנו כששה חודשים, ארבע חמש שעות בכל יום, היו כאלה שלא נשאר מהם זכר. עצמות, קצת אפר. היו צריכים לגבות עדות מפי חיילים שראו את האסון שהתרחש. היינו מזילים דמעות, דמעות כמים נגרו. גם בלילות לא שכבנו, לא ידענו שינה. ראינו חלומות מבועתים כאלה, במשך שישה חודשים. יותר מתשע מאות ושישי תיקים שבעליהם מתו מיתה אכזרית כל כך… אני הכרתי אישית כמה מן הבחורים שנהרגו, ולמדתי באלו נסיבות נהרגו".
עגינות היא נושא הלכתי סבוך, פוסקי הלכה רבים מתרחקים ממנו בעיקר מחשש שיתירו בטעות אשה שבעלה חי ויום אחד ישוב לביתו, אלא שלנגד עיניו של הרב יוסף עמדה האישה, האלמנה הצעירה שיכולתה לבנות זוגיות חדשה ובית חדש הייתה על הפרק. במבוא לתשובתו, שנכתבה בשבט תשל"ד, הסביר הרב את חשיבות התרת העגונות, ואף הסביר מדוע שלא כאחרים, האו איננו מתרחק מתפוח האדמה ההלכתי הלוהט הזה:
"ידעתי דרך קצת חכמי דורנו, דרך ישכון אור, להסתלק מכל ספק שבעולם כדי שתעלה בידם הלכה פסוקה וברורה עד שלא ייפול בה דבר מחלקי הסותר; ואמנם דרכם טובה וישרה בכל שאר הוראות, אבל בעיגונא דאיתתא (בעגינות האשה; י"א) לא כן אנוכי עמדי, רק אנוכי הולך בעקבי הצאן רבותינו הראשונים והאחרונים, שביקשו צדדים וצדי-צדדים בכל מאמצי כוחם להקל בעיגונא דאיתתא".
פעילותו המהירה, השקטה והיסודית של בית הדין דיברה בעד עצמה. בשקט ובדיסקרטיות תוך שמירה על כבודם של החללים נגבו עדויות מחבריהם לנשק, נשקלו מעמדם ההלכתי של הדסקית הצהלי"ת ואמצעי זיהוי אחרים, שהרב עובדיה התיר להסתמך עליהם, ובתוך מספר חודשים קיבלו מרבית המשפחות את אישור בית הדין על כך שאבי המשפחה נפל חלל במערכה.
כפי שתיאר זאת העיתונאי והסופר אדם ברוך: "הרב יוסף נקרא לאחת ממשימותיו השיפוטיות הדרמטיות וההומניות הגדולות, וממילא לאחת ממשימותיו הישראליות ביותר… הפוסק החרדי פעל כאן כמעבדה מודרנית, ופעילותו ההלכתית בעניין העגונות הייתה מופת הומני ומופת הלכתי. פעולת עומק בתוך החברה הישראלית בכללותה".
לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור
תגובות על כתבה זו