הימים הם ימי שלהי מלחמת העולם הראשונה. הטורקים עדיין שולטים בארץ ישראל, הבריטים אוטוטו כובשים את הארץ. מחתרת ניל"י פועלת בעיקר באיסוף מידע מודיעיני על הטורקים והעברתו לבריטים וגם בהברחה לארץ של מטבעות זהב מכספים שתרמו יהודי העולם ליהודי הארץ, שסבלו ממצוקה קשה (תזכרו את הזהב הזה, הוא עוד יחזור).
מרבית היישוב העברי חושש מ"המרגלים" של ניל"י ומתנגד נחרצות לפעילותה, למרות העזרה שהמחתרת מספקת ליישוב. החשש הגדול היה שאם (או כאשר) הטורקים יגלו את המחתרת, הם יעשו שמות ביהודי הארץ, כפי שעשו בארמנים. למרבה האירוניה, אנשי ניל"י קשרו קשר עם הבריטים בדיוק מאותו חשש. היחסים המורכבים האלה בין היישוב למחתרת יגיעו לשיאם הטרגי בסיפורו של יוסף לישנסקי.
לישנסקי היה שונה בנוף של חברי המחתרת. רובם היו ממשפחות אצולת העלייה הראשונה. הוא יליד אוקראינה שבילדותו עלה לארץ עם אביו אחרי שרוב בני משפחתו נספו בשריפה. הילד ואביו התמקמו אצל אחי האב במטולה, ויום אחד האב פשוט נעלם בדרכו לירושלים ומאז לא נודעו עקבותיו. יוסף גדל בבית דודיו במטולה. בגיל 20 כבר נישא, ותוך זמן קצר נולדו לו בת ובן (לרוב חברי ניל"י לא היו ילדים).
הוא הצטרף לארגון השומר, אבל אחרי זמן מה גורש והקים ארגון שמירה מתחרה, "המגן", שפעל במושבות הדרום שבהן לא הייתה ל"השומר" דריסת רגל, כמו מזכרת בתיה (עקרון) ובאר טוביה.
הוא נודע כפרש מדופלם, דובר ערבית שוטפת, חובב אקשן, שומר נועז, אמיץ אבל גם פזיז. אמרו עליו שהיה רברבן, שאהב להתפאר במעלליו ושהקפיד בלבושו. איש שנוי במחלוקת שרבים במחתרת אהבו לשנוא בשל היותו מנקר עיניים. "תכשיט", כינו אותו בלעג. אבל איש לא האמין שמהלעג כלפי לישנסקי יתגלגלו הדברים להאשמת שווא שרצח את אבשלום פיינברג חברו למחתרת, ועוד בטענה שהמניע לרצח הוא תחרות על ליבה של שרה אהרנסון, מראשי המחתרת.
ההיכרות הראשונית בכלא
לישנסקי התוודע לאבשלום פיינברג, ממייסדי ניל"י, בכלא באר שבע, לאחר שפיינברג נכלא שם בידי הטורקים בדצמבר 1915 בטענה לריגול. פיינברג נתפס בסיני כשהיה בדרכו למצרים כדי ליצור קשר עם המודיעין הבריטי. בניל"י השתמשו בלישנסקי, שהיה אז שומר ברוחמה שבנגב, להעברת מסרים בין פיינברג למשפחת אהרנסון, שגרה בזיכרון יעקב ופעלה בעתלית. לישנסקי עשה לילות כימים במאמצים לשחרר את פיינברג מהכלא.
במכתב שיוסף מעביר מאבשלום רואים את אומץ הלב של שניהם:
"בסכנה לא אהיה. אבל אם גם אהיה לא אנוס בשום אופן. הלא גם אהרן גם אתה מבינים שאינני אוכל מלחם זה??? הנני כבר ידוע להם וגם ידידי. ז"א לנוס ושאחרים ינקו את ה….. אחרי, לא!"
(מתוך עציון, בזעתם ודמם, עמ' 488)
בסופו של דבר פיינברג שוחרר וזכר ללישנסקי את החסד הזה, וכשיצא למסעו (האחרון) במדבר – בניסיון נוסף להגיע לבריטים במצרים – בחר בלישנסקי כשותפו לדרך. הבחירה בו תעלה ללישנסקי הרבה יותר מכפי שהיה אפשר לדמיין. לישנסקי הבטיח לחבריו של פיינברג שלא יאונה לו כל רע. השניים יוצאים לדרך וב-20 בינואר 1917 מותקפים בידי בדואים באזור רפיח. לישנסקי נפצע ופיינברג נהרג. לישנסקי בורח פצוע, המזל מאיר לו פנים ובמקרה עוברים באזור חיילים אוסטרלים שאוספים אותו לבית חולים במצרים. שם הוא פוגש את ראש ניל"י אהרן אהרנסון ומוסר לו את הבשורה הקשה על פיינברג. אהרנסון, שחושש למורל בניל"י, מבקש מלישנסקי לא לגלות לחברי המחתרת את שהתרחש.
כשלישנסקי חוזר לעתלית ללא פיינברג וללא הסבר משכנע מה קרה, הקונספירציות מתעוררות. כך הולכת ומתפתחת התפיסה שלישנסקי הוא שהרג את פיינברג בשביל לזכות בליבה של שרה אהרנסון. אפילו מתרוצצת שמועה שראו את לישנסקי עם טבעת של פיינברג. לישנסקי שומע את הריכולים עליו, אבל ממשיך לשתוק. מלבד שרה, הוא לא משתף איש באסון שאירע במדבר. אם מתוך נאמנות לאהרנסון ואם מתוך ערכים אחרים. כך יצא שרוב חברי המחתרת סלדו מלישנסקי. הטינה ואי-האמון כלפיו פרחו בעוד הוא עצמו השתלב בצמרת הפיקוד במחתרת ומילא את הוואקום שנוצר עם היעלמו הפתאומי של פיינברג.
ככל שהתקדמה 1917, התחזקה התקווה שרק עוד קצת והבריטים גואלים את היישוב. זו הייתה תחילת הקץ של ניל"י ובו בזמן גם שיאה. באפריל גירשו הטורקים את יהודי יפו ותל אביב, והם פוזרו במושבות כמהגרים בארצם. בנובמבר תגיע הצהרת בלפור, וכחודש לאחר מכן כבר ייכנס הגנרל אלנבי לירושלים ויבשר את קץ השלטון העות'מאני. אבל עבור חלק מאנשי ניל"י זה יהיה מאוחר מדי.
אחד התפקידים החשובים ביותר שלקחה על עצמה ניל"י היה העברת כספים שתרמו יהודי התפוצות ליישוב העברי. תנאי החיים במלחמה, הסגר על חופי הארץ ומכת הארבה ב-1915 גרמו לעוני קשה, והצורך בתרומות הפך לקריטי עוד יותר עם הגירוש מתל אביב ויפו ב-1917.
"…יהודי ארץ-ישראל, שנעזרו בכספי הסיוע שבאו לפנים מן החוץ, הועמדו עכשיו בפני משבר ומצוקה חמורים, ביחוד בשנת 1917, עת נפקדה הארץ ברעב כבד שהפיל קרבנות רבים. הכספים שהובאו על ידי חברי ניל"י בשעות הקשות ביותר הצילו רבים ממוות. כדי שלא לעורר את חשדותיו של השלטון התורכי הגיעו הכספים בצורת משלוחי זהב. לשם כך היה צריך אהרן אהרנסון לשדל את השלטונות הבריטיים במצרים, שהרי מבחינה פורמלית נחשב כל סיוע לישוב כסיוע ל'נתיני האוייב'; רשיון העברת הכספים ניתן לאהרן תמורת חלקו וחלק חבריו במאמץ המלחמה הבריטי על-ידי הקמת ארגון המודיעין".
("יוסף לישנסקי איש ניל"י", יוסף נדבה, הוצאת הדר 1977, עמ' 60)
בפועל הכספים שנתרמו רוכזו בקהיר, שם הוחלפו לזהב והועברו בשקיקים באוניית הריגול מאנאגם שהפליגה מפורט סעיד לעתלית. את כל התהליך ריכזו אנשי ניל"י. בארץ מסרה ניל"י את הזהב ל"ועד ההגירה" בראשות מאיר דיזנגוף, שטיפל בהמרת הזהב לכסף וחלוקתו לפי צורכי היישוב (ושיקול דעת הוועד).
פליט נרדף בארצו
ובינתיים החודשים חולפים והטבעת מתהדקת סביב המחתרת. הטורקים מגלים יונת דואר עם מסר מוצפן ומגבירים את מאמציהם לגילוי מרגלים ביישוב. נעמן בלקינד, חבר ניל"י ובן דודו האהוב של פיינברג, מאבד אמון בלישנסקי וב-13 בספטמבר 1917 יוצא במסע לקהיר בניסיון לגלות מה באמת קרה לפיינברג. הוא נתפס בסיני בידי בדואים, מוסגר לטורקים ונלקח לחקירה בכלא באר שבע.
הידיעה על תפיסת בלקינד מחרידה את היישוב. לא רק בניל"י פוחדים שיישבר בחקירה ויסגיר מידע. גם דיזנגוף חושש שיתגלה מקור הכספים שמגיעים ליישוב.
הטורקים כנראה מסממים את בלקינד או משקים אותו באלכוהול ומוציאים ממנו מידע על המחתרת. במקביל אנשי ניל"י מוקצים ברחבי הארץ מחשש שהטורקים יעשו ליישוב מה שעשו לארמנים, וזאת למרות כל הזהב שסיפקה המחתרת ליישוב.
במוצאי א' סוכות (1 באוקטובר) הטורקים נכנסים לזיכרון יעקב לעצור את אנשי המחתרת. שרה נעצרת עם אביה ואחיה. לבסוף היא יורה בעצמה. לישנסקי מספיק לברוח. שאר אנשי ניל"י נעצרים ומובלים למעצר. המושבה בחרדת אימים.
לישנסקי במנוסה. נרדף ממקום למקום. לא רק במחתרת סלדו ממנו, ברחבי הארץ הוא לא מוצא ידיים מחבקות ומישהו שיסכים להסתיר אותו. מבחינת השלטונות הטורקים, ראשי המחתרת הם שרה אהרנסון ולישנסקי. כמו במערבונים החלו לצוץ שלטי "wanted יוסף לישנסקי" והוצע פרס כספי על ראשו. הטורקים הזהירו כי מקום שיימצא בו לישנסקי יישרף. היישוב היהודי בפחד מוות.
בזיכרון יעקב לוקחים את האיומים במלוא הרצינות ומכריזים חרם על לישנסקי:
"זקני המושבה נקראו אל הקאימקם והוא הגיש להם אולטימטום: אם לא יוסגר לישנסקי תוך יום, תימסר המושבה לידי המפקד הצבאי ויתחילו בחורבן המושבה.
נקראה אסיפה של הועד והוחלט לקרוא לאסיפה כללית בבית הכנסת להודיע לקהל את דברי הקאימקם, ולשלוח לגליל וליהודה משלחות של נכבדי המושבה כדי לחפש את לישנסקי.
"והוטל חרם על יוסף לישנסקי, ועל כל אחד שימצא את יוסף לישנסקי ולא יסגיר אותו חי או מת לידי השלטונות התורכים… כמעט כל אנשי המושבה באו לבית הכנסת; גם הקצינים התורכים נכחו והושיבו אותם ב"מזרח". אלברט ישב לידם וכנראה תרגם להם את כל הטקס הוכרז על פרס בסך 50 לירות תורכיות שיינתן לכל מי שיסגיר את לישנסקי לשלטונות, ומודעה על כך נתפרסמה בחוצות הערים והכפרים.
עד מהרה החלו השלטונות התורכים לאסור את ראשי המושבות ועסקניהן ולענותם כדי שיגלו את מקום מחבואו של לישנסקי."
("יוסף לישנסקי איש נילי", עמ' 325)
כך מתחיל חודש וחצי של מנוסה ששיאו בנפילת לישנסקי, מכל האפשרויות בעולם, דווקא לידי אנשי השומר שנסעו בעגלה שבה מטמון זהב שאנשי ניל"י הביאו לטובת היישוב. אנשי השומר, שהכירו את לישנסקי מתקופתו בארגון, נקלעו לדילמה קשה ותהו מה לעשות איתו: האם יעלה על הדעת שיהודי ימסור יהודי לשלטונות? היחסים בין השומר לניל"י לא היו חמימים, למרות שמניה שוחט מבכירות הארגון ואבשלום פיינברג ממקימי המחתרת היו גיסים. ורחל ינאית, ממייסדי השומר, גם עבדה בתחנת אהרנסון בעתלית (ובכלל, שמה המקורי גולדה לישנסקי). ובכל זאת, לישנסקי, שהיה אקס שומר, נרדף בידי השלטונות והיה מטרה קלה להרוג ולקבל עליו פרס.
אנשי השומר מנהלים על זה דיון. תחילה משאירים אותו אצלם בתל עדשים. אבל לאחר מכן כמה חבר'ה מהארגון מחליטים להרוג את לישנסקי ולמסור את גופתו. במפל התנור, סמוך למטולה ובית דודיו, יורים אנשי השומר בלישנסקי.
לישנסקי נופל, אנשי השומר לא בודקים מה מצבו והולכים. הוא נפצע בכתפו, וכאן מתחיל מסע הבריחה השני שלו ברחבי הארץ. פליט נרדף בארצו, מבין שהוא כנראה האדם הכי שנוא בארץ. הוא מגורש ממסתור למסתור, ואנשים רוצים להסגיר אותו מפחד שייפגעו. לישנסקי מתחנן שלא יסגירו אותו, שהוא פצוע ומסכן, נרדף ובודד.
לבסוף ליד נבי רובין (באזור ראשון לציון) בדואי מזהה ומסגיר אותו לשלטונות, ולישנסקי מובל לכלא בדמשק. התגובות בארץ נעו משמחה, דרך הקלה ועד אבלות ממש:
"הידיעה על תפיסתו של ל. עברה כחץ דרך כל הארץ. במחנה רודפיו – ששון ושמחה. הפחה הירושלמי בא ברכבת מיוחדה לרמלה ויקחהו אליו ירושלימה. גם במושבות שאפו אוויר לרווחה: נפל משא כבד שלחץ על הלב… אבל יחד עם רגש ההקלה הורגש גם רגש קשה של עלבון ושל יתמות… הכל התהלכו כאבלים" ("יוסף לישנסקי איש ניל"י", עמ' 327)
בכלא בדמשק לישנסקי פוגש יהודים רבים, כולל אנשי השומר וכמובן חברי ניל"י, ששניים מהם היו האחים נעמן ואיתן בלקינד, בני דודיו של פיינברג. התנאים בכלא קשים מאוד, ונהוג שהאסירים היהודים מקבלים עזרה כספית כדי לשחד את הסוהרים או לקבל יותר מזון. הכסף התקבל מוועד ההגירה בראשות דיזנגוף, ומקורו באותו זהב שהביאו אנשי ניל"י. הכסף משמש את כל האסירים היהודים, חוץ משניים, דווקא השניים שמצבם החמור ביותר – נעמן בלקינד ולישנסקי – שהואשמו בבגידה ונדונו למוות בתלייה. דיזנגוף מסרב לעזור להם בשל היותם "מרגלים", למרות שהם אלה שסייעו להבאת אותו זהב לארץ.
נאמנות לשבועה
נעמן בלקינד ולישנסקי מעבירים את הימים והלילות באימה בלא לדעת מתי יבוצע גזר דינם. בליל שביעי של חנוכה מגיע הנורא מכל. איתן, אחיו הצעיר של נעמן, מגולל את זיכרונותיו מאותן שעות מבעיתות:
"…שעות התהפכתי על מצעי ופתאום שמעתי שקשוק שרשראות וצעקה פולחת את חלל בית־הסוהר. זה היה קולו של יוסף שצעק: 'שלום יהודים!…' הבינותי ששעתם הגיעה. ניגשתי אל הדלת והתחלתי דופק וקורא לקצין שאני רוצה לראות את אחי. את צעקותי ליוו גם צעקות התמיכה בי של יוסף בערבית. צעקותי הועילו ופתחו את דלת תאי. ירדתי אל החצר. התחבקתי עם נעמן ובכינו איש על צוואר רעהו. בקול נרגש ביקש ממני שאהיה אב טוב לבנו. גם יוסף נפל על צווארי והתחבקנו. באותו מעמד הרגשתי כאילו זרם חשמל עובר בגופו וממנו – לגופי. אחי ביקשני שאעלה את עצמותיו לארץ, ויוסף הצטרף לבקשה זו שגם עצמותיו תועלינה".
איתן בלקינד ממשיך ומתאר את הפרידה קורעת הלב מאחיו וגם את שאלת השאלות שאזר אומץ לשאול את לישנסקי, ברגע האחרון:
"בכוח נפשי שלא אבין את פשרו לא יכולתי להבליג ושאלתי את יוסף שאלה שלא שאלתיו מעולם: מה קרה לאבשלום? ידעתי על המתיחות, שהיתה שרויה בין נעמן לבינו על רקע היעלמו של אבשלום. מובן שעל אף החשדות לא האמין נעמן מעולם שיוסף הרג את אבשלום… ואף אני, כמובן, לא העליתי כלל על דעתי שיש יסוד לעלילה כזאת על יוסף, מה עוד שקשריו עם שרה עדיין לא היו הדוקים לפני צאתו עם אבשלום למדבר. לא היה כל מניע למעשה כזה…
תשובתו של יוסף לשאלתי היתה קצרה: – אם תחיה, איתן, תדע! ועתה, בדיעבד, אני מניח, כי עדיין עמדה בו ביוסף באותה שעה, על סף הוצאתו להורג, הנאמנות לשבועה שנשבע לאהרן, שלא לגלות את סוד מותו של אבשלום לאיש…
כך ליוויתים עד קצה המסדרון בדרכם האחרונה. בהפרדם – הפרידה האחרונה – פנו אלי וקראו יחד: ניל"י! ואני עניתי להם: – נצח ישראל לא ישכח אתכם… פרצתי בבכי וחזרתי לתאי שבור ורצוץ…"
(יוסף לישנסקי איש ניל"י, עמ' 342–343)
לפנות בוקר, 16 בדצמבר 1917, לישנסקי ונעמן בלקינד נלקחו לכיכר המרכזית בדמשק, ומול הקהל הרב שהתאסף הוצאו להורג על עמודי התלייה. רגע קודם לכן לישנסקי נשא מדם ליבו נאום נגד השלטון הטורקי שנוא נפשו. כך סיפרו שאמר:
… אין אנו בוגדים, לא בגדנו במולדת, שהרי לפני הבגידה מוכרחה להיות אהבה. רק האוהב יכול לבגוד באהובתו, אבל אנחנו מעולם לא אהבנו את מולדת ה"פאלאקה" וה"בקשישים", המולדת של תלייני העם הארמני. שנאנו אותה תכלית שנאה. לא בגדנו בה, כי אם מאסנו בה מתוך שאט נפש. כרינו לה קבר בכל מאמצינו, כדי שתסתלק חיש מהר ממולדתנו היקרה…
בשעה שאתם עוסקים בתלייתנו, נכנסים צבאות בריטניה הגדולה לעיר הקדושה שלנו, לירושלים, וצבאותיכם נסים מן העיר בלא קרב. תורכיה הבזויה, אף פעם לא היית לנו מולדת, וביום עלותי לגרדום אני שולח לך את קללתי מקרב לבי. מאושר אני ושמח לאידך. תהיי מקוללת לעולם ועד!
("יוסף לישנסקי איש ניל"י", עמ' 346)
נאום לישנסקי הותיר רושם עז על ההמון. אבל כששמע התליין את תרגום דבריו מערבית לטורקית, הורה להפסיקו, לתקוע בחצוצרה ולהתחיל בטקס התלייה. עוד בהיותם תלויים לאור היום, הגיעו לכיכר קצינים יהודים מהצבא האוסטרי וצילמו את התלויים. אחד מהקצינים היה דניאל אוסטר, לימים ראש עיריית ירושלים.
כדי שלא "לטמא" את הידיים במגע, נמשכו התלויים בחבלים ונגררו כפגרי כלבים על הארץ אל מכונית משא, והכרוז קרא: "ככה ייעשה לאנשים שבגדו במולדתם!" גופותיהם של לישנסקי ונעמן בלקינד נמסרו לקהילה היהודית ונקברו בבית העלמין היהודי בדמשק. לאחר שנתיים הועלו עצמותיהם לארץ ונקברו בראשון לציון.
נרדף גם במותו
גם לאחר שלישנסקי הועלה לגרדום, בן 27 בלבד, לא תמה הדרמה של סיפור חייו, והוא המשיך להיות נרדף גם במותו. דמותו המשיכה לעורר שיח שהגיע אפילו לבימת התיאטרון הישראלי: ב-1937 העלה תיאטרון הבימה מחזה בשם "השומרים" מאת עבר הדני, שעסק בארגון השומר. בין שלל דמויות אגדיות, בלטה דמות אחת שהוצגה באור שלילי מאוד, וברור היה שנוצרה בהשראת לישנסקי. אלמנתו רבקה, שישבה באולם באחת ההצגות, זעמה, קמה וצעקה. וזה היה אקורד הסיום של ההצגה.
חלפו עוד 33 שנה, וב-1970 עלתה בהבימה ההצגה "עקידת יוסף" של יורם קניוק, אבל הפעם ההצגה האירה באור חיובי את לישנסקי ותיקנה מעט מהעוול שנגרם לו. וככה כתבה ב"הארץ" המבקרת הדה בושס:
"…יורם קניוק ראוי להערכה על שהעז וניסה לטהר את יוסף לישנסקי. קשה להתעלם מכך שהדברים נוגעים בנפשו. אולי בגלל הנושא המיוחד שהועלה בפעם הראשונה על במה מנקודת ראות שונה וחדשה, ראוי לחזות בהצגה. יוסף לישנסקי, הדמות האגדית והגיבור הטראגי עודו מחכה לישועה".
הדה בושס, "הארץ", 14.12.1970
כל כך הרבה אמוציות היו מקופלות בפרשה העגומה הזאת, שכמעט 50 שנה אחרי מות לישנסקי היא עמדה בלב סערה שנולדה בשל תוכנית רדיו וצמחה לדרמה של כמה שנים. בשנות השישים ערכו בקול ישראל תוכנית דוקו היסטורית בשם "מרדף", שגוללה את סיפורו של לישנסקי. בתוכנית העזו לדון בשאלה (המתבקשת, יש לומר) אם אנשי היישוב אכן הפקירו את לישנסקי ופעלו להסגירו בדרך שהסתיימה בהוצאתו להורג.
מוקדם מדי לדבר על הפרשה, למה להוציא שדים היסטוריים מהבקבוק? התעקשו מקורבים לממסד, שחלקם היו קשורים ל"השומר" בצעירותם. הנהלת קול ישראל, שהשתייכה למשרד ראש הממשלה, גנזה את התוכנית. רק אחרי מאבק שנמשך כמה שנים שודרה התוכנית ואף זכתה בפרס התוכנית הדוקומנטרית הטובה ביותר. מומלץ להקשיב:
זה לקח 50 שנה, אבל ב-1967 טוהר לחלוטין שמו של לישנסקי מההאשמות שרצח את פיינברג: אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש סיני התגלה מקום הירצחו של אבשלום פיינברג, ושרידי עצמותיו הובאו לקבורה בהר הרצל. תעלומת מותו של פיינברג נפתרה, ולנשמתו של לישנסקי הייתה סוף סוף נחת.
בעקבות מאבק ציבורי ארוך, ולאחר המהפך הפוליטי בישראל, ב-1979 הועברו עצמותיו של לישנסקי לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל.
יוסף לישנסקי, הנרדף, המנודה, הכבשה השחורה בין מכריו ובין שונאיו, היה בחור מוכשר ואמיץ שהסתכן שוב ושוב ובסוף גם שילם בחייו על הדרך שבחר בה ולראייתו הייתה הטובה ביותר להצלת היישוב העברי בארץ ישראל. אבל רק עשורים אחרי מותו החלו להוקיר את פעילותו הנועזת ולהכיר בעוול העצום שנגרם לו.
