על פי המסורת, אדמו"ר חסידי, בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, היה מנהיג רוחני של קבוצת יהודים מוגדרת או של יהודים מאיזור גאוגרפי מסוים באירופה האשכנזית. האדמו"ר, שהיה כמובן רבי בהכשרתו, שימש גם כמורה, חונך ומדריך. תורתו של האדמו"ר נראתה לעתים קרובות כחוט מקשר בין חסידיו לאלוהים, נחשבה כמקור סמכות ולכן גם מחייבת. לעומת רבנים שעסקו רק בנושאים הלכתיים, אדמו"רים חסידים זכו להערכה רבה בקרב קהילותיהם, והדרכתם ותמיכתם נתבקשו כמעט בכל החלטה חשובה: החל מפסקי הלכה, החלטות מוסריות וכלה בבחירת שם לרך הנולד או ההחלטה עם מי להתחתן. בדבר אחד יכולתם להיות בטוחים: כל האדמו"רים כולם היו גברים.

זה היה העולם שאליו נולדה חנה רחל ורברמאכר ב-1805, בשטעטל היהודי שבעיר לודמיר, אז ברוסיה וכיום באוקראינה. חנה הייתה בת להורים חסידיים אדוקים. אמה הייתה התגלמות הצניעות באופן שבו היא התלבשה, דיברה וניהלה במסירות את משק הבית.

אביה של חנה רחל, מונש ורברמאכר, היה אדם מלומד ואיש עסקים. הוא היה אמיד ואהוד, וזכה ללמוד אצל רבי מרדכי טוורסקי המפורסם, הידוע גם בתור המגיד מצ'רנוביל. לחנה רחל היה כל מה שהייתה צריכה כדי להיות אישה חסידית מושלמת: הורים יראי שמים, נדוניה טובה ושם משפחה מכובד – מה עוד היא הייתה יכולה לרצות?

אולי מתוך הביטחון הכלכלי והמעמד החברתי היציב שלו, אביה של חנה רחל הרגיש שיש בכוחו לקבל החלטה מוזרה מאוד עבור בתו – להעניק לה חינוך. כל סוג של מתן השכלה לאישה היה נחשב לדבר תמוה באותם הימים, אבל מוזר עוד יותר היה שהוא החליט ללמד אותה גם תורה. היא הייתה בתו היחידה והוא היה נחוש בדעתו שהיא צריכה להיות בקיאה בנושאים יהודיים וכלליים כאחד.

חנה רחל למדה תלמוד, תנ"ך, הלכה ומדרש וידעה לקרוא ולכתוב גם בעברית – כל אלו הפכו אותה לשידוך מוצלח במיוחד. בנוסף, היא הייתה יפהפייה, נקודה נוספת לזכותה. ואכן עד מהרה היא התארסה עם מלומד צעיר מאותה העיר – התאמה טובה לילדה הטובה שהיא הייתה.

כאן בעצם יכול היה להסתיים הסיפור שלנו – חנה רחל יכלה לחיות חיים שגרתיים: להתחתן, ללדת ילדים רבים ולמות בסופו של דבר מאיזושהי מחלה מדבקת או במהלך אחת הלידות, מה שהיה נפוץ מאוד בקרב נשים באותה התקופה. למזלנו, אף אחד מאלה לא קרה. הסתבר שזה פשוט לא היה מי שהיא.

במקום זאת, היא הפכה נסערת ומסוגרת בעקבות אירוסיה. היא החליטה שהיא לא רוצה להתחתן, אך לא מצאה דרך לבטל את האירוסין מבלי לבזות את שם משפחתה. אם לא די בכך, בעיצומה של המהומה הזו נפטרה אמה האהובה. מזועזעת וכואבת, הסכימה משפחת החתן לדחות את החתונה בזמן שחנה רחל התאבלה על אמה.

 

הדילמה הפנימית של חנה רחל יחד עם הצער שאפף אתה גרמו לה לשקוע בדיכאון עד שבסופו של דבר לא עזבה את חדר השינה שלה, מלבד כדי לפקוד את קברה של אמה. יום אחד בזמן שהלכה לבית הקברות היא מעדה ונחבלה בראשה ונותרה מחוסרת הכרה.

היא נלקחה לביתה כדי להתאושש בהשגחת אביה, וכשכוחותיה חזרו אליה, יצאה בהכרזה בלתי נשכחת: היא טענה שניתנה לה נשמה חדשה ולמעשה, היא קודמה לרמה רוחנית גבוהה יותר על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו. היא הבטיחה שלעולם לא תהיה שייכת עוד לגבר כלשהו, ביטלה את אירוסיה וטענה שאינה רואה עצמה חלק מעולם החומר ובמקום זאת היא חיה במישור רוחני גבוה.

בהמשך לכך, קיבלה על עצמה חנה רחל ורברמאכר את מכלול המצוות וההלכות היהודיות, גם את אלה שעל פי ההלכה נשים אינן חייבות בהן וקויימו עד אז באופן בלעדי על ידי גברים. היא החלה לעטות לבוש גברי מסורתי, קראה בתורה וקיבלה על עצמה את כל המצוות היומיות המחייבות גברים. בנוסף, היא המשיכה בהרחבת ההשכלה היהודית שלה, שקעה בלימוד תורה והתפללה במסירות שלוש פעמים ביום.

עד מהרה היא נהייתה דמות מוכרת, שזכתה לתהילה הן בקרב מעריציה והן בקרב אלו שהסתייגו מאורח חייה באופן מובהק. אבל לרוב, כשאנשי ונשות השטעטל צפו בה בפה פעור, התדהמה שעוררה הייתה חיובית למדי. היא זכתה בשמות תואר חדשים – חברים ובני משפחה התחילו לקרוא לה "העלמה מלודמיר", או "הבתולה הקדושה". מאחר שהכינוי האחרון מקושר בדרך כלל למריה אימו של ישו, "העלמה מלודמיר" היה התואר שדבק בה.

חנה רחל צברה קהל מאמינים נאמן. גברים ונשים כאחד החלו ללמוד בבית המדרש היהודי שלה, שנוסד במימון הירושה המשפחתית שלה. היא ניהלה תפילות, העבירה שיעורים במגוון נושאים דתיים ולימדה תורה. כשם שגברים היו נוהרים לבתי המדרש של אדמו"רים חסידים אחרים, כך היו עומדים בתור בבית המדרש שלה כדי לשמוע אותה מתפלפלת בגמרא, פוסקת הלכה ומנחה את מאמיניה בדילמות מוסריות. גם רבנים וחכמים אחרים היו באים לשמוע אותה והעניקו לחנה רחל ורברמאכר נדבך נוסף של לגיטימציה כמנהיגה רוחנית.

בספר שנכתב אודותיה על ידי נתנאל דויטש, "העלמה מלודמיר", מתואר כי רוב חסידיה היו גברים ונשים עניים אך אדוקים מאוד. בעוד שבבתי הדין הגדולים הרגישו הגברים האמידים והמכובדים של הקהילה בבית, הם עשויים להיות לעיתים מאיימים מידי ולא נגישים לפשוטי העם. כך, כאשר חנה רחל הקימה בית דין יהודי משל עצמה בתוך בית המדרש שלה, הפך זה פופולרי בקרב השכבה החברתית הנמוכה בשטעטל.

כשאביה, מונש ורברמאכר נפטר, התאפשר לחנה רחל מרחב פעולה גדול עוד יותר לממש בו את תפקידה כמנהיגה חסידית. היא נטתה להסתגר בחדר הלימוד שלה, ניהלה דיני תורה בבית הדין שלה, עסקה בלימוד ובירכה את מי שבא להתפלל וללמוד.

במהלך תקופה זו, היא צברה מוניטין נוסף כבעלת כוחות על טבעיים. אנשים חולים היו פונים אליה כדי להירפא, רווקים ורווקות היו מגיעים אליה כדי לקבל ברכות לנישואין, ואנשים במצוקה היו פונים אליה על מנת להקל על סבלם. בין אם היא באמת הצליחה לעזור לאנשים האלה ובין אם לאו, זרם המבקרים הקבוע שלה מעולם לא פסק, והיא הוכרה על ידי רבים כאישה שמסוגלת לחולל ניסים.

מה שעוד יותר מפתיע (כן, אפילו יותר מפתיע מלהיות מחוללת נסים!) היה שרבים בשטעטל הישן והמסורתי קיבלו אותה כאדמו"רית חסידית. היא לקחה על עצמה את תפקידי האדמו"ר בלב שלם: מתן ברכות והיתרים לבני קהילתה; קבלת קהל; הנחיה של סעודות ה"טיש" השבועיות (הסעודה השלישית של השבת בהנחיית הרבי בליווי תלמידיו וחסידיו); והעברת לימוד והרצאות הן בסעודת הטיש והן בבית הכנסת בשבת. עם זאת, מקורות רבים טוענים שהיא עשתה זאת מאחורי צעיף או מסך כדי לשמור על צניעותה.

ידוע כי היא לקחה על עצמה מנהגים של אדמו"רים חסידיים כמו קבלת "קוויטלעך" (פתקי בקשות תפילה מחברי הקהילה), וחלוקת "שיירים" מהצלחת שלה (שאריות מסעודתה, שנאכלו בחרדת קודש על ידי החסידים שלה).

כך חלפו שנים עליה ועל קהילתה, אבל דברים טובים לא נמשכים לנצח. ככל שחנה רחל זכתה ליותר השפעה וקרנה עלתה, כך הגברים שבמוקדי הכוח של העיירה החלו להתקומם כנגדה. אולי הם פחדו מאישה שגונבת להם את אור הזרקורים, או שהתקשו להתמודד עם פריצת הגבולות המסורתיים המקובלים. כך או כך הם התחילו למרוד כנגדה, באופן שהיה כמעט בלתי נמנע. קבוצת מתנגדים חזקה טענה שאדיקותה לכאורה של חנה רחל היא בעצם ביטוי של השטן ועין הרע, והפכה אותה לטמאה.

בעוד שחנה רחל המשיכה לפרוץ גבולות כאישה, עצם קיומה סיכן את המסורת שקיבלו נשים מבית אבא: נשים נועדו להתחתן ולהביא ילדים לעולם – לא ללמד! נשים לא יכלו להישאר בתולות לא נשואות, ועלה חשש עמוק שנשים אחרות ילכו בעקבותיה וימוטטו בכך את המבנה הקהילתי.

חנה רחל נקלעה ללחץ עצום לנטוש את השיטות השנויות במחלוקת שלה ולשנות את אורח חייה. היא נלחמה ללא הרף בהתקפות הללו. רבים מתושבי העיר היו נחושים לעשות כל שביכולתם כדי להיפטר מהמנהיגה הנשית הזו, מנהיגה לא נשואה, לא פחות! ועוד אחת שעסקה במיסטיקה! זה היה משהו שפשוט לא יכלו לקבל אותו. במאמציהם להחריב את המוניטין שלה, כל דבר שימש נגדה: אפילו נטען שרוח זדונית אוחזת בה. אבל לא היה בכוחם של דברי שטנה סתמיים להרוס את הקריירה של חנה רחל – לא – בשביל זה היה צורך בדבר בעל כוח רב יותר, דבר כמו נישואים.

אחת ממשאלותיו של אביה הגוסס, ממש לפני מותו, הייתה שחנה תשב ותדבר עם הרבי שלו, המגיד מצ'רנוביל, כדי לדון במעשיה השנויים במחלוקת. היא דחתה את תחינותיו באותה עת, אך הלחץ מצד קהילתה גבר, עד שהיא הסכימה לבסוף להיפגש עמו לפחות, שכן הוא היה, אחרי הכל, הרב המכובד ביותר באזור כולו. המגיד מצ'רנוביל לא היה רגיל להתערב בחיי חסידיו, ובטח לא בחייה של אישה בזמנו, אבל עבור חנה בת ה-40 הוא עשה מעשה חריג.

לעולם לא נדע מה הוא אמר במהלך פגישה פרטית הזו, אבל בתום ההתייעצות עימו הסכימה "העלמה מלודמיר" להינשא ובכך לקבל את תפקידה ה"מסורתי" כאישה. הוא שכנע אותה להפסיק ללמד ולהתיישב כאשת בית חסידית מסורתית. לציבור פרסם המגיד מצ'רנוביל הודעה בה נאמר כי גופה נתפס זמנית על ידי נשמתו של צדיק, אך כעת נשמתו גורשה על ידיו והיא לא תפריע יותר לעיירה בטיפשות חסרת האחריות.

פרופ' עדה רפופורט-אלברט הסבירה במאמרה "על נשים בחסידות: ש"א הורודקי ומסורת המשרתת מלודמיר", כי בהסכמתה למנדט של המגיד על נישואיה, היא נפסלה בעצם כמנהיגה דתית ונדחקה לתפקיד נשי מסורתי שערער את מעמדה כמורה ואדמו"רית. אולי מסיבה זו הנישואים לא צלחו, והסתיימו תוך זמן קצר.

לאחר ביטול נישואיה, חנה הייתה מנודה בקהילה וסבלה מאוד. היא כבר לא כיהנה כרבי וחסידיה נטשו אותה, מתוך אמונה שחנה כבר לא טהורה מבחינה רוחנית ושהרוח שנשאה אותה בהיותה צדיקה כבר לא איתה. בנוסף, היא הייתה מוקצת – אף אחד בקהילה הזו לא היה מתחתן עם אישה שביטלה נישואים פעמיים. היא נותרה מנודה עד סוף ימיה, תושבי העיר הרסו את חייה.

חנה רחל ורברמאכר, שלא יכלה יותר להתגורר בשטעטל הקטן שלה, עזבה את אירופה ונסעה לארץ ישראל להתיישב בירושלים בשנת 1859. החסידות לא הייתה חזקה בארץ הקודש כמו במזרח אירופה, אבל המוניטין שלה היה ידוע, וקבוצה קטנה של חסידים נאמנים חיכו לבואה בקוצר רוח. היא התחילה ללמד שוב תורה, הפעם לקבוצות קטנות יותר, והפכה למעין מנהיגת קהילה סמויה.

כשהיא מודעת לאופן שבו תהילתה הקודמת כמעט והרסה אותה, היא שמרה על שיעוריה קטנים ועל פסיקותיה הדתיות בשקט, אבל היא שוב החלה להוביל את הסובבים אותה בעניינים מוסריים, הלכתיים ולימודיים.

קיים תיעוד המצביע על כך שבשנות ה-60' וה-70' של המאה ה-19 חנה רחל השתייכה ל'כולל ווליני', מכון לימוד חסידי של יהודים אשכנזים שקיבלו כספים מארצות מולדתם, תוך שהם מקדישים את חייהם ללימוד התורה. מוסד זה יועד לתלמידי חכמים גברים, אך נמצאו בארכיונים מסמכים המאשרים כי חנה רחל אכן למדה ולימדה בכולל זה.

חנה גם חידשה את שיעורי השבת, וקבוצות תלמידים היו מגיעים בשבתות אחר הצהריים לשמוע מפיה דברי תורה. בכל ראש חודש יהודי חנה רחל הובילה תלמידים לקבר רחל כדי להתפלל שם. כמו כן היא הייתה מקיימת טקסים קבליים שנועדו לזרז את בואו של המשיח, אך אלה נעשו עם באופן פרטי עם קהל מצומצם וקבוצות של גברים ונשים קדושים, כך שלמרבה הצער לא נותר תיעוד עם הפרטים המדויקים של טקסים אלה.

חנה רחל ורברמאכר חיה את שנותיה האחרונות בירושלים, לא נשואה וללא ילדים, בטרם הלכה לעולמה בכ"ב בתמוז, אז נקברה בהר הזיתים (יש חילוקי דעות לגבי שנת פטירתה, יש מקורות הטוענים שנפטרה בשנת 1888 ואחרים מציינים את 1892).

חנה רחל ורברמאכר, "העלמה מלודמיר", עשתה דבר שלא נעשה קודם לכן ומעולם לא נעשה מאז – היא הייתה, ונשארה, האדמו"רית החסידית היחידה שחייתה אי פעם. היא הייתה צדיקה אמיתית, מורה ומנהיגה פורצת דרך בעולם שניסה לבטל כל צעד שלה.

צדק המגיד מצ'רנוביל כשאמר שחנה רחל היא בעלת נפש של צדיק, אבל טעה כשאמר שיש לזקוף לזכותו את הישגיה. היא מעולם לא נעזרה בגברים בכדי לבסס את סמכותה, ולא נשענה על בעל או אב שידברו בשמה – היא הייתה אישה עצמאית באופן המלא ביותר, ולמרות כל המחסומים שחיכו לה בדרך, היא הצטיינה במה שעשתה. היא נחשבה לכישלון על ידי קהילתה – לא נשואה ומגורשת מהשטעטל, אבל היא הייתה רחוקה מלהיות כישלון. היא שברה את כל תקרות הזכוכית עבור נשים, גם הגבוהות ביותר.

האדמו"רית ורברמאכר הייתה יוצאת מהכלל בתוך הקהילה שלה, וגם כיום הייתה ודאי נמצאת בשולי החברה הדתית, אבל בזכות החיים הייחודיים והמבריקים שחיה אנחנו יכולים לשאוב השראה מאומץ ליבה ולראות כיצד היא נשארה נאמנה לצו מצפונה ולדרך שלה בה צעדה לבדה, בראש מורם, בכדי להגשים את מטרתה ומה שהרגישה שהוא ייעודה האמיתי בחיים. בוודאות וביראת כבוד ניתן להסתכל עליה ולומר שחייה היו יוצאי דופן: היא הייתה האדמו"רית החסידית היחידה שחייתה אי פעם.