הקפות שניות במוצאי שמחת תורה, סמוך להיכל שלמה, ירושלים, 1965. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
אחד מרגעי השיא בבתי כנסת אשכנזיים בשמחת תורה, הוא שירת הפיוט "האדרת והאמונה לחי העולמים". בקהילות חסידיות ואצל מתפללי נוסח ספרד, הפיוט נאמר גם בתפילת שחרית בשבת. רוב העדות שרים אותו גם בתפילות ימים נוראים.
הפיוט בנוי משתי עמודות. בשתיהן זוג צמדי מילים. הזוג הימני יורד בסדר אלפביתי כפול, זאת אומרת שני מילים המתחילות באותה אות. בעמודה השניה המילים קבועות לכל האורך – "לחי עולמים".
מקורם של המילים בפרק כ"ח של "היכלות רבתי", מדרש קבלי קדום וחלק מספרות ההיכלות, כתבים קבליים אודות ראשית העולם ובריאתו מתקופת התנאים והאמוראים. הפיוט עצמו נכנס כנראה לסדר התפילה של יום הכיפורים לפני כאלף שנה. למשך מספר מאות שנים הוקפד לאמרו רק ביום כיפורים מחמת קדושתו אבל לאחר זמן הפיוט מצא את דרכו אל תפילת השבת ובהמשך, בסידורים מסויימים, אפילו לתפילת ימי חול לפני אמירת "ברוך שאמר".
לדברי המפרשים, הפיוט הוא שיר המושר על ידי המלאכים בכל יום כדי לשבח את בורא העולם. מילות השיר הם בעצם תארי כבוד ושבח של תכונותיו של הקדוש ברוך הוא.
במשך הדורות ובמקומות שונים המילים הוחלפו במעט ויש מספר גירסאות לפיוט.
כאמור בשמחת תורה בקהילות אשכנז שרים את הפיוט "חי עולמים". באמצע ההקפות (בהם מקיפים המתפללים עם ספרי התורה את בימת בית הכנסת), מפסיקים את הריקודים ואחד המתפללים מתחיל לקרוא בקול את צמדי המילים של השיר לפי סדר האלף בית.
המתפלל שואל "האדרת והאמונה למי ולמי?" (בדרך כלל גם ביידיש "צו וועמען און צו וועמען?"). הקהל עונה יחד "לחי עולמים!". כך ממשיכים בית בית עד לסוף השיר. לעיתים גם שרים את השיר מהסוף להתחלה (תרגיל מאתגר כשזה נעשה ללא סידור).
לא מזמן לקראת החגים חיפשתי בקטלוג הספרייה את ספרו של הרב זלמן סורוצקין – "הדעה והדיבור". שמתי לב שבנו, הרב רפאל ברוך סורוצקין, גם כתב ספר דרשות על החגים לו הוא קרא "הבינה והברכה". יומיים לאחר מכן חבר הראה לי ציטוט בספר "הלקח והליבוב". צירוף מקרים של שלושה ספרים בעלי כותרות מתוך אותו שיר הביאוני לבדוק את יתר מילות השיר בחיפוש אחר ספרים נוספים.
מצאתי ספרים לכל 22 צמדי המילים למעט "הועד והותיקות", "השיגוי והשגב" ו"הרון והרוממות" (נכון לכתיבת דברים אלו). ל"הגאווה והגדולה" מצאתי רק יצירת פרוזה של אברהם מאיר הברמן בשם "מחברת הגאווה והגדולה, או, עד היכן יד עם הארץ מגעת".
לא מפתיע שמחברים בחרו להשתמש במילים כאלו ככותרת. יש להם צליל קליט, הם קצרים ויש להם משמעות חיובית. יש ספרים רבים שהשתמשו באותה כותרת. למשל יש חמישה ספרים שונים בשם "העוז והענווה" וחמישה אחרים ל"הקריאה והקדושה".
לעיתים יש קשר בין הכותרת לתוכן הספר. "הפדות והפאר" הוא ספר בדיני פדיון שבויים. ספר "הקריאה והקדושה" מסייע לילדים בקריאה, ו"השיר והשבח" הוא אוסף שירים.
יש שירים ופיוטים שנחקרו לרוב במשך הדורות על ידי טובי המומחים אבל נראה שעל פיוט "האדרת והאמונה" נכתבו הכי הרבה ספרים 😉
תעלומת החייל היהודי שנפל בהולנד ביום כיפור 1944
שני מחזורי תפילה עם מדבקות מסקרנות הובילו אותנו לחקור את מסעם, שהחל במנהטן לפני 81 שנה והסתיים בספרייה הלאומית. וכך התגלה לנו סיפורו של חייל יהודי אמריקאי שנהרג בקרב במלחמת העולם השנייה
בין מחזורי התפילה הרבים לראש השנה ויום כיפור השמורים באוסף הספרייה הלאומית, יש גם סט אחד בשני כרכים שהודפס בניו יורק בהוצאת "ציגלהיים". המו"ל של ההוצאה היגר מווינה לפני מלחמת העולם השנייה והמשיך את מלאכתו במנהטן.
בעותקי המחזורים שבספרייה מודבקת תווית של תאגיד "תקומה לתרבות ישראל", או בקיצור ה־JCR. תאגיד זה, שבו היו חברים האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית, פעל לאחר השואה להצלת ספרים שגנבו הנאצים בתקופת המלחמה מספריות יהודיות ומאוספים פרטיים באירופה. רוב הספרים שנמצאו הוחזרו לארצות מוצאם, אבל נותרו מאות אלפים שלא ניתן היה לזהות את בעליהם היהודים. על ספרים אלה הודבקה תווית זהה, והם נשלחו למוסדות יהודיים (ואחרים) ברחבי העולם.
תווית ה־JCR שהודבקה על הספרים
לא מפתיע שגם ספרים כמו המחזורים "האמריקאים" הללו, שהודפסו במדינות בעלות הברית, הגיעו לידי הבוזזים הנאצים. ייתכן שמשלוח ספרים מארצות הברית הגיע לאירופה זמן רב לפני המלחמה, ויכול להיות שהמחזורים היו בבעלות נוסע אמריקאי שנתקע באירופה או השאיר אותם שם.
אבל במקרה הזה משהו לא הסתדר מבחינה כרונולוגית. המחזורים נדפסו בניו יורק ב־1942, בעיצומה של המלחמה.
ומכך הסתבר לנו שהמחזורים ככל הנראה לא נגנבו בידי הנאצים ושתווית ה־JCR הודבקה במקרה הזה בספרים הלא נכונים.
מהניסיון שלנו בספרייה למדנו שמאחורי כל ספר שמגיע אלינו מסתתר סיפור, לכן המשכנו במאמצי הבירור. ואכן גילינו סביב הספרים האלה סיפור מעניין, היכול להסביר את נוכחות התווית השגויה.
קצה החוט שהוביל אותנו היה מדבקה מודפסת שנמצאה בשני המחזורים, ובה הקדשה שנכתבה בהולנדית עם מילים בודדות בעברית. וכך נכתב בה:
המדבקה עם ההקדשה
לזכר בנינו דוד מאיר וולד מצבא ארצות הברית. 27 בספטמבר 1944 – יום הכיפורים תש"ה, שנפל בשחרור הולנד. ינוח בשלום בבית הקברות Margraten חלקה Nn שורה 9, קבר מספר 222
זליג והניה וולד
נא להזכיר את נשמתו
כלומר המחזורים נתרמו לזכר חייל יהודי אמריקאי שנקבר בבית קברות בהולנד. הסקרנות שלנו רק גברה.
מי היה אותו חייל? למי והיכן נתרמו המחזורים? איך ולמה הם הגיעו אלינו לספרייה?
לשתי השאלות הראשונות הצלחנו למצוא תשובות. לשלישית קצת פחות.
מכיוון שידעתי מההקדשה שמקום קבורתו של דוד מאיר וולד בבית הקברות הצבאי האמריקאי שליד הכפר Margraten בדרום הולנד, חיפשתי את שמו באתר בית הקברות. הצבא האמריקאי מטפח את בתי הקברות הצבאיים שלו באירופה ומאפשר חיפוש מקוון של קברי הנופלים.
ב־Margraten קבורים 8,288 חללים, ומצוינים שמותיהם של 1,722 חיילים שמקום קבורתם לא נודע. באתר לא הופיע אף חייל בשם Wald הקבור בהולנד.
משום שמדובר בחייל יהודי, ניסיתי לחפש אותו בעזרת אתר JewishGen, האתר המרכזי לגנאלוגיה יהודית. ב־JewishGen יש מאגר של קברים ובתי קברות בשם Jowbr.org , ודרכו מצאתי לבסוף את דוד מאיר וולד.
להפתעתי קברו בכלל לא נמצא בבית הקברות בהולנד כפי שנכתב בהקדשה שבמחזורים, אלא ב־Back River Memorial Gardens Cemetery במונטריאול שבקנדה. קישור למידע שהעבירה החברה הגנאלוגית היהודית בקנדה הוביל לפרטים מעניינים נוספים. דוד מאיר וולד נולד ב־1921, נהרג בהולנד ב־1944 ונקבר ב־1949 בקנדה. באתר הופיעה גם תמונת מצבתו.
צוין גם ששירת ברג'ימנט (חטיבה מורחבת) חי"ר ה־325, יחידה שהשתייכה לאוגדה המוטסת ה־82 של צבא ארצות הברית. רוב הרג'ימנטים באוגדה היו יחידות מוצנחות. ה־325 הייתה יחידה של דאונים שחוברו למטוסי תובלה והוטסו לשדה הקרב. בעודם באוויר, נותקו הדאונים מהמטוסים וטייסי הדאונים היו צריכים למצוא לעצמם מקום נחיתה סביר "ולהתרסק" בזהירות. להבדיל מצנחנים, שלעיתים קרובות מצאו את עצמם לאחר הצניחה מפוזרים במרחבים גדולים, הדאונים הגיעו ליעדם עם כיתה ולפעמים מחלקת חיילים שלמה.
דאונים אמריקאים במבצע מרקט גארדן. צילום: USAAF
יחידת הדאונים של וולד שוגרה למשימה ב־23 בספטמבר 1944, בימיו האחרונים של מבצע מרקט גארדן בהולנד. זה היה המבצע המשולב הגדול הראשון שיזמו בעלות הברית על אדמת אירופה בניסיון לחדור אל צפון גרמניה. אך המבצע נחל כישלון, ובין אלפי ההרוגים היה גם דוד מאיר וולד.
בית הקברות ב־Margraten לא היה באזור הלחימה, ולכן פניתי למומחה הולנדי למבצע מרקט גארדן. המומחה הסביר שהחיילים שנפלו נקברו בבתי קברות זמניים ורק לאחר המלחמה הועברו ל־Margraten. מתברר שחמש שנים לאחר קבורתו של וולד ביקשו בני המשפחה להעביר את עצמותיו לקנדה, לשם הם היגרו מארצות הברית.
אחת המתנדבות בשירות הגנאלוגי שלנו בספרייה מצאה מסמכים בארכיון הלאומי בארצות הברית על אודות החייל דוד מאיר וולד. הוא נולד בטימקוביצ'י שבבלארוס בשנת 1923. משפחתו היגרה לארצות הברית ב־1938 והתיישבה בפיטסבורג, ושם עבד דוד זמן מה כפקיד מכירות בחברת סיטונאות עד שגויס.
אם כך, למי ואיפה תרמו ההורים את המחזורים?
את התשובה מצאתי בכתבה מעניינת שפורסמה ברבעון של החברה הגנאלוגית היהודית במונטריאול.
התברר שבשנת 2007 הרב יעקב שפירא, רבו של בית הכנסת בעיר מאסטריכט שבהולנד, מצא בבית הכנסת ספר תורה לא מוכר. הוא לא ידע מהיכן הגיע הספר אלא רק שהיה מונח בכספת שנים רבות. ספר התורה הוקדש לזכר דוד מאיר וולד על ידי הוריו ונתרם לבית הכנסת הקרוב ביותר למקום קבורתו ב־Margraten.
בית הקברות הצבאי האמריקאי ב־ Margraten שבהולנד
נראה שבאותה הזדמנות תרמו ההורים זליג והניה לבית הכנסת גם את שני המחזורים ואולי גם ספרים נוספים.
אז כיצד הגיעו הספרים לספרייה הלאומית?
לשאלה הזאת אין (בינתיים) תשובה ברורה.
אבל אנחנו מציעים השערה: בשנת 1953 יצאו להולנד שלמה שונמי מהספרייה הלאומית ויהודה ליב בילאור ממשרד הדתות. הם אספו מבתי כנסת ספרים שהוסתרו בהם או שנותרו שם לאחר שבעליהם לא חזרו מהמחנות. הספרים הובאו ארצה. חלקם נשמרו בספרייה הלאומית והאחרים פוזרו בספריות אחרות. בספרייה הלאומית הדביקו על הספרים תווית מיוחדת המספרת שהם הגיעו מהולנד לזכר קורבנות השואה. ייתכן שהמחזורים הללו נמצאו בבית הכנסת במאסטריכט ונאספו על ידי שונמי ובילאור.
כשהמחזורים הגיעו לספרייה הלאומית היה אפשר להבין שמקורם לא בהולנד ושהם לא היו שייכים לקורבנות הולנדיים. לכן לא היה מתאים להדביק על דפיהם את התווית. אולי בטעות או מתוך חוסר הבנה הדביקו בהם את התווית המוכרת של ה־JCR. לעולם לא נדע.
מה שכן ידוע הוא שהספרים נתרמו לזכר חייל יהודי שמסר את נפשו במלחמה נגד הנאצים ומת על קידוש השם. דוד מאיר וולד נפל ביום הכיפורים תש"ה – 1944. יהי זכרו ברוך.
ארבעה חכמים שהיו בברלין ובירושלים
מסע בין הקדשות: על גרשם שלום, יוליוס גוטמן, יצחק בער ויוחנן לוי
לאחר פטירתו של הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצוייג ב1929, בין הדוברים באזכרה לציון השלושים באוניברסיטה העברית היה פרופ' גרשם שלום. שנה אחר מכן שלום הוציא את דבריו לאור בספרון קטן "פראנץ רוזנצווייג וספרו כוכב הגאולה" ב"דפוס העברי" שבירושלים.
שלום מאד העריך את רוזנצווייג, ונפגש אותו, וכתב עוד מאמרים על הגותו. בנוסף שלום פרסם אגרת לכבודו הדן בנושא תחיית השפה העברית, שעשה וממשיך לעשות הדים רבים בהקשר של גישתו של שלום, הן לציונות והן למיסטיקה של הלשון.
באוסף שלום שמורים שלושה עותקים של הספרון ולמרבה הפלא, בכולם רשומים הקדשות מגרשם שלום לחוקרים אחרים. לגבי אחד, מובן איך שהוא חזר לאוספו של שלום, לגבי שנים האחרים זה אינו ברור.
את כל שלושה האישים, שלום הכיר כבר בברלין, וכל ארבעתם שמשו אחרי עלייתם ארצה כפרופסורים באוניברסיטה העברית שבירושלים. כולם שמרו על ידידות ועל הערכה הדדית רבה. כל שלוש ההקדשות מבטאות את ההערכה הרבה של שלום כלפי הנמען, אבל לכל אחת גם ניואנס משלה.
גוטמן, הנחשב אחד מגדולי חוקרי הפילוסופיה היהודית הקלאסית של המאה העשרים, היה מורו של שלום ב"בית-המדרש הגבוה למדעי-היהדות" הליברלי שבברלין. משעלה ארצה ב1934 שמש פרופסור באוניברסיטה העברית. שלום העריץ אותו, כפי שניתן להתרשם ממה שכתב עליו באוטוביוגרפיה שלו, "מברלין לירושלים", וגם ממאמרו "מורה גדול: ביום-הולדתו השבעים של יוליוס גוטמן" שהופיע בעיתון "הארץ" (14.4.1950) ואחר כך בספרו של שלום "דברים בגו".
בין היתר כותב שלום, " כל מגמתי בבואי למוסד זה [בית המדרש] היתה להשתתף בתרגיל של גוטמן בקריאת ספר אור ה' לר' חסדאי קרסקאס…גוטמן היה דוגמה למופת של הוגה-דעות בהיר וברור, קפדן…ניתוחו עורר מחשבה והזמין משא-ומתן חי מצד השמועים שהיוו קהל מובחר שלא ראיתי כמוהו…שם ישבו אנשים כמו יצחק בער…ושער צעירים שעתידים היו להתפרסם במדעי היהדות ובספרות העברית…גם מורנו נהנה מחבר תלמידים זה…כעבור עשר שנים נעשינו שנינו חברים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית ובאתי לכבד ולאהוב אותו חכם מובהק וכירא-שמים מצניע-לכת". ("מברלין לירושלים", עמ' 168)
לאחר פטירתו של גוטמן, הספר שקבל משלום נתרם לספרייה הלאומית והגיע שוב לאוסף שלום.
עותק שני של ספרו על רוזנצווייג שלום העניק לחברו, ההיסטוריון פרופ' יצחק ("פריץ") בער (1888-1980), שהכיר עוד מהקורס של גוטמן על "אור ה'" בברלין. בער היה מחבר פורה ונודע לציבור בעיקר עבור ספרו "תולדות היהודים בספרד הנוצרית" (1945). בער גם ערך את כתב העת "ציון" וזכה בפרס ישראל ב1958.
חיבתו של שלום כלפי בער היתה הדדית ובער גם העריך וכיבד מאד את שלום. באוסף שלום נמצאים ספרים רבים של בער עם הקדשות נלהבות לשלום. שלום כתב שני מאמרים לכבודו של בער ב"הארץ", "דמיון היסטורי יוצר נאמנות למקורות: פרופ' יצחק פ. בער בן חמישים" (6.1.1939), ו"שאלותיו מעשירות אותנו ומאירות דרכנו: יצחק פ. בער בן שבעים" (19.12.1958). שני המאמרים הופיעו אחר כך בספר "דברים בגו" של שלום. בין שני אלה בער גם כתב מאמר לכבודו של שלום, "לגרשם שלום – ברכה ליובלו" (דבר 5.12.47). בער עלה ארצה ב1930 והחל ללמד בחוג לתולדות עם ישראל שבאוניברסיטה העברית. שני האישים גם השתתפו יחד מ1939 בחוג "העול" שהוקמה על ידי יהודה ליב מגנס ומרטין בובר לדון בשאלות דתיות עכשויות. בין המשתתפים האחרים אפשר לציין את יוליוס גוטמן, שמואל הוגו ברגמן ועקיבא ארנסט סימון.
במאמרו לכבוד יום הולדתו החמישים של בער כתב שלום בין היתר, "באוניברסיטה העברית יש מספר מלומדים ומורים, המנסים לראות את ההיסטוריה היהודית בעינים חדשות. לא בעיני מקטרגים…ולא בעיני זרים…אף לא בעיני הסנגורים…יצחק בער תופס מקום בראש השואפים לתפיסה היסטורית חדשה זו של דרך עמנו…בער אינו מן הנואמים הגדולים, אבל ידיו רב לו כסופר…בחקר תולדות-ישראל בימי-הבינים אין שני לו…בעל קומה זקופה ובעל לב טהור. תלמיד-חכם שתוכו כברו".
ובמאמרו לכבוד יום הולדתו השבעים מוסיף שלום בשבחי בער ומתאר אותו כאחד "מגדולי חכמת-ישראל שבדורנו" וכותב ש"מפעלו המדעי הוא מן החשובים שבהישגי מדעי-היהדות". בסיום המאמר כתב שלום על אישיותו של בער, וציין ש"מעולם לא הקל בער על עצמו…מעולם לא חשך עזרה ועצה טובה מחבריו ומתלמידיו, ורוחב-לבו בכגון אלה גם הוא למופת…רבים הם המוקירים ומחבבים את דמות אישיותו של תלמיד-חכם נעלה זה, הנחבא אל כלי החכמה והמדע".
גם בער, בבואו לתאר את שלום ביום הולדתו החמישים, לא חסך בשבחים. "כאשר התחיל ג. שלום הצעיר לעסוק במחקר הקבלה, הרי קבע לעצמו תכנית רחבה, המקיפה את כל תולדות המיסטיקה בישראל…פרשה ארוכה וגדולה כזאת…כשהיא נעמדת בכלליה ופרטיה…והסביר את שיטתו המיוחדת לו, שבאה לחלוק על הגישה הדוגמתית והפולמסנית של הקודמים בחכמת ישראל. שיטתו של ג. שלום היא השיטה ההיסטורית ומדותיה נלמדות על-ידי הסתכלות בתולדות הדתות ובעצם תופעותיהן". בהמשך בער מכנה את שלום "פילולוג קפדן ובעל ביקורת היסטורית שעד עכשיו לא נמצא טועה במשפטו, יתר על זהירותו הידועה בחיפושם של כתבי-יד ותעודות". ולקראת סיום דבריו כותב בער, "חוקר בעל ממדים גדולים כאלה, מקומו לא רק בין כותבי ההיסטוריה, אלא גם בין פועליה. בין מחנכי דורו נמנה האיש…איש העומד באמצע חייו שלא למד פחד ולאות".
"לאח ורע ולמאיר דרך בעבודה משותפת". הקדשה בספר "תולדות היהודית בספרד הנוצרית" (תש"ה)
ההקדשה השלישית של שלום, והמעניינת שבהן, נכתב לחוקר אחר, ופחות מפורסם, אף הוא יליד ברלין, פרופ' יוחנן לוי (Hans Lewy, 1901-1945), חתן פרס ישראל במדעי הרוח ב1957. גם לוי למד בבית המדרש בברלין, אבל לא ברור לי עם למד יחד עם שלום או קצת אחריו. לאחר עליית הנאצים לשלטון עלה לוי, ציוני מנעוריו, לארץ והחל ללמד, אף הוא, באוניברסיטה העברית. בנוסף לעיסוקו בתולדות עם ישראל בתקופת בית שני, הוא גם פרסם מאמרים על ספרות יהודית הלניסטית, ובעיקר כתבי פילון, וגם על אבות הכניסיה. לאחר פטירתו בטרם עת, האוניברסיטה הוציאה לאור חוברת הספדים שנאמרו עליו בשלושים, על ידי יהודה מאגנס, משה שובה וגרשם שלום.
ומה רשם שלום בהקדשה ללוי?
הקדשה זו, לא כמו אלה ששלום רשם לגוטמן ולבער, דורשת פענוח. "שלשים שנה" כמובן מתיחס ליום הולדתו השלושים של לוי שנה קודם לכן. "חסד נעוריו" מרמז לפסוק בספר ירמיהו ב:ב, "הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָאתָ֩ בְאָזְנֵ֨י יְרֽוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַֽהֲבַ֖ת כְּלֽוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה".
שלום לוקח את הפסוק, שבו הקב"ה מזכיר את החסד שעם ישראל עשה לו בכניסה למדבר אחרי יציאת מצרים, ומודה ללוי על חסד שהוא כנראה עשה לשלום כשהם היו צעירים. שלום ממשיך וכותב "ונטיתי לו כנהר שלום", וגם הוא פרפרזה של פסוק בספרי הנביאים. בפרק סו, הפרק האחרון בספר ישעיהו, הנביא כותב בפסוק יב, "כי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר ה' הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶיהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם וִֽינַקְתֶּ֑ם עַל־צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל־בִּרְכַּ֖יִם תְּשָֽׁעֳשָֽׁעוּ". בהקשר המקורי ה' מנחם את ירושלים בזה שהוא כביכול יבוא אליה כנהר של שלום. וכאן שלום כותב שככה הוא התנהג כלפי לוי, כנראה כתגובה לחסד שלוי העניק לו בנעוריו (וגם ברמז ברור לשמו "שלום"). אבל האם נוכל לדעת מה היה החסד הזה שעשה לוי לשלום?
בהספדו על חברו הצעיר שלום שיבח מאד את לוי, הן בפן המקצועי והן בפן האישי. הוא משבח את חוש ההומור שלו, וגם את "חוש ההסתכלות". הוא קורא לו "רע וחבר נאמן ובעל נפש פיוטית". ובהמשך, "נקיות דעתו היתה מופלגת. הוא בדק את עצמו והחמיר על עצמו, ועל כן הקפיד גם על אחרים". שלום גם מתאר אותו כאיש עם "עולם של דמיון" מפותח ביותר. בהקשר זה של "נקיות הדעת" שלום מרחיב דוקא את הנושא של סוג החברות שהיה מצוי אצל לוי:
”אמרו על נקיי הדעת שבירושלים שלא היו נכנסים לסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם [סנהדרין כג:א]. חברותו של לוי לא נקנתה בזול. הוא בקש לדעת עם מי יש לו שיג ושיח…ואולם – אם נקשר פעם באדם והתגבר על המניעות והמעצורים הטבעיים, הרי גילה מדה נפלאה של חברות. נאמנותו היתה למופתו אפשר היה לסמוך עליו…תמיד עמד מוכן לעזור ולפעמים – הייתי אומר – אפילו לשרת".
שלום גם מדגיש את הציונות של לוי והפעילות שלו בארגון הציוני הגרמני, Blau-Weiss (כחול-לבן), שגם שלום היה פעיל בו. לבסוף, שלום כותב שלוי "קרא תגר על החומות המפרידות את חכמת ישראל מעל מה שנקרא המגע הכללי…הוא חלם על זיווג פורה בין הפילולוגיה כפי שהבין אותה ובין חקר התלמוד והמסורת היהודית".
לוי גם היה חבר מרכזי בחוג שהתגבש מסביב לשלום בין השנים 1935-1946, "חוג פילגש" יחד עם יעקב פולוצקי, הנס יונס, שמואל סמבורסקי וג'יורג' ליכטהיים. (פילגש הוא ר"ת: פולוצקי יונס לוי גרשם שלום). החוג היה נפגש כל שבת ומשוחח יחד על דברים העומדים ברומו של עולם. כל החבורה היו יוצאי גרמניה (או שוויץ) והמפגשים התנהלו בגרמנית. ניתן לשאול האם פטירתו של לוי היה אחד הגורמים להפסקת פעילותה של הקבוצה.
באוסף שלום נשתמרו כמה ספרים ומאמרים של לוי עם הקדשות לשלום. על אחת מהם כתב שלום בהספדו, "לתוך ספר שלו שנתן לי במתנה רשם בלשון נופל על לשון ובסירוס קל את דברי הפסוק מתפילת חנה: 'אל תדברו גבהה גבהה, יצא עתיק [במקום עתק] מפיכם'. השמירה על 'עתיק', על ערכים של מסורת הומאניסטית גדולה, נראתה לו כדבר הראוי לעמל של חיים".
אמנם המעיין היטב בהקדשה ישים לב ששלום לא דייק בתיאורו. הרי שלום כתב "שנתן לי במתנה", ובאמת לוי רשם את ההקדשה (אב תרצ"ה) "לפניה", זאת אומרת לאשתו של שלום! כמובן שאפשר "לתרץ" ששלום התכוון לאמירה חז"לית ידועה, שלפיה "אשתו כגופו" (יבמות סב:ב), או אולי הוא התכוון להלכה הקובעת ש"מה שקנתה אשה קנה בעלה" (גיטין עז:ב).
לכן, ראינו שוב את העובדה שגרשם שלום, בנוסף לפעילותו המחקרית, גם שימש כסוג של hub"" לחוקרים ואנשי רוח שונים שנקבצו סביבו. דרך ההקדשות שנשתמרו באוסף שלום בספרון קטן על פרנז רוזנצווייג, זכינו ללמוד, ולו מעט על הדמויות של יוליוס גוטמן, יצחק בער ואחרון חביב, יוחנן לוי, זכרונם לברכה.
לקריאה נוספת, נועם זדוף, "מברלין לירושלים ובחזרה: גרשם שלום בין ישראל וגרמניה", ירושלים תשע"ה.
תודה רבה לידידי פרופ' נועם זדוף על עזרתו בהכנת המאמר.
"הבתולה מלודמיר": האדמו"רית החסידית הראשונה, האחרונה והיחידה
האם הייתם מוכנים לשבור את כל המסורות של החברה שלכם, לצאת נגד רצון המשפחה שלכם וללכת נגד כל מה שהכרתם רק כדי ללכת בעקבות הגורל שלכם? אישה אחת עשתה זאת. קראו לה חנה רחל ורברמאכר והיא שברה את כל הסטריאוטיפים המגדריים המוכרים כשהחליטה להיות האדמו"רית החסידית הראשונה והיחידה
נשים יהודיות מתפללות בכותל המערבי, העיר העתיקה, ירושלים. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל
על פי המסורת, אדמו"ר חסידי, בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, היה מנהיג רוחני של קבוצת יהודים מוגדרת או של יהודים מאיזור גאוגרפי מסוים באירופה האשכנזית. האדמו"ר, שהיה כמובן רבי בהכשרתו, שימש גם כמורה, חונך ומדריך. תורתו של האדמו"ר נראתה לעתים קרובות כחוט מקשר בין חסידיו לאלוהים, נחשבה כמקור סמכות ולכן גם מחייבת. לעומת רבנים שעסקו רק בנושאים הלכתיים, אדמו"רים חסידים זכו להערכה רבה בקרב קהילותיהם, והדרכתם ותמיכתם נתבקשו כמעט בכל החלטה חשובה: החל מפסקי הלכה, החלטות מוסריות וכלה בבחירת שם לרך הנולד או ההחלטה עם מי להתחתן. בדבר אחד יכולתם להיות בטוחים: כל האדמו"רים כולם היו גברים.
זה היה העולם שאליו נולדה חנה רחל ורברמאכר ב-1805, בשטעטל היהודי שבעיר לודמיר, אז ברוסיה וכיום באוקראינה. חנה הייתה בת להורים חסידיים אדוקים. אמה הייתה התגלמות הצניעות באופן שבו היא התלבשה, דיברה וניהלה במסירות את משק הבית.
אביה של חנה רחל, מונש ורברמאכר, היה אדם מלומד ואיש עסקים. הוא היה אמיד ואהוד, וזכה ללמוד אצל רבי מרדכי טוורסקי המפורסם, הידוע גם בתור המגיד מצ'רנוביל. לחנה רחל היה כל מה שהייתה צריכה כדי להיות אישה חסידית מושלמת: הורים יראי שמים, נדוניה טובה ושם משפחה מכובד – מה עוד היא הייתה יכולה לרצות?
הרב מרדכי טוורסקי, הידוע גם בתור המגיד מצ'רנוביל. מתוך אוסף אברהם שבדרון – פורטרטים, הספרייה הלאומית.
אולי מתוך הביטחון הכלכלי והמעמד החברתי היציב שלו, אביה של חנה רחל הרגיש שיש בכוחו לקבל החלטה מוזרה מאוד עבור בתו – להעניק לה חינוך. כל סוג של מתן השכלה לאישה היה נחשב לדבר תמוה באותם הימים, אבל מוזר עוד יותר היה שהוא החליט ללמד אותה גם תורה. היא הייתה בתו היחידה והוא היה נחוש בדעתו שהיא צריכה להיות בקיאה בנושאים יהודיים וכלליים כאחד.
חנה רחל למדה תלמוד, תנ"ך, הלכה ומדרש וידעה לקרוא ולכתוב גם בעברית – כל אלו הפכו אותה לשידוך מוצלח במיוחד. בנוסף, היא הייתה יפהפייה, נקודה נוספת לזכותה. ואכן עד מהרה היא התארסה עם מלומד צעיר מאותה העיר – התאמה טובה לילדה הטובה שהיא הייתה.
כאן בעצם יכול היה להסתיים הסיפור שלנו – חנה רחל יכלה לחיות חיים שגרתיים: להתחתן, ללדת ילדים רבים ולמות בסופו של דבר מאיזושהי מחלה מדבקת או במהלך אחת הלידות, מה שהיה נפוץ מאוד בקרב נשים באותה התקופה. למזלנו, אף אחד מאלה לא קרה. הסתבר שזה פשוט לא היה מי שהיא.
במקום זאת, היא הפכה נסערת ומסוגרת בעקבות אירוסיה. היא החליטה שהיא לא רוצה להתחתן, אך לא מצאה דרך לבטל את האירוסין מבלי לבזות את שם משפחתה. אם לא די בכך, בעיצומה של המהומה הזו נפטרה אמה האהובה. מזועזעת וכואבת, הסכימה משפחת החתן לדחות את החתונה בזמן שחנה רחל התאבלה על אמה.
הדילמה הפנימית של חנה רחל יחד עם הצער שאפף אתה גרמו לה לשקוע בדיכאון עד שבסופו של דבר לא עזבה את חדר השינה שלה, מלבד כדי לפקוד את קברה של אמה. יום אחד בזמן שהלכה לבית הקברות היא מעדה ונחבלה בראשה ונותרה מחוסרת הכרה.
היא נלקחה לביתה כדי להתאושש בהשגחת אביה, וכשכוחותיה חזרו אליה, יצאה בהכרזה בלתי נשכחת: היא טענה שניתנה לה נשמה חדשה ולמעשה, היא קודמה לרמה רוחנית גבוהה יותר על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו. היא הבטיחה שלעולם לא תהיה שייכת עוד לגבר כלשהו, ביטלה את אירוסיה וטענה שאינה רואה עצמה חלק מעולם החומר ובמקום זאת היא חיה במישור רוחני גבוה.
בהמשך לכך, קיבלה על עצמה חנה רחל ורברמאכר את מכלול המצוות וההלכות היהודיות, גם את אלה שעל פי ההלכה נשים אינן חייבות בהן וקויימו עד אז באופן בלעדי על ידי גברים. היא החלה לעטות לבוש גברי מסורתי, קראה בתורה וקיבלה על עצמה את כל המצוות היומיות המחייבות גברים. בנוסף, היא המשיכה בהרחבת ההשכלה היהודית שלה, שקעה בלימוד תורה והתפללה במסירות שלוש פעמים ביום.
עד מהרה היא נהייתה דמות מוכרת, שזכתה לתהילה הן בקרב מעריציה והן בקרב אלו שהסתייגו מאורח חייה באופן מובהק. אבל לרוב, כשאנשי ונשות השטעטל צפו בה בפה פעור, התדהמה שעוררה הייתה חיובית למדי. היא זכתה בשמות תואר חדשים – חברים ובני משפחה התחילו לקרוא לה "העלמה מלודמיר", או "הבתולה הקדושה". מאחר שהכינוי האחרון מקושר בדרך כלל למריה אימו של ישו, "העלמה מלודמיר" היה התואר שדבק בה.
חנה רחל צברה קהל מאמינים נאמן. גברים ונשים כאחד החלו ללמוד בבית המדרש היהודי שלה, שנוסד במימון הירושה המשפחתית שלה. היא ניהלה תפילות, העבירה שיעורים במגוון נושאים דתיים ולימדה תורה. כשם שגברים היו נוהרים לבתי המדרש של אדמו"רים חסידים אחרים, כך היו עומדים בתור בבית המדרש שלה כדי לשמוע אותה מתפלפלת בגמרא, פוסקת הלכה ומנחה את מאמיניה בדילמות מוסריות. גם רבנים וחכמים אחרים היו באים לשמוע אותה והעניקו לחנה רחל ורברמאכר נדבך נוסף של לגיטימציה כמנהיגה רוחנית.
בספר שנכתב אודותיה על ידי נתנאל דויטש, "העלמה מלודמיר", מתואר כי רוב חסידיה היו גברים ונשים עניים אך אדוקים מאוד. בעוד שבבתי הדין הגדולים הרגישו הגברים האמידים והמכובדים של הקהילה בבית, הם עשויים להיות לעיתים מאיימים מידי ולא נגישים לפשוטי העם. כך, כאשר חנה רחל הקימה בית דין יהודי משל עצמה בתוך בית המדרש שלה, הפך זה פופולרי בקרב השכבה החברתית הנמוכה בשטעטל.
כשאביה, מונש ורברמאכר נפטר, התאפשר לחנה רחל מרחב פעולה גדול עוד יותר לממש בו את תפקידה כמנהיגה חסידית. היא נטתה להסתגר בחדר הלימוד שלה, ניהלה דיני תורה בבית הדין שלה, עסקה בלימוד ובירכה את מי שבא להתפלל וללמוד.
במהלך תקופה זו, היא צברה מוניטין נוסף כבעלת כוחות על טבעיים. אנשים חולים היו פונים אליה כדי להירפא, רווקים ורווקות היו מגיעים אליה כדי לקבל ברכות לנישואין, ואנשים במצוקה היו פונים אליה על מנת להקל על סבלם. בין אם היא באמת הצליחה לעזור לאנשים האלה ובין אם לאו, זרם המבקרים הקבוע שלה מעולם לא פסק, והיא הוכרה על ידי רבים כאישה שמסוגלת לחולל ניסים.
מה שעוד יותר מפתיע (כן, אפילו יותר מפתיע מלהיות מחוללת נסים!) היה שרבים בשטעטל הישן והמסורתי קיבלו אותה כאדמו"רית חסידית. היא לקחה על עצמה את תפקידי האדמו"ר בלב שלם: מתן ברכות והיתרים לבני קהילתה; קבלת קהל; הנחיה של סעודות ה"טיש" השבועיות (הסעודה השלישית של השבת בהנחיית הרבי בליווי תלמידיו וחסידיו); והעברת לימוד והרצאות הן בסעודת הטיש והן בבית הכנסת בשבת. עם זאת, מקורות רבים טוענים שהיא עשתה זאת מאחורי צעיף או מסך כדי לשמור על צניעותה.
ידוע כי היא לקחה על עצמה מנהגים של אדמו"רים חסידיים כמו קבלת "קוויטלעך" (פתקי בקשות תפילה מחברי הקהילה), וחלוקת "שיירים" מהצלחת שלה (שאריות מסעודתה, שנאכלו בחרדת קודש על ידי החסידים שלה).
כך חלפו שנים עליה ועל קהילתה, אבל דברים טובים לא נמשכים לנצח. ככל שחנה רחל זכתה ליותר השפעה וקרנה עלתה, כך הגברים שבמוקדי הכוח של העיירה החלו להתקומם כנגדה. אולי הם פחדו מאישה שגונבת להם את אור הזרקורים, או שהתקשו להתמודד עם פריצת הגבולות המסורתיים המקובלים. כך או כך הם התחילו למרוד כנגדה, באופן שהיה כמעט בלתי נמנע. קבוצת מתנגדים חזקה טענה שאדיקותה לכאורה של חנה רחל היא בעצם ביטוי של השטן ועין הרע, והפכה אותה לטמאה.
בעוד שחנה רחל המשיכה לפרוץ גבולות כאישה, עצם קיומה סיכן את המסורת שקיבלו נשים מבית אבא: נשים נועדו להתחתן ולהביא ילדים לעולם – לא ללמד! נשים לא יכלו להישאר בתולות לא נשואות, ועלה חשש עמוק שנשים אחרות ילכו בעקבותיה וימוטטו בכך את המבנה הקהילתי.
חנה רחל נקלעה ללחץ עצום לנטוש את השיטות השנויות במחלוקת שלה ולשנות את אורח חייה. היא נלחמה ללא הרף בהתקפות הללו. רבים מתושבי העיר היו נחושים לעשות כל שביכולתם כדי להיפטר מהמנהיגה הנשית הזו, מנהיגה לא נשואה, לא פחות! ועוד אחת שעסקה במיסטיקה! זה היה משהו שפשוט לא יכלו לקבל אותו. במאמציהם להחריב את המוניטין שלה, כל דבר שימש נגדה: אפילו נטען שרוח זדונית אוחזת בה. אבל לא היה בכוחם של דברי שטנה סתמיים להרוס את הקריירה של חנה רחל – לא – בשביל זה היה צורך בדבר בעל כוח רב יותר, דבר כמו נישואים.
אחת ממשאלותיו של אביה הגוסס, ממש לפני מותו, הייתה שחנה תשב ותדבר עם הרבי שלו, המגיד מצ'רנוביל, כדי לדון במעשיה השנויים במחלוקת. היא דחתה את תחינותיו באותה עת, אך הלחץ מצד קהילתה גבר, עד שהיא הסכימה לבסוף להיפגש עמו לפחות, שכן הוא היה, אחרי הכל, הרב המכובד ביותר באזור כולו. המגיד מצ'רנוביל לא היה רגיל להתערב בחיי חסידיו, ובטח לא בחייה של אישה בזמנו, אבל עבור חנה בת ה-40 הוא עשה מעשה חריג.
לעולם לא נדע מה הוא אמר במהלך פגישה פרטית הזו, אבל בתום ההתייעצות עימו הסכימה "העלמה מלודמיר" להינשא ובכך לקבל את תפקידה ה"מסורתי" כאישה. הוא שכנע אותה להפסיק ללמד ולהתיישב כאשת בית חסידית מסורתית. לציבור פרסם המגיד מצ'רנוביל הודעה בה נאמר כי גופה נתפס זמנית על ידי נשמתו של צדיק, אך כעת נשמתו גורשה על ידיו והיא לא תפריע יותר לעיירה בטיפשות חסרת האחריות.
העיתונאי, העורך וסופר דוד פלינקר תובע את עלבונה של הבתולה מלודמיר על כך שבן גוריון לא דיבר בשבחה. פורסם ב"מעריב", 5 במרץ 1951
פרופ' עדה רפופורט-אלברט הסבירה במאמרה "על נשים בחסידות: ש"א הורודקי ומסורת המשרתת מלודמיר", כי בהסכמתה למנדט של המגיד על נישואיה, היא נפסלה בעצם כמנהיגה דתית ונדחקה לתפקיד נשי מסורתי שערער את מעמדה כמורה ואדמו"רית. אולי מסיבה זו הנישואים לא צלחו, והסתיימו תוך זמן קצר.
לאחר ביטול נישואיה, חנה הייתה מנודה בקהילה וסבלה מאוד. היא כבר לא כיהנה כרבי וחסידיה נטשו אותה, מתוך אמונה שחנה כבר לא טהורה מבחינה רוחנית ושהרוח שנשאה אותה בהיותה צדיקה כבר לא איתה. בנוסף, היא הייתה מוקצת – אף אחד בקהילה הזו לא היה מתחתן עם אישה שביטלה נישואים פעמיים. היא נותרה מנודה עד סוף ימיה, תושבי העיר הרסו את חייה.
חנה רחל ורברמאכר, שלא יכלה יותר להתגורר בשטעטל הקטן שלה, עזבה את אירופה ונסעה לארץ ישראל להתיישב בירושלים בשנת 1859. החסידות לא הייתה חזקה בארץ הקודש כמו במזרח אירופה, אבל המוניטין שלה היה ידוע, וקבוצה קטנה של חסידים נאמנים חיכו לבואה בקוצר רוח. היא התחילה ללמד שוב תורה, הפעם לקבוצות קטנות יותר, והפכה למעין מנהיגת קהילה סמויה.
כשהיא מודעת לאופן שבו תהילתה הקודמת כמעט והרסה אותה, היא שמרה על שיעוריה קטנים ועל פסיקותיה הדתיות בשקט, אבל היא שוב החלה להוביל את הסובבים אותה בעניינים מוסריים, הלכתיים ולימודיים.
קיים תיעוד המצביע על כך שבשנות ה-60' וה-70' של המאה ה-19 חנה רחל השתייכה ל'כולל ווליני', מכון לימוד חסידי של יהודים אשכנזים שקיבלו כספים מארצות מולדתם, תוך שהם מקדישים את חייהם ללימוד התורה. מוסד זה יועד לתלמידי חכמים גברים, אך נמצאו בארכיונים מסמכים המאשרים כי חנה רחל אכן למדה ולימדה בכולל זה.
חנה גם חידשה את שיעורי השבת, וקבוצות תלמידים היו מגיעים בשבתות אחר הצהריים לשמוע מפיה דברי תורה. בכל ראש חודש יהודי חנה רחל הובילה תלמידים לקבר רחל כדי להתפלל שם. כמו כן היא הייתה מקיימת טקסים קבליים שנועדו לזרז את בואו של המשיח, אך אלה נעשו עם באופן פרטי עם קהל מצומצם וקבוצות של גברים ונשים קדושים, כך שלמרבה הצער לא נותר תיעוד עם הפרטים המדויקים של טקסים אלה.
קברה של חנה רחל ורברמאכר, findagrave.com, אנדרטה, ג'ארד 47964612, בית העלמין הר הזיתים, ירושלים.
חנה רחל ורברמאכר חיה את שנותיה האחרונות בירושלים, לא נשואה וללא ילדים, בטרם הלכה לעולמה בכ"ב בתמוז, אז נקברה בהר הזיתים (יש חילוקי דעות לגבי שנת פטירתה, יש מקורות הטוענים שנפטרה בשנת 1888 ואחרים מציינים את 1892).
חנה רחל ורברמאכר, "העלמה מלודמיר", עשתה דבר שלא נעשה קודם לכן ומעולם לא נעשה מאז – היא הייתה, ונשארה, האדמו"רית החסידית היחידה שחייתה אי פעם. היא הייתה צדיקה אמיתית, מורה ומנהיגה פורצת דרך בעולם שניסה לבטל כל צעד שלה.
צדק המגיד מצ'רנוביל כשאמר שחנה רחל היא בעלת נפש של צדיק, אבל טעה כשאמר שיש לזקוף לזכותו את הישגיה. היא מעולם לא נעזרה בגברים בכדי לבסס את סמכותה, ולא נשענה על בעל או אב שידברו בשמה – היא הייתה אישה עצמאית באופן המלא ביותר, ולמרות כל המחסומים שחיכו לה בדרך, היא הצטיינה במה שעשתה. היא נחשבה לכישלון על ידי קהילתה – לא נשואה ומגורשת מהשטעטל, אבל היא הייתה רחוקה מלהיות כישלון. היא שברה את כל תקרות הזכוכית עבור נשים, גם הגבוהות ביותר.
האדמו"רית ורברמאכר הייתה יוצאת מהכלל בתוך הקהילה שלה, וגם כיום הייתה ודאי נמצאת בשולי החברה הדתית, אבל בזכות החיים הייחודיים והמבריקים שחיה אנחנו יכולים לשאוב השראה מאומץ ליבה ולראות כיצד היא נשארה נאמנה לצו מצפונה ולדרך שלה בה צעדה לבדה, בראש מורם, בכדי להגשים את מטרתה ומה שהרגישה שהוא ייעודה האמיתי בחיים. בוודאות וביראת כבוד ניתן להסתכל עליה ולומר שחייה היו יוצאי דופן: היא הייתה האדמו"רית החסידית היחידה שחייתה אי פעם.
