בקיץ 1940 הגיע לבית בקזבלנקה שהיה שייך לנלי (רחל הלן) בן עטר, מכתב. הוא לא היה ממוען אליה, אלא לבעלה, מואיז. הבעיה הייתה שמואיז בן עטר הלך לעולמו שנה וחצי לפני כן.
את המכתב כתב פרדיננד מרבורגר, סוחר בולים מפריז שהכיר את מואיז בעבר אבל השמועה על מותו לא הגיעה לאזניו. הוא היה כלוא אז יחד עם פליטים אחרים מאירופה הבוערת על אחת האוניות שעגנו בנמל קזבלנקה. זה שבועיים, כך כתב, הרשויות אינן מאפשרות להם לרדת לחוף. הנוסעים רעבים, צמאים וחולים, בעיקר הילדים. אל המכתב הוא צירף הוכחה: חתיכת לחם מעופשת, דוגמה למזון שקיבלו על הסיפון.
כך, כמעט במקרה, הגיע משבר הפליטים של אירופה, משבר שאף אחת ממדינות העולם החופשי לא יכלה, או לא הייתה מעוניינת לפתור, אל מפתן ביתה של עורכת דין יהודייה, אלמנה בת 41. לבן עטר לא היה ניסיון קודם בניהול משברים מהסוג הזה. היא לא הייתה לוחמת, פוליטיקאית או מנהיגה, לפחות לא במובן הפשוט והרגיל של המושגים הללו. אבל בכל זאת, בשנים הבאות היא עמדה לנהל את אחד ממבצעי הסיוע המרשימים שנערכו בצפון אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה. בעזרת כלי הנשק היחידים שהכירה: מכתבים, חותמות, רשימות, קבלות וטפסים היא הפכה למכונת הצלה משומנת, מנהיגה לוחמת מאחורי שולחנות עץ רעועים, פוליטיקאית ממולחת בעולם בו יהודים היו, במקרה הטוב, אישיות בלתי רצויה.
גנרלית של נייר.
רחל הלן קאזס, שכונתה בפי בני משפחתה נלי, נולדה בטנג'יר בשנת 1898 למשפחה יהודית־ספרדית אמידה. היא גדלה בעולם רב־לשוני, בין צרפתית, ספרדית וחכיתייה (הלשון היהודית־ספרדית של צפון מרוקו) וקיבלה חינוך יוצא דופן לנערה בת זמנה. אחרי שמשפחתה עברה לקזבלנקה הקוסמופוליטית יותר, היא סיימה שם את לימודיה בתיכון הצרפתי לבנות של כי"ח.
רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
בשנת 1920 נישאה למואיז בן עטר, אהוב נעוריה וסוחר בולים. נולדו להם שלושה ילדים, אבל רק שניים הגיעו לבגרות. הצער על אובדן התינוקת לא מנע מהזוג הצעיר לקבל החלטה לא שגרתית: נלי רצתה ללמוד משפטים, מואיז, באופן כמעט שערורייתי באותה תקופה, תמך בה.
מאחר ולא היה מוסד לימודים מתאים במרוקו, היא החלה את לימודיה מרחוק, עידנים לפני שפרץ הזום לחיינו, בהתכתבות עם אוניברסיטת בורדו. בגיל 35 היא עברה את בחינות הלשכה והייתה לאישה הראשונה ילידת מרוקו שהוסמכה לעריכת דין. היא החליטה לא לחפש עבודה כשכירה באחד ממשרדי עריכת הדין, אולי מפני ש'אף אחד מהם לא היה מקבל אישה לשורותיו, בטח לא במעמד שווה לעורכי הדין הגברים, והיא פתחה משרד עצמאי בקזבלנקה. לא חלף זמן רב והיא הפכה לא רק לאשת מקצוע מצליחה אלא גם לפעילה ציבורית. היא כתבה עבור העיתון הציוני הקזבלנקאי L’Avenir Illustré, הייתה ממייסדות סניף ויצו בקזבלנקה ונשיאתו, וב־1936 נעשתה האישה הראשונה בוועד המנהל של הקונגרס הציוני המרוקאי.
אבל בינואר 1939, חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, הטרגדיה שוב הידפקה על דלתם של בני משפחת בן עטר: מואיז, עדיין לא בן 40, חלה ומת בתוך ימים ספורים. נלי נותרה אלמנה, אמם של שני יתומים צעירים. עוד בטרם הספיקה להתרגל למצבה החדש, החדשות מהעולם הפכו מחרידות יותר ויותר, ובקיץ 1940 נפלה צרפת. אלפי בני אדם, יהודים ושאינם יהודים, מתנגדי הנאצים, רפובליקנים ספרדים ואחרים, ניסו להשתמש בחופי צפון אפריקה כדלת המילוט שלהם מאירופה הבוערת. קזבלנקה, שהוליווד עוד תהפוך לעיר רומנטית של בתי קפה, מוזיקת פסנתרים, אשרות מעבר והמפרי בוגרט אחד, הייתה במציאות מקום שבו המוני אנשים חיכו, וחיכו, וחיכו, בלי לדעת אם יגיע אי פעם הנייר שיציל את חייהם.
לאחר שקיבלה את מכתבו של מרבורגר ואת חתיכת הלחם, פנתה בן עטר אל משרדו של הפקיד הצרפתי שהיה אחראי על העיר מטעם ממשל וישי. היא לא הרימה את קולה, ולא הייתה נסערת. היא הייתה שקטה ואפקטיבית, וידעה לכפוף אנשים לרצונה. היא לא באה להתלונן, אלא הניחה על שולחנו תוכנית פעולה: הקמת ועד לסיוע לפליטים בעזרת נכבדי הקהילה היהודית של קזבלנקה. להפתעתה, הרשויות, שלא ידעו מה לעשות באלפי הזרים שנחתו עליהן, הסכימו, בתנאי שהיא זו שתעמוד בראשו.
הוועד הפך עד מהרה למטה מבצעי לכל דבר ועניין. אנשיו מצאו מיטות וחדרים, חילקו מזון, בגדים, מוצרי הגיינה ותרופות, איתרו קרובי משפחה, גייסו כסף, טיפלו בחולים וסייעו בהשגת אשרות וכרטיסים לאוניות. בן עטר יצרה קשר עם הג'וינט ועם ארגוני הגירה יהודיים ברחבי העולם, וניהלה התכתבות בלתי פוסקת עם שוטרים, פקידים, קונסולים ומשרדי ממשלה.
זו לא הייתה עבודה זוהרת. רוב הזמן לא נראו פרצופים מחייכים, או נשמעו מחיאות כפיים. צעיר ניצל משום שמישהו מצא עבורו את הכתובת הנכונה, משפחה התאחדה מפני שטופס הגיע למשרד הנכון ברגע הנכון, פליטה יצאה בשלום ממחנה משום שעורכת דין עקשנית ידעה על איזה שולחן להניח את התיק שלה ועל איזה פקיד להפעיל לחץ.
לא חלף זמן רב ומשטר וישי, שהתחיל להבין מה קורה, החליט לעצור את פעילותה. יהדותה הייתה התירוץ לשלילת רשיונה לעסוק בעריכת דין, והוועד שהקימה נסגר באופן רשמי.
אז מה? אמרה בן עטר למזכירתה, ופשוט פתחה אותו מחדש בשם אחר. על המשרד החדש נתלה שלט צנוע: "הלן בן עטר – פליטים". אנשי מנגנון וישי והנציגות הגרמנית לא הניחו לה, אך היא לא מצמצה מולם, והמשיכה לעבוד. במקביל היא הצטרפה ל"קבוצת מנז'ן" – מחתרת אנטי פשיסטית שהתנגדה למשטר וישי באמצעות פעולות כמו הפצת עלונים פרו בריטיים והעברת מידע על תנועת אוניות במיצר גיברלטר.
במהלך המלחמה פעלו במרוקו ובאלג'יריה מחנות מעצר ועבודת כפייה שאליהם הועברו כמעט אוטומטית נוסעי האוניות שהגיעו לנמלים הצפון אפריקאים מאירופה. פליטים שאשרותיהם פקעו או שנחשבו “בלתי רצויים” נשלחו למחנות מעצר ועבודה. אחד המרכזיים שבהם היה סידי אל־עיאשי ליד אזמור. אחרים הוקמו בדרום ובאזורי המדבר שבין מרוקו לאלג׳יריה. חלק מהעצורים הועסקו בעבודות כפייה בסלילת מסילות ובפרויקטים שנועדו להוביל פחם ומחצבים.
לאחר "מבצע לפיד" – נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, יצאה נלי למסע של כ-1,700 קילומטרים בין המחנות. לצידה נסעו בתה מרים וכמה מעוזריה, במכונית ישנה שחלונותיה היו כמעט חסומים מהחול והאבק, חמושים באישורי מעבר (אמיתיים או מזויפים, כל מה שהצליחו להניח עליו את ידם), מחברות ורשימות. הם בדקו מי מוחזק בכל מחנה, באילו תנאים, ואת מי ניתן לשחרר.
הדוחות שהכינו והאישורים שהושגו סייעו אמנם לפתוח את שערי המחנות, אבל השחרור לא היה סוף הסיפור. הפליטים אולי לא היו סגורים יותר מאחורי גדרות תיל, אבל הם יצאו לרחובותיה הלא ידידותיים של קזבלנקה בלי כסף, בגדים, מסמכים או מקום לישון בו. הם עדיין לא היו חופשיים באמת. וכך, בן עטר ואנשיה התגייסו לדאוג גם ליום שאחרי: למקומות עבודה, לטיפול רפואי, לדיור, לניירות חדשים ובעיקר להסדרת המעבר למדינות אחרות שאפשרו חיים חדשים.
זו הייתה עבודה ללא תמורה ששעון הנוכחות שלה היה מכוון על 24/7, ושלא הייתה תחומה בין קירות המשרד. בקיץ 1942 הגיעה לקזבלנקה ז׳אן בוז׳רול־מרטן, קנדית בת 28, אלמנת קצין צי צרפתי שטבע עם אונייתו. היא ילדה תאומים במהלך מסע הבריחה, ולא הייתה לידה אף אחד שתושיט יד בטיפול בהם. בזמן ההמתנה להפלגה הלאה התגוררו האם והתינוקות בביתה של נלי במשך כשישה שבועות בהם תפקדה עורכת הדין העסוקה גם כסבתא חדשה.
נלי כתבה לידידה שהיא קשורה לתינוקות הללו “כאילו היו ילדיי”. היא סידרה למשפחה את המשך הנסיעה ושמרה עם האם על קשר שנים ארוכות אחר כך. לאחר המלחמה אף ביקרה אותה במינסוטה. דיווח חדשותי מיולי 1942 מאשר שהתאומים ואמם הגיעו לארצות הברית באונייה "Nyassa" יחד עם מאות פליטים אחרים.
הפעילות הזו לא הייתה אפשרית לולא הייתה מצליחה בן עטר לרתום לצידה ארגונים יהודיים או תורמים פרטיים שסיפקו את הכסף הדרוש כדי להשאיר את ועד ההצלה שלה בחיים. היא הצליחה להגיע אפילו להוליווד. במאי 1943 תרמו אולפני האחים וורנר חצי מיליון פרנק לעבודתה של בן עטר, בעקבות הצלחת הסרט "קזבלנקה". בעיר הבדיונית חיפשו הגיבורים "מכתבי מעבר" נדירים, בעיר האמיתית ישבה נלי מול ערמות בלתי נגמרות של נייר וניסתה להשיג את אותן אשרות מעבר מצילות חיים עבור אנשים אמיתיים.
חלק מהפליטים, בעיקר קבוצה של משפחות יהודיות שהגיעו מיוון, הגיעו בעזרתה של בן עטר למחנה "מעבר" באזור שהיה בשליטת הבריטים – מחנה נוסייראת בעזה, שנוהל על ידי UNRRA – מנהלת בינלאומית של האו"ם שהייתה אמונה על טיפול בנפגעי מלחמת העולם השנייה. משם חלקם הועברו בחזרה ליוון עם תום המלחמה, וחלקם הוברחו ליישוב היהודי בארץ ישראל.
אף אחד לא עצר את בן עטר, והיא הצליחה לפתוח דלתות לדמויות שיהודים אחרים בעולם לא הצליחו. סיפרו שהיא נפגשה עם פרנקלין דלנו רוזוולט בעצמו כשהגיע לצפון אפריקה לקראת ועידת קזבלנקה, אבל לא נותרו רישומים או תמונות ממפגש כזה, ולמען האמת, לוח הזמנים הצפוף (והמתועד בקפידה) של הנשיא האמריקאי באותה ועידה לא כל כך מותיר מקום להאמין שמפגש כזה אכן קרה. אבל שנים אחרי המלחמה, כשהיא עדיין פעילה עבור פליטים ועניי מרוקו, היא נפגשה במסדרונות האו"ם עם אלמנתו של רוזוולט, אלינור.
גם אחרי המלחמה מכונת הבירוקרטיה-מהצד-של-הטובים של בן עטר לא עצרה. היא עבדה עם ארגוני הסיוע של בעלות הברית ועם הג'וינט, עזרה לניצולים לאתר קרובים ולבנות לעצמם זהות משפטית חדשה, וסייעה ליהודים שביקשו לעלות לארץ ישראל. בשנות השישים עברה לפריז. בגיל שבו אחרים יוצאים לגמלאות היא ניגשה מחדש לבחינות הלשכה הצרפתית וחזרה לעבוד כעורכת דין. בשנת 1967 נבחרה לעמוד בראש ארגון יהודי מרוקו בפריז, למרות התנגדותם של חברים שחשבו שאישה אינה צריכה להנהיג אותו.
הלן קאזס בן עטר הלכה לעולמה בשנת 1979, וסיפורה כמעט נשכח.
אבל הניירת נשארה.
בשנים האחרונות קוטלג מחדש ארכיונה האישי, המופקד בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבספרייה הלאומית. שמורות בו יותר ממאה תיקיות ובהן אלפי מכתבים, רשימות, דוחות, תיקים אישיים וקבלות: רשימות של פליטים שנכלאו במחנות; שמותיהם של בעלי אשרות לארצות הברית ולמקסיקו, חלוקת סוכר, סבון ותרופות, בקשות לאיתור בני משפחה, ותכתובות עם ארגוני סיוע ועם מוסדות שלטון. בסך הכול הותירה אחריה בן עטר כ־18 אלף עמודים המתעדים, כמעט יום אחר יום, את מפעל ההצלה שניהלה.
המסמכים האלה מגלים כיצד נראית גבורה שהוסתרה מאחורי שולחנות ודלתות. גבורה מהסוג שאינו מצטלם היטב, שלאו דווקא מרהיב. גבורה שלובשת לעיתים את דמותו של ענן אבק שמעלה מכונית ישנה בדרך למחנה במדבר, או את דמותה של עורכת דין נמוכת קומה שמסרבת לצאת ממשרדו של פקיד עקשן.
להלן בן עטר לא היו מדים או דרגה. היא לא הייתה שייכת לאף אחד מהמחנות הלוחמים באותה מלחמה נוראית. אבל היו לה שולחן עבודה, עט, קשרים ואמונה עיקשת שלכל אדם מגיעים שם, מסמך ועתיד. ובמלחמה ההיא, שלה, אלה היו הדברים שהבדילו בין חיים למוות.
