בשנה הסוערת והטרגית שאנחנו נמצאים בה מעניין לחזור לחיבור אישי ומקצועי מפתיע שגישר על מרחק אידיאולוגי בתקופה סוערת אחרת בהיסטוריה. זה קרה הרבה לפני ממשלת האיחוד של בנט ולפיד או איחודים פוליטיים וחברתיים אחרים, למען הדיוק לפני 110 שנים בערך. הם היו אישה ואיש שעל אף השוני האידיאולוגי ביניהם התחברו בזכות אהבתם המשותפת והעמוקה לטבע.
הוא היה אגרונום בעל שם עולמי שהיה מעורב בפעילות ריגול לטובת הבריטים ונגד האימפריה העות'מנית שעמדה אז לאבד את שליטתה בארץ.
היא הייתה אגרונומית צעירה ופועלת, חברת ארגון "השומר", פעילה במפלגת "פועלי ציון" ולימים אשת הנשיא השני של מדינת ישראל.
את זירת ההתרחשות אתם יכולים לזהות עד היום בנסיעה על כביש החוף. ליד עתלית תראו את שדרת דקלי הוושינגטוניה שהובילו אל התחנה החקלאית שבה התפתחה הידידות.
מדובר כמובן באהרן אהרנסון ורחל ינאית. השקפת עולמם הייתה רחוקה זה מזה, אך אהבתם המשותפת לטבע ולארץ חיברה ביניהם.
הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה. אהרן אהרנסון מזיכרון יעקב התפרסם בעולם רק לפני כמה שנים בעקבות גילוי "אם החיטה" ב־1906. בזכות התגלית, ב-1910 הוא הקים במימון תורמים אמריקאים תחנת ניסיונות חקלאית בעתלית. בתחנה מועסקים גם פועלים ערבים, דבר שמעורר מחלוקת אידאולוגית טעונה בסוגיית "כיבוש העבודה" – כלומר האם להעסיק פועלים ערבים או להתבסס על עבודה עברית בלבד.
ואם זה לא מספיק, אלכס, אחיו של אהרן, הקים באותם ימים ארגון בשם "הגדעונים", שהתחרה בארגון השומר. גם יד ימינו של אהרן בניהול התחנה, הצעיר החדרתי אבשלום פיינברג, השתייך לגדעונים.
ואילו רחל ינאית (שנולדה באימפריה הרוסית כגולדה לישנסקי ועברתה את שמה)הייתה באותה העת חברה בהשומר ובמפלגת פועלי ציון, שדגלו נחרצות בעבודה עברית.
בקיצור, אין ספק שינאית ואהרנסון השתייכו לשני מחנות נגדיים, שהפער ביניהם היה מתוח ורווי יצרים. האם שני הקצוות יוכלו אי־פעם להתחבר?
"גם למנזר נידח הייתי מגיעה"
ינאית נסעה ללמוד אגרונומיה בנאנסי שבצרפת, וכששבה לארץ רצתה להמשיך להתמקצע. מהר מאוד הבינה כי המקום הכי טוב שתוכל להשתלם בו הוא התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, זו של אהרנסון.
האם יעלה על הדעת שינאית תלך ככה לעבוד אצל ה־אהרנסון, האגרונום הנודע מהמחנה השני?
אהרנסון שוהה בירושלים וינאית מגיעה להיפגש עימו. היא מוצאת אותו בדיוק כותב מכתב לג'מאל פאשה, המושל הצבאי הטורקי בארץ ישראל, בנוגע לארבה שפשט באותם ימים בארץ. הוא מושיט לה את המכתב. היא קוראת בעניין, ולתדהמתה במכתב מתגלה לה אהרנסון כיהודי לאומי גאה וחקלאי מנוסה. מעכשיו היא רואה אותו באור חדש, שונה מאוד מכל מה ששמעה עליו בסביבה שממנה הגיעה, שבה נחשב ל"שונא הפועלים" ו"מחרים הפועל העברי". ומה אהרנסון חושב עליה? עוד נחזור לזה.
בהתאם לתדמית שדבקה באהרנסון, האפשרות שינאית תעבוד אצלו עוררה התנגדות מצד רוב החברים במרכז מפלגת פועלי ציון: "הייתכן שחברה מן המרכז תלך לעבוד אצל… שונא הפועלים?", כותבים אנשי המפלגה. לעומתם אנשי השומר דווקא מסכימים לעבודתה. אבל ינאית הנחושה לא נשברת מעמדת המפלגה ומשיבה: "אילו הייתה תחנת הניסיונות במנזר נידח בארץ – גם לשם הייתי מגיעה כדי ללמוד את טיב האדמה ואת גידולי התרבות". התנגדויות החברים לא עוזרות, וינאית נשארת איתנה בדעתה ובצדקת מעשיה.
ינאית מגיעה לזיכרון יעקב ומבקשת מאהרנסון לעבוד כמתמחה ללא תשלום במעבדה ובספרייה, ויום אחד בשבוע במשתלה ובגן הירק בתחנת הניסיונות בעתלית.
תחילה אהרנסון מגיב בקרירות, אך משנזכר בשיחתם בירושלים הוא מתרכך, אפילו מביע את הפתעתו ועונה לה: "לא רבים הם הפונים אליי, לא אל המעבדה ולא אל ספרייתי. לדידי יכולה את לבוא גם לעתלית".
ינאית מבקרת במעבדה ובספרייה של אהרנסון בזיכרון יעקב ומתרשמת מהחומרים שנחשפים בפניה. את האוצר שנגלה לה היא מתארת בהתרגשות:
"…מסתכלת וקוראה מעל גבי הכריכות, ונשמתי נעצרת למראה האוצר הנדיר – ספרים על טבע ארץ ישראל ועל חקלאותה, בשפות לועזיות ובעברית. יד נאמנה ומנוסה בחרה, ליקטה כל ספר שנושאו ידיעת טבע ארצנו – החי והדומם, מחקרים ארכיאולוגיים והיסטוריים, מכל מה שנכתב על ארצנו, אם רשמי מסע ואם דברי מחקר. בין הספרים – פוליאנטים עתיקים, בכריכות עור מצוירות, המעלים בזיכרוני את ספרי הגמרא של סבא ומעוררים יראת כבוד. מהאגף הסמוך עולה ריח עדין של העשבייה העשירה. כאן האוסף הנדיר שליקט האגרונום אהרנסון מעשבי־הבר של הארץ ואוסף מצמחי־הבר של הארצות הדומות באקלימן לארצנו…".
עוד באותו לילה כותבת ינאית לחבריה בהשומר: "מצאתי בזיכרון חומר לימוד כאוות נפשי. אשאר כאן ככל שאוכל, ולא יוציאנו אלא עניינים דחופים של השומר. כל רצוני ללמוד וללמד טבע וחקלאות, וכאן המקום לכך".
מקשר רשמי לקרבה אמיתית
תחילה הקשר ביניהם רשמי למדי, אך אהבתם המשותפת לטבע, לנופים ולצמחי הארץ מקרבת ביניהם.
עוזריו של אהרנסון יוצאים איתה לטייל ומלמדים אותה את מלאכת הצמחים, וכעבור זמן לא רב גם אהרנסון פותח בפניה את ספרייתו ואת ביתו ואפילו מכיר לה את משפחתו.
ינאית מודיעה לחבריה כי תישאר כמה שתוכל שם, לא רק בשביל הלמידה אלא גם כי הטיפול בצמחים משרה עליה מנוחת נפש. ככל שעבדו יותר ביחד כך התחברו יותר אגב ניהול ויכוחים. אהרנסון נותן לה לקרוא מאמר שכתב על ייעור בארץ, והיא משתפת אותו בחלומה לראות בייעור ההרים.
היא גם מראה לו את העבודה שכתבה בלימודי החקלאות. ועל כך אהרנסון משיב לה: "…אם ברצונך לדעת – הניחי לספרים, התהלכי בארץ לארכה ולרוחבה, הסתכלי בטבע…".
אחת המחלוקות הגדולות שמסעירה אותם בוויכוחיהם היא סוגיית העבודה העברית. וכך כתבה על כך ינאית: "כנראה, לא נתן מעולם דעתו על השאלה מה יהיה עתיד ארצנו אם העבודה תישאר בידיים זרות. צר היה לי על כך כיוון שאהרנסון היה איש טבע דגול".
והוא מצידו מגלה לה את אכזבתו ועלבונו מכך שאיש כמעט לא פונה אליו כאן בארץ: "'בעולם הגדול הכירו בי' הוא מסנן בין שיניו – 'ורק פה, בארצי—' כאן נשתתק וידיו רוטטות בחרון".
חילוקי הדעות נמשכים אך בד בבד גם ההתקרבות ביניהם. הוויכוחים לא מורידים מההערכה שלהם זה לזה. להפך, שוב ושוב תיווכח ינאית עד כמה דעתו עליה טובה. אהרנסון לא נוטר לה טינה. וינאית נהנית בעתלית: "מאז התחלתי בלימודי החקלאות, לא ידעתי עוד חוויה חקלאית כזו שהייתה לי בעתלית".
מפלגות הפועלים בזיכרון רובן לא רואות בעין טובה את עבודתה של ינאית בתחנת הניסיונות. היא מצטערת על כך ומודה בעצב: "מה רבה הברכה שהיה מביא לכולנו, אילו ידענו לקשור איתו קשרים ישירים, ומה עולל לו ולנו הריב היישובי שבין אנשיו לאנשינו".
רחל ינאית מתייסרת עם עצמה כיצד תוכל בימי חירום לשבת בספרייה וליהנות מתחנת הניסיונות בעוד חבריה עומדים בתלאות וייסורים. ואף על פי כן היא חוזרת שוב ושוב לתחנה ושוקעת בעולם המופלא של הטבע.
רחל אף מתיידדת עם אחותו של אהרן, הלוא היא שרה אהרנסון, שבדיוק שבה הביתה ב־1915 לאחר נישואיה הכושלים לסוחר יהודי שחי בטורקיה. אהרן חשב כי שתי הנשים הצעירות ימצאו שפה משותפת ולכן מפגיש את ינאית עם אחותו.
כך ינאית מקבלת עוד הוכחה לדעתו החיובית של אהרנסון עליה.
ואכן בין השתיים נרקמת ידידות טובה, כל כך טובה שרחל מוזמנת לטיולים של אהרן ושרה באזור הכרמל. את חיפוש הצמחים באחד הטיולים הללו רחל תיארה בנימה משעשעת: "עברו ימים אחדים ושרה באה אל המעבדה. מצאה אותי רכונה על המיקרוסקופ ושאלה אם ברצוני להילוות אליהם לסיור בהר ברכיבה…". רחל שוכרת סוס ומצטרפת. "…פתאום מעיר אהרנסון כי בין הסלעים הבחין בצמח נדיר ומיוחד. הוא מציע לי לנסות כוחי – אם אומנם להוטה אני אחרי הצמחים – ולגלותו בלי סיועו…". רחל משוטטת ומחפשת, מצביעה על דברים, ואהרנסון מניע ראשו בשלילה וכועס עליה שאינה מוצאת. חורה לה העניין והיא ממשיכה לחפש עד שעיניה מתרגשות: "מלכת צמחי־הבר מתגלה לעיניי – שחלב הבר (אורכידיאה) הנדיר מופיע בכל הדרו! שכחתי את העלבון ואת העייפות, תפסתי את הפרח בשתי ידיי כמוצאת שלל רב. ואהרנסון מצטחק".
שרה באה שוב לשוחח עימה, משתפת אותה בתקופתה העגומה בקושטא עם בעלה ומדברת על ימי ילדותה ועל ידיד נפשה אבשלום פיינברג. שרה מספרת ומספרת כאילו חיפשה אדם שתוכל לשפוך את ליבה מולו. רחל לומדת כי אבשלום הוא המוביל בכל טיול ובכל מסיבה, ולא היה צלע בהר שלא הכירו. "ועיניו", מוסיפה שרה, "מזהירות יותר מכל האבנים היקרות– כזה הוא אבשלום!".
ורחל חשבה לעצמה שגם שרה כזאת: "מלאת תשוקה למעשה בלתי שיהא בו מן המשובה ומן הגבורה, גם מן ההתהדרות! ומעל הכל – בת כפר היא שרה, בת זכרון -יעקב, פה ביתה ומולדתה, מפה לא תוכל להינתק עוד."
שיחה אחרונה עם שרה ופרידה טראגית
כידוע, אבשלום, אהרן ושרה היו מראשי מחתרת ניל"י, שריגלה למען הבריטים. וכמו שאפשר לשער, ההתפתחויות הטראגיות השפיעו על המשך מערכת הידידות הקרובה.
הקרע מתחיל ביום שבו אבשלום פיינברג משתחרר מהכלא – לאחר שהטורקים תפסו אותו וכלאו אותו לתקופה קצרה – וחוזר לתחנה בעתלית.
רחל לא תראה יותר את שרה, חוץ מפעם אחת נוספת ששרה תבקר אותה. את השיחה האחרונה ביניהן רחל לא תשכח לעולם. שרה התפעלה לראות על שולחנה של רחל ספר של ר' נחמן מברסלב, ששאלה מהספרייה של אהרן אבל עדיין לא הספיקה לקרוא אותו. רחל מספרת לשרה אגדה על ר' נחמן מברסלב, ואז שרה שואלת אותה: "מה עניין אגדות החסידים אצל מחקר הטבע?". רחל השיבה כי "ר' נחמן, כשאר גדולי החסידים, ודאי היה אוהב טבע ומבין לסודות הבריאה ולדידי יש ויש קשר בין החסידות לבין הטבע של ארצנו". לאחר מכן הן מדברות על הרעיון להציע לוועד הלשון, שרק התחיל אז לפעול, להחליף את התואר גברת, ששתיהן לא אהבו, בתואר מתאים יותר כמו "אדונה" לאישה נשואה ו"אדונית" לעלמה. וזו הייתה שיחתן האחרונה.
רחל עבדה בתחנת הניסיונות בזמן שהאהרנסונים העבירו ידיעות לאנגלים במסגרת ניל"י. לא פעם היא נתקלה בחומרי ריגול, אך בניגוד לדעת רוב היישוב, ככל הנראה רחל לא ראתה בריגול דבר בזוי, מה גם שהיא באמת נהנתה לעבוד בתחנה ואהבה את האנשים שפגשה שם.
אבל למרות הנאתה הרבה, עבודתה מסתיימת בטעם מר ברגע שאהרן עוזב לאירופה להגיע לבריטים. את אהרן החליף יד ימינו וידידה הקרוב של שרה, הוא אבשלום פיינברג. למרות החברות הקרובה עם שרה, אבשלום ניהל את העניינים בטון תקיף וגירש את רחל מהתחנה.
על התנהלותו כלפיה כתבה רחל: "האיש, ששרה הרבתה לתארו כאביר ונדיב־רוח, נראה כעוין וצר-עין. היה ברור כי כל רצונו שאיעלם".
באותו היום עזבה רחל בעוגמת נפש ולא דרכה שוב בעתלית, רק אחרי שנתגלתה המחתרת הבינה רחל את העניין אך באותו הזמן נפגעה מאוד.
בינואר 1917 אבשלום פיינברג נהרג במדבר בדרך לאנגלים וגופתו נמצאה רק אחרי ששת הימים, באוקטובר 1917 חשפו הטורקים את מחתרת ניל"י. הם עצרו את שרה עינו אותה עינויים קשים והיא שמה קץ לחייה כדי לא להסגיר את חבריה.
לאחר שנתפסה המחתרת והתחנה בעתלית נבזזה, אחותה של רחל הודתה לאבשלום כי בזכות התנהלותו חיי רחל כנראה ניצלו. ב־1918, בשלהי המלחמה, נישאה רחל ליצחק בן־צבי, שלימים מונה לנשיאה השני של המדינה.
לאחר המלחמה פגשה רחל את אהרן בכינוס "ועד הצירים" בנוכחות חיים ויצמן. אהרן פנה אליה ואל ויצמן ביחד ואמר בצחוק: "מעודי לא ראיתי חקלאית תמימה כמוך. מוזרה היית בעיני אנשי עתלית. דבר לא עניין אותך זולת הצמחים ושדה הניסיונות. מאום לא הבינות, לשום דבר לא שמת לב, פרט לצמחים ולמאובנים".
הוא סיפר לוויצמן איך רשם לנגד עיניה סימני ידיעות של ניל"י על המשקוף, והיא קיבלה את התירוץ שלו שאלו סימנים לצורכי מטאורולוגיה. רחל הודתה שדבר לא עניין אותה פרט לצמחים בתחנה.
מעניין איך הייתה מתפתחת הידידות האישית והמקצועית ביניהם אילו אהרן אהרנסון לא היה מת בשנת 1919 בתאונת מטוס מסתורית בדרך לוועידת ורסאי.
הציטוטים בכתבה וחלק ניכר מהמידע שבה לקוחים מספרה של רחל ינאית בן־צבי, "אנו עולים", הוצאת עם עובד, 1959.
