מטרנטינו ועד מאיר שלו: ההקדשות שהכי אהבנו

הקדשות יכולות להפוך ספר פשוט לדבר יקר ערך. לקראת חודש הקריאה עברנו על המון הקדשות - מצחיקות, פואטיות, כאלו עם משחקי מילים וכאלו שתופסות את הרגע. אספנו עבורכם כאן את המעניינות ביותר שמצאנו. פרויקט מיוחד

חתימתו של מאיר שלו על ספרו "אבא עושה בושות" בעותק שברשותינו (צייר: יוסי אבולעפיה, הוצאת כתר, 1988) : "לספריה הלאומית הישראלית מאיר שלו 9.11.94"

המתרגם שפגש סוף סוף את טרנטינו

למרות שגיא הרלינג תרגם את הספר "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו לעברית, הוא מעולם לא פגש את הקולנוען הדגול. כששמע הרלינג שטרנטינו יגיע לפסטיבל הסרטים בירושלים, הוא ניצל את ההזדמנות כדי לפגוש את היוצר פנים אל פנים ולבקש הקדשה אישית על הספר שעל תרגומו עמל.

טרנטינו חתם על הספר המתורגם והוסיף הקדשה ג'נטלמנית במיוחד:

"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו (צילום באדיבות גיא הרלינג)

"Thanks for doing what I'm sure was a difficult job" ("תודה לך על מה שאני בטוח שהיה עבודה קשה")

 

הקדשה על ספר שאפילו לא הצליח לסיים

גיא הרלינג לא רק מתרגם ספרים, הוא גם חובב גדול של ספרות, עברית או מתורגמת. הרלינג, שאהב את כתיבתה העיתונאית של הסופרת נעה ידלין , קנה בהתרגשות את ספרה הראשון "חיי מדף", וציפה לחוויה מענגת במיוחד. הוא לא הצליח לצלוח את הספר עד סופו – הוא קרא אותו עד מחציתו ואז זנח את הספר. הרלינג לא התייאש, ופנה לספריה הבאים של ידלין לכשאלה יצאו ואותם דווקא אהב מאוד.

אבל כשפגש אותה, במהלך שבוע הספר, הוא הביא איתו דווקא את ספרה הראשון, וסיפר לה מדוע. זאת הייתה תגובתה:

"חיי מדף" של נעה ידלין (צילום באדיבות גיא הרלינג)

"7.6.17

לגיא,

הרי אתה
משוחרר בזאת
מכל מה שמגיע
אחרי האמצע.

שלך

בחברות

נעה"

 

ההקדשה שאפשר לקרוא גם הפוך

כששושי הכירה את נעם דובב, בעת התנדבות משותפת בכתיבה עבור ויקיפדיה, היא לא ידעה שהוא בין כותבי הפלינדרום היחידים בישראל. פלינדרום למי שלא מכירים, הם כל מילה, ביטוי או משפט שניתן לקרוא בסדר הפוך ויהיו זהים בקריאה מימין לשמאל וכן משמאל לימין.

ספרו של דובב "הלימת מילה" הוא ספר השירה הפלינדרומי הראשון ובינתיים היחיד, שיצא לאור בעברית. מעבר לשם הספר וכל תוכנו, גם המוני פרטים אחרים הנוגעים לספר הם פלינדרומיים: הספר הושק בתאריך הפלינדרומי 02.02.2020 בשעה 20:02, שמות הספר בעברית, באנגלית "WORD ROW" ובערבית "كلمة ملك"  הם פלינדרומיים. מספרי הפרקים (11), העמודים (111) והשירים (77) גם הם פלינדרומיים.

רק מתבקש ששושי תבקש ותקבל הקדשה אישית שגם הכותרת שלה פלינדרומית:

"הלימת מילה" של נעם דובב (צילום מתוך אלבום פרטי)

"ושושי, מילים ישושו

בהוקרה והערכה
מכל כיוון
ומכל צד,

נעם"

 

עניין של טעם

רותם גלעד לא דמיינה שהרגעים האהובים עליה בעבודה החדשה יתרחשו במטבח שבמשרד. היא התחילה לעבוד במערכת העיתון ידיעות אחרונות בירושלים בסוף שנות ה-90'. מידי בוקר, בשעה שמונה, היה אב הבית מביא למטבח הקטן כמה מאכלים פשוטים כמו לחם שחור וגבינה. באופן קבוע היא הייתה פוגשת שם, בדיוק בשעה הזו, את מאיר שלו. מעל חיבה משותפת לכוס קפה ופרוסה טרייה הם היו משוחחים – על רעיונות חדשים לטור שלו בעיתון, על אימו שכל כך אהב ועל הספר החדש שכתב אז על גבי צג ירוק ומרצד, בתוכנה שהיום בטוח נחשבת ארכאית, "בביתו במדבר".

לפני שסיימה את עבודתה בירושלים הביאה למשרד את כל ספריו האהובים עליה וביקשה שיחתום עליהם וכך עשה בשמחה ובפשטות. את אחת מהן היא שלחה לנו, הקדשה מצחיקה ונהדרת:

 

"עשו" של מאיר שלו (צילום באדיבות רותם גלעד)

"לרֹתם

אני דווקא מעדיף

את רומן רוסי

מאיר שלו"

 

המשורר המפורסם שניצל רגע מביך כהשראה

בר אבינרי כותבת לנו על הקדשה שקיבלה מלא אחר מאשר המשורר נתן זך, אחרי רגע מביך במיוחד. ההקדשה שמצביעה על תפיסה מדהימה של הרגע ומראה איך זך היטיב ללהטט עם השפה העברית:

"בשבוע הספר בת"א, בסביבות שנת 2010, המתנתי בציפייה דרוכה בקצה תור של קוראים שהתאספו ליד דוכן ספרי ההוצאה לאור כדי לזכות בחתימה של זך. זך שתה בירה בכוס ראויה ומבלי להתכוון שפך מעט מן המשקה על הספרים שבדוכן. נטלתי ספר יבש – "שירים שונים" – וזכיתי לחתימה המתעדת את שהתרחש ומשלבת את שמי (שאחד ממשמעויותיו הוא "זך")":

"שירים שונים" של נתן זך (צילום באדיבות בר אבינרי)

"לבר

אחרי שהרטבתי כמה ספרים
ספרֵךְ בר מרטיבות

בידידות

נתן זך"

 

מקצוע שהוא השראה להקדשה

ד"ר משה רויבורט שלח לנו הקדשה שקיבל מליאור שליין על ספרו "מדריך לישראלי המתחיל". ד"ר רויבורט הוא מומחה פוריות והפריה חוץ גופית (IVF), וזה כל מה שצריך לדעת כדי להבין את ההקדשה עצמה😊

"המדריך לישראלי המתחיל" של ליאור שליין (צילום באדיבות ד"ר משה רויבורט)

"למשה

שאחראי לכל כך הרבה
ישראלים מתחילים.

חג שמח!

ליאור"

 

אם קיבלת הקדשה אחת מצחיקה, למה לא שתיים?

חוץ מלהיות סופר מעולה, אתגר קרת הוא גם איש חביב ומצחיק, כך גילתה הקוראת ליטל תדהר. כשהייתה חיילת משוחררת שהגיעה לאירוע חתימות שלו וקיבלה ממנו 2 הקדשות אישיות, בליווי איורים שהפכו אותן לשוות במיוחד, על גבי עותק של "אניהו", ועל "הקייטנה של קנלר":

"אניהו" של אתגר קרת (צילום באדיבות ליטל תדהר)

"6/9/02

לליטל
המון הרפתקאות

א. קרת"

"הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת (צילום באדיבות ליטל תדהר)

"6/9/02

לליטל
פעם שלישית [ציור של גלידה – י.א.]

א. קרת"

 

ספר הדקדוק שלו מאז ילדותו שהוקדש עבורו לאחר שנים

כשדוד אדלר היה תלמיד בתיכון "מעלה" בירושלים בשנות ה-60', ליווה אותו בלימודי העברית והלשון הספר "דקדוק הפה והאוזן", של הבלשן פרופ' עוזי אורנן. לאורך כל שנות התבגרותו שמר אדלר על הספר זמין וקרוב אליו בספרייתו, ונעזר בו לניקוד השירים שכתב.

ב-2016 נקרתה בדרכו ההזדמנות להודות למחבר הספר, כשנערך ערב עיון לכבודו של אורנן על ידי האקדמיה ללשון עברית, לרגל הוצאת מהדורה מעודכנת של אותו הספר ממש. אדלר ניגש אל אורנן בסיום הערב, הראה לו את העותק הבלוי מרוב שימוש שברשותו, וביקש לקבל עליו הקדשה מאוחרת:

"דקדוק הפה והאוזן" של עוזי אורנן (צילום באדיבות דוד אדלר)

"בברכות נאמנות
על שמירת חפץ ישן

עוזי אורנן"

 

הקדשה מהמורה שהיווה השראה

כשיאיר ברק היה סטודנט לתואר ראשון בלימודי היסטוריה בסמינר הקיבוצים "אורנים", היה לו מורה אחד לא שגרתי: פרופ' צבי יעבץ לא רק היה אחד הפרופסורים הצעירים ביותר שבגיל 41 לימד מדעי הרוח, הייתה לו גם שיטת לימוד יוצאת דופן – מדי חודש היו הסטודנטים שלו נשארים בסמינר למשך סוף שבוע שלם ורצוף, במהלכו היה מרביץ בהם את תורת רומי ושכנותיה.

לימים המשיך ברק בלימודיו והפך לד"ר להיסטוריה בפקולטה שנקראה על שמו של פרופ' יעבץ. הוא סגר את המעגל עם המורה האהוב כשבשבוע הספר של שנת 1988 חתם על ספרו "אוגוסטוס – נצחונה של מתינות". פרופ' יעבץ זיהה את תלמידו לשעבר וכתב לו הקדשה מיוחדת:

"אוגוסטוס – נצחונה של מתינות" של צבי יעבץ (צילום באדיבות ד"ר יאיר ברק)

"ליאיר ברק

אשר שמע כל זאת בעל פה.

בברכות

צבי יעבץ"

 

ההקדשה שהיא תזכורת חשובה לכולנו

פרופ' אליעזר שביד, מגדולי חוקרי מחשבת ישראל, הלך לעולמו בתחילת שנת 2022. מבין 5,000 הספרים שהיו בספרייתו ויועברו בקרוב למשכן קבע בספרייה הלאומית נמצא אחד ובו הקדשה מיוחדת במינה – הקדשה שהקדיש שביד לעצמו, בתוך פירוש הרמב"ם לספר בראשית:

(צילום באדיבות מאור רובין ממדרשת עין פרת)

"לעצמי,

תזכורת כי גם הנלמד והידוע
צריך להילמד עוד ועוד,
כי יחס חי הוא תמיד חדש.

בחג הסוכות תשל"ז
יום נישואינו הכ"ג"

כותב על כך מאור רובין ממדרשת עין פרת, שם שוהה האוסף בימים אלו: "המשפט הקצר בהקדשה אוצר בתוכו את תורתו של שביד כולה – המפגש שלנו עם הטקסט, הכביכול דומם, למעשה הוא החי ביותר מכיוון שאנו פוגשים אותו דרך עצמנו ולכן הוא משתנה יחד עם ההשתנות שלנו. לכן הלימוד הוא דרך חיים, ולא מטרה כשלעצמה."

 

תודה לכל מי שחלק איתנו הקדשות, סיפורים ותמונות.

 

לכתבות נוספות בפרויקט ההקדשות המיוחד שלנו "הרי את מוקדשת לי"

מסע מקהיר לביירות דרך ירושלים בהפרש של 180 שנה!

חדש על המדף, והפעם: הצייר סוניל שיינד החליט לצאת בעקבות הצייר הסקוטי דיוויד רוברטס למסע מקהיר, דרך ירושלים לביירות. השניים ציירו את אותם מקומות, רק בהפרש של 180 שנה

שני ציורים של כנסיית הקבר במרחק 180 שנה

תיירים מגיעים לאזור שלנו ממגוון סיבות: דתיות, היסטוריות, או תרבותיות. ספרי צילומים ואיורים של ארץ ישראל וירושלים יצאו במאות, אם לא באלפים. מתברר שעדיין ניתן לפתוח תלם חדש בשדה חרוש זה.

הכירו את הספר:  From Cairo to Beirut: in the footsteps of an 1839 expedition through the Holy Land (Sunil Shinde)

סוניל שיינד (Sunil Shinde) יצא למסע מקהיר לביירות, בעקבות מי שציוריו ואיוריו מהמאה ה-19 עדיין פופולאריים מאוד ומעטרים מזכרות רבות הנמכרות גם היום: הצייר הסקוטי דיוויד רוברטס. רוברטס הגיע במטרה לטייל ולצייר את מה שראה בדרכו, מתוך כוונה למכור מאוחר יותר את הציורים. כבר אז ביקשו אנשים לתעד את מסעותיהם, ואחרים ביקשו "לטייל מהכורסה" בעקבותיהם.

מסעו של רוברטס, אותו שיחזר סוניל שיינד, יצא מקהיר בפברואר 1838. רוברטס עבר במנזר סנטה קתרינה בסיני, המשיך משם לפטרה, חצה את מדבר יהודה דרך ואדי מוסא, ומשם – דרך חברון, עזה, יפו ורמלה – הגיע לירושלים. מירושלים יצא רוברטס לגיחה למנזרי מדבר יהודה, לירדן וליריחו ואז חזר לירושלים. בהמשך פנה רוברטס צפונה והגיע לבעלבכ הידועה במקדשים הרומיים שבה. רוברטס סיים את מסעו בביירות לאחר 3 חודשים בדרכים, במאי 1839.

בראשית המאה ה-19 הגיעו לארץ ישראל וסביבותיה נוסעים רבים, ממניעים שונים ומשונים. היו ביניהם חוקרי היסטוריה וטבע, מחפשי אוצרות, ארכיאולוגים חובבים, והרפתקנים שחיפשו "אקשן".

בניגוד למשלחות אחרות שחקרו את המזרח התיכון, משלחות שמומנו על ידי אגודות או יצאו בחסות צבאות או מדינות (בעיקר אירופיות), רוברטס מימן את המסע בעצמו. לאורך כל הדרך במהלך המסע אייר רוברטס נופים ואנשים שפגש בדרכו. איורים אלו עובדו לליתוגרפיות צבעוניות, ושימשו בסיס לציורי השמן שלו שזכו להצלחה רבה.

רוברטס פרסם ב-1840 את סיכום מסעו, באיור ובמלל, בכותר של 6 חלקים. הספר זכה להצלחה רבה, ועד המצאת הצילום נחשב למקור החזותי האמין והמדויק ביותר בשיקוף הנופים וחיי היום-יום בארץ הקודש.

סוניל שיינד, הייטקיסט ויזם במקצועו, חובב טיולים ומרבה לטייל עם משפחתו. הוא גם צייר מוכשר המתעד את טיוליו בציורים שהוא מפרסם בבלוג. שיינד, המתגורר בוושינגטון, היה בשנת 2017 בשבתון והחליט לצאת בעקבות רוברטס למסע מקהיר לביירות, לנסות להגיע למקומות אותם תיעד רוברטס ולהפיק רישומים משלו – רצוי מאותה נקודה בשטח שבה צייר רוברטס.

שער שכם ותושבי ירושלים

אנחנו חיים בעידן שבו לכולנו יש מצלמה זמינה בכיס וכל אירוע ואתר מתועדים מכל זווית אפשרית. תיעודים כאלו זמינים לאלפיהם במרשתת, והתחושה היא שספרים המתעדים מסעות למקומות מטוילים ומתוירים יעניינו – אם בכלל – את בני משפחתו וחבריו של המטייל בלבד. ייחודו של הספר של שיינד הוא תיעוד המסע בדרך של ציור, וניסיון לשחזור של ציורים היסטוריים שהפכו כבר להיות אייקוניים. התיעוד של חוויותיו בציור ולא בצילום מאפשר מבט מיוחד על האתרים שביקר בהם ומבט אישי על חוויותיו בדרך.

מוסלמים וחיילי צה"ל בהר הבית

 

תיירים בהר הבית

בניגוד לרוברטס שניסה לתעד במדויק את מה שראו עיניו, שיינד מודע לכך שהקורא בספרו יכול להגיע, בלחיצת כפתור, לתמונה עדכנית של האתרים שהוא מתאר – לפעמים עדכנית יותר מזו שהוא מתאר בספר. איוריו מעבירים אווירה – יותר מאשר תיעוד היסטורי. הם קלילים, ומתארים בקווים מעטים את התמונה שרוברטס עמל לתאר במשיחות מכחול מרובות.

תצפית לעיר העתיקה של ירושלים מהר הזיתים
ירושלים מהר הזיתים בספרו של רוברטס

דוגמא משעשעת לאנקדוטה היסטורית ניתן לראות בתמונות – הן של רוברטס והן של שיינד – מכנסיית הקבר.

כנסיית הקבר בספרים של רוברטס ושיינד

בחזית כנסיית הקבר מונח סולם עשוי עץ של ארז הלבנון מאז שנת 1728. כשלושים שנה מאוחר יותר בשנת 1757 נחתם פירמאן (צו מלכותי עות'מאני) בין העדות הנוצריות בירושלים ומאז חל איסור על כל שינוי בכנסיה. כיוון שהסולם היה שם בעת החתימה הוא נשאר שם עד היום. הסולם מונצח הן ספרו של רוברטס והן בספרו של סוניל שיינד. התייר המצביע על הסולם בציור של סוניל שיינד מראה שהוא הפך להיות אטרקציה תיירותית המוכרת לכל.

תייר מצביע על הסולם בחזית כנסיית הקבר

הספר From Cairo to Beirut: in the footsteps of an 1839 expedition through the Holy Land שיצא ב2020 הוא פרי אותו מסע. סוניל מצרף לרישומים המאוירים יומן מסע מפורט, והתוצאה היא ספר עכשווי והיסטורי בו זמנית. במספר אתרים בהם ביקר סוניל שיינד מצורפים לאיוריו ציורים של דיוויד רוברטס מאותו מקום, המדגימים את ההתפתחות של כמעט 200 השנים שחלפו – גם מבחינה חברתית ותרבותית, וגם מבחינה טכנית של מסעות ושל איור.

עם זאת, הספר גם מלמד שיש דברים שאינם משתנים, וטוב שכך…

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

המשימה הבלתי אפשרית שקיבל המעצב אוטו וליש: עליך להכין, תוך 24 שעות, את כל הדרוש עבור טקס הכרזת העצמאות. וגם: האם מאחורי דיוקנו של הרצל מסתתרת לה תמונת עירום?

טקס הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח, צילום: רודי ויסנשטין

ב-11 בבוקר, ב-13 במאי 1948, יום לפני הכרזת המדינה, גילה אוטו וליש שהוטלה עליו משימה רגישה. הגרפיקאי הרשמי של היישוב העברי הוזמן לישיבה דחופה במוזיאון תל אביב – אז המוזיאון היחיד בעיר העברית הראשונה. האיש שזימן את וליש לישיבה היה זאב שרף, מי שמונה רק לאחרונה לתפקיד "המזכיר הזמני של מינהלת העם". בישיבה החפוזה, שארכה לא יותר מדקות ספורות, מסר שרף לאוטו וליש את המשימה שהוטלה עליו: "עליך להכין, תוך עשרים וארבע שעות, את האולם הגדול של המוזיאון, שם ייערך טקס הכרזת העצמאות". לפני שהספיק וליש לשאול לפרטים, נעלם שרף מן החדר ואץ לעיסוקיו הבוערים.

אוטה וליש בעבודתו. מקור: משפחת וליש

התקציב שעמד לרשותו: 150 לירות. הטקס, כך תכנן בן גוריון, ממילא אמור להתנהל תחת מעטה סודיות כבד.

וליש ניגש למשימה הדחופה במלוא המרץ שנותר בו אחרי מספר לילות חסרי שינה אותם העביר בעיצוב סדרת הבולים הראשונה למדינה שבדרך. בעוד ראשית קרבות מלחמת העצמאות מסעירים את יפו השכנה, וליש התרוצץ ברחבי תל אביב – קנה עץ לשולחן מהמשביר המרכזי, בד לכסות את הקיר המלא בתמונות עירום מאחורי הבמה שעליה ישבו קברניטי המדינה שעוד שעות ספורות תוקם לה ושטיח שישווה מראה מכובד יותר לאולם. כיסאות לבמה החרים וליש מבתי הקפה שבסביבה. התקציב הזעום לא הספיק לדגלים, ובחנויות לא הייתה אפשרות להשיג את תמונתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: לכן, את שני הפריטים האלה הוא שאל מקרן היסוד. רק שאת הדגלים היה צריך לכבס, ואותם לקח וליש למכבסה קרובה והורה על "כביסת בזק".

חלק מההוצאות ששולמו עבור טקס הכרזת המדינה. אוסף ערי וליש

פסל העירום שהוצב בכניסה למוזיאון כוסה בבד לבן, ולמרות שמלחמת העצמאות הייתה עדיין בשלביה הראשונים, החליט וליש לכסות את כל וילונות האולם בשחור – שמא יוטלו פצצות אוויר בתל אביב מתוך שיקול של "מי יודע מה יתרחש". וכאילו שכל זה לא הספיק, נקרא וליש שנית למשרדו של שרף, שהטיל עליו משימה נוספת: להכין ללא דיחוי קלף שעליו תיכתב מגילת העצמאות.

וליש נחפז אל "בית המהנדס" בקצה רחוב דיזינגוף. הוא ביקש לסקור קלפים שונים לכתיבה, אך מכיוון שנבצר ממנו לגלות את פשר בקשתו המשונה, השתכנע הנציב שסייע לווליש שמדובר בברנש "מסובב" במקצת. וליש רכש את הקלף וביצע עליו את הבדיקה – האם יחזיק מעמד לדורות – במשרדו שלו.

סיומה של מגילת העצמאות בעיצובו ובהכנתו של אוטו וליש

משסיים את מסע הרכישות-השאלות-החרמות המסחרר, התפנה הגרפיקאי שהוסב למעצב פנים, להכין את האולם לרגע ההיסטורי. וכך, ב-11 בבוקר למחרת, בדיוק עשרים וארבע שעות אחרי שהוטלה עליו המשימה וחמש שעות בלבד לפני שנחתמה מגילת העצמאות והמדינה שבדרך הפכה למדינת ישראל – כבר היה האולם מוכן לקבל את הבאים. כל זאת מתואר בכתבה ציורית של פנחס יורמן שפורסמה בעיתון "דבר" רק 5 שנים לאחר מכן, ב-1953, אותה ניתן לקרוא באוסף העיתונות של הספריה הלאומית.

ההזמנה הרשמית שניתנה לאוטו וליש לטקס הכרזת העצמאות. אוסף ערי וליש

אותו פנחס יורמן, בספרו "32 דקות ראשונות" תיאר את הכרזת העצמאות עצמה במילים אלו:

לא ייאמן – אבל עובדה: החשוב והמכריע בטקסים שנערכו אי פעם בישראל – הטקס ההיסטורי של הכרזת המדינה במוזיאון תל אביב – לא נמשך אלא שלושים ושתיים דקות; כלל נאום קצר אחד בלב; התנהל בסדר מופתי וכובד אחר כך על ידי משתתפיו במיטב המחמאות, החל ב"גדול ורב רושם" וכלה ב"חד פעמי, מרגש עד עמקי הנפש".

למרות החשאיות הרבה שהוטלה על מיקום הטקס, ההתקהלות הרבה בתוך אולם מוזיאון תל אביב – ששימש לפנים ביתו הפרטי של ראש העירייה המנוח מאיר דיזינגוף – הבטיחה שקהל רב התייצב מחוץ לאולם הכניסה בתקווה להציץ לטקס החשוב ביותר בתולדות המדינה. סיפור אחד משעשע במיוחד נוגע לאורח שכמעט ולא זכה להיכנס – על כך מספר ההיסטוריון מרדכי נאור בספרו "יום שישי הגדול". היה זה פנחס רוזן, אז יושב ראש מפלגה קטנה ונשכחת בשם 'עלייה חדשה'. מכיוון ששכח רוזן את ההזמנה הרשמית לטקס בביתו, השומר שהוצב בכניסה סירב לאפשר לו להיכנס. לא עזרו לרוזן כל תחנוניו. רק לאחר התערבותו זאב שרף, מזכיר הממשלה הזמנית, הורשו מי שעתיד להתמנות לשר המשפטים בממשלה הזמנית להיכנס לטקס ולחתום על המגילה. ובאמת, לא חסרו נעלבים ובעלי טרוניות שניסו להפעיל את כל קשריהם כדי להשתתף בטקס הרם והנכבד.

בסופו של דבר רק שלוש מאות וחמישים איש הורשו לעבור את דלת המוזיאון בשדרות רוטשילד 16. אפילו כתבי העיתונים בארץ לא גילו את מקום הטקס. והאירוע כולו שודר ברדיו קול ישראל – שזה היה לו שידור הבכורה.

מודעה צנועה זו פורסמה בכל עיתוני הבוקר של ה-14 במאי 1948. מתוך עיתון הצפה

ושוב פנחס יורמן:

לאחר נקישה קלה בפטיש (בצבע אגוז) על השולחן, קמו הכל על רגליהם ושר "התקוה". בקול שתואר אחר כך בעיתונים כ"רועד", פתח דוד בן-גוריון והשמיע חמש עשרה מילים, שחותם ההיסטוריה טבועה עליהן: "אקרא לפניכם מגילת היסוד של מדינת ישראל, אשר אושרה בקריאה ראשונה על ידי מועצת העם".

לשמע שמה המפורש של מדינת ישראל פרץ קהל הנאספים "ברעם מחיאות כפיים". אחד מיושבי הבמה, הרב י.ל. פישמן, לא נטל חלק במחיאות הכפיים הספונטניות. הוא פרץ בבכי.

החיפזון שבו אורגן טקס הכרזת המדינה, וכמות האילתורים שנדרשו כדי שהוא יקרה בזמן קצר כל כך, לא הצליחו לפגום בחשיבותה של הכרזת המדינה. בסופו של דבר כמה שהטקס היה מהיר כך הוא היה מרגש, והוא סימל התחלה חדשה במובנים רבים – כמו למשל מוסדות חדשים (הרדיו לדוגמא) שקמו למדינה הצעירה ויאפיינו אותה עוד שנים רבות.

ותחי מדינת ישראל!

כששלמה ארצי שר על ניקיון ו"אמקור" זכתה בגביע

מנהג הניקיון בחג הפסח אומנם נעוץ עמוק במסורת היהודית של ביעור החמץ. אבל לפעמים, המסורת היא רק תירוץ להתחדשות חיצונית ופנימית וערים, שכונות ומוסדות לא היססו להשתמש בה. והיו גם פרסים!

תן ידך לנקיון עירך! - מבצע אביב לנקיון בעיר. מקור: עיריית תל אביב

"צַלַּחַת סְדוּקָה, קֻמְקוּם וְקַנְקַן,
תְּמוּנָה מְחוּקָה, בְּדִיחָה עִם זָקָן,
תַּנּוּר שֶׁחִמֵּם בְּעִקָּר אֶת עַצְמוֹ,
וְסֵפֶר אֶחָד, שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמו".

"ניקיון" יסודי אינו שיר לאגרנים וייתכן שגם לא לעצלנים.

הוא מעודד אנשים להיפטר מהחפצים הישנים שלהם, לנקות ולסדר וגם לזנוח הרגלים ישנים ואכזבות מרות. זהו אומנם שיר לפסח אבל נסו לשאוב ממנו השראה בכל יום אחר, זה עובד.

שירה של לאה נאור נכתב עבור תוכנית ששודרה בערוץ הראשון באמצע שנות ה-70 וביקשה להפוך את חגי ישראל לעדכניים ונגישים יותר עבור הקהל הצעיר, שהתרחק מן המסורת לטובת פיתויי המדינה שהלכה והתבססה.

נסו לדמיין: במקום "הזמר במסכה" בהשתתפות סלבריטאים חצי אלמוניים, חבורה של זמרים וזמרות שרים על פסח, פורים וחנוכה. ואיזה זמרים וזמרות! את "ניקיון יסודי" ביצעו שלמה ארצי, אושיק לוי וחבורת "שוקולד מנטה מסטיק" (ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין).

"אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים נִקָּיוֹן יְסוֹדִי
קִירוֹת, חַלּוֹנוֹת, לְבָבוֹת וּבְגָדִים.
סַבּוֹן וּמִבְרֶשֶׁת,
מַטְלִית מְשֻמֶּשֶׁת,
וּדְלִי, מַטְאֲטֵא וּמַקֵּל וְצִנוֹר
וּמִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיָבוֹא לַעֲזוֹר".

רבים אכן באו לעזור.

ראשי היישוב והערים נהגו לעודד מבצעי ניקיון, בעיקר לקראת בוא האביב וחג הפסח. עם התחממות מזג האוויר ולבלוב הפרחים ניסו בערים לגייס את הקהילה לטובת ניקיון הרחובות ולעיתים אף הציעו פרס תמורת זאת. שורשי הבקשה היתה אולי נעוצה במושג ביעור החמץ שבמסורת היהודית אך היא הפכה גם למנהג חילוני, שמוטב היה אם היינו מקיימים אותו בכל עת.

כך, למשל, יצאה עיריית תל אביב בשנת 1968 למבצע ניקיון נושא פרסים: "ועדת שופטים תבקר בחדרי המדרגות ובחצרות והמצטיינים בנקיונם יקבלו פרסים".

מבצע ניקיון עם בוא האביב, 1968. מקור: עיריית תל אביב

לא לגמרי ברור מי היו המנקים המצטיינים במקרה הזה אבל המבצע לא היה חד-פעמי ולא הוגבל רק לאביב ולחג הפסח. שלוש שנים קודם לכן יצאה עיריית תל אביב ב"מבצע נקיון יסודי" שבו השתתפו חברות מרכזיות במשק.

מבצע נקיון יסודי בתל אביב, 1965

הזוכה היתה חברת "אמקור" שלה הוענק גביע בטקס שהתקיים בגני התערוכה, לא פחות.

"הצופה". 11 באוגוסט, 1965

יוזמות ותחרויות דומות תועדו בערים נוספות, כמו רמת גן, יפו ואפילו בשכונה ח' באשדוד שבה גרתי בתחילת שנות התשעים. מיותר לציין שהבניין שבו התגוררתי זכה בפרס, בין היתר בגלל היוזמות הנפלאות המבורכות של ועד הבית לשתילת עציצים ובניית ספסל. "בניין 1963 תמיד בראש!" הייתה הסיסמה שלנו. ועד הבית היה אבא שלי.