כששלמה ארצי שר על ניקיון ו"אמקור" זכתה בגביע

מנהג הניקיון בחג הפסח אומנם נעוץ עמוק במסורת היהודית של ביעור החמץ. אבל לפעמים, המסורת היא רק תירוץ להתחדשות חיצונית ופנימית וערים, שכונות ומוסדות לא היססו להשתמש בה. והיו גם פרסים!

תן ידך לנקיון עירך! - מבצע אביב לנקיון בעיר. מקור: עיריית תל אביב

"צַלַּחַת סְדוּקָה, קֻמְקוּם וְקַנְקַן,
תְּמוּנָה מְחוּקָה, בְּדִיחָה עִם זָקָן,
תַּנּוּר שֶׁחִמֵּם בְּעִקָּר אֶת עַצְמוֹ,
וְסֵפֶר אֶחָד, שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמו".

"ניקיון" יסודי אינו שיר לאגרנים וייתכן שגם לא לעצלנים.

הוא מעודד אנשים להיפטר מהחפצים הישנים שלהם, לנקות ולסדר וגם לזנוח הרגלים ישנים ואכזבות מרות. זהו אומנם שיר לפסח אבל נסו לשאוב ממנו השראה בכל יום אחר, זה עובד.

שירה של לאה נאור נכתב עבור תוכנית ששודרה בערוץ הראשון באמצע שנות ה-70 וביקשה להפוך את חגי ישראל לעדכניים ונגישים יותר עבור הקהל הצעיר, שהתרחק מן המסורת לטובת פיתויי המדינה שהלכה והתבססה.

נסו לדמיין: במקום "הזמר במסכה" בהשתתפות סלבריטאים חצי אלמוניים, חבורה של זמרים וזמרות שרים על פסח, פורים וחנוכה. ואיזה זמרים וזמרות! את "ניקיון יסודי" ביצעו שלמה ארצי, אושיק לוי וחבורת "שוקולד מנטה מסטיק" (ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין).

"אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים נִקָּיוֹן יְסוֹדִי
קִירוֹת, חַלּוֹנוֹת, לְבָבוֹת וּבְגָדִים.
סַבּוֹן וּמִבְרֶשֶׁת,
מַטְלִית מְשֻמֶּשֶׁת,
וּדְלִי, מַטְאֲטֵא וּמַקֵּל וְצִנוֹר
וּמִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיָבוֹא לַעֲזוֹר".

רבים אכן באו לעזור.

ראשי היישוב והערים נהגו לעודד מבצעי ניקיון, בעיקר לקראת בוא האביב וחג הפסח. עם התחממות מזג האוויר ולבלוב הפרחים ניסו בערים לגייס את הקהילה לטובת ניקיון הרחובות ולעיתים אף הציעו פרס תמורת זאת. שורשי הבקשה היתה אולי נעוצה במושג ביעור החמץ שבמסורת היהודית אך היא הפכה גם למנהג חילוני, שמוטב היה אם היינו מקיימים אותו בכל עת.

כך, למשל, יצאה עיריית תל אביב בשנת 1968 למבצע ניקיון נושא פרסים: "ועדת שופטים תבקר בחדרי המדרגות ובחצרות והמצטיינים בנקיונם יקבלו פרסים".

מבצע ניקיון עם בוא האביב, 1968. מקור: עיריית תל אביב

לא לגמרי ברור מי היו המנקים המצטיינים במקרה הזה אבל המבצע לא היה חד-פעמי ולא הוגבל רק לאביב ולחג הפסח. שלוש שנים קודם לכן יצאה עיריית תל אביב ב"מבצע נקיון יסודי" שבו השתתפו חברות מרכזיות במשק.

מבצע נקיון יסודי בתל אביב, 1965

הזוכה היתה חברת "אמקור" שלה הוענק גביע בטקס שהתקיים בגני התערוכה, לא פחות.

"הצופה". 11 באוגוסט, 1965

יוזמות ותחרויות דומות תועדו בערים נוספות, כמו רמת גן, יפו ואפילו בשכונה ח' באשדוד שבה גרתי בתחילת שנות התשעים. מיותר לציין שהבניין שבו התגוררתי זכה בפרס, בין היתר בגלל היוזמות הנפלאות המבורכות של ועד הבית לשתילת עציצים ובניית ספסל. "בניין 1963 תמיד בראש!" הייתה הסיסמה שלנו. ועד הבית היה אבא שלי.

אם תחפצו אין זו אגדה?

המשפט האלמותי של בנימין זאב הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" כמעט אבד בתרגום לעברית

הרצל משקיף ממרפסת מלון שלושת המלכים בבזל שבשווייץ, בעת הקונגרס הציוני החמישי. תרס"ב, 1901. צילם: אפרים משה ליליין

אם תשאלו אדם ממוצע מה הוא יודע על הרצל, הוא כנראה יזרוק את צמד המילים "חוזה המדינה", וימלמל משהו על מרפסת וזקן. אבל אין ספק שהסלוגן שהפך את הרצל למלך היהודים היה "אם תרצו אין זו אגדה". זה קליט. זה קולע. זה להיט. אבל האמת היא שכמעט נפלנו עם ביטויים הרבה פחות טובים.

נתחיל בזה, שהמשפט המקורי בכלל נכתב בגרמנית:

Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen

התרגום המילולי הוא באמת מה שהתקבע לנו בסופו של דבר:

אם (אתם) תרצו, אין זו אגדה

את המשפט בגרמנית כתב בנימין זאב הרצל בשער ספרו האוטופי על "אלטנוילנד":

כריכת 'אלטנוילנד' בכתב ידו של הרצל, באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

המשפט המפורסם שנכתב על עטיפת כתב היד של הספר, דהה עם השנים. כתב היד טופל לאחרונה במעבדת השימור של הארכיון הציוני, כדי להבטיח את שימורו לדורות.

והנה, הכיתוב המפורסם הועתק גם לשער המודפס של הספר בגרמנית שיצא לאור בלייפציג בשנת 1902.

ההדפסה הראשונה של הספר. לייפציג, 1902

אבל מה קרה בתרגום לעברית?

היה זה נחום סוקולוב שתרגם את "אלטנוילנד" (שמילולית משמעו "ארץ ישנה-חדשה") לתל-אביב. ללא ספק מדובר בתרגום גאוני, שמאוחר יותר גם שימש לשמה של העיר העברית ללא הפסקה. אבל דווקא בתרגום של הפתגם המפורסם, סוקולוב קצת פחות הצליח:

שער "אלטנוילנד" בתרגום נחום סוקולוב לעברית

קראתם נכון! בתרגום לעברית של הספר, סוקלוב החליט לתרגם את המשפט כך:

אם תחפצו אין זו אגדה

תרגום הרבה פחות קליט…

כמה שנים אחר כך מצאנו גם את הפריט הזה: דיוקן של חוזה המדינה עם הכיתוב:

אם חפצים אתם – אין זו אגדה!

אבל כאמור בתחרות הזו היה רק מנצח אחד:

אם תרצו אין זו אגדה.

ופריטים רבים הציגו בגאווה את דיוקנו של הרצל עם התרגום הקליט.

הנה חוזה המדינה מככב בכריכת אלבום התמונות, מבית בצלאל, ירושלים.

ואפילו חברת הסיגריות "מספרו" רכבה על הגל והוציאה את הדיוקן הזה:

רק חסרה לחוזה המדינה סיגריה בפה כדי להשלים את הפרסומת…

ולסיום, נזכיר שלמשפט "אם תרצו אין זו אגדה" יש למעשה המשך. בסוף "אלטנוילנד" סוגר הרצל מעגל וכותב:

ואם לא תרצו, אז הנה הדבר אשר ספרתי לכם הוא אגדה, ונשאר רק אגדה.

"לזמר הקופץ אריק": ההקדשות האישיות של חיים חפר נחשפות

כשגדול הפזמונאים של דור תש"ח מאגד את פזמוניו המוכרים והחשובים ביותר בספר אחד, הוא נאלץ לחבר להם הקדשות חמות לכל חבריו ומכריו, הקולגות שעבד עימם והיוצרים שהעריץ וראה את עצמו כממשיכם

חיים חפר ברקע ההקדשות לספרו ששלח לחבריו. התמונה של חיים חפר לקוחה מתוך לשכת העיתונות המרכזית, מחלקת צילומים, D381-088.

בשנת 1961 יצא לאור הספר "מילים למנגינות" של חיים חפר. בכרך נפלא וקטן ממדים זה, שמעוטר בציורים משובבי לב פרי מכחולו של המאייר אריה נבון, צורפו יחדיו 50 פזמונים שאת מילותיהם חיבר חיים חפר – מתוך המאתיים שחיבר בשנות הארבעים של המאה ה-20, שנות הפלמ"ח והצ'יזבטרון. העשור שיש שיכתירו כעשור הפורה ביותר בחייו של הפזמונאי.

לרגל צאת ספר הפזמונים השני שלו, התבקש אחד מחשובי הפזמונאים של הדור, המנהל האומנותי של הצ'יזבטרון והאיש שחיבר כל כך הרבה פזמונים אהובים ומוכרים, להסביר בריאיון לעיתון דבר את שם הספר. כדרכו, סיפק חפר תשובה ישירה ולא מתחכמת עבור העיתונאי מיכאל אוהד: "אני אוהב לעבוד לפי מנגינה קיימת. ברגע שאני שומע מנגינה – אני יודע את מצב הרוח. אם תרצה, תשווה את עבודתי לצייר העובד בתוך מסגרת מוכנה: הוא יודע באילו פרופורציות עליו לצייר ראש ורגל".

כתבתו של מיכאל אוהד בעיתון דבר התפרסמה בגיליון העשירי בנובמבר 1961

חפר, כפי שניתן להבין מתשובה זאת, היה יוצר המרבה בשיתופי פעולה, ועל כל אחד מחמישים הפזמונים שהופיעו ב"מילים למנגינות" הוסיף את שם המלחין או המלחינה שאת מנגינותיהם הלחין, את המבצע או המבצעת של השיר ואת הכותבים שאיתם חיבר את מילות השיר במקרה שהיו כאלה. לרבים מפזמוניו, אגב, הייתה לא רק מנגינה שלה ציוות חפר מילים חדשות, אלא אף מילים וביצוע קודמים. חפר החליט לכתוב על פי המנגינה הקיימת שיר חדש.

קחו לדוגמה את שירו המפורסם של חפר "אנו כיתת סיירים", שביצעה במקור להקת הנח"ל ולאחר מכן גם להקת התרנגולים. על הלחן (והמילים המקוריות) חתום אחד מגדולי הזמרים-כותבים של צרפת, סרז' גינסבורג. השיר המקורי סיפר את סיפורו של כרטיסן במטרו של פריז. חפר שינה את זהות הצרפתי העמל לחורר חורים בכרטיסי הנוסעים בחברי כיתת סיירים פלמח"ית ש"הולכים בוואדיות ובהרים".

באותו ריאיון לעיתון דבר הסביר חפר את היתרון הבולט שבעבודת הצוות. מלבד הטמפרמנט השיתופי שבו התברך, היו לשיתופי הפעולה הרבים שלו צד פרקטי יותר: "עבודת צוות חוסכת זמן. אתה מקבל תגובות בו-במקום. אומר לי דן (דן בן אמוץ – ח.מ.). או שאומרת לי נעמי (נעמי פולני – ח.מ.): 'שמע, הפעם לא קלטת למטרה' – ואני מוכן לקבל את הדין".

כדי לחזור ולשחזר את העבודה על פזמוניו המוכרים יוכלו המתעניינים לקרוא בשני ספרים. בראשון, "חיים חפר מספר ומזמר: השירים הנבחרים ומה שמאחוריהם" (הוצאת זמורה-ביתן, 2004), אפשר למצוא את הסיפורים מאחורי השירים במילותיו של חפר עצמו. השני הוא הביוגרפיה המפורטת והמעמיקה שהקדיש לו מוטי זעירא (הוצאת כתר, שנת 2021). בכתבה זאת בחרנו להציץ ישירות לארכיונו של חפר, השמור בספרייה הלאומית, לא אל הסיפור מאחורי השירים, אלא אל הדרך שבה בחר חפר לחגוג ולשתף את חבריו הרבים.

אם כך, ראוי שנשאל: מה קורה כשאיש שמכיר ומוקיר אנשים כה רבים (והם אותו בחזרה) מוציא ספר שני החוגג את שיתופי הפעולה שלו? הוא מוכרח להקדיש עותקים רבים לחבריו. כאן נכנס לתמונה תיק ארכיון מבדר במיוחד שמצאנו בארכיונו של חפר המנוח. זהו תיק ההקדשות לחברים, או  אם נדייק – תיק הטיוטות להקדשות לחברים.

את העותקים המוקדשים לחבריו מסר חפר לפני שנים רבות. אצלו שמר את הדפים שבהם החל לחבר את ההקדשות.

הנדיבות והאדיבות של חפר מוצגים לראווה בהקדשות פרטיות אלו. לנעמי פולני כתב "שהרבה משלך יש בספר הזה – בידידות", ולדן בן אמוץ: "לדן שותפי לחצי חיים – שהרבה הרבה משלך יש בין השורות ובתוכן – בידידות תמיד".

 

היו הקדשות פשוטות יותר, אך חמות לא פחות. למשל זאת שהקדיש חפר לפשה, הוא האמרגן והמפיק האגדי אברהם דשא (פשנל), ובה כתב פשוט: I Love You.

 

והיו גם תודות על דברים טריוואלים יותר. לאידה ולאהרן מגד הודה חפר "על האירוח ב-23.1.58 ועל זה שלא שמתם לב כששפכתי כוס תה לא בכוונה".

וגם לפחות הקדשה מסקרנת אחת, לסופר בנימין תמוז: "בלחיצת יד, הרמת גבה וחיוך מוזר – שלך בידידות".

חפר לא שכח כמובן להקדיש עותקים מספרו למבצעים ולמבצעות שעימם עבד וקיווה להמשיך לעבוד. ליוסי בנאי כתב: "בחרוזי תודה ובתקווה לעבודה משותפת". ליונה עטרי, בה ראה עילוי, קרא בהקדשה "נסיכת הפזמון הישראלי", והוסיף "ממעריץ וחבר". ולשחקן ולבמאי שמואל בונים כתב: "ידידי לשירים ולרעיונות – העמדתך האיתנה היא שנתנה לי ספר זה – בחיבוק אדירים – שלך תמיד".

אחת ההקדשות היפות שחיבר הייתה לזמר צעיר ומתחיל בשם אריק איינשטיין, שהתברך כך נראה באנרגיה אדירה. וכך כתב לו חפר:

היו לו גם מילים חמות למלחינות ולמלחינים שעבד עימם. למשה וילנסקי קרא שותף וידיד. למאיר נוי איחל שימשיכו את שיתוף הפעולה. ולסשה ארגוב "שעושה מן המילים שירים".

אך מרגשים במיוחד הם הרמזים שפיזר חפר בהקדשות למשוררים ולפזמונאים שהעריך. אלו רמזים למקום שבו מיקם את עצמו בתוך התרבות הישראלית. חפר ראה את עצמו כחולייה (הפעם לא חולייה צבאית דווקא) בתוך שרשרת ארוכה של יוצרי ומחדשי הספרות והשירה העברית, חלק ממסורת ותרבות שקורמים עור וגידים בעבר הקרוב ובהווה.

למשורר והפזמונאי יחיאל מוהר הוא צירף תקווה שיזכה "בתקווה להתראות על אצטבת סופרים אחת".

לאברהם שלונסקי: "מורה ואב אשר בשדהו חרזתי כשור וכחמור במינור ובמז'ור – באהבה".

למשורר יעקב אורלנד: "אשר הדים מתוך שיריו שלו הולידו כאן שורות שלמות – בידידות".

לפי הקדשות אלו, נראה שלנתן אלתרמן הרגיש חפר שהוא חב את החוב הרב ביותר, ועם יצירתו רצה להיות הכי מזוהה. וכך כתב לו: "החוט אשר עליו תלויים חרוזים אלה – שלך הוא – אוהבך ומוקירך".

ואולי העובדה שהספר, שיצא בעצת ובדחיפת המו"ל עמיקם גורביץ, רק בשנות השישים, כמעט 20 שנה מכתיבת הפזמונים עצמם, איפשר לחפר מרחק וגעגוע, וגם להגיע להבנה שהוא חלק ממכלול גדול ועשיר. ההקדשות שחיבר לחברותיו וחבריו, וכל שותפיו לדרך בהחלט מעידות על כך.

אחת ולתמיד: מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה?

מיום ראשון ועד מוצאי שבת עמלנו, פשפשנו ולבסוף מצאנו את הסיבה האמיתית לפסים של הזברה האהובה משירו של ע. הלל

מתוך חוברת מס' 3 של ספרית "חלון" - "למה לובשת הזברה פיג'מה". איורים: שושנה הימן

מי יודע מדוע ולמה
לובשת הזברה פיג'מה?

אז למה הזברה לובשת פיג'מה? כותב השיר, ע. הלל (הלל עומר) מנמק ומספר בשישה בתים את הסיבות לכך. ולכבוד השיר המקסים כל כך, הנה שש עובדות על השיר, ועוד סיבה נוספת ללבושה המיוחד של הזברה שמתחבאת בסוף הכתבה.

ע. הלל בשנת 1949

יום א': הטיוטה של ע. הלל

כי בבוקר יום א'
הזברה קמה
פשטה את הפיג'מה
לבשה מן הסתם
מכנסיים וחולצה
אך מיד היא הרגישה
שאין היא מרוצה
מיהרה ולבשה פיג'מה

איזה כיף שארכיון ע. הלל נגיש דיגיטלית בספרייה הלאומית דרך מכון גנזים? כך נמצאה די בקלות הטיוטה המקורית כפי שהקליד אותה ע. הלל:

פתיחת השיר כפי שהקליד אותה ע. הלל. ארכיון הלל עומר, מכון גנזים

יום ב': הפרסומים הראשונים של השיר

בבוקר יום ב'
הזברה קמה
פשטה את הפיג'מה
לבשה בשמחה
את בגדי ההתעמלות
אך אוי דבקה בה
מחלת העצלות
מיהרה ולבשה פיג'מה

את הפרסום הראשון של השיר מצאנו, איך לא, בעיתוני הילדים. כמו הרבה מאוד קלאסיקות ילדים אחרות, השיר הזה פורסם לראשונה ב"דבר לילדים", אי שם ב-23 בדצמבר 1958. והנה הוא לפניכם:

קצת אחר כך, פורסם השיר בחוברת מס' 3 של ספריית "חלון" שנתנה הצצה לקלאסיקות ילדות, עם האיורים המשגעים של הפסלת והמאיירת שושנה הימן.

העמוד הפותח של השיר בחוברת של ספרית "חלון"
והנה הזברה שלנו בשמלת מלמלה

יום ג': מי יודע מדוע ולמה לובשת הדוכיפת חליפת שבת?

בבוקר יום ג'
הזברה קמה
פשטה את הפיג'מה
טרחה וטרחה
ומדדה לה סרבל
אך היה זה בגד
חם ומסורבל
מיהרה ולבשה פיג'מה

בזכות הבלוג של ארכיון גנזים גילינו עוד פרט מעניין. חשבתם שזברה עם פיג'מה זה מוזר? אז מה תגידו על הדוכיפת שהתעקשה ללבוש חליפת שבת?

מסתבר שהסופר, המשורר והמתרגם מנחם זלמן וולפובסקי, כתב שיר ילדים בשם "מעשה בדוכיפת שלבשה בגדי שבת" (השיר התפרסם בדבר ילדים ב-15/07/1937).

"מעשה בדוכיפת שלבשה בגדי שבת". ארכיון גנזים

האם ע. הלל הושפע מהשיר הנ"ל? האם קרא אותו בעצמו כילד בן 11 ב"דבר ילדים"? אין לדעת.

 

יום ד': בול בפוני (של הזברה)

בבוקר יום ד'
הזברה קמה
פשטה את הפיג'מה
לבשה בשמחה בגד ים
אך אוי ואבוי
היא קיבלה מחלת ים
מיהרה ולבשה פיג'מה

ואיך יודעים ששיר הוא להיט? כאשר השירות הבולאי של דואר ישראל מנפיק לכבוד השיר, לא בול אחד, אלא שניים!

בול אחד הונפק בשנת 1984 לכבודו של השיר, באיור של אלונה פרנקל (זו מ"סיר הסירים"):

מכתב שמצאנו בארכיון חושף כמה התרגש ע. הלל מהמחווה.

ארכיון הלל עומר, מכון גנזים

ובשנת 2013 יצא בול חדש כמחווה לשיר, הפעם בעיצובו של ראנת אבודרהם דדון

יום ה': כמה מילים על הלחן

בבוקר יום ה'
הזברה קמה
פשטה את הפיג'מה
עמדה ומדדה לה שמלת מלמללה
אך מיד ובטרם
בטרם התרגלה לה
מיהרה ולבשה פיג'מה

המלחין האגדי דובי זלצר מספר:

"בשנת 1956-7 החליטה חברת התקליטים קולומביה (סי.בי.אס) בניו יורק, להקליט תקליט שירי ילדים של גאולה גיל, בעברית. בתקליט היו שירים מתוך מחזות זמר אמריקאים, שירים ישראלים וכמו בכל תקליט חדש של גאולה, היו שני שירים חדשים שאני כתבתי במיוחד.

"במקרה פגשתי בניו יורק את המשורר ע. הלל (שאחי אסף ז"ל היה איתו באותה כיתה בקיבוץ משמר העמק, ואביו חתולי היה מורה למוסיקה באותו בית הספר). שאלו את הלל אם יש לו להציע מילים עבור אותו תקליט. הוא הציע לי את 'הזברה' ואת 'שתי חברות', שהולחנו ונכנסו לתקליט".

השיר נכנס למצעד הפזמונים למרות היותו שיר ילדים ושנים אחר כך הפך מחדש ללהיט, בביצוע להקת משינה.

יום ו' עד מוצאי שבת: אז… למה לובשת הזברה פיג'מה?

בערב שבת
הזברה קמה
אך בטרם פשטה את הפיג'מה
ישבה וחשבה
אם כדאי ליום אחד בלבד
לטרוח וללבוש את שמלת השבת

ישבה וחשבה וחשבה וחשבה
וחשבה עד מוצאי שבת

אם כל הנימוקים עד כה לא שכנעו אתכם, אז הנה מצאנו את הסיבה האמיתית והנחרצת של ע. הלל לדילמת הזברה והפיג'מה. שימו לב לכותרת שבחר ע. הלל לקובץ שירי הילדים שהוא הקליד (ובהם גם שיר הפיג'מה):

למה לזברה יש פסים? היא ניסתה משבצות אבל זה לא התאים.

ומאז איש אינו שואל מדוע ולמה
לובשת הזברה פיג'מה.

 

ארכיון הלל עומר זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר), משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך, חטיבת היודאיקה בספריית הרווארד והספרייה הלאומית של ישראל