.
מכתב מספינה מדומה
מאת סיון בסקין
תל אביב 1935 / לאה גולדברג
הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס
וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.
וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בַּיּוֹם הַחַמְסִין
כְּלַהַב סַכִּין קָרָה.
אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יְלָדוֹת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי־בָּזֶה?
כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת מִתּוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.
וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,
וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחֲזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.
קשה מאוד לבחור שיר אחד של לאה גולדברג, אהוב יותר מאחרים. קשה שבעתיים לבחור שיר אחד של לאה גולדברג, כשאת חולקת עימה, פחות או יותר, את נופי הילדות – הלא רבים כל כך משיריה נושאים בהם את הטבע, הן הפראי והן העירוני, של המקומות ההם. ובכל זאת, אם עליי לבחור, אני בוחרת דווקא ב"מסע הקצר ביותר", כשמו של המחזור שאליו השיר הנבחר משתייך. למעשה, המסע הקצר הוא כל כך קצר, עד שאינני צריכה כלל לצאת מעירי. אפילו לא לעירי הישנה.
אבל רגע. השיר הנבחר לא נקרא סתם "תל אביב", כי אם "תל אביב 1935", והוא נכתב בשנות השישים. גולדברג התגוררה אז בירושלים, אבל המסע הארוך יותר הוא כמובן המסע בזמן. ומכיוון שאני כותבת את הרשימה הזאת בשנת 2020, המסע הזה מתארך בעשרות שנים נוספות. נסיעה, ממשית או מטאפורית, היא מצב עקרוני עבור גולדברג, שתמיד נמצאת בין שתי מולדות או יותר, שספרה הראשון בפרוזה – זה שעלילתו מקדימה באופן מילולי ומיידי את אותה תל אביב 1935 – הוא מכתבים מנסיעה מדומה, עם ובלי מירכאות. והרי מה כל כך מדומה בנסיעתה של רות, כותבת המכתבים, אם לא המרת המסע הממשי במרחב במסע מדומה בזמן, מבלי שהקורא יכול להבדיל ביניהם בביטחון?
ובכן, הלאה הביטחון; איזה ביטחון כבר יכול להיות כשאת מגיעה כל העת למקום חדש, לפעמים לאותו מקום חדש שאינו חדל להיות חדש גם אחרי שנים רבות? איזה ביטחון יכול להיות כשאת מגיעה שוב ושוב לאותה תל אביב 1935, כפי שראית אותה לראשונה? לא בכדי השיר נפתח בתרנים על גגות הבתים – התורן, מתקן שאמור להיתמר על גבי ספינת מפרש חמקמקה, כובש את הדבר הסטטי ביותר בעולם, גגות הבתים.
הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס
השורה השנייה – על פי יוסף ברודסקי, השורה הקריטית ביותר של כל שיר, זו שקובעת את אופי השיר כולו – מציבה את התרנים הללו, ברוחב לב עצום, בתוך המסע הימי הארכיטיפי מכולם – על ספינתו של קולומבוס. (מסע ימי ארכיטיפי אף יותר הוא כמובן האודיסיאה, אבל כיוון תנועתה הפוך, מפני שהאודיסיאה היא מסע הביתה.) העוף היבשתי, עורב, מחליף את העוף הימי – שחף? אלבטרוס? – ומבשר יבשת אחרת. או שמא הוא מחליף את היונה המבשרת יבשה, לא חשוב באיזו יבשת?
וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.
גם האנשים המתהלכים ברחובותיה של העיר אינם סתם עוברי אורח כי אם נוסעים. כאילו אותה נסיעה גורלית שעלו עליה פעם אחת – לא בהכרח נסיעה אחת רצופה; מסלוליהם יכלו להיות מורכבים ומפותלים, ללא כל דימיון לטיסותינו הסטריליות בשנות התשעים – דבקה בהם לשארית חייהם. תל אביב, שהפכה לביתם האוהב והמחבק של רבים כל כך, אינה מתפקדת כבית רגיל וסטטי, שהרי גגותיה נושאים תרנים ועורבים ימיים פלאיים. תל אביב עצמה היא ספינה ששטה בים, או לכל היותר עוגנת בנמל. אולי לזה התכוונה אחר כך דליה רביקוביץ, כשקראה לה "עיר ים־תיכונית מכוערת". הלא ספינה אינה מחויבת להיות יפה, להעמיד פסלים, למתוח שדרות ולהקים ארמונות. תצלומי תל אביב משנות השלושים, עם סגנון הבנייה שכל כך מזוהה עם העיר ועם התקופה, רק מחזקים את הדימיון בין העיר לספינה. רגליי מתנדנדות רק מלכתוב את זה.
אבל ברגע שהוזכרו נוסעים, אין לנו ברירה אלא להתבונן בפניהם ולהאזין לשפתם. ככה זה: כשאתם רואים ציור נוף מרהיב, שאי שם בעומקו פוסעת דמות קטנה של אדם, אתם תעזבו את העצים ואת העננים ותתרכזו באותה דמות, מרכזה ההכרחי של כל קומפוזיציה, ותתאמצו להביט בתווי פניה, גם אם הם אינם נראים. באותו אופן, כשתלכו ברחוב בעיר זרה ותשמעו אי שם את צליליה של שפת אימכם, או שפה קרובה לליבכם – לא תוכלו להתעלם, תלכו שבי אחריה, ולו רק לכמה דקות. אבל מי שעוסק באותו מקצוע שבו עסקה גולדברג, יתעכב שם – בתוך השפה – לתמיד. גולדברג אומרת "שפה של ארץ זרה" ולא "שפה זרה", שהרי העברית אינה זרה לה. אבל היא מפרידה ביושר בין השפה – האישית, הקוסמופוליטית, הלירית – לבין הארץ. לארץ יש זכות קיום מפני שהיא מרכזה של השפה, לא להפך. עד כדי כך, שהשפה יכולה אפילו להתנגד על ידי קרירותה החדה למזג האוויר המקומי.
וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בַּיּוֹם הַחַמְסִין
כְּלַהַב סַכִּין קָרָה.
הבית השלישי כבר פורט את הספינה הזאת, תל אביב, למה שאפשר לכנות, באופן מטאפורי, תכולת מזוודותיהם (צקלוניהם!) של אותם נוסעים. התמונה שהוא מתאר היא כמעט קפסולת זמן, דימוי שבסך הכול נכון לספינה ששטה בלב ים, מבודדת מסביבתה ונושאת מטען:
אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יְלָדוֹת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי־בָּזֶה?
אבל לא משוררת כגולדברג תמשיך את הרצף הזה בכיוון של נוסטלגיה וסנטימנטליות. היא לא תניח לנו לטעום את עוגיית המדלן שהיא מחזיקה בכיס. במקום זה היא עושה מהלך נוסף של המרת זמן למרחב – כשם שמתחילת השיר המירה מרחב לזמן – ושולפת זמנים – לילות – אירופיים כנגטיבים של סרטי צילום. אין הפרש שעות בין תל אביב לקובנה (והן גם היו דומות מאוד באותה עת בגודל אוכלוסייתן), אבל המרת הלילות ההם לייצוג ויזואלי הפוך יוצרת סוג של יעפת שנוסעי תל אביב שרויים בה דרך קבע. המצאת הצילום הבסיסית, הקאמרה אובסקורה, הייתה מבוססת על מיקוד האור בנקודה אחת ועל היפוך התמונה; מדוע לא לטעון אותה בזמנים מהמקום הישן, כדי שתמונה מופלאה, state of the art של אמנות הזיכרון, תוטבע על דפנותיה הלבנות של ספינת תל אביב?
כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת מִתּוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.
אבל אם תל אביב היא ספינה ואנשיה הם נוסעים, הרי יש לשלם על כך מחיר. והמחיר הוא שספינה אינה יכולה להיות בית של קבע, או בית בכלל ("חדרים שרוקנו" הופיעו כבר בבית השלישי); שתחושת הזרות אינה נעלמת במלואה לעולם. על כך כתבה מרינה צווטאייבה בשירה המפורסם "כמיהה לארץ": "להיות דובה צפונית שלולת / קרחה – אפשר בכל מקום" (תרגום: דורי מנור). לאה גולדברג לא הייתה דמות טראגית כמו צווטאייבה, לא בגורלה, לא בתפיסת עולמה ולא בשירתה, ואת המעבר שלה מקובנה לתל אביב הכתיבה בחירה מודעת ומכוונת בהרבה, לעומת הגירתה (ליתר דיוק, הגירותיה) של צווטאייבה בכוח הנסיבות. אחרי הכול, גולדברג נוסעת בעקבות שפתה הנבחרת, ואילו צווטאייבה נאלצת להתרחק ממחוזות שפתה מלידה (וכאשר חזרה לבסוף לארץ לידתה, היה בכך גזר דין מוות, שלא איחר להתממש). אבל שתי המשוררות נושאות בלבן את הזרות ההכרחית, זרותה של השירה למקום, כל מקום. לכן גם בתל אביב גולדברג שומעת צעדים של "צבא נכר", מפני שכל קול שאינו תואם את נשימתו ואת הליכתו של המקצב הפואטי הנשמע תמיד בראש המשוררת, הוא קולו של צבא נכר כלשהו.
וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,
וכך אותה הליכה בקצב השיר ברחובותיה הצעירים של תל אביב מביאה את המשוררת לגלות זווית ראייה מופלאה במיוחד, שמציבה לפני מבטה תמונה סימטרית, צלולה ומעוררת השתאות: אם תל אביב שעל החוף היא ספינה, הרי הים שלה נושא עיר שטה שהיא מקדש, כנסייה.
וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחֲזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.
החוף והים, העיר והים, המקדש והחול מחליפים מקומות. ההבדלים ביניהם מיטשטשים, מפני ששניהם מצויים במצב מתמיד של שיט, של תנועה אל העולם הרחב והזר, ובאותה העת הביתה, אל יבשות שלא נודעו ואל איתקה. ים מאחורינו, ים מלפנינו, וכל קרני האור נפגשות במוקד אחד – בעולם האינסופי של המילים העבריות בתוך ראשה של אישה צעירה אחת שעומדת על החוף. אישה מבוגרת ממנה בעשורים אחדים מתבוננת בה מירושלים ומצלמת את סרט המסע למען העתיד.
סיון בסקין היא משוררת ומתרגמת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית, 2006), "מסעו של יונה" (אחוזת בית, 2011) ו"אחותי יהונתן" (הקיבוץ המאוחד, 2017). מפרסמת מאז 2005 תרגומי שירה ופרוזה, בעיקר מרוסית, ליטאית ואנגלית. חברת מערכת בכתב העת "הו!".
» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר "זכר" מאת חולקט – אוּרי קָרין, מתוך הספר "נסיכת ביטחון"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
