בשלהי דצמבר 1954, התקבלה במשרד הרווחה בקשה חריגה: הכוכבת הבינלאומית ג'וזפין בייקר, אחת הכוכבות הגדולות בעולם אז, מבקשת לאמץ ילד יהודי-ישראלי ולצרפו לשבט "הקשת בענן" שהקימה – ניסוי חברתי מרתק שבמסגרתו ביקשה לאמץ ילדים מכל הדתות והתרבויות ב"רוח השלום והאחווה בין העמים", כדי להוכיח שבני אדם יכולים לחיות בהרמוניה. לבייקר היו אז כבר 5 ילדים מאומצים, ומבחינתה, משפחה שביקשה לייצג את העולם כולו לא יכלה להיות שלמה בלי ילד או ילדה יהודים.
שר הדתות דאז, משה שפירא, דחה את בקשתה מכל וכל. בהודעה שפרסם המשרד בדבר הדחייה הוסבר כי "המשרד אינו יכול להרשות לעצמו שילד יהודי ייפרד מישראל בשעה שכל המאמצים נעשים להביא ילדים יהודים לארץ."
הסירוב של מדינת ישראל לבקשתה לא עצר את בייקר מלצרף ילד יהודי לשבט "הקשת בענן". זמן מה לאחר מכן, בייקר אימצה ילד יהודי ממערכת החינוך הצרפתית, קראה לילד Moise – הגרסה הצרפתית למשה – וגידלה את הילד כיהודי לכל דבר. כדי להבטיח שהילד ידע את המורשת היהודית שלו, בייקר דאגה שבנה ילמד עברית ותורה, ואף שכרה גם שף פרטי שידאג תמיד לאוכל כשר לילד.
אבל הקשר של בייקר עם ישראל והיהדות לא התחיל עם בקשת האימוץ החריגה, אלא הרבה לפני כן, ונמשך גם הרבה אחרי שישראל סירבה לבקשתה.
חיים מוקדמים
ג'וזפין בייקר נולדה לרקע צנוע במיוחד.
היא נולדה ב-3 ביוני 1906, בסנט לואיס מיזורי, לאם יחידנית ענייה ממוצא אפרו-אמריקאי וילידי-אמריקאי, וכבר בגיל 8 נאלצה לצאת ולסייע בפרנסת המשפחה. ב-1919 היא התקבלה ללהקת ריקוד, וחייה השתנו. לראשונה בחייה יצאה למסע הופעות ברחבי ארצות הברית. במקור התקבלה בייקר כזמרת ורקדנית גיבוי, אך הכריזמה והשאפתנות שלה הפכו אותה בסופו של דבר לכוכבת הגדולה של הלהקה.
לאחר מכן היא עברה להארלם, שהייתה אז בעיצומה של פריחה תרבותית. גם שם בהארלם השוקקת, בייקר הפכה מהר מאוד לאחת הכוכבות הגדולות. ב-1925 היא החליטה לעבור לפריז, שהייתה אז מוקד תרבותי עולמי – וגם שבה לא היו חוקי הפרדה גזעיים כמו בארה"ב.
בפריז גילתה בייקר שאולי באופן רשמי אין הפרדה גזעית בצרפת, אך גזענות ודעות קדומות יש גם יש. צרפת ראתה באנשים שחורים כ"אקזוטים", והצרפתים, בין היתר בגלל הקולוניאליזם, היו מצויים אז בעיצומה של פטישיזציה תרבותית לכל מה ש"אקזוטי".
בייקר חיבקה את הפטישיזציה התרבותית הזו עד תום – והפכה אותה למנגנון משומן לעשיית כסף. על אף שהייתה אמריקאית שמעולם לא דרכה ביבשת אפריקה, היא חיבקה בשתי ידיים את התדמית של ה"אפריקאית האקזוטית". היא העלתה מופע ריקוד שנקרא ״הריקוד הפראי״, שבמרכזו עמד ׳ריקוד הבננה׳ שפיתחה: בייקר עמדה עם חצאית שהורכבה מ-16 בננות מפלסטיק ונענעה את האגן. המופע סחף את הצרפתים, היא הפכה לכוכבת ענק, יצאה לסיבובי הופעות בינלאומיים – ובסוף שנות ה-20 וה-30 הייתה לאומנית שמרוויחה הכי הרבה כסף בצרפת.
מעבר למופע הריקודים, היא הקליטה גם שירים, השתתפה בסרטים, והשתמשה בשמה ובתדמיתה בצורה שמזכירה משפיעניות בנות ימינו: היא השיקה מגוון מוצרים שנשאו את שמה, כמו קו מוצרי קוסמטיקה וטיפוח שיער, שכללו גם מוצר לצביעת העור כך שיהיה בגוון כהה יותר.
בייקר מעולם לא הסתירה את הכסף הרב שהרוויחה וניהלה אורח חיים ראוותני למדי. היא רכשה לעצמה אחוזה מפוארת בלה-מילנד בדורדון שבדרום צרפת, שם בין היתר היא גם הקימה לעצמה גן חיות פרטי. היא גם העבירה חלק ממשפחתה מסנט לואיס לגור איתה באחוזה, והייתה מבין הראשונות לאמץ מגוון טכנולוגיות שיקלו על חייה, כמו מטוס פרטי.
כשבייקר הציעה לחיילים נאצים כוס ברנדי
אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה. בניגוד לאמריקאים רבים אחרים שהתגוררו אז בצרפת, שהעדיפו לחזור לארצות הברית לאחר הפלישה הגרמנית, בייקר החליטה להתגייס לצבא הצרפתי.
היא יצרה קשר עם סוכן המודיעין הצרפתי זָ'אק אַבְּטֵיי (Jacques Abtey), ואמרה לו:
"צרפת הפכה אותי למה שאני היום, ואני מוכנה להקריב את חיי למען צרפת. קפטן, אתה יכול לעשות בי כרצונך, למען צרפת". אחרי המלחמה סיפר אבטיי שחשב שבייקר צוחקת עליו, אבל מרגע שהבהירה לו שהיא רצינית – הוא הבין איזה אוצר נמצא בידיו. בייקר קיבלה את דרגת הסגן (Lieutenant) בחיל האוויר הצרפתי והפכה לאחת הדמויות החשובות במחתרת הצרפתית.
במהלך שנות המלחמה, הסתובבו בייקר ואבטיי ברחבי אירופה, כאומנית ו"סוכנה האישי". הם העבירו מסרים בין לוחמי המחתרת הצרפתית וההנהגה שלה, שפוזרה במדינות אירופה השונות. את המסרים החביאה בייקר בחוברת התווים שלה, שם הם נכתבו בדיו בלתי נראית (כזו שאפשר לראות רק בעזרת אבקה מיוחדת). ולפעמים – אף בתחתוניה. היא גם השתמשה במטוסה הפרטי כדי להעביר ציוד חיוני בין מחנות צבא שונים.
גם האחוזה שלה גויסה לצרכי המחתרת והפכה למוקד להסתרת והברחת אנשי מחתרת, וכמקלט לפליטים יהודיים שברחו מהצבא הנאצי, כולל זוג קשישים מבלגיה שבייקר הביאה בעצמה לאחוזה ממקלט תת-קרקעי בכנסייה בפריז. היא גם מימנה מכספה הפרטי מזון, לינה ומסמכים מזויפים שאיפשרו לאנשים לברוח מחוץ לצרפת.
כל הפעילות הענפה שהתחוללה באחוזה לא נעלמה מעיניהם של הנאצים. באחד הלילות התעורר חשדם והם דפקו על דלת האחוזה – כשבאותו הזמן התחבאו לא פחות מ-10 לוחמי מחתרת במרתף שלה. בייקר שמרה על קור רוח. היא הזמינה את החיילים הגרמניים לצפות בהופעת ריקודים פרטית, חילקה להם כוסות ברנדי ביד נדיבה (מצרך נדיר ויקר בתקופת המלחמה), ואף העניקה להם חתימות אישיות. בסופו של דבר, שכחו החיילים (או לפחות הסכימו להעלים עין) מהסיבה שלשמה הגיעו.
ב-1943 יצאה בייקר לסיבוב הופעות סביב העולם שמטרתו הייתה לגייס כספים למען המחתרת הצרפתית. במסגרת סיבוב ההופעות הזה היא הגיעה להופעות גם במזרח התיכון, והופיעה בסוריה, לבנון, מצרים – וגם לראשונה – כאן בארץ, בירושלים, בתל אביב ובחיפה.
בעיתון ה"ג'רוזלם פוסט" (אז עדיין "פלסטיין פוסט") הדגישו את החשיבות של ההופעות של בייקר לשמירה על המורל הצרפתי ולגיוס הכספים למחתרת הצרפתית – ואף כינו את בייקר כ"ז'אן ד'ארק אמיתית בת זמננו":
לעומת זאת, כשהופיעה בתל אביב 3 ימים לאחר מכן, לא הצליח כתב העיתון א. לובראני, לשמור על טון מאופק. הוא כתב סיקור משתפך ומלא להט על ההופעה בעיתון "הזמן" ב-6 באוקטובר:
"בניין אנוש לתלפיות. כפרי הראשוני שינק ממקורות בראשית, עת טרם נואש הבורא ממעשה ידיו… ג'וזפינה בייקר היא תופעת טבע נדירה בימינו. היא מעבר לכל התחומים… כה מוזר לראותה מהלכת עמנו בימים אלו… כל עצמותיה תאמרנה 'הנני! כן יצרני אלוהי הג'ונג'ל הרחמן – ואתם חיוורי פנים, כבויי נפש וגו – כרעו ברך!' ועולם המערב כורע ברך… איבריה – פאר יצירותיו של גדול הפסלים… לא. אין שנייה לה בדורנו".
בתום המלחמה, הישגיה של בייקר לא נעלמו מעיניהם של רשויות צרפת, וב-1946 היא קיבלה את עיטור הכבוד הצרפתי – העיטור הגבוה ביותר המוענק לאזרחי צרפת – על סיועה למחתרת בזמן המלחמה. היא הייתה האמריקאית הראשונה הזוכה להישג זה.
כשבייקר שלחה את הילד היהודי שלה לחינוך בקיבוץ
בייקר הייתה נשואה 4 פעמים במהלך חייה. אך היה זה בעלה ה-3, התעשיין הצרפתי-היהודי ז'אן ליון, שחיזק את קשריה עם היהדות וישראל. נישואיה לליון ב-1937 הפכו אותה לאזרחית צרפתייה – וגם חשפו אותה באופן אישי לאנטישמיות האירופית ולרדיפת היהודים ביבשת.
אבל גם לפני שנחשפה לעומק האנטישמיות באירופה, הקדישה בייקר את חייה למלחמה ולמאבק נגד הגזענות. כמי שנולדה בדרום המופרד הגזעי, היא חוותה את הגזענות על בשרה מרגע שנולדה. כשעברה להארלם, היא נחשפה לאנטישמיות נגד היהודים, וכמו אחרים בתנועת הרנסנס של הארלם, ביניהם גם לואי ארמסטרונג, ראתה בהם שותפי דרך למאבק בגזענות.
נישואיהם של ליון ובייקר אמנם לא האריכו ימים והם נפרדו 3 שנים לאחר שהתחתנו, אך התבררו כגורליים במיוחד עבור בייקר. בייקר מעולם לא התגיירה באופן רשמי, אך בריאן בוין-בייקר, אחד מילדיה, כתב בספר האוטוביוגרפי שפרסם, שבייקר נטתה לשמור על אורח חיים יהודי בביתה. רוב הלילות, טען בריאן, הייתה בייקר כורעת ליד מיטתה ומתפללת מסידור תפילה קטן בתרגום לצרפתית.
בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו המשלוחים של יהודים צרפתים למחנות אושוויץ, ז'אן ליון פנה לבייקר בבקשה שתעזור להציל את משפחתו שנכלאה במחנה דראנסי. על אף שהיו כבר פרודים, בייקר לא היססה ודאגה לסייע בהברחת המשפחה לארצות הברית. ליון ובני משפחתו ניצלו.
הנישואים לליון השפיעו ישירות גם על מסלולה של בייקר לאמהות. בראשית נישואיהם, נכנסה בייקר להריון – אך עברה הפלה טבעית, שבעקבותיה נאמר לה שלא תוכל להרות שוב.
כל אלו, לצד העובדה כאמור, שלא יכלה ללדת ילדים משלה, גרמו לבייקר להחליט ב-1950 להקים את שבט הקשת בענן: לאמץ ילדים מכל העולם, שיגדלו יחד ויהוו מעין מיקרוקוסמוס של העולם – ולגדל אותם כך שכל אחד ידע ויכיר לעומק את זהותו התרבותית והדתית. היא שאפה להראות על ידי כך שבני אדם שונים זה מזה יכולים לחיות יחד בהרמוניה – בלי לבטל את המורשת התרבותית או הדתית של מי מהם. מ-1950 ועד 1961 היא אימצה 12 ילדים: אקיו וז'אנו – מיפן; לואיס – מקולומביה; בריאן – מאלג'יריה (מוסלמי); ז'ארי – מפינלנד; ז'אן-קלוד – מצרפת; מואיז – מצרפת (גודל כיהודי כאמור); מריאן – מצרפת; קופי – מחוף השנהב; מארה – מוונצואלה; נואל – צרפת; סטלינה – ממרוקו.
מבחינתה של בייקר, משפחה שכזו הייתה חייבת לכלול גם ילד או ילדה יהודיים, והיא הגישה בקשה למשרד הרווחה לאישור לאמץ ילד כזה. משרד הרווחה חשב אחרת ממנה, ודחה את בקשתה. בייקר לא אמרה נואש, וב-1954 אימצה ילד משירות הרווחה הצרפתי, קראה לו מוזס, וגידלה אותו כיהודי (אם כי הילד עצמו ככל הנראה כלל לא נולד יהודי).
התפיסה של בייקר הייתה רדיקלית מבחינות רבות, ובין היתר חוללה מהפכה בתפיסה של טובת הילד במהלך אימוץ. עד בייקר, התפיסה הרווחת הייתה שעדיף לילדים מאומצים להיטמע ככל שאפשר במשפחה ובתרבות המאמצת.
בייקר לעומת זאת, לקחה ברצינות רבה את החינוך הרב-תרבותי של ילדיה. ב-1974 היא סיפרה ל"על המשמר": "יש לי 12 ילדים, להם ניסיתי לתת מה שיותר. כל ילד שלי מדבר 3 שפות לפחות. בגיל הילדות עליו לדעת אנגלית, צרפתית, וספרדית. מאוחר יותר, ככל שידע יותר שפות, ייטיב להבין בני אדם וליצור עמם קשר".
אחד מאותם הילדים שאימצה, היה כאמור, מוזס, אותו גידלה כיהודי. בייקר לקחה ברצינות רבה את חינוכו היהודי: מלבד לספק לו אוכל כשר ומורה פרטי לעברית ויהדות, בייקר שלחה אותו גם להתחנך באחד מקיבוצי הארץ. באפריל 1970 דיווח עיתון "מעריב" שבייקר נחתה בארץ עם מוזס, אז בן 16, כדי לשלוח אותו לחינוך בקיבוץ למשך שנתיים (אך לא נמסר לאיזה קיבוץ).
למרות שבקשתה לאמץ ילד מישראל נדחתה, בייקר לא נטרה טינה לישראל, והגיעה לכאן שוב להופעה ב-1954. בייקר, שהופעותיה הפומביות היו תמיד תיאטרליות, ירדה מהמטוס בנתב"ג כשעל כתפה קוף, שהיה מקופי המחמד אותם גידלה ב"גן החיות" שלה באחוזה.
בדצמבר 1974 היא הגיעה לכאן שוב, והפעם היה מדובר בביקור בזק של יום אחד, הופעה לגיוס כספים לארגון "וראיטי". בעיתון "על המשמר" דווח שהמקום הראשון אליו נסעה בייקר לאחר שנחתה היה לכותל כדי להתפלל. בייקר מסרה לעיתון ש"לישראל אני באה כמו אדם שבא הביתה. אני מרגישה פה טוב כמו בביתי". בנוסף, שיתפה בייקר את כתבת העיתון כי היא במצב רוח רע כי בנה מוזס בן ה-19 הודיע לה אמש כי החליט להתחתן, על אף שלדעתה הינו צעיר מדי לכך.
על אף שכתבת העיתון הביעה פליאה על דבריה – שהרי בייקר הייתה כל כך מלאת חיים – בייקר, אז בת 68, הצהירה באוזני הכתבת כי היא כבר מתכוננת לפרישתה. בייקר ידעה על מה היא מדברת.
כמה חודשים לאחר אותו ביקור, הודיעה בייקר כי תצא לסיבוב הופעות אחרון – שיציין גם 50 שנה למעברה לפריז. אבל בייקר הספיקה להופיע רק בהופעת הפתיחה החגיגית של סיבוב הופעות הפרידה שתכננה.
בלילה שלאחר מופע הפתיחה, היא נפטרה בשנתה. היא נמצאה במיטתה, כשהיא מוקפת בביקורות העיתונים על הופעתה.
ב-2021, גופתה הובאה למנוחות בפנתאון בפריז, שם היא קבורה לצד כמה מגדולי האומה הצרפתית כגון ויקטור הוגו וגם וולטר.
