ארבעה חכמים שהיו בברלין ובירושלים

מסע בין הקדשות: על גרשם שלום, יוליוס גוטמן, יצחק בער ויוחנן לוי

לאחר פטירתו של הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצוייג ב1929, בין הדוברים באזכרה לציון השלושים באוניברסיטה העברית היה פרופ' גרשם שלום. שנה אחר מכן שלום הוציא את דבריו לאור בספרון קטן "פראנץ רוזנצווייג וספרו כוכב הגאולה" ב"דפוס העברי" שבירושלים.

שלום מאד העריך את רוזנצווייג, ונפגש אותו, וכתב עוד מאמרים על הגותו. בנוסף שלום פרסם אגרת לכבודו הדן בנושא תחיית השפה העברית, שעשה וממשיך לעשות הדים רבים בהקשר של גישתו של שלום, הן לציונות והן למיסטיקה של הלשון.

באוסף שלום שמורים שלושה עותקים של הספרון ולמרבה הפלא, בכולם רשומים הקדשות מגרשם שלום לחוקרים אחרים. לגבי אחד, מובן איך שהוא חזר לאוספו של שלום, לגבי שנים האחרים זה אינו ברור.

את כל שלושה האישים, שלום הכיר כבר בברלין, וכל ארבעתם שמשו אחרי עלייתם ארצה כפרופסורים באוניברסיטה העברית שבירושלים. כולם שמרו על ידידות ועל הערכה הדדית רבה. כל שלוש ההקדשות מבטאות את ההערכה הרבה של שלום כלפי הנמען, אבל לכל אחת גם ניואנס משלה.

ההקדשה הראשונה נכתב לפרופ' יצחק יוליוס גוטמן (1880-1950).

גוטמן, הנחשב אחד מגדולי חוקרי הפילוסופיה היהודית הקלאסית של המאה העשרים, היה מורו של שלום ב"בית-המדרש הגבוה למדעי-היהדות" הליברלי שבברלין. משעלה ארצה ב1934 שמש פרופסור באוניברסיטה העברית. שלום העריץ אותו, כפי שניתן להתרשם ממה שכתב עליו באוטוביוגרפיה שלו, "מברלין לירושלים", וגם ממאמרו "מורה גדול: ביום-הולדתו השבעים של יוליוס גוטמן" שהופיע בעיתון "הארץ" (14.4.1950) ואחר כך בספרו של שלום "דברים בגו".

בין היתר כותב שלום, " כל מגמתי בבואי למוסד זה [בית המדרש] היתה להשתתף בתרגיל של גוטמן בקריאת ספר אור ה' לר' חסדאי קרסקאס…גוטמן היה דוגמה למופת של הוגה-דעות בהיר וברור, קפדן…ניתוחו עורר מחשבה והזמין משא-ומתן חי מצד השמועים שהיוו קהל מובחר שלא ראיתי כמוהו…שם ישבו אנשים כמו יצחק בער…ושער צעירים שעתידים היו להתפרסם במדעי היהדות ובספרות העברית…גם מורנו נהנה מחבר תלמידים זה…כעבור עשר שנים נעשינו שנינו חברים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית ובאתי לכבד ולאהוב אותו חכם מובהק וכירא-שמים מצניע-לכת". ("מברלין לירושלים", עמ' 168)

לאחר פטירתו של גוטמן, הספר שקבל משלום נתרם לספרייה הלאומית והגיע שוב לאוסף שלום.

עותק שני של ספרו על רוזנצווייג שלום העניק לחברו, ההיסטוריון פרופ' יצחק ("פריץ") בער (1888-1980), שהכיר עוד מהקורס של גוטמן על "אור ה'" בברלין. בער היה מחבר פורה ונודע לציבור בעיקר עבור ספרו "תולדות היהודים בספרד הנוצרית" (1945). בער גם ערך את כתב העת "ציון" וזכה בפרס ישראל ב1958.

חיבתו של שלום כלפי בער היתה הדדית ובער גם העריך וכיבד מאד את שלום. באוסף שלום נמצאים ספרים רבים של בער עם הקדשות נלהבות לשלום. שלום כתב שני מאמרים לכבודו של בער ב"הארץ", "דמיון היסטורי יוצר נאמנות למקורות: פרופ' יצחק פ. בער בן חמישים" (6.1.1939), ו"שאלותיו מעשירות אותנו ומאירות דרכנו: יצחק פ. בער בן שבעים" (19.12.1958). שני המאמרים הופיעו אחר כך בספר "דברים בגו" של שלום. בין שני אלה בער גם כתב מאמר לכבודו של שלום, "לגרשם שלום – ברכה ליובלו" (דבר 5.12.47). בער עלה ארצה ב1930 והחל ללמד בחוג לתולדות עם ישראל שבאוניברסיטה העברית. שני האישים גם השתתפו יחד מ1939 בחוג "העול" שהוקמה על ידי יהודה ליב מגנס ומרטין בובר לדון בשאלות דתיות עכשויות. בין המשתתפים האחרים אפשר לציין את יוליוס גוטמן, שמואל הוגו ברגמן ועקיבא ארנסט סימון.
במאמרו לכבוד יום הולדתו החמישים של בער כתב שלום בין היתר, "באוניברסיטה העברית יש מספר מלומדים ומורים, המנסים לראות את ההיסטוריה היהודית בעינים חדשות. לא בעיני מקטרגים…ולא בעיני זרים…אף לא בעיני הסנגורים…יצחק בער תופס מקום בראש השואפים לתפיסה היסטורית חדשה זו של דרך עמנו…בער אינו מן הנואמים הגדולים, אבל ידיו רב לו כסופר…בחקר תולדות-ישראל בימי-הבינים אין שני לו…בעל קומה זקופה ובעל לב טהור. תלמיד-חכם שתוכו כברו".
ובמאמרו לכבוד יום הולדתו השבעים מוסיף שלום בשבחי בער ומתאר אותו כאחד "מגדולי חכמת-ישראל שבדורנו" וכותב ש"מפעלו המדעי הוא מן החשובים שבהישגי מדעי-היהדות". בסיום המאמר כתב שלום על אישיותו של בער, וציין ש"מעולם לא הקל בער על עצמו…מעולם לא חשך עזרה ועצה טובה מחבריו ומתלמידיו, ורוחב-לבו בכגון אלה גם הוא למופת…רבים הם המוקירים ומחבבים את דמות אישיותו של תלמיד-חכם נעלה זה, הנחבא אל כלי החכמה והמדע".

גם בער, בבואו לתאר את שלום ביום הולדתו החמישים, לא חסך בשבחים. "כאשר התחיל ג. שלום הצעיר לעסוק במחקר הקבלה, הרי קבע לעצמו תכנית רחבה, המקיפה את כל תולדות המיסטיקה בישראל…פרשה ארוכה וגדולה כזאת…כשהיא נעמדת בכלליה ופרטיה…והסביר את שיטתו המיוחדת לו, שבאה לחלוק על הגישה הדוגמתית והפולמסנית של הקודמים בחכמת ישראל. שיטתו של ג. שלום היא השיטה ההיסטורית ומדותיה נלמדות על-ידי הסתכלות בתולדות הדתות ובעצם תופעותיהן". בהמשך בער מכנה את שלום "פילולוג קפדן ובעל ביקורת היסטורית שעד עכשיו לא נמצא טועה במשפטו, יתר על זהירותו הידועה בחיפושם של כתבי-יד ותעודות". ולקראת סיום דבריו כותב בער, "חוקר בעל ממדים גדולים כאלה, מקומו לא רק בין כותבי ההיסטוריה, אלא גם בין פועליה. בין מחנכי דורו נמנה האיש…איש העומד באמצע חייו שלא למד פחד ולאות".

"לאח ורע ולמאיר דרך בעבודה משותפת". הקדשה בספר "תולדות היהודית בספרד הנוצרית" (תש"ה)

ההקדשה השלישית של שלום, והמעניינת שבהן, נכתב לחוקר אחר, ופחות מפורסם, אף הוא יליד ברלין, פרופ' יוחנן לוי (Hans Lewy, 1901-1945), חתן פרס ישראל במדעי הרוח ב1957. גם לוי למד בבית המדרש בברלין, אבל לא ברור לי עם למד יחד עם שלום או קצת אחריו. לאחר עליית הנאצים לשלטון עלה לוי, ציוני מנעוריו, לארץ והחל ללמד, אף הוא, באוניברסיטה העברית. בנוסף לעיסוקו בתולדות עם ישראל בתקופת בית שני, הוא גם פרסם מאמרים על ספרות יהודית הלניסטית, ובעיקר כתבי פילון, וגם על אבות הכניסיה. לאחר פטירתו בטרם עת, האוניברסיטה הוציאה לאור חוברת הספדים שנאמרו עליו בשלושים, על ידי יהודה מאגנס, משה שובה וגרשם שלום.

ומה רשם שלום בהקדשה ללוי?

הקדשה זו, לא כמו אלה ששלום רשם לגוטמן ולבער, דורשת פענוח. "שלשים שנה" כמובן מתיחס ליום הולדתו השלושים של לוי שנה קודם לכן. "חסד נעוריו" מרמז לפסוק בספר ירמיהו ב:ב, "הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָאתָ֩ בְאָזְנֵ֨י יְרֽוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַֽהֲבַ֖ת כְּלֽוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה".

שלום לוקח את הפסוק, שבו הקב"ה מזכיר את החסד שעם ישראל עשה לו בכניסה למדבר אחרי יציאת מצרים, ומודה ללוי על חסד שהוא כנראה עשה לשלום כשהם היו צעירים. שלום ממשיך וכותב "ונטיתי לו כנהר שלום", וגם הוא פרפרזה של פסוק בספרי הנביאים. בפרק סו, הפרק האחרון בספר ישעיהו, הנביא כותב בפסוק יב, "כי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר ה' הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶיהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם וִֽינַקְתֶּ֑ם עַל־צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל־בִּרְכַּ֖יִם תְּשָֽׁעֳשָֽׁעוּ". בהקשר המקורי ה' מנחם את ירושלים בזה שהוא כביכול יבוא אליה כנהר של שלום. וכאן שלום כותב שככה הוא התנהג כלפי לוי, כנראה כתגובה לחסד שלוי העניק לו בנעוריו (וגם ברמז ברור לשמו "שלום"). אבל האם נוכל לדעת מה היה החסד הזה שעשה לוי לשלום?

בהספדו על חברו הצעיר שלום שיבח מאד את לוי, הן בפן המקצועי והן בפן האישי. הוא משבח את חוש ההומור שלו, וגם את "חוש ההסתכלות". הוא קורא לו "רע וחבר נאמן ובעל נפש פיוטית". ובהמשך, "נקיות דעתו היתה מופלגת. הוא בדק את עצמו והחמיר על עצמו, ועל כן הקפיד גם על אחרים". שלום גם מתאר אותו כאיש עם "עולם של דמיון" מפותח ביותר. בהקשר זה של "נקיות הדעת" שלום מרחיב דוקא את הנושא של סוג החברות שהיה מצוי אצל לוי:

”אמרו על נקיי הדעת שבירושלים שלא היו נכנסים לסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם [סנהדרין כג:א]. חברותו של לוי לא נקנתה בזול. הוא בקש לדעת עם מי יש לו שיג ושיח…ואולם – אם נקשר פעם באדם והתגבר על המניעות והמעצורים הטבעיים, הרי גילה מדה נפלאה של חברות. נאמנותו היתה למופתו אפשר היה לסמוך עליו…תמיד עמד מוכן לעזור ולפעמים – הייתי אומר – אפילו לשרת".

שלום גם מדגיש את הציונות של לוי והפעילות שלו בארגון הציוני הגרמני, Blau-Weiss (כחול-לבן), שגם שלום היה פעיל בו. לבסוף, שלום כותב שלוי "קרא תגר על החומות המפרידות את חכמת ישראל מעל מה שנקרא המגע הכללי…הוא חלם על זיווג פורה בין הפילולוגיה כפי שהבין אותה ובין חקר התלמוד והמסורת היהודית".

לוי גם היה חבר מרכזי בחוג שהתגבש מסביב לשלום בין השנים 1935-1946, "חוג פילגש" יחד עם יעקב פולוצקי, הנס יונס, שמואל סמבורסקי וג'יורג' ליכטהיים. (פילגש הוא ר"ת: פולוצקי יונס לוי גרשם שלום). החוג היה נפגש כל שבת ומשוחח יחד על דברים העומדים ברומו של עולם. כל החבורה היו יוצאי גרמניה (או שוויץ) והמפגשים התנהלו בגרמנית. ניתן לשאול האם פטירתו של לוי היה אחד הגורמים להפסקת פעילותה של הקבוצה.

באוסף שלום נשתמרו כמה ספרים ומאמרים של לוי עם הקדשות לשלום. על אחת מהם כתב שלום בהספדו, "לתוך ספר שלו שנתן לי במתנה רשם בלשון נופל על לשון ובסירוס קל את דברי הפסוק מתפילת חנה: 'אל תדברו גבהה גבהה, יצא עתיק [במקום עתק] מפיכם'. השמירה על 'עתיק', על ערכים של מסורת הומאניסטית גדולה, נראתה לו כדבר הראוי לעמל של חיים".

אמנם המעיין היטב בהקדשה ישים לב ששלום לא דייק בתיאורו. הרי שלום כתב "שנתן לי במתנה", ובאמת לוי רשם את ההקדשה (אב תרצ"ה) "לפניה", זאת אומרת לאשתו של שלום! כמובן שאפשר "לתרץ" ששלום התכוון לאמירה חז"לית ידועה, שלפיה "אשתו כגופו" (יבמות סב:ב), או אולי הוא התכוון להלכה הקובעת ש"מה שקנתה אשה קנה בעלה" (גיטין עז:ב).

לכן, ראינו שוב את העובדה שגרשם שלום, בנוסף לפעילותו המחקרית, גם שימש כסוג של hub"" לחוקרים ואנשי רוח שונים שנקבצו סביבו. דרך ההקדשות שנשתמרו באוסף שלום בספרון קטן על פרנז רוזנצווייג, זכינו ללמוד, ולו מעט על הדמויות של יוליוס גוטמן, יצחק בער ואחרון חביב, יוחנן לוי, זכרונם לברכה.

לקריאה נוספת, נועם זדוף, "מברלין לירושלים ובחזרה: גרשם שלום בין ישראל וגרמניה", ירושלים תשע"ה.

תודה רבה לידידי פרופ' נועם זדוף על עזרתו בהכנת המאמר.

הבחירה של רבן יוחנן בן זכאי: ירושלים או גורל העם היהודי?

בסוף המצור על ירושלים, רגע לפני חורבן בית שני, קיבל רבן יוחנן בן זכאי החלטה קשה מאוד. הוא השאיר את עירו האהובה והקדושה מאחור, לגורלה. הוא הרגיש שלא ניתן להצילה, ולכן החליט לעשות משהו אחר כדי לשמור על הגחלת של העם היהודי

רבן יוחנן בן זכאי ואבא סקרא. מתוך הסרט "אגדת חורבן". ציורים: דוד פולונסקי, מיכאל פאוסט

בשלהי ימי בית שני, כשירושלים הייתה במצור של הצבא הרומאי, ניגשו עשירי העיר ותרמו את כל האוכל שהיה באסמים שלהם למען התושבים. כך חשבו, או קיוו, יוכל העם היהודי להישאר בחיים, בבטחה ובנחת, אל מול המצור.

הקנאים חשבו אחרת. הם ניגשו אל מחסני המזון ושרפו אותם. נחת, לא מעוררת את המרד, נחת לא היתה נחוצה להם. נחוץ להם רעב, כעס וזעם, שיזינו את המרד נגד הרומאים.

בזמן שהרעב התחיל להתגבר קם מנהיג מתון, רבן יוחנן בן זכאי שמו, וקרא לראש הבריונים (כך כינה אותם התלמוד), ראש הקנאים אליו. הוא הזמין את אבא סקרא כדי לנסות למצוא פתרון. התלמוד מדגיש שהדבר קרה בצנעא. בלי לפרסם, בלי שכולם ידעו. הם נפגשו לפגישה פרטית.

אבא סיקרא הוא הכינוי התלמודי למנהיג המרד ברומאים ששמו 'בן בטיח',מנהיגם של הבריונים שהם כנראה מכת הסקריים. בתלמוד מספרים על מימדי גופו הגדולים והמאיימים באופן חריג ומספרים שאגרופו היה בגודל ראש של אדם ממוצע.

הסקריים היו כת של קנאים שלחמו ברומאים ושמם מוכר במיוחד בשל העובדה שהם אלה שלחמו ואולי אף התאבדו במצדה.

אבל אבא סיקרא היה גם דם מדמו של רבן יוחנן בן זכאי – הוא היה בן אחותו של המנהיג המתון. כך עמדו להם באותה משפחה שניים מהכוחות החזקים בשני צידי המתרס של עם הנאבק על קיומו, וניסו למצוא פתרון לחורבן הממשמש ובא.

"עד מתי אתם עושים כך והורגים את העולם ברעב?" שואל רבן יוחנן בן זכאי את אבא סיקרא בפגישתם הסודית (מסכת גיטין דף נ"ו עמוד א). ראש הבריונים פתאום לא נראה כל כך קשוח. הוא מושך בכתפיו ועונה "אין לי מה לעשות, אם אומר לבריונים להפסיק להילחם הם יהרגו אותי".

מנהיג הבריונים הודה בפני דודו שהוא שבוי בידי לוחמיו. הם כבר כל כך שקועים במלחמה שאפילו הוא לא יכול לשכנע אותם אחרת.

כשאפסה התקווה למנוע את חורבנה של ירושלים, הבין רבן יוחנן בן זכאי שאין ברירה אלא לצאת מהעיר. הוא נעזר באחיינו, מנהיג הביריונים, ומבקש ממנו שיחשוב על פתרון, כל דרך שבה יוכל לצאת החוצה. הדרך היחידה לצאת החוצה, מסביר לו אבא סיקרא, היא כמת.

וכך עשה רבן יוחנן בן זכאי. הוא התחזה למת, וביקש משני תלמידיו הנאמנים – רבי יהושוע ורבי אליעזר – שיוציאו אותו אל מחוץ לחומות, לכאורה כדי לקבור אותו. שם, מחוץ לחומות הוא נפגש עם המצביא הרומאי אספסיאנוס. וביקש ממנו שייתן לו את יבנה וחכמיה, שיתיר לו להשאיר שריד ופליט לעם המפואר שעולמו חרב.

קברו של רבן יוחנן בן זכאי בטבריה. צולם על ידי רודי ויסנשטין, כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שם, ביבנה, יצר רבן יוחנן בן זכאי את העולם היהודי כפי שזה המשיך להתקיים באלפיים השנים הבאות. הוא בנה מחדש את היהדות אחרי החורבן, ויש האומרים שהוא זה שבזכותו העם היהודי קיים עד היום.

אבל יש גם כאלו שדנים אותו לשבט, ולא לחסד: המעשה של רבן יוחנן בן זכאי ספג ביקורת רבה לאורך הדורות. אולי הוא היה צריך להילחם יותר על ירושלים ועל בית המקדש? אולי הוא לא היה צריך לוותר? לשכנע את שר הצבא שלא יחריב את עירו? בכל מקרה, יחד עם הביקורת יש גם הכרה גדולה של חז"ל לעובדה שבזכותו היהדות עדיין פועמת גם אלפיים שנה אחרי החורבן.

כניסה למערת קברי הסנהדרין, מערת קבורה המצויה בגן הסנהדרין, בלב שכונת סנהדריה שבצפון ירושלים. מתוך אוסף תצלומי משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כולנו גדלנו על סיפור מצדה, על מרד עד טיפת הדם האחרונה ועל התאבדות קולקטיבית כמוצא של כבוד. אבל לצד המיתוס של הקנאים והקיצוניים, באותו זמן ממש, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו ישבו ביבנה. הם בחרו באפשרות אחרת. אפשרות שמרימה על נס דווקא את המתינות ואת היכולת למצוא פתרונות של חיים בלב קונפליקט שמוביל לאבדון.

מה ניתן ללמוד ממעשהו של רבן יוחנן בן זכאי? הוא מלמד אותנו שגם אם המציאות מורכבת וקשה תמיד אפשר למצוא פתרון, לא משנה מאיזה צד של המתרס אנחנו נמצאים. תשעה באב, היום שבו נחרב בית המקדש, הוא יום מתאים להקשיב לרבן יוחנן בן זכאי ולהגותו. הוא יום מתאים להאמין בעם היהודי ששרד את החורבן והפרעות לאורך הדורות ותמיד הצליח להמשיך לצעוד.

כיצד ממלאים את החסר בדפוס ישן?

מקרה נדיר של העתקת הגהות הרמ"א בכתב יד כדי להשלים את החסר

דיוקן המיוחס לרבי יוסף קארו וציור דיוקנו של רבי משה איסרליש (הרמ"א)

בין השנים ש"י-שי"ט (1550-1559) הוציא הרב יוסף קארו את ספרו ה'בית יוסף', פירוש מקיף על הטור. בו זמנית, הרב משה איסרליש (הרמ"א) הכין פירוש דומה בשם 'דרכי משה', אך מכיון שראה הרמ"א את הבית יוסף של הרב יוסף קארו, קיצר את חיבורו כדי להיקרא יחד עם הבית יוסף.

כעבור כמה שנים התרחשו בדיוק אותם הדברים, כאשר הרב יוסף קארו פרסם את ספר הפסיקה – השלחן ערוך – בשנת שכ"ה (1565). הרב יוסף קארו היה ספרדי, ופסק לפי מסורת פסיקה ספרדית. הרמ"א היה באמצע הכנת ספר דומה, ובמקום לפרסם את ספרו, כתב הגהות לשלחן ערוך של הרב יוסף קארו לציין כאשר פסיקת האשכנזים שונה מפסיקת הספרדים. (מאוד ייתכן שהעובדה שהרמ"א החליט לכתוב הגהות לשלחן ערוך הם מה שקבעו את חשיבות השלחן ערוך, מכיון שעכשיו נהפך להיות ספר שמקובל על כל הקהילות). הגהות אלה – המכונים 'הגהות הרמ"א' או 'המפה' – התפרסמו לראשונה בשלחן ערוך הוצאת קראקא ש"ל (1570). כעבור כמה שנים, התקבל שכל דפוסי השלחן ערוך כוללים את הגהות הרמ"א.

שלחן ערוך בהדפסה מודרנית, בהדגשת הגהה מאת הרמ"א

כאמור, הגהות הרמ"א יצאו לראשונה בשלחן ערוך מהדורת ש"ל (1570), אך במהדורות הראשונות של השלחן ערוך (ויניציאה שכ"ה ושכ"ז, שאלוניקי שכ"ח ושכ"ט, וכן בעוד כמה מהדורות בהמשך המאה הט"ז אפילו אחרי ההדפסה הראשונה של הרמ"א), מופיע רק דברי הרב יוסף קארו בלי הגהות הרמ"א.

באחד מעותקי הספריה של השלחן ערוך הוצאת ויניציאה שכ"ז, שכאמור נדפס בלי הגהות הרמ"א, מצאתי משהו מעניין. מישהו ראה שחסרים דברי הרמ"א, והחליט להעתיק אותם בכתב ידו!

עמוד מהשלחן ערוך באוסף הספריה הכולל את הגהות הרמ"א בכתב יד

האם ניתן לשער איפה ומתי נוספו הגהות אלה בכתב יד? כתב היד בסגנון איטלקי, ולכן אפשר לשער שנכתבו באיטליה. ולגבי תקופת הכתיבה, יש כתבה מעניינת בתחילת הספר – שנכתבה כנראה בכתב יד זהה לכתב יד של הגהות הרמ"א – שיכולה להעיר על תקופת ההוספות האלה.

הכתבה בתחילת הספר

בתחילת הספר כתוב 'נשבע אני ליעזר יצחק מיליאוו שלא לשחק בשום משחק שבעולם בלא שום תנאי חוץ מימים של פסח, שבועות וסוכות … היום יום ג' י"א לחדש אב תצ"ד עד י"א לחדש אב שנת תצ"ז'. ברור שכתבה זו נכתבה בשנת תצ"ד (1734) או סמוך לה, ואם כן אפשר לשער שהגהות הרמ"א נכתבו באותה התקופה (תודתי ליעקב פוקס ממחלקת כתבי יד שעזר לי בפיענוח הכתבה ובזהיית סגנון כתב היד).

מה שמעניין שבשנות ה-1730, כ-160 שנה לאחר שיצא השלחן ערוך הראשון עם הגהות הרמ"א, כבר היו המון הדפסות הכוללות את דברי הרמ"א. אך בכל זאת החליט בעל הספר להעתיק את הגהות הרמ"א בכתב יד. ייתכן שהיה לו עותק זה ולא רצה להוציא הוצאות לקנות ספר חדש, ולכן העתיק מעותק חבר (אולי תוך כדי לימוד) כדי לחסוך כסף.

יש לציין גם שהגהות הרמ"א שנכתבו בכתב יד מסתיימות באמצע הלכות יום הכיפורים. זאת אומרת שהסופר/בעל הספר הגיע לקראת סוף אורח חיים – הטור הראשון מתוך ארבעה טורי השלחן ערוך – אך לא סיים את מלאכתו מכיון שלא הוסיף את ההגהות על שאר הטורים. אין לדעת משום מה הפסיק – יכול להיות שהתעייף או שקבל מהדורה אחרת של שלחן ערוך הכוללת הגהות הרמ"א, אך מדובר בהשערות בעלמא.

העותק עם ההוספות בכתב יד סרוק וזמין באתר הספריה כאן.

הבדיקה קבעה: כתב היד של אבן סינא עתיק

כתב יד המיוחס לאבן סינא, רופא ופילוסוף פרסי ידוע בן המאה ה-11, המצוי בספרייה הלאומית, יצר מחלוקת בין חוקרים לגבי תיארוכו. האם הוא בן זמנו של הכותב ולכן חשוב ומהימן או שהועתק כמה מאות שנים לאחר מותו? הייתה רק דרך אחת לתת מענה לשאלה זו

אבן סינא, כפי שמופיע בכתב יד מימי הביניים בשם Subtilties of Truth, משנת 1271 (מקור: ויקיפדיה) והגר מילמן, מומחית לשימור ממעבדת השימור והשיקום בספרייה הלאומית, חותכת בעדינות פס נייר מכתב היד.

אישה עומדת בחלוק מעבדה לבן מעל שולחן מואר היטב.

"אזמל" היא אומרת ומושיטה יד. כשהסכין בידה, היא רוכנת מעל השולחן ומבצעת חתך ארוך.

ה"פציינט" שעל שולחן הניתוחים אינו אדם, אלא כתב יד שתאריך כתיבתו, או יותר נכון העתקתו אינו ידוע.

מטרת ה"ניתוח" היא לקבוע בן כמה כתב היד הזה. את זאת יעשו על ידי בדיקת דגימה ממנו במעבדה חיצונית. חשיבותה של הבדיקה ותוצאותיה קשורים לכתב היד ה"מנותח": זהו לא כתב יד רגיל אלא כתב יד המיוחס לפילוסוף והרופא הפרסי הידוע בן המאה ה-11, אבן סינא.

אבן סינא, כפי שמופיע בכתב יד מימי הביניים בשם Subtleties of Truth, משנת 1271. מקור: ויקיפדיה.

אבן סינא נחשב לאחד ההוגים החשובים של עולם האסלאם, והוא חלק מקבוצה מצומצמת של הוגים אסלאמיים שהיו בעלי שם עולמי עוד בחייהם, גם בעולם האסלאם וגם באירופה, שם הוא ידוע כ"אֲבִיסֶנָּה".

אבן סינא עלה לגדולה בגיל צעיר ונחשב כרופא וכפילוסוף מוערך. הוא קנה את תהילתו כאשר בגיל צעיר מאוד נקרא לרפא את סולטאן פרס שנפל למשכב ממושך. הצלחתו, שהוכיחה את עליונותו על רופאי החצר, זיכתה אותו בגישה לספרייה המלכותית של הסולטאן. זכות זו הביאה לפרץ יצירה נרחב מצידו של אבן סינא, שבין פירותיו ספר הפילוסופיה של המדעים החשוב "ספר הריפוי" (כתאב אלשפאא').

העמוד הראשון של כתב היד "ספר הריפוי" (כתאב אלשפאא'), מתוך אוסף הספרייה הלאומית.

במהלך חייו הקצרים אבן סינא הספיק לכתוב מאות יצירות. באוספי הספרייה ישנם מאות כתבי יד של חיבוריו השונים של אבן סינא, וגם פירושים מאוחרים שנכתבו על חיבורים אלה. אך שתיים מהן בולטות מעל כל השאר: האחת בתחום הרפואה והשנייה בתחומי המדעים.

הייחודיות של אבן סינא בשתי יצירות אלה, נובעת מכך שהוא ערך מיפוי של כל תחום הידע, תוך חלוקה לקטגוריות ברורות. בנוסף, נוגע ייחודו גם לכך שהוא בוחן קטגוריות אלה באופן ביקורתי ומציג את תובנותיו על כל תחום ותחום. שיטה זו של בחינת הקטגוריות השונות באופן ביקורתי, בעיקר בתחום הרפואה, הפכה להיות הבסיס שעליו במידה רבה מבוססת הרפואה המודרנית: "רפואה מבוססת ראיות".

ספר המדעים המדובר שלו, כתאב אלשפאא' ("ספר הריפוי") כולל 4 כרכים, וכל אחד מהם מוקדש לנושא אחר. באוספי הספרייה מצוי הכרך הראשון, העוסק בלוגיקה. שאר הכרכים עוסקים במדעי הטבע, פסיכולוגיה, מדעים חישוביים (גיאומטריה, מתמטיקה, מוסיקה ואסטרונומיה) ומטא-פיזיקה. מטרת "ספר הריפוי" היא לסקור את כל תחומי המדעים הקיימים. ייחודו וחשיבותו כאמור היא במבנה של הספר, שהפך להיות הסטנדרט שעל פיו נכתבו ספרי הפילוסופיה מאז.

הכרך הראשון של "ספר הריפוי" נמסר לידי הספרייה הלאומית כחלק מהאוסף העצום של החוקר, הסופר והאספן המנוסה, אברהם שלום יהודה. המקטלג של האוסף, אפרים ווסט, רשם את כתב היד הייחודי בקטלוג הספרייה. אחד הפרטים הנרשמים בקטלוג כל ספר חדש בספרייה הוא שנת יצירתו הידועה או המוערכת.

על גבי כתב יד זה לא היה רישום ברור של השנה בה נוצר. ובקטלוג העתקתו של כתב יד זה מסומנת "1050?". לא ברור מה הביא לתיארוך זה – האם זו הייתה הערכה מושכלת מבוססת אולי על הנייר או סוג הדיו, ואולי זו הייתה תחושת בטן בלבד.

תמונה מתוך קטלוג הספרייה הלאומית של כתב היד כתאב אלשפאא' ("ספר הריפוי"). ניתן לראות בקטלוג את כל הפרטים הבסיסיים לגבי כל פריט הנמצא בידי הספרייה הלאומית, ופה בולט התיארוך – "שנה: 1050?".

אך מה החשיבות בכלל של תיארוך כתב יד?

כתב יד שהועתק בימי חייו של המחבר נחשב כחשוב יותר מכתב יד לאחר מותו של המחבר משום שמצביע על חשיבותו של אותו מחבר. וכן הוא קרוב יותר לניסוח המקורי של החיבור. יש לציין כי ישנם מעט מאוד כתבי יד של כתאב אלשפאא' מימי חייו של אבן סינא. גילוי של עותק נוסף זה, מימי חייו, שופך אור נוסף על הנוסח המקורי של חיבור חשוב זה.

ישנן מספר דרכים לתארך כתבי יד. הדרך המוכרת והקלה ביותר היא להיעזר בקולופון: הערה שכתב מעתיק כתב היד ובו הוא כותב מתי בוצעה ההעתקה ולעיתים מוסיף פרטים נוספים על כתב היד. אפשר למצוא קולופונים על הרבה מאוד כתבי יד, אך כאמור, לא על כתב יד זה.

קולופון לדוגמא, לרוב יופיע בצורת משולש שאחד מקודקודיו פונה מטה. מתוך כתב יד שבספרייה הלאומית.

דרכים נוספות אך פחות ישירות מהקולופון הן לתארך כתבי יד דרך בחינת פרטים שונים בכתב היד – דף השער והמידע המופיע עליו, הערות, חותמות בעלים, הערות על הסכמות ללימוד הספר (אג'אזאת). חשוב לציין כי בהרבה כתבי יד מוקדמים אין בכלל דף שער! גם הערות בשולי הדפים יכולות לשפוך אור על תאריך ההעתקה של כתב היד.

נוסף על כך, החומר הפיזי שממנו עשוי כתב היד עשוי ללמד על תאריך העתקתו: סוג הנייר, סוג הדיו, צבעים ועיטורים, סוג הכתב, צורת מספור הדפים או הקונטרסים וכיוצא באלה. עם זאת, הקודיקולוגית (מדענית העוסקת בחקר החומרים מהם יוצרו ספרים) של אוסף האסלאם בספרייה הלאומית מזהירה מפני ניסיון לתארך כתב יד (או גם ספר מודפס) על פי הכריכה, משום שזו ניתנת להחלפה.

אחד הדברים שעשויים לעזור לזיהוי תאריך כתב היד הוא סוג הנייר, איכותו, מראה המרקם השטוח והשקיפות שלו, הברק והצבע של פני השטח, וגם המוצקות או הגמישות שלו. בעזרת התבוננות בצורת הנייר של כתב היד שנמצא בידינו, אנו יכולים לראות בבירור את הגורמים הללו, כך שלמשל אפשר לראות את הסיבים שמהם נוצר הנייר, ניתן גם לראות שיש אזורים כהים יותר מאחרים, דבר שמעיד על התאריך ועל התקופה שבה נכתב כתב היד.

במהלך השנים מאז שהגיע לספרייה הלאומית הועלו סברות בנוגע לתאריך ההעתקה של כתב היד: היו שטענו כי כתב היד אכן מימי חייו של אבן סינא, לעומת אלה שטענו כי כתב היד הועתק לאחר מותו של המחבר.

השאלות עלו ביתר שאת כשפנתה לספרייה מומחית לקודיקולוגיה איסלאמית מאיטליה שהטילה ספק בתיארוך הזה, וטענה שהוא נכתב 200 שנה מאוחר יותר, התגייסו אנשי הספרייה כדי לבדוק ולתת תשובה חד משמעית לגבי תיארוך כתב היד.

מרסלה סקלי, ראש מחלקת שימור ושיקום בספרייה הלאומית פנתה לפרופסורית אליזבטה בוארטו בבקשה לבצע בדיקת פחמן 14, הידועה כבדיקה האמינה ביותר לתיארוך נייר. פרופ' אליזבטה בוארטו, מומחית בעלת שם עולמי בתחום הגיעה לספרייה הלאומית כדי לאסוף דגימה מכתב היד.

לשם כך בוצע "ניתוח" לקיחת הדגימה. כיוון שמדובר במה שמכונה בדיקה הרסנית, היה דיון ארוך בין מרסלה סקלי לבין פרופסור בוארטו לגבי אופן ומקום לקיחת הדגימה. המחשבה הראשונית הייתה לערוך את הבדיקה על הדיו שבו השתמשו בכתב היד. אך בסופו של דבר, כדי להימנע כמה שניתן מפגיעה בכתב היד עצמו, נלקחה הדגימה מצידי הדפים בצורת פס מוארך ולא בצורת מלבן כמו שנהוג לרוב.

פרופ' בוארטו עוטפת את הפיסה שהוסרה מכתב היד לפני עטיפתה בנייר כסף והעברתה למכון וייצמן לשם ביצוע בדיקת פחמן 14.

שיטת הבדיקה הזו מכונה גם השיטה הרדיומטרית מתבססת על כך שלכל חומר אורגני יש קצב דעיכה רדיואקטיבית קבוע. כך, ככל שהחפץ עתיק יותר, כך תמצא בו כמות קטנה יותר של פחמן רדיואקטיבי. המחקר בתחום התפתח מאוד עם השנים, וכיום ניתן להשתמש בשיטה זו לתיארוך כל חפץ דומם ממקור אורגני עד ל-50 אלף שנה אחורה. סוכם כי בנוסף לבדיקת פחמן 14, תתבצע גם בדיקת החומר לפני בדיקת התיארוך. הבדיקה התבצעה ב"מעבדת מחקר מאיץ ספקטרומטר מסות ע"ש דנגור" שבמכון ויצמן ברחובות תחת פיקוחה של פרופ' בוארטו.

מרסלה סקלי, ראש מחלקת שימור ושיקום (משמאל) ופרופ' בוארטו (מימין), ולצידן כתב היד העתיק בספרייה הלאומית כתאב אלשפאא' ("ספר הריפוי"). כל כתב יד עתיק או כל פריט נדיר מוצאים לפי בקשה בחדר ייעודי לכך על גבי כרית מותאמת לשם שמירה והגנה עליהם.

כשחזרה התשובה סוף סוף מפרופ' בוארטו – היה ברור האספן והמקטלג צדקו ותחושת הבטן שלהם הייתה מדויקת: כתב היד אינו מהמאה ה-14 אלא נוצר בין השנים 1,040-1,160 לכל היותר, מעט לאחר תקופת חייו של אבן סינא שמת בשנת 1037. כמו כן התגלה כי מקור הנייר הוא תאית, בהמשך יעשו בדיקות נוספות לגילוי סוג הסיבים ממנו יצרו את הנייר. זו דוגמא נוספת כיצד המדע בא לעזרתה של ההיסטוריה וכיצד אנשי מקצוע מהשורה הראשונה מסייעים לנו להכיר לעומק את האוצרות הרוחניים הנמצאים ברשותנו ופתוחים לקהל הרחב לצורך עיון ומחקר.

הכתבה נערכה בסיוע מרסלה סקלי, ראש מחלקת שימור ושיקום בספרייה הלאומית.