בשנת 2019 החלטתי שהגיע הזמן לבדוק את מצב המסמכים שנותרו מן העיזבון של פפיטה ויהודה האזרחי שהיו חשוכי ילדים (יהודה היה אח של אבי, איתן אזרחי). מה שנותר מעיזבונם התגלגל לפינה אפלולית בחדר ההסקה של ביתנו. יהודה ופפיטה האזרחי לא היו דמויות זרות בחיי. כילד ידעתי כי היו לי דודים חכמים, מפורסמים ויפים. את פפיטה הכרתי בקושי. היא הלכה לעולמה בנסיבות טראגיות בשנת 1963 כאשר הייתי בן שמונה, והיא בת ארבעים ושתיים. יהודה חי עוד אחת עשרה שנה ונפטר בשנת 1974 גם הוא בגיל צעיר (54). אחרי שהוא נפטר התמסרו הוריי לטיפול בכל מה שבני הזוג הותירו: רכוש, רהיטים, יצירות אמנות והמון ספרים. בסופו של דבר נותרו שני ארונות מתכת עם מגירות עמוקות (file cabinets) שנדחקו לחדר ההסקה.
מה גרם לי לרדת בשנת 2019 לבדוק את מצב הארונות? לא ברור. זו הייתה אינטואיציה של "אם לא עכשיו אימתי?" או יותר נכון, "אני לא נעשה יותר צעיר… וזו אחריותי". וכך, ביום אחד ירדתי לחדר ההסקה והעברתי את הארונות לדירתי.
אחרי ניעור האבק ניגשתי לפתיחת המגירות. לא ידעתי למה לצפות. המגירות היו מלאות בחומרים מודפסים: מסמכים, טיוטות וגזירי עיתונים. באחת המגירות חיכתה לי הפתעה שתשנה את כל סדר היום שלי. המגירה הייתה מלאה בצרורות של מכתבים קשורים בחוט שמשון עשוי פשתן. מבט חטוף לעבר הצרורות הראה כי הם מסודרים על פי כיוון המשלוח: ממנו אליה וממנה אליו. על המעטפות היו בולים מתקופת המנדט הבריטי ועד לבולי מדינת ישראל ובריטניה של שנות ה-50 וה-60. בסך הכול, היו שם קרוב ל-1000 מכתבים, כשני שלישים ממנו אליה והשאר – ממנה אליו.
המכתבים הללו היו הבסיס לספר שכתבתי על בני הזוג, כאב תהומי ועונג עילאי – פפיטה ויהודה האזרחי, שיצא לאור בהוצאת 'כרמל ירושלים' בשנת 2022.
נחזור אחורנית. מי היו פפיטה ויהודה האזרחי שחייהם נדחסו לתוך ארונות המתכת?
יהודה נולד ב-1920 בירושלים להורים אנשי העלייה השנייה, שעלו לארץ בראשית העשור השני של המאה העשרים. מגיל ארבע הוא התגורר בשכונת רחביה ולמד בגימנסיה העברית ששכנה בסמוך לביתו. במהלך לימודיו בבית הספר העל-יסודי התגלה כישרון הכתיבה שלו והוא החל לפרסם סיפורים קצרים בכל פלטפורמה אפשרית. כבר אז הוא ראה את ייעודו כסופר עברי. בקיץ 1938 הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית בהר הצופים.
פפיטה, או בשמה העברי, שולמית (לבית פרלצווייג), נולדה בשנת 1921 בצ'רנוביץ, בוקובינה (היום באוקראינה). צ'רנוביץ הייתה עיר קוסמופוליטית ומרכז יהודי תוסס. פפיטה למדה בבתי ספר משובחים ודיברה גרמנית בנוסף לרומנית שהייתה שפת המקום. בשנת 1934, כשהיא בגיל ארבע עשרה החליטו הוריה לעלות לארץ והמשפחה התיישבה בתל אביב. פפיטה הייתה בת יחידה. עוד בנעוריה היה ברור שהיא ברוכת-כישרונות, תולעת ספרים השואפת לגדולות. בקיץ 1938, אחרי שהשלימה תעודת בגרות אקסטרנית היא עברה לירושלים, לשנת מכינה באוניברסיטה העברית. שם פגשה את יהודה.
המפגש בין יהודה לפפיטה היה רומנטי וסוער במיוחד. בני הזוג שטרם מלאו להם עשרים שנה התאהבו עד מעל לראש. אהבתם כללה גם ממד אינטלקטואלי עמוק של שיח היסטורי, פילוסופי ואסתטי. תוך כדי הלימודים, הם התפתחו בקצב מזורז. יהודה התקדם לעבר כתיבת פרוזה ומחזות, ופפיטה התגלתה ככוכב עולה בשמי הפילוסופיה. הם נישאו בשנת 1943.
במהלך השנים הללו שירת יהודה בצבא הבריטי ובני הזוג נאלצו להיפרד לתקופות ממושכות. כל הפרידות הללו הניבו מכתבים מלאי תוכן ותשוקה.
בשנת 1946, לאחר שפפיטה סיימה את לימודיה לתואר שני, היא התקבלה ללימודי דוקטורט באוניברסיטת לונדון. יהודה מונה לשליח חינוכי של הקרן הקיימת בבריטניה ובני הזוג העתיקו את מקום מושבם ללונדון. בשנים האלה הם המשיכו להתפתח, כל אחד בתחומו. בשנת 1949, הסתיימה תקופת שליחותו של יהודה והוא היה חייב לחזור לארץ. פפיטה החליטה שהיא תחזור רק אם תוכל להשתלב באקדמיה הישראלית, שהייתה מרוכזת כולה באוניברסיטה העברית. מן הנקודה הזו ועד למותה התפתח דפוס של התקרבות והתרחקות מן האוניברסיטה וממדינת ישראל, לצד התקדמות מטאורית בקריירה של פפיטה כפילוסופית. מציאות זו יצרה גם תקופות ממושכות של פרידה, ושוב המכתבים שנשלחו מצד לצד.
בשנות החמישים הקריירה של יהודה נסקה. הוא המשיך לכתוב פרוזה ומחזות, ולצד זה החל בקריירה עיתונאית. בין היתר הוא היה העורך של תכנית הרדיו הסאטירית "שלושה בסירה אחת" (ביחד עם יצחק שמעוני), ומבקר האמנות של עיתון "מעריב". פפיטה העמיקה את אחיזתה בעולם הפילוסופיה אחרי שהוזמנה להיות עמיתת מחקר באוניברסיטת קיימברידג'. בכל התקופה הזו שאפה פפיטה לחזור לארץ וללמד באוניברסיטה בה החלה את דרכה. אולם, דרכה הייתה זרועה במכשולים. בהתחלה האוניברסיטה הציעה להיות 'מדריכה' בחוג לפילוסופיה (משהו כמו עוזרת הוראה) והיא סירבה, מאוחר יותר היא הוזמנה להיות מרצה אורחת עם מינוי זמני, ורק במחצית השנייה של שנות החמישים היא התקבלה כמרצה מן המניין. בין לבין, היא המשיכה את פעילותה באוניברסיטת קיימברידג' וזכתה לתהילת עולם כפילוסופית. יהודה הצטרף אליה מדי פעם והם חיו לסירוגין בין ירושלים לבריטניה.
פפיטה הייתה האישה היחידה בחוג לפילוסופיה. היו לה לא מעט יריבים בתוך האוניברסיטה הקטנה. טענו שהיא לא הייתה מורה מספיק טובה וכי היא לא "משתלבת" באתוס של האוניברסיטה. מצד שני היו לה מעריצים רבים בקרב הסטודנטים. היא משכה תשומת לב בשל הלבוש האירופאי המהודר שלה, וגם בעיתונות הרבו להציג אותה כדמות ייחודית באקדמיה.
בשנת 1963 היא הייתה מועמדת להעלאה לדרגת פרופסור באוניברסיטה העברית. החוג לפילוסופיה המליץ עליה ומכתבי המלצה הגיעו מעמיתים בבריטניה וארצות הברית. ועדת המינויים האוניברסיטאית התכנסה במאי 1963 ודחתה את המלצת החוג להעלאתה של פפיטה בדרגה. בפרוטוקול הוועדה נרשם כי שישה חברי ועדה התנגדו, ושניים נמנעו. לא נמסרו נימוקים. שישה ימים לאחר מכן, יהודה חזר מיום פעילות בתל אביב ומצא את פפיטה בדירתם במושבה היוונית בירושלים אחרי שנטלה כמות מופרזת של כדורי שינה ושתתה אלכוהול. המאמצים להצילה נכשלו והיא נפטרה. הזעזוע באוניברסיטה ובקהילה הפילוסופית היה גדול.
לאחר מותה, יהודה פעל נמרצות להנצחת זכרה של פפיטה, בעיקר על ידי הבאת כתביה שיצאו לאור באנגלית לפרסומים בעברית. ואכן, ספריה שימשו כספרי יסוד בתחום הפילוסופיה למשך שנים רבות. לאחר שהתאושש, יהודה המשיך לכתוב ולפעול בתחום התרבות והעיתונות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הוסיף עוד תחום לפעילותו: כתיבה ופעילות למען ירושלים.
סוף דבר: לאחר פרסום הספר, קיבלתי פנייה ממערך הארכיונים בספרייה הלאומית. הם הביעו עניין בקליטת הארכיון שהיה ברשותי (קיים ארכיון נוסף מעיזבון יהודה האזרחי במכון "גנזים"). שמחתי על האפשרות להנגיש לציבור את החומר העשיר שהיה בארונות המתכת. ואחרי שהארכיון עבר לספרייה התבקשתי לבצע את תהליך הרישום של הפריטים הרבים המצויים בו, ואת זה אני מבצע בשמחה. עם סיום הפרויקט יועמד לרשות הציבור ארכיון של שתי דמויות שחיו ופעלו בתקופת המנדט הבריטי ובעשרים השנים הראשונות של קיום המדינה, יצרו והשפיעו ותרמו תרומה ממשית לתרבות הישראלית.
