בשנים האחרונות הפכו ספרי הקומיקס והרומנים הגרפיים לחלק מוכר ומכובד של עולם הספר.  שוק הקומיקס העולמי הוא בפריחה מתמדת, ואפשר לראות זאת גם כאן בישראל: ישראלי מקורי לצד מתורגם, מטורים בעיתונים ועד רומנים גרפיים, קומיקס וספרות מצוירת לילד​ים, לנוער ולמבוגרים, בהוצאות ממוסדות ועצמאיות, חילוניות ודתיות, בחוברות דקיקות ובכרכים עבים בכריכה קשה – הקומיקס הוא בכל מקום.

בספרייה הלאומית אפשר למצוא קומיקס משלל תקופות, סוגים וסוגות – מהטורים שהתפרסמו בעיתוני הילדים ההיסטוריים עוד לפני קום המדינה ועד רומנים גרפיים רציניים שעוסקים בשואה וראו אור השנה.

נדמה שדווקא הקומיקס מאפשר עיסוק רגיש ובוגר בטראומות הגדולות ביותר שלנו.

קחו לדוגמא את "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא" של מישל קישקה שיצא בהוצאת מודן במאי השנה. באיורים שחורים-לבנים יפהפיים פורש קישקה את מערכת היחסים שלו עם אביו ניצול השואה, את ההיסטוריה המשפחתית והאישית ואת השפעת הטראומה הלאומית על חיי היומיום של רבים מהישראלים. ביותר מהזדמנות אחת ניתן למצוא בספר תזכורת לכך שתמונה יכולה להיות שווה אלף מילים, ושהשילוב של איורים ומילים מאפשר לומר יותר, אחרת ובאורח ישיר יותר, לעין וללב בעת ובעונה אחת.

חשיבותו העולה של הקומיקס בתרבות העולמית והמקומית לא השאירה אותנו אדישים, כאן בספרייה הלאומית. אוספי הספרייה קולטים אליהם ספרים מגוונים ביותר. השינויים החלים במגמות בעולם מתבטאים כמעט מאליהם בספרים המגיעים אלינו. הדבר נכון גם ביחס לקומיקס ולרומנים גרפיים.  יש קומיקס ורומנים גרפיים ישראלים שהיו זה מכבר לקלסיקה של התרבות הישראלית. כזה הוא "פיצריה קמיקזה" של אסף חנוכה, לפי הספר "הקיטנה של קנלר" מאת אתגר קרת.

אבל יש גם מגמות חדשות שאנו מבחינים בהן בספרייה. כך למשל אנו רואים זרם גובר של קומיקס מן המגזר החרדי. ספרים בסדרת "סיפורי הרבי בקומיקס", מחסידות חב"ד; ספר "עקרת בית" הנושא את כותרת המשנה "גם לאמא מגיע קומיקס", מבית היוצר של עיתון "משפחה"; ספר קומיקס ביידיש "מעשה'לעך פאר קינדערלעך" וגם ספר בעל שם מקורי: "דף היומיקס", המביא קומיקס על בסיס אגדות בתלמוד. בנוסף לכך מתקבלים בספרייה ספרי קומיקס בשפות זרות העוסקים בנושאים יהודיים או שנוגעים להקשרים יהודיים. כך למשל מצוי אצלנו ספר קומיקס בספרדית המתבסס על משלים מאת המגיד מדובנה, ספר קומיקס על חייו של טרוצקי, אף הוא בספרדית וספר קומיקס בתורכית על הווי החיים של משפחה יהודית תורכית, וגם עיבוד קומיקס איטלקי לרומן של קפקא, "המשפט"​.

כחלק מתפקידנו לאצור את כל תרבות ישראל, אנו עושים מאמצים להשלים את האוסף – ברכישות של יצירות חשובות מכל העולם בתחומי הליבה של הספרייה, וכן באיסוף היצירות העצמאיות הרואות אור בישראל. רבות מיצירות הקומיקס הרואות אור בארץ יוצאות בהוצאה עצמית של הכותבים והמאיירים. ההוצאות הללו, הקטנות, העצמאיות והפרטיות, הן עבורנו האתגר הגדול ביותר.

עוד ועוד קומיקס מגיע אלינו, לספרייה הלאומית, אך לצערנו – לא כולו. הפריחה היצירתית של הוצאות עצמאיות בתחום באה לידי ביטוי גם בכך שרבים מבין היוצרים עדיין אינם מכירים את החוק על פיו יש להפקיד בספרייה הלאומית שני עותקים מכל פרסום, החוק המאפשר לנו (ואף מחייב אותנו) לאסוף את כל הפרסומים הרואים אור בארץ. לא אחת קורה שהחוברות אינן מגיעות אלינו, וחמור מכך – לא תמיד אנחנו מודעים לקיומן ויודעים כי דבר מה חסר באוסף.

במדור עותקי חובה בספרייה החלטנו לצאת למצוד אחר הקומיקס הישראלי. לא ננוח עד שבספרייה הלאומית יהיה האוסף המקיף ביותר של קומיקס ישראלי בעבר ובהווה, ועם העיניים נשואות לעתיד. על מנת להשיג את יעדנו, פתחנו בתנועת מלקחיים:

מצד אחד, להגביר את מאמצינו לברר מה יצא לאור בתחום הקומיקס בישראל, ומה חסר באוסף. מצד שני, להעלות את מודעות היוצרים בתחום לכך שהספרייה הלאומית לא רק מעוניינת ביצירותיהם אלא שחובתה לאסוף אותן וחובתם למסור עותקים מהן.

האינטרס להפקיד עותקים בספרייה הלאומית הוא הרי משותף: ליוצרים (שיצירתם נשמרת לדורות), לקוראים ולחוקרים (שפוגשים באוסף מלא ומקיף) ולעובדי הספרייה (שממלאים בכך את חובתם הנעימה – איסוף כל הספרים הרואים אור בישראל). כולנו חלק מהמאמץ לשימור התרבות הישראלית, לתיעודה ולטיפוחה.

וכך החל מצוד הקומיקס הגדול

עובדי המדור יצרו קשרים עם המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, עם איגוד הקריקטוריסטים הישראלי ועם חנויות מובילות בתחום כדי לברר מה יוצא לאור בארץ. כולם הסכימו להירתם להפצת הבשורה, לסייע באיסוף הספרים ולהפיץ את מכתבי המדור ליוצרים. אך זה לא נגמר שם. גם פסטיבל "אנימיקס" לאנימציה​, קומיקס וקריקטורה נרתם לעזרה, ובפסטיבל הקרוב עובדי המדור יבואו לאירוע ויעשו מאמץ מרוכז להעלות את המודעות לחשיבות האיסוף והשימור של הקומיקס הישראלי בקרב קהל קוראיו ויוצריו. אבל כבר עתה, מאמצינו נושאים פרי – סוף סוף התחילו להגיע הספרים שלהם ייחלנו.

ראשונה מכולם, הסנונית המבשרת את בוא האביב, נחתה על שולחננו מעטפה מאהרונה ריינר, שהכילה את חוברת הקומיקס "Super Granny" בשפה האנגלית.  לא הרבה אחריה התייצב סיפור הבלשים "איך נפלו גיבורים" של עדי אלקין ויוסי גורביץ​, ומושיק גולסט אף הגיע באופן אישי למסור לנו עותקים מ"מרד", "קבר השייח" ו"יומן ישראלי" שכתב ואייר. עוד ועוד מכתבים השואלים "האם הספר שלי נמצא בספרייה?" נשלחים אלינו, ואנו מבררים ומשיבים בשמחה, אוספים באדיקות את הבטחותיהם של יוצרים לשלוח לנו את כתביהם שכבר יצאו ושעוד יצאו.

ואיפה זה משאיר אותנו?

איתכם. מבקרי הספרייה, גולשי האינטרנט, קוראי הבלוג וחברינו בפייסבוק. אולי אתם אוהבים חוברת קומיקס מסוימת, ותוהים האם גם היא שמורה לבטח בספרייה הלאומית? אולי אתם מכירים יוצר או יוצרת של קומיקס נפלא, ותוהים אם הם יודעים לשלוח אלינו עותקים ממנו? למה לעצור בזה? חיפוש מהיר בקטלוג הספרייה הוא כל מה שצריך כדי לדעת האם קומיקס נמצא באוסף. שיחת טלפון אחת, או דוא"ל, או הודעה בפייסבוק, וגם אנחנו נדע:

מדור עותקי חובה: [email protected]

אם נעבוד ביחד, אף קומיקס, אף ספר, לא ילך לאיבוד.

כתבה: לילי דאי, מדור עותקי חובה בספרייה הלאומית

פסטיבל הזמר והפזמון היה האירוע המרכזי במוזיקה הישראלית הפופולרית בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. רשות השידור ערכה והפיקה את הפסטיבל, שהיה אירוע כמעט שנתי. התוצאה הייתה מופע חגיגי שעלה לרוב במוצאי יום העצמאות.

כל שיר בשני ביצועים – זמר וזמרת

פסטיבל הזמר והפזמון היה רעיון של ישראל דליות, איש "קול ישראל", עוד בשנת 1960. בשנים הראשונות, הפסטיבל היה תכנית רדיו, ששודרה כמופע במוצאי יום העצמאות מהיכל התרבות בתל-אביב. בארגון הפסטיבל, לצד קול ישראל, הייתה פעילה הוועדה לחגיגות יום העצמאות, מטעם משרד ראש הממשלה. הוועדה מיינה וסיננה תשעה שירים שהשתתפו בתחרות.

כדי לתת לשירים סיכוי שווה וכדי להעריך אותם מוזיקלית, נהגו אז לבצע כל שיר פעמיים: פעם על ידי זמר ופעם על ידי זמרת. כך חשבו לנטרל את האפשרות שהמבצע ירשים במיוחד, ויחפה על שיר בינוני. הזוכים קיבלו פרסים כספיים, שהתחלקו בין הכותבים. הפסטיבל התקיים במתכונת הזאת גם בשנת 1961, ולאחר מכן הייתה הפסקה של שנתיים. הוא התחדש בשנת 1964 ובשנת 1965 עבר לבנייני האומה בירושלים ונקרא "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי". השוויון המגדרי נמשך, ובשנת 1966, למשל, אריק אינשטיין ביצע את "לא פעם בקיץ", ואילו הביצוע הנשי היה של עדנה גורן.

פסטיבל הזמר והפזמון: מלך הרייטינג

התקופה בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים נחשבת לתקופת שיא ההצלחה של פסטיבל הזמר. לאחר הפסקה נוספת, בשנת 1968, חודש הפסטיבל בשנת 1969. בשלב הזה הייתה כבר טלוויזיה בישראל. הפסטיבל הפך לאירוע משודר ולחגיגה תקשורתית. במדינה שבה היה ערוץ טלוויזיה אחד, הפסטיבל זכה לחשיפה ענקית ולהצלחה גדולה. השידור תוזמן למוצאי יום העצמאות, והפסטיבל חזר בגדול כאירוע ממלכתי. חגיגה של "כולנו", שידור לאומי עם רייטינג גבוה.

חיילים במדים על במת הפסטיבל

בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים והניצחון הגדול החלו להופיע בפסטיבלים זמרים במדים, חברי להקות צבאיות. הם הופיעו לפעמים במסגרת ההרכבים של הלהקות, בחלק הלא תחרותי של המופע, ובמקרים אחרים כסולנים שביצעו את אחד משירי התחרות. הפופולריות של צה"ל הייתה אז בשיאה והעם חיבק את הצבא ללא תנאי. כך, ההופעה של חיילים בפסטיבל הוסיפה יוקרה לאירוע וזיהתה אותו עם ההצלחה הלאומית הגדולה.

פסטיבל הזמר: אירוע מסחרי, אירוע ממלכתי

יובל ניב טוען שעל אף שבפסטיבל היו מעורבים גורמים פרטיים ומסחריים כגון חברות תקליטים, אמרגנים ומפיקים, האירוע קיבל מעמד לאומי-ממלכתי והפך לחלק בלתי נפרד מאירועי יום העצמאות הרשמיים. לצד טקס הדלקת המשואות, חידון התנ"ך וטקס פרס ישראל, הפך פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי לחלק קבוע בחגיגות יום העצמאות.

אז איך עושים פופ בשירות המדינה? לכאורה, מדובר בסתירה: מוזיקת פופ מייצגת חופש, מרדנות וחגיגת נעורים. הרי מדובר במוזיקה שמגיעה מחו"ל ומושפעת מן המערב ומאווירת הסיקסטיז. ואילו כאן, בישראל, נוצרו והופקו שירים ביוזמה ובמימון של גורם ממלכתי כמו רשות השידור ואפילו במעורבות של פקידי ממשלה, והכול לצורך שימוש בשירים ובמופע במסגרת חגיגות יום העצמאות, האירוע הממלכתי ביותר בלוח השנה.

פסטיבל הזמר: הסודות מאחורי הקלעים

לצורך העבודה רואינו כ-30 זמרים, מוזיקאים, פזמונאים, נגנים ומפיקים. כך התאפשר להציץ לחדרי החזרות, למשרדי ההפקה ולאחורי הקלעים של בנייני האומה בירושלים, שם נערך הפסטיבל באותם הימים. המחקר בודק את דרכי העבודה ובעיקר מבקש לגלות כיצד נעשה התמרון בין שני הקטבים: מוזיקה פופולרית מצד אחד, והמדינה מהצד האחר. בראיונות נחשפו תנאי העבודה, שהיו חובבניים מאוד, בוודאי בהשוואה לסטנדרטים שהתגבשו מאוחר יותר. ולמרות הסתירות, הבעיות והאינטרסים המנוגדים, המפעל זכה להצלחה גדולה. בסופו של דבר, פסטיבלי הזמר של הימים ההם הוציאו מתוכם שירים שהפכו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. הם גם חשפו לציבור שורה ארוכה של אמנים ויוצרים שהפכו לאושיות המוזיקה הישראלית הפופולרית עד היום. והכול בפסטיבל הזמר והפזמון: פופ בחסות המדינה.

הפוסט מבוסס על עבודתו של יובל ניב, "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: פופ בשירות המדינה", במסגרת תואר שני בתכנית הבינתחומית לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' פרדי רוקם ופרופ' מוטי רגב. ​

לזכר עליזה אלון,
ספרנית ותיקה ומסורה באולם הקריאה יהדות
אוהבת שירתן של רחל ונעמי שמר
עם שלושים לפטירתה

בשנת 1954 צוינה בישראל שנת היובל לעלייה השנייה. בסוף השנה פרסם נתן אלתרמן "טור שביעי" שהוקדש לשנת היובל, וכותרתו: הֵאִיר הַשַּׁחַר. קביעתו של אלתרמן בשיר היא שהזיכרון המתאים ביותר לעלייה השנייה הוא השירה שלה. לאור זאת הוא הקדיש את עיקר השיר לרחל המשוררת (בלובשטיין), המייצגת המובהקת של שירת דור העלייה השנייה.

עבור נעמי שמר שימשה דמותה של רחל כמופת, ושירתה כמקור השראה. המכנה המשותף הבסיסי ביותר ביניהן היה זיקתן האישית לכנרת – החווה והקבוצה, והערגה המתמדת אליה. בסוף שנות השבעים נטלה נעמי שמר את שירו של אלתרמן, והלחינה מתוכו את הבתים העוסקים ברחל והמתמקדים בכנרת. בשנת 1981 היא הקליטה אותו בעצמה באלבום "על הדבש ועל העוקץ", ובכך היא יצרה מעין "חַג חֲמִשִּׁים" אחר – שנת היובל לפטירתה של רחל.

פרקי רחל שבשירו של אלתרמן מבוססים בעיקרם על דברי הזיכרון שכתב זלמן שז"ר על רחל בשנת 1946 בעיתון "דבר", לציון 15 שנה למותה, וקטעים מהם מובאים כמוטו לשיר. במאמר זה תיאר שז"ר את הפעם הראשונה שבה ראה את רחל, בחוות כנרת, ואת הרושם העמוק שהותיר בו הרגע הזה. כותרת רשימתו של שז"ר היא "אוֹרָהּ הַזָרוּעַ", והיא מבוססת על השורה "לֵיל יָרֵח אֶחָד – וְאוֹרוֹ זָרוּעַ עַל יָמִים רַבִּים אַחֲרָיו", מתוך השיר "לֵילוֹת מִקֶּדֶם" שכתבה רחל בחודשי חייה האחרונים, והמתאר חלום שחלמה על ימיה בכנרת.

וזוהי חתימת מאמרו של שז"ר "אורה הזרוע" (דבר, 30.4.1946):

עד אשר ממעל לשפת הים, במעלה הגבעה, נתגלתה לפני החצר של כנרת – האיר השחר. עם עלייתי על הגבעה התרחבה הכנרת והבהיקה לקראתי בכל טוהר כחולתה השלווה; החצר הייתה מוקפת גדר ולגדר שער. לא הספקתי לגשת אל הגדר והנה מישהו מבפנים הסיר את הבריח מעל השער ומהחצר פרצה המולה חיה ומגעגעת. הדבר הראשון ששמעתי היה מקהלה מופלאה של כנפי רננים ועליה מנצחת מרחוק שפה עברית צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה – נאלמתי דום. והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, ומאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאילה ויפה ככנרת; בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף היא משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר הכנרת אל המרעה.

עצור נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני.

זאת הרועה הייתה המשוררת רחל.

תיאורה של רחל בכנרת בשירו של אלתרמן מתמקד בתיאורו של שז"ר את פגישתו עימה. הוא אורך שניות אחדות המתחילות ביָד המַסִּיעָה את הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר, ומסתיימות כשמאחוריו מתגלה רוֹעָה תִּימוֹרָה היוֹצֵאת מֵחָצֵר ובעקבותיה להקת האווזים של חוות הנערות של כנרת, היוצאת אחריה למרעה.

בשיר שיבץ אלתרמן גם צירופי מילים הרומזים לשורות מפורסמות בשירת רחל, כמו: כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן מתוך "בֵּן לוּ הָיָה לִי" ("אורי"); או: כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם מתוך "וְאוּלַי"; וכן: הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק הרומזים ל"כִּנֶּרֶת" (או "שם הרי גולן"). אלה ורבים אחרים הם שהביאו לכך שנִשְׁתַּלְבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.

כאמור, אלתרמן ביקש לקבע את רחל ושירתה כמורשת העלייה השנייה, ובשירו הוא מנמק זאת יפה. אך מתחת לפני השטח, בין שורות מאמרו של שז"ר, ובעקבותיו גם בין שורות השיר, רוחשת מגמה עמוקה הרבה יותר בקיבוע מורשתה ההיסטורית של העלייה השנייה, שעם יוצאיה נמנה אז רובה המכריע של הנהגת המדינה.

שז"ר מיקד את דבריו על רחל ברושם שהותירה בו דמותה כרועת אווזים בחוות כנרת, ובקסם שהילך עליו המפגש המפתיע איתה. בעיני זהו מפתח להבנת המסר של דבריו על רחל, ושל אלתרמן בעקבותיו.

בתיאורים רבים בספרות העולם העממית והיפה, רועת האווזים היא דמות המזוהה מאוד עם דמותה של איכרה גסה ובורה. בסיפור העממי היהודי, וגם בספרות העברית החדשה, רועת האווזים היא סמל לאותה "גויה" מן הגולה. לעניין זה ראוי להזכיר את שירו של נתן אלתרמן עצמו "רועת האווזים", בספרו "כוכבים בחוץ". לכן, כאשר עם עלייתו ארצה פגש זלמן שז"ר בחורה יהודייה עדינה ומשכילה הרועה אווזים ב"עברית רוננת" בארץ ישראל, הייתה זו בעיניו התגלמות המהפכה הציונית. גם אלתרמן מתאר לנו את רגע הגילוי של היהודי החדש, את הנערה עם הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל כניגוד גמור לחיי היהודים בגולה. בבית מהשיר שלא הולחן על ידי נעמי שמר הוא עומד על כך בפירוש: כֵּן הָיָה זֶה זְמַנָּם שֶׁל מִפְנֶה וְשֶׁל פֶּרֶךְ, וְשֶׁל קְרָב בּוֹ כָּרְעוּ אַמִּיצִים וְעַזִּים; אַךְ מֵאָז עַד הַיּוֹם בּוֹ קְשׁוּרָה וְנִשְׁזֶרֶת, גַּם שַׁחֲרוּת רִחוּפָן שֶׁל רוֹעוֹת אֲוָזִים.

יתרה מכך. זלמן שז"ר, שהיה חסיד חב"ד, הכיר היטב את סיפורי החסידים. בסיפורים אלה מואצלת על רועי האווזים הפשוטים הילה של קדושה פוטנציאלית, של מי שעשויים להפוך עם השנים לצדיקים גדולים ורועים רוחניים.

השם שבו הכתיר נתן אלתרמן את שירו הוא הֵאִיר הַשַּׁחַר, כמילות הפתיחה הדרמטיות של שז"ר לרגע הפגישה עם רחל. המילים האלה אינן מופיעות בשיר, אף כי השַׁחֲרִית או השַׁחֲרוּת חוזרות בו שלוש פעמים. ייתכן שבכך ביקש אלתרמן, מלבד להדגיש את הזיקה לדברי שז"ר, גם לשייך את השיר כולו לרגע שבו מאיר השחר.

זמן עלות השחר טעון במשמעות מובהקת במחשבת ישראל, ועיקרו במדרש הידוע מן התלמוד הירושלמי, המספר על שני אמוראים שראו את "איילת השחר שבקע אורה", ומסקנתם: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". ארבע שנים לפני כן, ביובל הארבעים של דגניה, העלה אלתרמן על נס את שַׁחֲרִיתֵךְ הַפִּלְאִית, עֲלִיָּה שְׁנִיָּה. גם בסיום המחזה "כנרת כנרת" על העלייה השנייה הוא הביא את רגע השחר המאיר כמטפורה לרגע של תקווה לתחילת הגאולה: אֲנִי אֶתְפֹּס אֶתְכֶם בְּרֶגַע שֶׁתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם יַעֲלֶה הַיְשֵׁר אֶל מוּל פְּנֵיכֶם. זֶה טוֹב מִצַּד הַסֵּמֶל…

העלייה השנייה היא בעיני נתן אלתרמן לא פחות מראשיתה של הגאולה. בעניין זה הוא הולך בעקבות זלמן שז"ר – איש העלייה השנייה בעצמו – אשר מצא את עקבות הגאולה הזו בדמותה של רחל בכנרת. כל ישותה של רחל אמרה בעיניו מרד באורחות החיים היהודיים בגולה. היא חקלאית עובדת כפיים, דוברת עברית, והיא אישה.

הציונות הביטה באיכר ובאיכרה הגויים מבט דו-ערכי. מצד אחד שאיפה לחדש את המעמד החקלאי היהודי כמו בכל עם, ומצד שני רתיעה מהגסות והקיבעון שבחיי האיכרות. הופעתה של רחל, האישה התרבותית והעדינה ועם זאת מלאת חיים, כדברי שז"ר: "ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף", מסמלת את הסיכוי להצלחת הטיפוס האיכרי היהודי המודרני והמתקדם, כשהיא "משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת". זהו רגע עלות השחר על חיי העם היהודי, התמורה המהפכנית הנכספת בהיסטוריה היהודית.

ייתכן שבמילים האחרונות של השיר כרך אלתרמן את היפוכה של רועת האווזים הגויה בדמותה של רחל המשוררת, עם תקוות הגאולה שעורר הרגע שבו האיר השחר: כְּמוֹ אָז, עִם שַׁחֲרִית מֵאָחֲרֵי הַגָדֵר. האם לא נכרכים אותו שחר ואותה גדר עם דמות היהודי והגויה של ח"נ ביאליק בסיפורו "מאחורי הגדר"? הנער היהודי נֹח בורח מן ה"חדר" ומנסה לברוח גם מגורלו, ממסלול החיים הקבוע לו מראש על ידי הוריו. מאחורי הגדר, שאותה הוא מבקש לפרוץ, חיה הנערה הגויה מארינקה, העובדת בגן ובשדה וגידוליה מצליחים בדרך הטבע, לעומת מאמציו החקלאיים המגושמים של נח העולים בתוהו.

רחל, חניכת החווה בכנרת, היא חקלאית טבעית ובוטחת כמו מארינקה, וזאת בעברית "צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה" כלשונו של שז"ר. כל מה שחסרו בגולה הנער נח ובני דמותו, שלא לומר בנות דמותו. לעומתם, יום הופעתה של העלייה השנייה – הצעירים אשר הפכו במו ידיהם את גורלם הקבוע מראש בגולה, ועימם גאלו את העם כולו – הוא שעת התמורה: מָה בָּרָא הוּא? אֶת דְּמוּת הָעוֹבֵד הָעִבְרִי, וְאֶת צְלִיל הָעִבְרִית.

בסיום השיר מופיעה רמיזה נוספת לממד המשיחי של הופעת העלייה השנייה בעיני נתן אלתרמן. לאחר שמיקם אותנו בשדה הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ (שם נקברה לימים גם נעמי שמר), הוא מתאר את רחל הרוֹעה התִּימוֹרָה הָעוֹלָה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם. ללא ספק, אלתרמן מפנה אותנו כאן למדרש נוסף שמוכר לכל בזכות ציטוטו בפירוש רש"י שהיה שגור על פיו של כל ילד ב"חדר". זהו המדרש על רחל אמנו, רועה בזכות עצמה, העולה מקברה בבית לחם ללוות את בניה הגולים לאחר החורבן ובזכות זה זוכה לנבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" בשעת הגאולה.

רחל המשוררת עצמה זיהתה את גורלה עם זה של רחל אמנו, בשיר קנוני נוסף שלה – "רחל": הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן; רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן, רָחֵל – אֵם הָאֵם. נתן אלתרמן רואה אפוא ביום שהחל עם העלייה השנייה את התגשמות נבואת הנחמה המלווה את עם ישראל כל הדורות. דמותה של רחל המשוררת היא בעיניו, וגם בעיני זלמן שז"ר, תמציתה של אותה גאולה.

וּמִבַּעַד לְחַג חֲמִשִּׁים וּמִבַּעַד
לְרִשְׁעוּת מַגָּלָיו שֶׁל הַזְּמַן הַקּוֹצֵר
הִנֵּה יָד מַסִּיעָה הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר
וְרוֹעָה תִּימוֹרָה שׁוּב יוֹצֵאת מֵחָצֵר.

יוֹם מֵאִיר אֲלֻמּוֹת, עֲגָלָה מִתְרַחֶקֶת
וְקוֹרוֹת הָעִתִּים מַשִּׁירוֹת זִקְנָתָן
וְעַלְמָה עַל לִבָּהּ כַּפּוֹתֶיהָ חוֹבֶקֶת
כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן.

כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ
הָעֵת חוֹלֶפֶת כַּחֹק
כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי – הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ
מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק

נִזְכְּרֶנָּה הַפַּעַם בְּשִׁיר, נִזְכְּרֶנָּה
וְנִשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַיּוֹם שֶׁהֵחֵל
נִשְׁמָעֶנּוּ עוֹלֶה כִּדְמָמָה וּכְמוֹ רֶנֶן
מִן הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל.

הוּא נִצָּב עִם רוֹעה תִּימוֹרָה בְּמִטְפַּחַת
הָעוֹלה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם
"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי", הוּא לוֹחֵשׁ אִתָּהּ יַחַד,
"הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם".

כִּצְלִיל נֵבֶל…