לאחר פטירתו של הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצוייג ב1929, בין הדוברים באזכרה לציון השלושים באוניברסיטה העברית היה פרופ' גרשם שלום. שנה אחר מכן שלום הוציא את דבריו לאור בספרון קטן "פראנץ רוזנצווייג וספרו כוכב הגאולה" ב"דפוס העברי" שבירושלים.
שלום מאד העריך את רוזנצווייג, ונפגש אותו, וכתב עוד מאמרים על הגותו. בנוסף שלום פרסם אגרת לכבודו הדן בנושא תחיית השפה העברית, שעשה וממשיך לעשות הדים רבים בהקשר של גישתו של שלום, הן לציונות והן למיסטיקה של הלשון.
באוסף שלום שמורים שלושה עותקים של הספרון ולמרבה הפלא, בכולם רשומים הקדשות מגרשם שלום לחוקרים אחרים. לגבי אחד, מובן איך שהוא חזר לאוספו של שלום, לגבי שנים האחרים זה אינו ברור.
את כל שלושה האישים, שלום הכיר כבר בברלין, וכל ארבעתם שמשו אחרי עלייתם ארצה כפרופסורים באוניברסיטה העברית שבירושלים. כולם שמרו על ידידות ועל הערכה הדדית רבה. כל שלוש ההקדשות מבטאות את ההערכה הרבה של שלום כלפי הנמען, אבל לכל אחת גם ניואנס משלה.
ההקדשה הראשונה נכתב לפרופ' יצחק יוליוס גוטמן (1880-1950).
גוטמן, הנחשב אחד מגדולי חוקרי הפילוסופיה היהודית הקלאסית של המאה העשרים, היה מורו של שלום ב"בית-המדרש הגבוה למדעי-היהדות" הליברלי שבברלין. משעלה ארצה ב1934 שמש פרופסור באוניברסיטה העברית. שלום העריץ אותו, כפי שניתן להתרשם ממה שכתב עליו באוטוביוגרפיה שלו, "מברלין לירושלים", וגם ממאמרו "מורה גדול: ביום-הולדתו השבעים של יוליוס גוטמן" שהופיע בעיתון "הארץ" (14.4.1950) ואחר כך בספרו של שלום "דברים בגו".
בין היתר כותב שלום, " כל מגמתי בבואי למוסד זה [בית המדרש] היתה להשתתף בתרגיל של גוטמן בקריאת ספר אור ה' לר' חסדאי קרסקאס…גוטמן היה דוגמה למופת של הוגה-דעות בהיר וברור, קפדן…ניתוחו עורר מחשבה והזמין משא-ומתן חי מצד השמועים שהיוו קהל מובחר שלא ראיתי כמוהו…שם ישבו אנשים כמו יצחק בער…ושער צעירים שעתידים היו להתפרסם במדעי היהדות ובספרות העברית…גם מורנו נהנה מחבר תלמידים זה…כעבור עשר שנים נעשינו שנינו חברים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית ובאתי לכבד ולאהוב אותו חכם מובהק וכירא-שמים מצניע-לכת". ("מברלין לירושלים", עמ' 168)
לאחר פטירתו של גוטמן, הספר שקבל משלום נתרם לספרייה הלאומית והגיע שוב לאוסף שלום.
עותק שני של ספרו על רוזנצווייג שלום העניק לחברו, ההיסטוריון פרופ' יצחק ("פריץ") בער (1888-1980), שהכיר עוד מהקורס של גוטמן על "אור ה'" בברלין. בער היה מחבר פורה ונודע לציבור בעיקר עבור ספרו "תולדות היהודים בספרד הנוצרית" (1945). בער גם ערך את כתב העת "ציון" וזכה בפרס ישראל ב1958.
חיבתו של שלום כלפי בער היתה הדדית ובער גם העריך וכיבד מאד את שלום. באוסף שלום נמצאים ספרים רבים של בער עם הקדשות נלהבות לשלום. שלום כתב שני מאמרים לכבודו של בער ב"הארץ", "דמיון היסטורי יוצר נאמנות למקורות: פרופ' יצחק פ. בער בן חמישים" (6.1.1939), ו"שאלותיו מעשירות אותנו ומאירות דרכנו: יצחק פ. בער בן שבעים" (19.12.1958). שני המאמרים הופיעו אחר כך בספר "דברים בגו" של שלום. בין שני אלה בער גם כתב מאמר לכבודו של שלום, "לגרשם שלום – ברכה ליובלו" (דבר 5.12.47). בער עלה ארצה ב1930 והחל ללמד בחוג לתולדות עם ישראל שבאוניברסיטה העברית. שני האישים גם השתתפו יחד מ1939 בחוג "העול" שהוקמה על ידי יהודה ליב מגנס ומרטין בובר לדון בשאלות דתיות עכשויות. בין המשתתפים האחרים אפשר לציין את יוליוס גוטמן, שמואל הוגו ברגמן ועקיבא ארנסט סימון.
במאמרו לכבוד יום הולדתו החמישים של בער כתב שלום בין היתר, "באוניברסיטה העברית יש מספר מלומדים ומורים, המנסים לראות את ההיסטוריה היהודית בעינים חדשות. לא בעיני מקטרגים…ולא בעיני זרים…אף לא בעיני הסנגורים…יצחק בער תופס מקום בראש השואפים לתפיסה היסטורית חדשה זו של דרך עמנו…בער אינו מן הנואמים הגדולים, אבל ידיו רב לו כסופר…בחקר תולדות-ישראל בימי-הבינים אין שני לו…בעל קומה זקופה ובעל לב טהור. תלמיד-חכם שתוכו כברו".
ובמאמרו לכבוד יום הולדתו השבעים מוסיף שלום בשבחי בער ומתאר אותו כאחד "מגדולי חכמת-ישראל שבדורנו" וכותב ש"מפעלו המדעי הוא מן החשובים שבהישגי מדעי-היהדות". בסיום המאמר כתב שלום על אישיותו של בער, וציין ש"מעולם לא הקל בער על עצמו…מעולם לא חשך עזרה ועצה טובה מחבריו ומתלמידיו, ורוחב-לבו בכגון אלה גם הוא למופת…רבים הם המוקירים ומחבבים את דמות אישיותו של תלמיד-חכם נעלה זה, הנחבא אל כלי החכמה והמדע".
גם בער, בבואו לתאר את שלום ביום הולדתו החמישים, לא חסך בשבחים. "כאשר התחיל ג. שלום הצעיר לעסוק במחקר הקבלה, הרי קבע לעצמו תכנית רחבה, המקיפה את כל תולדות המיסטיקה בישראל…פרשה ארוכה וגדולה כזאת…כשהיא נעמדת בכלליה ופרטיה…והסביר את שיטתו המיוחדת לו, שבאה לחלוק על הגישה הדוגמתית והפולמסנית של הקודמים בחכמת ישראל. שיטתו של ג. שלום היא השיטה ההיסטורית ומדותיה נלמדות על-ידי הסתכלות בתולדות הדתות ובעצם תופעותיהן". בהמשך בער מכנה את שלום "פילולוג קפדן ובעל ביקורת היסטורית שעד עכשיו לא נמצא טועה במשפטו, יתר על זהירותו הידועה בחיפושם של כתבי-יד ותעודות". ולקראת סיום דבריו כותב בער, "חוקר בעל ממדים גדולים כאלה, מקומו לא רק בין כותבי ההיסטוריה, אלא גם בין פועליה. בין מחנכי דורו נמנה האיש…איש העומד באמצע חייו שלא למד פחד ולאות".

ההקדשה השלישית של שלום, והמעניינת שבהן, נכתב לחוקר אחר, ופחות מפורסם, אף הוא יליד ברלין, פרופ' יוחנן לוי (Hans Lewy, 1901-1945), חתן פרס ישראל במדעי הרוח ב1957. גם לוי למד בבית המדרש בברלין, אבל לא ברור לי עם למד יחד עם שלום או קצת אחריו. לאחר עליית הנאצים לשלטון עלה לוי, ציוני מנעוריו, לארץ והחל ללמד, אף הוא, באוניברסיטה העברית. בנוסף לעיסוקו בתולדות עם ישראל בתקופת בית שני, הוא גם פרסם מאמרים על ספרות יהודית הלניסטית, ובעיקר כתבי פילון, וגם על אבות הכניסיה. לאחר פטירתו בטרם עת, האוניברסיטה הוציאה לאור חוברת הספדים שנאמרו עליו בשלושים, על ידי יהודה מאגנס, משה שובה וגרשם שלום.
ומה רשם שלום בהקדשה ללוי?
הקדשה זו, לא כמו אלה ששלום רשם לגוטמן ולבער, דורשת פענוח. "שלשים שנה" כמובן מתיחס ליום הולדתו השלושים של לוי שנה קודם לכן. "חסד נעוריו" מרמז לפסוק בספר ירמיהו ב:ב, "הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָאתָ֩ בְאָזְנֵ֨י יְרֽוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַֽהֲבַ֖ת כְּלֽוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה".
שלום לוקח את הפסוק, שבו הקב"ה מזכיר את החסד שעם ישראל עשה לו בכניסה למדבר אחרי יציאת מצרים, ומודה ללוי על חסד שהוא כנראה עשה לשלום כשהם היו צעירים. שלום ממשיך וכותב "ונטיתי לו כנהר שלום", וגם הוא פרפרזה של פסוק בספרי הנביאים. בפרק סו, הפרק האחרון בספר ישעיהו, הנביא כותב בפסוק יב, "כי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר ה' הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶיהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם וִֽינַקְתֶּ֑ם עַל־צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל־בִּרְכַּ֖יִם תְּשָֽׁעֳשָֽׁעוּ". בהקשר המקורי ה' מנחם את ירושלים בזה שהוא כביכול יבוא אליה כנהר של שלום. וכאן שלום כותב שככה הוא התנהג כלפי לוי, כנראה כתגובה לחסד שלוי העניק לו בנעוריו (וגם ברמז ברור לשמו "שלום"). אבל האם נוכל לדעת מה היה החסד הזה שעשה לוי לשלום?
בהספדו על חברו הצעיר שלום שיבח מאד את לוי, הן בפן המקצועי והן בפן האישי. הוא משבח את חוש ההומור שלו, וגם את "חוש ההסתכלות". הוא קורא לו "רע וחבר נאמן ובעל נפש פיוטית". ובהמשך, "נקיות דעתו היתה מופלגת. הוא בדק את עצמו והחמיר על עצמו, ועל כן הקפיד גם על אחרים". שלום גם מתאר אותו כאיש עם "עולם של דמיון" מפותח ביותר. בהקשר זה של "נקיות הדעת" שלום מרחיב דוקא את הנושא של סוג החברות שהיה מצוי אצל לוי:
”אמרו על נקיי הדעת שבירושלים שלא היו נכנסים לסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם [סנהדרין כג:א]. חברותו של לוי לא נקנתה בזול. הוא בקש לדעת עם מי יש לו שיג ושיח…ואולם – אם נקשר פעם באדם והתגבר על המניעות והמעצורים הטבעיים, הרי גילה מדה נפלאה של חברות. נאמנותו היתה למופתו אפשר היה לסמוך עליו…תמיד עמד מוכן לעזור ולפעמים – הייתי אומר – אפילו לשרת".
שלום גם מדגיש את הציונות של לוי והפעילות שלו בארגון הציוני הגרמני, Blau-Weiss (כחול-לבן), שגם שלום היה פעיל בו. לבסוף, שלום כותב שלוי "קרא תגר על החומות המפרידות את חכמת ישראל מעל מה שנקרא המגע הכללי…הוא חלם על זיווג פורה בין הפילולוגיה כפי שהבין אותה ובין חקר התלמוד והמסורת היהודית".
לוי גם היה חבר מרכזי בחוג שהתגבש מסביב לשלום בין השנים 1935-1946, "חוג פילגש" יחד עם יעקב פולוצקי, הנס יונס, שמואל סמבורסקי וג'יורג' ליכטהיים. (פילגש הוא ר"ת: פולוצקי יונס לוי גרשם שלום). החוג היה נפגש כל שבת ומשוחח יחד על דברים העומדים ברומו של עולם. כל החבורה היו יוצאי גרמניה (או שוויץ) והמפגשים התנהלו בגרמנית. ניתן לשאול האם פטירתו של לוי היה אחד הגורמים להפסקת פעילותה של הקבוצה.
באוסף שלום נשתמרו כמה ספרים ומאמרים של לוי עם הקדשות לשלום. על אחת מהם כתב שלום בהספדו, "לתוך ספר שלו שנתן לי במתנה רשם בלשון נופל על לשון ובסירוס קל את דברי הפסוק מתפילת חנה: 'אל תדברו גבהה גבהה, יצא עתיק [במקום עתק] מפיכם'. השמירה על 'עתיק', על ערכים של מסורת הומאניסטית גדולה, נראתה לו כדבר הראוי לעמל של חיים".
אמנם המעיין היטב בהקדשה ישים לב ששלום לא דייק בתיאורו. הרי שלום כתב "שנתן לי במתנה", ובאמת לוי רשם את ההקדשה (אב תרצ"ה) "לפניה", זאת אומרת לאשתו של שלום! כמובן שאפשר "לתרץ" ששלום התכוון לאמירה חז"לית ידועה, שלפיה "אשתו כגופו" (יבמות סב:ב), או אולי הוא התכוון להלכה הקובעת ש"מה שקנתה אשה קנה בעלה" (גיטין עז:ב).
לכן, ראינו שוב את העובדה שגרשם שלום, בנוסף לפעילותו המחקרית, גם שימש כסוג של hub"" לחוקרים ואנשי רוח שונים שנקבצו סביבו. דרך ההקדשות שנשתמרו באוסף שלום בספרון קטן על פרנז רוזנצווייג, זכינו ללמוד, ולו מעט על הדמויות של יוליוס גוטמן, יצחק בער ואחרון חביב, יוחנן לוי, זכרונם לברכה.
לקריאה נוספת, נועם זדוף, "מברלין לירושלים ובחזרה: גרשם שלום בין ישראל וגרמניה", ירושלים תשע"ה.
תודה רבה לידידי פרופ' נועם זדוף על עזרתו בהכנת המאמר.