חינוך ילדות ונערות יהודיות במזרח אירופה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה היה ברובו מוזנח. מצד אחד, אנחנו מדמיינים סבתא – שיודעת להתפלל ולקרוא ב'צאנה וראנה' בשבתות. מנגד, ישנם תיאורים של נשים אנאלפביתיות, אשר ישבו בבית הכנסת ועקבו אחר אישה אחרת שהנחתה אותן כיצד להתפלל.
מעמדן וחינוכן של נשים יהודיות היה קשור באופן הדוק למבנה החברתי. על חינוך נשים היו מגבלות הלכתיות, אך לא פחות מכך, מגבלות מגבלות חמורות שהטילה המדינה, במיוחד ברוסיה. כפי שמציין החוקר אברהם גרינבויים, שארכיונו שמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, השלטון נקט בגישה חמורה כלפי פתיחת 'חדרים' לבנות.
גם כאשר החוק אפשר פתיחת חדר לבנים תמורת תשלום של שלושה רובל לשנה, פקידי הצאר בחרו בפרשנות שמרנית במיוחד. לפי האופן שבו הם פירשו את החוק, רק מלמד גבר יכול לפתוח חדר, ורק לילדים זכרים. במקרים שבהם כן הוגשו בקשות לפתיחת חדרים לבנות, אלו לרוב נדחו. באחד התזכירים מציין הפקיד הרוסי כי הוא הסתמך על פרשנות ל"שולחן ערוך" שניתנה לו, ככל הנראה, על ידי יהודי דתי או מומר, ממנו הסיק כי הדת היהודית אוסרת במפורש על בנות ללמוד.
ובכל זאת, חדרים לבנות התקיימו.
כך למשל מספרת פאולינה ונגרוב על מוסד כזה שבו למדה. והסופרת והמחנכת אסתר רוזנטל שניידרמן מתארת בספרה "נפתולי דרכים" תיאור של חדר שניהלה אישה בצ'נסטוחוב בראשית המאה ה-20.
לעיתים, גם כאשר הותר הדבר, הוצבו מגבלות נוספות: למשל, בפולין, אחת הנשים הבודדות שקיבלה רישיון לפתיחת חדר לבנות, הייתה פסה גוטמכר. במכתבים שהציגה מאת אחד הרבנים הוא העיד על כישוריה 'ללמד את השפה היהודית' אך בניגוד לעמיתיה הגברים הרישיון הרשמי לא הותיר לה את הוראת 'הדת היהודית'. יתרה מזו ברישיון נקבע שהיא הייתה צריכה ללמד גם רוסית ולא יכלה לקבל יותר מ-24 תלמידות.
באופן מפתיע, בעוד שהיו מכשולים על פתיחת חדרים לבנות, הממשלה קצת פחות הקפידה על בנות שנכחו בחדרים של בנים. כך התפתחה תופעה מוזרה בנות שלמדו ב'חדר' לבנים. השחקנית בסי תומשובסקי סיפרה שבילדותה הובלה על כתפיו של עוזר המלמד לחיידר, ומי שהייתה לימים מהפכנית קומוניסטית, אוה ברוידו כתבה בביוגרפיה שלה שעזבה את החדר בגלל התנהגות הבלתי נסבלת של הבנים שהציקו לה.
חיה ויצמן (אחותו של נשיא מדינת ישראל הראשון) למדה חומש ועברית ב'חיידר' של בנים. וסיפורים דומים סופרו על ידי אסתר שכטר מלומז'ה שבפולין. במסמך שמצא פרופסור גרינבויים ז"ל וסרוק בארכיון העם היהודי, מתואר הליך סגירה של 'חדר' שהתגלה שלמדו בו בנות. על פי המסמך, המלמד, שיא פכטר, ביקש רחמים והסביר שהוא עני וזקן ולא ידע שיש איסור, ואף לימד את הבנות והבנים בשעות נפרדות. לצערנו מהמסמך לא ברור מה עלה בגורל החיידר והמלמד.
אז איזה חיידר זה היה?
בשנת 1942 YIVO [ייוו"א – המכון למחקר יהודי – Institute for Jewish Research- ח.נ] הכריזה על תחרות על כתיבת אוטוביוגרפיות ליהודי אמריקה. כ-221 כותבים שלחו את האוטוביוגרפיה שלהם שעסקה בנושא "מדוע עזבתי את אירופה ומה השגתי באמריקה". 174 מהאוטוביוגרפיות נכתבו על ידי גברים ורק 47 על ידי נשים. בין יתר הדגשים, מארגני התחרות ביקשו לשמוע על החינוך של הכותבות והכותבים. הנשים תיארו מסגרות חינוכיות שונות, כמו לימוד בבית, מורים פרטיים ושוליות. ארבע מהכותבות – מארי וויסמן, מרים רוזן, רוז באילה ורוז שוננפלד- כתבו שהלכו ל'חיידר'. אף אחת מהן לא תיארה את החוויה כחוויה חריגה, ואף אחת מהן לא סיפרה האם זה היה 'חיידר' של בנים או אולי 'חיידר' לבנות.
קשה לדעת האם מרבית הבנות היהודיות במזרח אירופה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה עברו הכשרה חינוכית מסודרות ואיזה. האם הם למדו בבית? האם למדו אותן מורים פרטיים? האם הם נדונו ברובן להעדר השכלה אנאלפבתיות, והאם הבנות שלמדו ב "חיידר" למדו ב "חיידר" לבנים שבו ישבו גם בנות? או שמא התקיימה ברקע רשת נסתרת של "חדרים נשיים"?
כנראה שלא נדע לעולם את מלוא התמונה. ועדיין העדויות הללו משקפות לא רק את המורכבות של עולמן החינוכי של בנות יהודיות במזרח אירופה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה אלא גם את הנחישות. בצל האיסורים החברתיים, החוקיים, והקשיים הפרקטיים, היו הורים שהיו נחושים ללמד את בנותיהן ולחנך אותן והיו בנות שמצאו לעצמן מקום ללמוד, לקרוא ולהבין. גם כאשר דלתות נסגרו בפני בנות, הן מצאו דרכים ללמוד, לדעת ולהשתייך לעולם התורה והתרבות. במחתרת, בצל החוק, או בשולי החברה – נרשם דף נוסף בהיסטוריה היהודית: דף של סקרנות, של רצון ושל עמידה נשית עיקשת מול מגבלות הזמן והחברה.
