הרומן הטרנסג'נדרי הראשון (ואולי היחיד) בעברית

לפני 44 שנה יצא לאור ספר פורץ דרך ויחיד מסוגו בעברית, שיכול גם היום ללמד אותנו פרק חשוב על הקשיים והאתגרים של הקהילה הלהט"בית

כריכת הספר "החתך" על רקע מצעד הגאווה שנערך בתל אביב ב־14.6.2019

זה תמיד עסק מסובך לקבוע מהי היצירה הראשונה בז'אנר מסוים, אבל כאן אין מקום לספק. הספר "הַחֲתָךְ" מאת שרון שפירא הוא הרומן הטרנסג'נדרי הראשון בעברית, וייתכן שהיחיד. מעט ידוע על נסיבות פרסום הספר. הוא ראה אור בשנת 1977 בהוצאת "ספרית פועלים", שערך נתן יונתן.

בשנות השבעים של המאה הקודמת חוותה הספרות הלהט"בית פריחה, ואוטוביוגרפיות של טרנסים וטרנסיות התפרסמו באנגליה ובצרפת. גיל אנגלשטיין, שאיתו שוחחנו על "החתך", סיפר לנו שגם "ישראל לא הייתה לגמרי מחוץ ללופ".

הרומן של שפירא עוקב אחר הסצנה של נשים טרנסיות בברים ברחוב הירקון בתל אביב בשנות השישים והשבעים. הדמות הראשית היא רוני, שבמהלך הספר מגלה את זהותה כאישה טרנסית צעירה. בתחילת הרומן הוריה שולחים אותה לפנימייה חקלאית בתור נער. בפנימייה היא מנהלת סיפור אהבה עם אחד החניכים, ובעקבותיו עולות אצל רוני שאלות הגורמות לה לעזוב את הפנימייה ולהגיע אל תל אביב. שם, בעיר הגדולה, תחת חסותן של נשים טרנסיות אחרות רוני מגבשת את זהותה כאישה. היא גם מוצאת תמיכה, חברות ואת המשאבים הדרושים להגשמת תהליך ההתאמה המגדרית, שמרכזו מבחינתה היה מצוי בניתוח, כפי שכותרת הספר מרמזת. קורותיה של רוני כוללים גם סיפור אהבה עם קצין צה"ל, ותיאורו חושף את המורכבות הרבה הנלווית למערכת יחסים שכזו.

קריאת הספר מותירה תחושה שזהו רומן בדיוני, אך הערה שנכתבה בתחילת הספר מבטיחה כי מדובר בחשיפה של סיפור אמיתי. וכך נכתב בהערה: "שרון שפירא הוא שם בדוי. המחברת, ילידת הארץ חושפת, בדרך ספרותית, חיים של מאבק על הנשיות. הארועים והמקומות – כולם אמת, אבל כל דמיון בין שמות הגיבורים לשמות אנשים חיים הוא מקרי בהחלט". גם כיום, יותר מארבעה עשורים אחרי שפרסמה את הספר תחת השם הבדוי שרון שפירא, המחברת מעוניינת לשמור על פרטיותה.

ההערה בתחילת הספר

מצד מבקרי הספרים בישראל נראה שהספר זכה בעיקר להתעלמות, והביקורות המעטות שכן פורסמו אינן מהללות. אלכס זהבי מ"ידיעות אחרונות" ביקר את הספר על מה שכינה "הצגה מרפרפת, בגוף שלישי, של ההיבטים החיצוניים שלו [של תהליך הניתוח], הסנסציוניים כביכול". ולמרות זאת מתברר שהספר נחל הצלחה מסחרית כלשהי, שכן הוא יצא לאור גם בהדפסה שנייה.

במשך השנים נשכח "החתך" ונדחק לשולי המציאות החברתית. רק בשנים האחרונות זכה לעדנה מסוימת בזכות החשיפה הכנה של אנשים טרנסג'נדרים, המייצגים קבוצה חברתית שכמעט לא דובר בה. השיח הפתוח בימינו נוגע להיבטים החיוביים של הקהילה, ובהם אחוות הדחויים שנוצרה, כמו גם לדברים הסימפטיים פחות.

נורה גרינברג – יו״ר אגודת הלהט"ב בתחילת שנות האלפיים ופעילה להט״בית ותיקה ורבת זכויות – התייחסה לספר לא מזמן בראיון לעיתון "הארץ":

זה ספר שהיה בשבילי חוויה מכוננת חסרת תקדים. הוא מתאר בגוף ראשון את התלאות שהיו אופייניות לנשים טרנסג'נדריות, שרצו לחיות את החיים שלהן ושילמו מחיר. אלה חוויות של השפלה, הדרה ושוליים. היום המציאות פחות קשה. עדיין יש טרנספוביה, אבל יש יותר לאן לברוח ויש ידע ותמיכה. קורים היום הרבה דברים טובים שלא היינו מעיזים לחלום עליהם לפני 20 שנה.

פתיחת הרומן "החתך"

ספרים הם לעולם מוצר המתקיים בתוך חברה וכלכלה. לכן יש להבין את הוצאתו לאור של "החתך" בהקשר של התהליכים שעברה החברה הישראלית ביחס לקהילה הגאה. כבר בשנות השישים הלכה וגברה הפומביות של הקהילה בחברה הישראלית. למשל בעיתון "העולם הזה" נכתבו כתבות על "המחתרת ההומוסקסואלית"; הסופרת רינה בן מנחם פרסמה כמה רומנים על חייהם של הומואים ולסביות; בתיאטרון עלתה ההצגה "הנערים שבחבורה", שעסקה אף היא בנושאים דומים. החשיפה התעצמה בד בבד עם ההטמעה של ההמשגות והידע על אודות הקהילה הגאה בחברה הישראלית ועם התרחבות ההתעניינות בקהילה.

בשנות השבעים היה בום פוליטי של הקהילה הגאה בארצות הברית ובאירופה. הדי המגמה הגיעו גם לכאן. ב־1974 ארגן סיון מלכיאור בכיכר מלכי ישראל את "מצעד המסכות", מעין אב קדמון של מצעד הגאווה. בשנה שלאחר מכן הוקמה "האגודה לשמירת זכויות הפרט", הנקראת היום "האגודה למען הלהט"ב בישראל". בשנת 1977 כבר ארגנה האגודה מפגש של עשרות להט"בים בפארק הירקון תחת השם הנהדר "העליזיאדה". מובן שמכלול המהלכים האלה העצים את ההתעניינות בקהילה הגאה ותרם להבשלת התנאים להוצאה לאור של ספר פורץ דרך כמו "החתך".

כריכת הספר "החתך"

הכתבה נכתבה בעזרתם של גיל אנגלשטיין ודותן ברום.

הבדואי מהגליל שקשר את גורלו בגורל המדינה היהודית

עמוס ירקוני היה לוחם עז נפש וקצין מעוטר. הוא תרם תרומה משמעותית לבטחון מדינת ישראל וזכה לאהבת מפקדיו והערצת פקודיו. אבל מסלול חייו היה יכול להיות שונה לחלוטין לו החליט ללחום במתיישבים היהודים, במקום לחבור אליהם

עמוס ירקוני בעת קבלת "פרס אלון", 1985. צילום: אילן אוסנדרייבר, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית

יום לפני הוצאתו להורג נמלטו עמוס ירקוני ושניים מחבריו, כבולים וקשורים, מהבור העמוק אליו הוטלו על ידי אחת מהכנופיות הערביות שלכדו אותם. ירקוני, שאז עוד נקרא עבד אלמג'יד ח'דר, בן לשבט אלמזאריב, הוקע מקהילתו כבוגד, והצטווה לחתום על מכתב בו הודה כי סייע לאוייב הציוני. משלא עשה זאת, דינו היה מיתה. היו אלה ימי המנדט הבריטי, בסוף שנות ה- 30, ועבד אלמג'יד ח'דר החל לקשור קשרי ידידות אמיצים עם חברי המושב נהלל השוכן ליד כפרו, נאעורה.

את חבריו מנהלל הכיר כשהיה נער. הוא היה רועה צאן, והם שמרו על שדות נהלל. המריבות והחיכוכים ביניהם הפכו לרעות, וכשח'דר נוכח לדעת שמעשי האיבה של כנופיות ערביות מופנה לא רק כלפי חבריו היהודים, אלא גם כלפי משפחות ערביות אחרות, הוא החליט לשתף פעולה עם אנשי נהלל.

כשהיה בן 26, עבד כשליח בבתי הזיקוק והיה עד לטבח שעשו הפועלים הערביים בשנת 1947 בעמיתיהם היהודיים – 39 פועלים יהודים נהרגו ו- 51 נפצעו. הוא נוכח לדעת איך גלי הסתה גוררים הרג מיותר של חפים מפשע ואז גמלה ההחלטה בליבו: "אז ראיתי שהיהודים הם עם מועט וזקוק לעזרה, ואצלי זה בדם. כשאני רואה שניים רבים אני הולך תמיד לעזור לחלש", סיפר בכתבה לעיתון "מעריב".

עמוס ירקוני. מעריב, 13 ביולי, 1984. לחצו כאן לכתבה המלאה

הוא יצר קשר עם חברו מנהלל, עודד ינאי, והאחרון גייס אותו ליחידת המיעוטים של צה"ל, שהוקמה בסוף 1948. כעבור שנה עבר קורס מ"כים והפך למ"כ הבדואי הראשון. בהמשך סיים קורס קצינים בגיל 33, והכל מתוך אמונה ונחישות לקחת חלק בהגנה על מדינת ישראל.

עוד אירוע מטלטל של אלימות הוביל את עבד אלמג'יד ח'דר להעמיק את קשריו עם העם היהודי: שורה של מעשי רצח ונקם בין הבדואים ובין הדרוזים גרמו לו לשנות את שמו, ומעתה נקרא בשם הכה-ישראלי "עמוס ירקוני". ירקוני, משום ש"ח'דר" פירושו צבע ירוק בערבית.

ירקוני היה קצין מעוטר, שתרם תרומה שלא תסולא בפז להגנה על בטחון ישראל. כישורי הגששות שלו עשו לו שם בקרב עמיתיו ומפקדיו, שמלאים בסיפורים ואנקדוטות על יכולותיו: "באחד המרדפים הלכתי ליד עמוס. לא הבנתי איך הוא מצליח למצוא את עקבות המסתננים שנמלטו עם כמה פרות. הוא ראה שאני סקרן ואמר לי: הסתכל על העשב הלחוך, הפרה שלקחו אתם אכלה פה. חשבתי שלמדתי משהו. כעבור שעה אמרתי לו: הנה, כאן אכלה פרה שלהם. עמוס צחק, ושאל אותי: אתה לא יודע שפרה לא תאכל עשב מר שכזה?" סיפר האלוף במיל' רחבעם זאבי, בכתבה על ירקוני.

במהלך שירותו נפצע ירקוני פעמיים בהתקלויות עם מסתננים, נפגע ברגלו וגם איבד את ידו השמאלית. בין חבריו הטובים ניתן היה למצוא את משה דיין ורחבעם זאבי. הוא הקים את יחידות הגששים בסיירות המובחרות, ולקראת סוף שירותו פיקד על סיירת "שקד", כיחידה עצמאית לאיתור, בלימת ותפיסת חוליות מסתננים, מרגלים, אנשי מודיעין ופדאיונים מגבולות מצרים וירדן. הוא עוטר בעיטור המופת ובשלושה צל"שים. ב-1969 פרש מצה"ל בדרגת סגן אלוף.

כשנפרד מהיחידה אמר: "הלכתי בראשם של הבחורים הטובים ביותר בנוער היהודי. נהניתי לראות אותם גדלים על ידי והשתדלתי להיות ישר והגון כלפיהם. ביחסיי עם הבחורים ראיתי עצמי כאיש קשר בין הערבים והיהודים. אמרתי להם: בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית. הגבול הזה לא ישאר לנצח."

עמוס ירקוני ובנו עדואן. מעריב, 4 במאי, 1976. לחצו לכתבה המלאה

ירקוני חי עם משפחתו בבאר שבע, וחינך שם את ילדיו בקרב האוכלוסיה היהודית. כשבנו ניסה להתנדב לקומנדו הימי ולהתקבל לקורס קצינים, נתקל בחומת חששות והסתייגויות למרות ייחוסו של אביו, ולבסוף שמע שיחת טלפון שערכו מפקדיו ובה הסבירו ש"אביו היה מג"ד בצה"ל, וזה בסדר מבחינה בטחונית". הבן הפגוע סירב להצטרף לקורס הקצינים, גם לאחר שירקוני דרש – וקיבל – התנצלות על האירוע. בן נוסף לא זומן לשירות חובה עד שירקוני התעקש על כך.

למרות הקשיים וההפליה שחוותה משפחתו לאחר שפרש משירותו הצבאי, נשאר ירקוני איש שחותר לפיוס ודו קיום בין כל אזרחי הארץ. כשנפטר ב-1991 הוא נקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול לבקשתו של רחבעם זאבי.

עוד על סיפורו המרתק של ירקוני תוכלו לקרוא גם בספרים "סיירת שקד" (אורי מילשטיין ודב דורון, הוצאת ידיעות אחרונות, 1994) ו"יחידה 424 – סיפורה של סיירת שקד" (מייק אלדר, הוצאת עמותת סיירת שקד, 1994).

קופת השרצים של קפקא

"הגלגול" הוא סיפור מסויט וחסר היגיון, שאין בו קסמים או כישופים

הרעיון של אדם ההופך לבעל חיים הוא נושא שגור באגדות ובמעשיות רבות מכל הזמנים – החל בזֵאוּס, מלך האלים במיתולוגיה היוונית, שהפך את עצמו לפר בעדרה של אירופה שבה התאהב, וכלה בגיבור "קַאיְטוּשׁ המכשף" של יאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק, שקוסם יריב הפך אותו לכלב.

ברוב המוחלט של המקרים הללו מובאת הנמקה הגיונית או מוסרית להפיכה לבעל חיים. כך, למשל, פינוקיו וחבריו הופכים לחמורים לאחר שהשתמטו באופן עקבי מלימודיהם. כנגזרת מכך, גם קיימת נוסחה שמאפשרת השתנוּת בחזרה לצורת אנוש בתנאים מסוימים. לפי היגיון זה, גיבור "היפה והחיה", שהפך מפלצתי כעונש על יהירותו, מקבל את צורתו בחזרה מכוח אהבת אמת, וב"ברבורי הבר" של אַנְדֶּרְסֶן, אחד-עשר אחים שהפכו לברבורים חוזרים לעצמם הודות למסירותה של אחותם.

ברוב המקרים, מכיוון שהקללה מוטלת מסיבה מוגדרת, לגיבור שהשתנה יש תוכנית פעולה – עליו לעבור בהמשך הסיפור דרך רבת-משמעות שתאפשר לו להתנער מצורתו החדשה ולהסיר מעליו את הקללה. לאחר ההשתנות החוזרת יגיעו התרה או מוסר השׂכל, שיש בהם היגיון פנימי הקשור למעשיה של הדמות.

כרזה למופע המחול "הבלדה על גרגור – הבלדה על אריה", בעיצוב האמן עודד פיינגרש. הטקסט בכתב ידו של קפקא. מתוך אוסף משה אפרתי. מס' מערכת: 990049349230205171

 

"הגלגול" של פרנץ קפקא שונה בתכלית מכל אלה, שכן לשינוי הדמות המתרחש בו לא מובאת כל הנמקה. הסיפור פותח בפשטות רגע לאחר ההשתנות:

"בוקר אחד, כשגריגור סמסא הקיץ מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו, בשכבו במיטתו, והנה נהפך למין רמשׂ ענקי".

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

(בגרסאות תרגום מאוחרות יותר נבחרה המילה "שרץ". בהמשך הסיפור יש תיאור של גוף השרץ, אך בשום מקום לא נאמר באיזה חרק מדובר.)

פתיחת טיוטת התרגום של ישורון קשת ל"הגלגול" של קפקא. מתוך ארכיון גנזים. הקליקו להגדלה.

על המטמורפוזה אין התרעה מוקדמת של קוסם או מכשף, אין לה התרה בסוף הסיפור, ולאף אחת מהדמויות אין מושג מדוע התרחש שינוי הדמות. גרגור סמסא מתואר כבחור רגיל שחי חיי עמל צנועים בדירה בעיר ומפרנס את משפחתו. בשום מקום לא נרמז על מעשה או מחשבה שלו שהיו יכולים לגרום להטלת קללה עליו. יתרה מזו, אנו פוגשים את גרגור רק לאחר שאיבד את דמות האדם שלו.

עמודים מטיוטת התרגום של ישורון קשת ל"גלגול" של קפקא. מתוך ארכיון גנזים. הקליקו להגדלה.

חוסר הפשר של שינוי הצורה והעובדה שאין לו "כתובת" או גורם שהטיל קללה יוצרים אפקט רגשי כפול: זעזוע וחרדה, מצד אחד, וגיחוך, מצד אחר. הסיפור מתרחש בתוך המציאות היומיומית, אך גם תלוש ממנה, כפי שמבין גם גרגור עצמו:

"מה זה קרה לי?", חשב. לא היה זה חלום.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

הבלבול הזה בין חלום למציאות, מאפיין את כלל יצירתו של קפקא: התרחשויות אבסורדיות המאפיינות חלומות ביעותים, שרירותיות מטרידה, אקראיות, כולם הם חלק בלתי נפרד מן העולם שברא בכתביו. המושג "קפקאי" בא לתאר את התחושה הזו בדיוק: הרגע שבו העולם נראה כסיוט שאין לו הסבר רציונלי.

איור פרי עטו של פרנץ קפקא. מתוך אוסף קפקא בספרייה הלאומית.

לצד תחושת ההזיה עולה גם השאלה: מה עכשיו? ואיתה ההבנה שגרגור סמסא אינו שולט בגורלו. באין סיבתיות אין גם רעיון לתוכנית פעולה שתסייע להפוך אותו חזרה לבן אדם, אך האם יוכל להמשיך בשגרת יומו כסוכן מכירות כאילו לא קרה דבר? לא ייתכן, מבין גרגור מייד.

"הגלגול" מרחיב את האופן החדש שבו גרגור תופס את העולם – מבחינה חושית הוא שרץ (כולל הרגלי האכילה והתנועה שלו), ומבחינה שכלית ורגשית הוא בן אדם, אך שכלו ורגשותיו כמעט שאינם מספיקים כדי לתקשר עם בני משפחתו המבוהלים, ורשמיו מתמצים בתחושות חרדה וייאוש.

התגובה המבוהלת של בני משפחתו לשינוי שעבר מבהירה שגם להם אין יד ורגל בגלגול הצורה. מכך יוצא שגרגור נדון להישאר בדמותו זו ללא כל ידיעה אם או מתי יתגלגל בחזרה. מכאן והלאה מתנהלים העניינים באופן לוגי לכאורה, אך מכיוון שבמאורע המחולל של הסיפור אין היגיון, אנו עדיין מצויים בתוך עולם קפקאי.

השקפת עולמו של קפקא האדם לא הייתה שונה בהרבה מזו של גרגור סמסא, ובמובן מסוים הייתה זו דעתו ככותב על העולם בכלל ועל יכולתו של האדם לנווט בתוכו. בסיפור "מֶסר מן הקיסר" תיאר קפקא בטון סרקסטי את החיפוש של בני אדם אחר משמעות נסתרת בשורה מיוחדת שתגיע לאוזניהם בלבד:

פרנץ קפקא. מתוך אוסף אברהם שבדרון. מס' מערכת: 990027847350205171

הקיסר, כך מספרת האגדה, שיגר מסר אליך, אתה הנתין השפל, הצל הזעיר, הנחבא במרחקים הנידחים מפני השמש הקיסרית. דוקא אליך שלח הקיסר את דבריו ממיטת חוליו האחרון. הוא ציווה על השליח לכרוע אצל מיטתו, ולחש באוזניו את ההודעה. כה רבה היתה חשיבותה בעיניו עד שציוה על השליח לחזור עליה בלחש באזנו. במנוד ראש אישר הקיסר את נכונות המסירה. וכך, לפני כל העדים לגוויעתו, אדירי הממלכה ונסיכיה, מסר את הודעתו.

(מתוך "סיפורים ופרקי התבוננות" בתרגום ישורון קשת, שוקן 1970).

טיוטת הסיפור "בשורת הקיסר" של פרנץ קפקא. מתוךארכיון קפקא בספרייה הלאומית.

כמובן, בעולמו של קפקא אין קיסר ואין בשורה, כך שממילא היא לא תגיע ליעדה לעולם. אותו אדם המצפה למסר חשוב הוא גם זה המתעורר בבוקר על מיטתו ומגלה שהפך לחיה נחותה מסיבות לא ברורות. אין לו כל מרחב פעולה, שכן לא ברור איך ובמי עליו להיאבק כדי לקנות מחדש את צורתו. בעולם כזה מקומו של הערך המוסף של האדם – כולל הרצון החופשי והבחירות האנושיות – הופך שולי ומגוחך.

במכתב שכתב קפקא לחברו מקס בְּרוֹד ב-1918, ניסח כך את השקפתו:

… בכל מקרה אלה היו ימים טובים, והטוב שבהם יכול בקלות לפצות זמנית על היעדר הרצון החופשי. אני אומר זאת בקלות רבה כל כך מפני שבראייתי הפשוטה, מעולם לא הייתי מסוגל לתפוס את מושג הרצון החופשי באופן זריז כמוך…

אם כך, נסכם: סיוט, בלהה, חוסר משמעות, חוסר טעם להיאבק… האם יש בכלל מפלט כלשהו בסיפורו של קפקא? ואיזו דרך פתוחה בפני הקוראים אותו? ובכן, אל מול העולם הספרותי המגובש שקפקא מעמיד, עדיין ישנה יכולת לפעולה אנושית מגוונת – לפרשנויות שונות, להזדהות או לרתיעה, לשיברון לב או לצחוק בריא. ואכן מסופר כי בתקופה מסוימת בחייו נהג קפקא להקריא את סיפוריו במסיבות לקול צחוקם של חבריו, שידעו להעריך את הגרוטסקה.

המודל לכל צורות הפעולה הללו הוא כמובן גרגור סמסא עצמו, אדם שלמרות שינוי צורתו לא הפך לשרץ מוחלט. למרות הניוול שבהווייתו הפיזית ברור כי הוא עדיין אוצֵר קשת של רגשות עזים, מחמלה ועד בושה, טורח להאזין לנגינת כינור מרוממת נפש ומגלה התחשבות בבני משפחתו. מבחינה זו, ההיגיון הפנימי של הסיפור בכל זאת חזק מאוד – על אף גזרות גורל מתעתעות וקשות השמירה על צלם אנוש היא גם בחירה המתבצעת מדי בוקר בבוקרו.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

הספר היהודי שגילה את צפונות השמיים

בשנת 1600 נפגשו בטירה בשם "ונציה החדשה" שלושה חכמים מעולמות שונים לחלוטין. מפגש זה ארך שלושה שבועות והוליד לנו ספר אסטרונומיה עברי, וגם שיעור על הכוח המחבר של האהבה למדעים ולגילוי צפונות השמיים.

סיפורנו מתחיל באציל הדני והאסטרונום טיכו ברהה אשר נאלץ לברוח מארצו והגיע לבוהמיה (שבצ'כיה של ימינו), בהזמנת הקיסר רודולף השני בשנת 1599. רודולף השני היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה אשר העביר את חצרו מוינה לפראג, ובזכות התעניינותו במדעים וגם באלכימיה, הגיעו מדענים ואמנים רבים לחצר החדשה. במקביל, פראג של אותה תקופה הייתה אי של סובלנות דתית באימפריה שסועה בין קהילות דתיות שונות, שדווקא בפראג התקיימו יחדיו בשלום יחסי.

אותה אווירה השפיע גם על הרובע היהודי באותה תקופה. בית הדפוס העברי של הרובע, אשר היה מבין בתי הדפוס הראשונים מסוגו במרכז ומזרח אירופה, הפך את פראג למוקד של השכלה עברית. במקביל בית המדרש של פראג, בניצוחו של המהר"ל מפראג, נעשה אבן שואבת למלומדים מרחבי העולם היהודי. אחד מאותם תלמידי המהר"ל היה דויד גנז, שעל אף השכלתו הרבנית בחר במקצועות אחרים, נשאב לתרבות הרנסנס והחל לכתוב מחקרים בעברית על היסטוריה ומדעים.

חיי הרובע הצפופים והמגיפות שפשטו בו העבירו את המלומד הסקרן מחוץ לפראג, אך הוא המשיך לשקוד על לימודיו. בשלב כלשהו התגלגלה לאוזניו ידיעה שהאסטרונום טיכו ברהה, גדול האסטרונומים של אותה תקופה, העתיק את מצפה הכוכבים הגדול ומרכז המחקר האסטרונומי שלו לטירת "ונציה החדשה" אשר צפונית לפראג, וגם לא רחוק מכפרו של גנז בר המזל. עם חוצפה יהודית טיפוסית, גנז, האוטודידקט השקדן, אך נטול השכלה מדעית פורמלית, החליט לקפוץ לטירה ולראות כיצד יוכל להשתלב במקום וללמוד את סודות היקום.

טירת "ונציה החדשה", כיום בנאטקי, צ'כיה

 

באופן מפתיע קיבלו אותו שם בברכה, וגנז התארח בטירה למשך שלושה שבועות (כנראה פרט לימי שישי ושבת) ולמד מטובי המוחות של אותה תקופה. הוא תיאר כלי מדידה מרשימים ומורכבים מעבר לדמיון שלו, שכן ידוע כי ברהה הגאון הצליח להגיע לאותן תגליות ותובנות ללא שימוש בטלסקופ, ששימושו המדעי היה עוד בחיתוליו. בנוסף גנז פגש ולמד במצפה משולייתו של ברהה, יוהנס קפלר, שהיו צפויות לו גדולות ונצורות בחקר המדעים. גנז גם תרם את חלקו הצנוע למחקר ותרגם עבור המדענים ידע אסטרונומי שהיה זמין לו בעברית וכנראה לא היה בהישג ידם.

תרשים מתוך דפוס יסניץ

 

לאחר המפגש המרתק כתב גנז את הספר "נחמד ונעים", המספר בהתפעלות על המפגש ובעיקר על מה שלמד. הוא מתאר בפרטים את מצפה הכוכבים המרשים, ומתאר כיצד ברהה "התבודד שם עם חכמיו… ושם במקום הנזכר היה יושב עם שנים עשר אנשים כולם חכמים ומביני מדע… וכלי מחזיהם הגדולים והמופלגים אשר עין לא ראתה ובנה לו הקיסר שם שלש עשרה חדרים בשורה אחת אשר בכל חדר וחדר היה כלי מיוחד". הספר גם מפרט כיצד עובדים כלי המדידה והתצפית לחקר האסטרונומיה והגיאוגרפיה, ובכך הוא יוצר הפרדה בין הידע הקוסמולוגי התלמאי שהכיר לבין האסטרונומיה הקופרניקאית החדשנית שהוא ראה בשטח.

בימים ההם היה גבול מטושטש למדי בין מדע למיסטיקה, ובין אסטרונומיה ואסטרולוגיה, ומדענים וחכמים רבים, לרבות ברהה וקפלר, עסקו גם בתורת הנסתר. גנז הקדיש חלק מסרטוטיו להסבר על המזלות, אך תוך הפרדה ברורה מהתוכן העיקרי של ספרו. הפרדה זו נעשתה כנראה על מנת לשמש הבהרה לקוראים על הערך של התצפית והחוויה המדעית, אשר מנותק מהשלכות מיסטיות. במספר הצהרות בספר הוא גם שולל את השימוש במדע הכוכבים כאמצעי לחיזוי וטוען כי צורה זו של ידע אינה נכונה, וכי גם התבשמות קלה מסוד המזלות היא פסולה לדעתו. נראה כי חדשנותו הקופרניקאית וטהרנית של "נחמד ונעים" הביאה גם להדפסתו המאוחרת בשנת 1743, כ-130 לאחר מותו של גנז.

ברהה נפטר כשנה לאחר המפגש ונקבר בהוד ובהדר בכנסייה בכיכר העיר העתיקה של פראג. קפלר עבר לגור בפראג למשך כמה שנים כמדען בשירות המלוכה. הוא גר רק כמה דקות הליכה מהרובע היהודי, אליו חזר דויד גנז. ידוע לנו כי קפלר וגנז המשיכו לשמור על קשר, וכנראה שתקשרו בגרמנית מתובלת בעברית, אותה קפלר הכיר מעט עוד מימי לימודיו באוניברסיטת טובינגן. לפי הספר "נחמד ונעים" קפלר אף טען כי מערכת השמש נעה באופן אליפסי, בדומה לאות העברית כ"ף. בשנת 1613, באותה שנה שדויד גנז נפטר, עזב קפלר את פראג לטובת המשך מחקרו, וכך הסתיים סיפורה של השלישייה שכללה אציל דני, עירוני גרמני ואיש רנסנס רבני שכל מה שחיבר ביניהם הוא הסקרנות והאהבה לידע ומדעים.

כדי ללמוד את מה שלמד גנז כבר לא צריך להסתנן לטירה מרוחקת, וכל אחד יכול לעיין בספרו באתר הספרייה הלאומית. בנוסף, הספרייה מעמידה לרשותנו גם העתקים בכתב יד של "נחמד ונעים".

תרשים מתוך כתב היד ל"נחמד ונעים"

 

לקריאה נוספת

אנדרה נהר, דוד גנז וזמנו, הוצאת ראובן מס, 1982.