סיפורי דרקונים לוקחים אותנו בדרך כלל למערות אפלות באירופה, אבל שורשיו של אחד מהסיפורים הקלאסיים ביותר בז'אנר נטועים כאן בארץ ישראל
הידעתם? היה לפחות דרקון אחד בישראל. ידעתן? כשמזכירים דרקונים, בדרך כלל עולות לראש מחשבות על אבירים עטויי שריון, טירות עתיקות ומתנשאות לגובה, או בקיצור: פולקלור אירופי הנטוע בנופים האירופיים. בדרך כלל יש עלמה במצוקה, דרקון שמפיל את חיתתו על תושבי האזור, ואביר אמיץ שיוצא להציל את הנערה. לשם כך עליו לקטול את הדרקון. לפעמים יש גם אוצר גדול שהוא זוכה בו על הדרך. בפולקלור העולמי יש הרבה סיפורים כאלה, אבל אחד הסיפורים הבולטים מהמין הזה שמופיע במיתולוגיה הנוצרית ובתרבות המערבית נקשר עם השנים אל ארץ ישראל. ליתר דיוק, אל העיר לוד.
סיפורו של ג'ורג' והדרקון הוא קלאסיקה של סיפורי דרקונים, על אף שקיימות גרסאות רבות, ובחלקן סותרות. הוא מתחיל עם לידתו של גיאורגיוס, בן למשפחה נוצרית ממוצא יווני, חייל בצבא הרומאי. אביו היה מאזור קפדוקיה בטורקיה, אמו ילידת לוד שלנו בארץ ישראל. אביו מת עליו בעודו נער, וכך שבו הוא ואמו אל לוד, שם גדל ובגר, עד שהחליט להצטרף לצבא הרומאי. סופו של הסיפור, כמו סיפורי קדושים נוצריים רבים, מסתיים בעריפת ראשו על ידי הרומאים, שרדפו אותו בשל אמונתו הנוצרית.
#/media/File:Raphael_-_Saint_George_and_the_Dragon_-_Google_Art_Project.jpg)
סיפור הדרקון "הודבק" לגיאורגיוס הקדוש בערך במאה ה-11. את הקרב עם הדרקון עצמו ממקמות הגרסאות השונות באזורים שונים, ביניהם לוב וטורקיה. אבל לנו לא אכפת להאמין שהסיפור התרחש גם הוא בלוד. על פי הסיפור, דרקון מזרה אימה הטיל שלטון טרור על חבל הארץ, ודרש מהתושבים מנחות ומתנות. על פי חלק מהתיאורים הוא שכן בתוך אגם או ביצה, והיה בכוחו להרעיל את מקורות המים. רעבונו של הדרקון לא ידע שובע, והכפריים נאלצו לספק לו שתי כבשים מדי יום ביומו. לאחר שנגמרו חיות המשק עברו התושבים להגיש לו קורבנות אדם. עד שיום אחד נפל הפור על נסיכה אהובה, שצפויה הייתה ליפול למלתעותיו של הדרקון. על אף שאביה המלך הציע את כל כספו וזהבו בתמורה, אף אחד לא הסכים להחליף אותה – מן הסתם – ואז נכנס לתמונה גיאורגיוס האמיץ. הוא הגיע לשם במקרה על סוסו הלבן, נושא את רומחו שנקרא "אשקלון". הנסיכה האומללה ניסתה לשכנע אותו לברוח, אך הוא נשבע להישאר לצידה. כשהדרקון הופיע, הוא דקר אותו בעזרת הרומח ופצע אותו אנושות. הוא ביקש מהנסיכה שתיתן לו את האבנט שהיה חגור על מותניה, והשליך אותו על צווארו של הדרקון. ברגע שהאבנט נגע בקשקשיו, הלך הדרקון אחרי הנסיכה כמו חיה מאולפת, והשניים הצעידו אותו ברחובות העיר.
כאן הגרסאות השונות מעצבות את אופיו של גיאורגיוס באור קצת שונה: גרסה אחת אומרת שהוא הסכים להרוג את הדרקון רק בתנאי שתושבי העיר יסכימו להתנצר, והם הסכימו. גרסה אחרת אומרת שהוא קטל את הדרקון בכל מקרה, ואז גם חילק לעניים את כספי הפרס שקיבל מהמלך. תושבי העיר התפעלו והתנצרו כולם. על כל פנים, הסיפור המופלא, לצד הקריירה הצבאית של גיאורגיוס, הפכו אותו לקדוש מאוד פופולרי. היום הוא נחשב לפטרונם של חיילים, קשתים, פרשים והוא דוגמא בולטת למיתוס האביר הנוצרי. הוא גם הקדוש הפטרון של אנגליה (שעל דגלה מופיע "צלב ג'ורג' הקדוש"), גיאורגיה, אתיופיה, ליטא, יוון, הרשות הפלסטינית, מחוזות קטלוניה וארגון בספרד, הערים מוסקבה ואיסטנבול ועוד מקומות רבים אחרים. כמובן שגם העיר לוד הנציחה את שמו. על פי המסורת ראשו הערוף של ג'ורג' הובא לעיר, ושם הוא קבור, בכנסייה הקרויה על שמו בשם המפוצץ "כנסיית גיאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון". בכל שנה ב-16 בנובמבר (על פי הלוח הגרגוריאני), נערכת בעיר סעודה לכבודו של גיאורגיוס, בתאריך המסמל את העברת ראשו ללוד וקבורתו שם.
ואם בטיול ללוד לא תמצאו דרקונים, תוכלו למצוא כמה מהם כאן בספרייה הלאומית בירושלים. באוספי הספרייה השונים ליקטנו דרקונים מסוגים שונים המשובצים לאורך הכתבה הזו. יש כאן דרקונים שמופיעים במפות עתיקות, יש דרקונים מתוך ספרי מדע, יש דרקונים מכתבי יד מאוירים ויש דרקונים שסימלו סודות אלכימיים מסתוריים. כל התמונות בכתבה הן מאוספי הספרייה, אלא אם צוין אחרת, וזהו רק חלק קטן מכל הדרקונים שמסתתרים כאן בין המסדרונות. מוזמנות ומוזמנים לעיין בקטלוג הספרייה ולנסות לאתר דרקונים נוספים.
אם תרצו לתקן דבר מה שמופיע בכתבה, להוסיף פרטים או להגיב, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.
תגובות על כתבה זו