אריק איינשטיין, יהורם גאון, שלמה ארצי, חוה אלברשטיין, יהודית רביץ, גידי גוב, הגשש החיוור, ירדנה ארזי, אילנית, שושנה דמארי, יפה ירקוני, בעז שרעבי – כולם השתתפו ב"פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי".
פסטיבל הזמר והפזמון היה האירוע המרכזי במוזיקה הישראלית הפופולרית בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. רשות השידור ערכה והפיקה את הפסטיבל, שהיה אירוע כמעט שנתי. התוצאה הייתה מופע חגיגי שעלה לרוב במוצאי יום העצמאות.
פסטיבל הזמר והפזמון היה רעיון של ישראל דליות, איש "קול ישראל", עוד בשנת 1960. בשנים הראשונות, הפסטיבל היה תכנית רדיו, ששודרה כמופע במוצאי יום העצמאות מהיכל התרבות בתל-אביב. בארגון הפסטיבל, לצד קול ישראל, הייתה פעילה הוועדה לחגיגות יום העצמאות, מטעם משרד ראש הממשלה. הוועדה מיינה וסיננה תשעה שירים שהשתתפו בתחרות.
כדי לתת לשירים סיכוי שווה וכדי להעריך אותם מוזיקלית, נהגו אז לבצע כל שיר פעמיים: פעם על ידי זמר ופעם על ידי זמרת. כך חשבו לנטרל את האפשרות שהמבצע ירשים במיוחד, ויחפה על שיר בינוני. הזוכים קיבלו פרסים כספיים, שהתחלקו בין הכותבים. הפסטיבל התקיים במתכונת הזאת גם בשנת 1961, ולאחר מכן הייתה הפסקה של שנתיים. הוא התחדש בשנת 1964 ובשנת 1965 עבר לבנייני האומה בירושלים ונקרא "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי". השוויון המגדרי נמשך, ובשנת 1966, למשל, אריק אינשטיין ביצע את "לא פעם בקיץ", ואילו הביצוע הנשי היה של עדנה גורן.
התקופה בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים נחשבת לתקופת שיא ההצלחה של פסטיבל הזמר. לאחר הפסקה נוספת, בשנת 1968, חודש הפסטיבל בשנת 1969. בשלב הזה הייתה כבר טלוויזיה בישראל. הפסטיבל הפך לאירוע משודר ולחגיגה תקשורתית. במדינה שבה היה ערוץ טלוויזיה אחד, הפסטיבל זכה לחשיפה ענקית ולהצלחה גדולה. השידור תוזמן למוצאי יום העצמאות, והפסטיבל חזר בגדול כאירוע ממלכתי. חגיגה של "כולנו", שידור לאומי עם רייטינג גבוה.
בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים והניצחון הגדול החלו להופיע בפסטיבלים זמרים במדים, חברי להקות צבאיות. הם הופיעו לפעמים במסגרת ההרכבים של הלהקות, בחלק הלא תחרותי של המופע, ובמקרים אחרים כסולנים שביצעו את אחד משירי התחרות. הפופולריות של צה"ל הייתה אז בשיאה והעם חיבק את הצבא ללא תנאי. כך, ההופעה של חיילים בפסטיבל הוסיפה יוקרה לאירוע וזיהתה אותו עם ההצלחה הלאומית הגדולה.
יובל ניב טוען שעל אף שבפסטיבל היו מעורבים גורמים פרטיים ומסחריים כגון חברות תקליטים, אמרגנים ומפיקים, האירוע קיבל מעמד לאומי-ממלכתי והפך לחלק בלתי נפרד מאירועי יום העצמאות הרשמיים. לצד טקס הדלקת המשואות, חידון התנ"ך וטקס פרס ישראל, הפך פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי לחלק קבוע בחגיגות יום העצמאות.
אז איך עושים פופ בשירות המדינה? לכאורה, מדובר בסתירה: מוזיקת פופ מייצגת חופש, מרדנות וחגיגת נעורים. הרי מדובר במוזיקה שמגיעה מחו"ל ומושפעת מן המערב ומאווירת הסיקסטיז. ואילו כאן, בישראל, נוצרו והופקו שירים ביוזמה ובמימון של גורם ממלכתי כמו רשות השידור ואפילו במעורבות של פקידי ממשלה, והכול לצורך שימוש בשירים ובמופע במסגרת חגיגות יום העצמאות, האירוע הממלכתי ביותר בלוח השנה.
לצורך העבודה רואינו כ-30 זמרים, מוזיקאים, פזמונאים, נגנים ומפיקים. כך התאפשר להציץ לחדרי החזרות, למשרדי ההפקה ולאחורי הקלעים של בנייני האומה בירושלים, שם נערך הפסטיבל באותם הימים. המחקר בודק את דרכי העבודה ובעיקר מבקש לגלות כיצד נעשה התמרון בין שני הקטבים: מוזיקה פופולרית מצד אחד, והמדינה מהצד האחר. בראיונות נחשפו תנאי העבודה, שהיו חובבניים מאוד, בוודאי בהשוואה לסטנדרטים שהתגבשו מאוחר יותר. ולמרות הסתירות, הבעיות והאינטרסים המנוגדים, המפעל זכה להצלחה גדולה. בסופו של דבר, פסטיבלי הזמר של הימים ההם הוציאו מתוכם שירים שהפכו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. הם גם חשפו לציבור שורה ארוכה של אמנים ויוצרים שהפכו לאושיות המוזיקה הישראלית הפופולרית עד היום. והכול בפסטיבל הזמר והפזמון: פופ בחסות המדינה. הפוסט מבוסס על עבודתו של יובל ניב, "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: פופ בשירות המדינה", במסגרת תואר שני בתכנית הבינתחומית לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' פרדי רוקם ופרופ' מוטי רגב.
תגובות על כתבה זו