ספר זה נכתב במשך תקופה של כמה וכמה שנים, אותן ביליתי בבתי־הסוהר רמלה ובית ליד. […] כשנשתחררתי, הבאתי את הדפים הביתה וסגרתי אותם בארון בחרדה. […] כשהוצאתי אותם לבסוף מן הארון, ראיתי מיד שאמנם דפים כתובים יש כאן אבל ספר מסודר אין כאן. על כן נתתי את דעתי לעבד את כתב־היד […] כדי שיוכל הקורא לרוץ בהם. שהרי לכתחילה לא כתבתי את הדפים בשביל קורא כלל אלא בשביל עצמי.
שורות אלה, המצוטטות מספר צנום שהופקד לפני שנים ארוכות בספרייה הלאומית, מחזירות אותנו אל אחת מפרשיות הרצח המתוקשרות ביותר בישראל בשלהי שנות החמישים. הוא פורסם בשנת 1969 על ידי סופרת אנונימית בשם "שושנה מלכיאל". מי הייתה ומדוע פרסמה אותו? בשביל לגלות עלינו לחזור שלוש-עשרה שנה אחורה:
בעשרים וארבעה בספטמבר 1956, נעצרה שושנה ברזני, אז חיילת בחיל הים, באשמת רצח אליהו סינאני, שעבד כשומר במנזר רטיסבון בירושלים. הרצח, שבוצע באמצעות מארז תופינים ממולכד, עורר הדים בישראל. מחקירת המשטרה עלה כי הרצח בוצע על רקע אהבתה הנכזבת של ברזני לאברהם סינאני, בנו של הנרצח. על פי התביעה, בין השנים 1956-1955 ניסתה ברזני לנקום את אהבתה הנכזבת פעמיים: בניסיון הראשון, קיבלה שני רמוני־נפץ מחייל בשם פנחס פנחסי והלה השליך אחד מהם בנוכחותה לעבר מנזר רטיסבון.
בניסיון השני, הטמינה עם ידידה סלאח מזרחי את הרימון הנוסף בתוך קופסת ממתקים ושלחה אותה לאליהו סינאני שמצא את מותו עם פתיחתה. ב־1957 נגזרו על פנחסי שלוש שנות מאסר בגין השלכת הרימון, ואילו ברזני ומזרחי נידונו ב־1958 למאסר עולם בגין רציחת סינאני.
ברזני, אשר הוצגה בעיתונות הישראלית דאז כ"אישה ראשונה [במדינת ישראל] שנמצאה אשמה ברצח בכוונת תחילה", עוררה עניין רב בציבור. רבים ניסו לפרש את אישיותה, עדויות לוקטו מבני משפחתה וכתבות רבות הדגישו את היותה מפלצת, תוך הבעת פליאה על כך שאישה צעירה לקחה חלק בפעילות אלימה.
כך למשל כתב עליה א. ישראלי בעיתון שערים:
ספק אם בכרוניקה הפלילית בעולם אפשר לפגוש אשה מפלצת כזו כפי שהיא נתגלתה בצעירה המושחתת שושנה ברזאני, שתאוות הרצח שלה גרמה לכמה קרבנות בנפש. דמה הרותח לא שקט כלל והיתה מוכנה להוסיף ולרצוח על ימין ועל שמאל, לולא נכלאה.
הצגתה של ברזני כמפלצת הושפעה מסטריאוטיפים מגדריים: מבחינה מגדרית, נשים שהואשמו ברצח נתפסות כמי שסטו באופן כפול: הן מן ההתנהגות המצופה מהן כחברות בחברה, הן מן ההתנהגות המצופה מהן כנשים. חריגותה הודגשה גם בתיאורים חוזרים שלה כ"מכשפה".
כך, טען התובע בתיק כי
"לשושנה קסם משלה" וכי "בכח קסמה זה" השפיעה על פנחס פנחסי לסייע לה בניסיון התנקשות. תפיסתו של פנחסי כמי שפותה על ידי ברזני השפיעה על גזר דינו הקל, כפי שציין אחד הכתבים: "פנחסי ביקש להקל בענשו באמרו שהצעירה 'כישפה אותו' […]. השופט קיבל את טענתו […] כי אינו טיפוס של פושע וכי היה תחת השפעת הצעירה".
הטענה שברזני מכשפה, בוטאה גם בספר "הסדיסט" שפרסם דן מרגלית ב־1961.
הספר כלל פרק שהוקדש לברזני, והתמקד בשאלה: "מדוע דווקא היא [רצחה] מתוך כמיליון הנשים העבריות הנמצאות בארץ?". על שאלה זו ביקש מרגלית להשיב בניסיון פרוזאי להיכנס לתודעתה של ברזני לפני הרצח, באמצעות כתיבת יומן בדיוני בשמה:
אילו היתה שושנה ברזני כותבת את יומן־חייה המופלאים […] ניתן היה לגלות את הסוד: סוד הווייתו של רוצח […]. כי יומנה של ברזני – הריהו פשר תעלומתה. (עמ' 154)
ספרו של מרגלית חיזק את דימויה הדמוני של ברזני: תואר בו כי ברזני הבינה שהיא מכשפה לאחר שגילתה את כוחן של עיניה. כוח זה, שפעל "כמו מכה, או פטיש, שצובט את הפנים והלב", הוא שאפשר לה, לפי מרגלית, לשלוט בפנחסי ובמזרחי ולאלפם "כפי שמאלפים כלבים". את הרצח, טען, תכננה ברזני ב"לב שקט, בקור רוח אכזר", אורבת לטרפה "בצל, בחושך, בשקט, בין העורבים והינשופים", כאשר "קולות שדים מתוך הלילה", שנאת גברים, צימאון עז לדם, ורצון מולד "לטרוף משהו", מנחים את מעשיה. אילו נולדה לפני שלוש מאות שנה, כתב, היה הציבור שורפה בכיכר ציון וקורא: "'מכשפה! מכשפה! את תמותי בשריפה!'".
הקישור בין נשיות, אלימות וכישוף אינו פרי המצאתו של מרגלית. לדימוי המכשפה תפקיד היסטורי בשיח שלילי על נשים, והוא אפיין, כאמור, ייצוגים תקשורתיים נוספים של ברזני. לצד ייצוג זה, התייחס מרגלית גם לשיוכה האתני והמעמדי כגורם שהוביל לרצח. הוא תיאר את ברזני כ"כורדית מחורבנת" והתעכב על "השכונה המלוכלכת" בה התגוררה עם משפחתה ב"חורבה עלובה". בנוסף, הרחיב על בית השימוש המשותף בחצר, רדוף צחנה איומה, עכברושים וצרעת, ועל הריח הרע שנדף מקרוביה. תיאוריו, שקשרו בין היגיינה לקויה לעוני ולמזרחיות, ביטאו בהמשך זיקה בין המאפיינים הללו לבין היעדר השכלה. כך, תוארו קרוביה של ברזני כאנשים פרימיטיביים ואנאלפביתים, המדברים "מילים גסות" ומכלים את זמנם בשתיית עראק ובהליכה "בפיג'מות ברחוב". ברזני עצמה תוארה כאשה "חסרת השכלה שלא הבינה מה כתוב בספרים ובעיתונים". ברזני, יש לציין, תבעה את מרגלית בטענה שספרו מכיל דברי כזב, הפוגעים בכבודה ובכבוד במשפחתה. תביעתה נדחתה, ושירתה בדיעבד מטרה הפוכה, שכן בעקבותיה זכה הסדיסט לפרסום רב.
ב-1969, כשלוש שנים לאחר שחרורה, פרסמה ברזני את "יומנה של אסירה". הספר הוצג אמנם כעיבוד היומנים שנכתבו לעיניה בלבד, אך קריאתו ביחס לשיח התקשורתי אודותיה מעלה תמונה אחרת: בעוד שברזני הוצגה כאשה נבערת, כתיבתה מתאפיינת במשלב לשוני גבוה מאוד. היא מעידה על עצמה כמי "שקנתה לה ידיעה בספרות העולם", ומשווה עצמה לסופרים גדולים שהיו אסירים, כמו דוסטוייבסקי ואוסקר ויילד. מעשה הרצח, אם תהיתם, אינו מוזכר בו כלל ושהותה בכלא מתוארת כמעין תאונה:
"שנים רבות וגדושות סבל עברו עלי מאז הובאתי לבית הסוהר. כפותה באזיקים הובאתי, אזיקים שהגורל סבבם עלי […]על מה ולמה נפל בחלקי זה הגורל? […] אסון קרני; אסון גדול, מעין תאונה איומה".
במקום לתאר את עצמה, ברזני מתמקדת בבני משפחתה ומתארת אותם תוך סתירת ייצוגם בעיתונות:
"באחת מחצרות ירושלים העתיקה נולדתי ושם ביליתי את שנותי הראשונות. משפחתי מכובדת הייתה על כל העדה. אנשי־עמל היו בני משפחתי ויראי־אלוהים." אביה מתואר כאדם משכיל וכסופר סת"ם השולח לה לכלא מקטעים מ"שיר השירים".
גם ייצוגה של ברזני כמכשפה נשלל בספר: פסקאות ארוכות מוקדשות לתיאור סלידתה מהכשפים והאמונות העממיות בכלא. כך, למשל, היא לועגת ללא הרף לאסירה אחרת ש"מתנבאת, רוקחת שיקויים […] ועושה שאר מיני להטים":
כשנקראתי […] להופיע בבית־המשפט, באה אלי בעלת־האוב, שלתה מתוך כיסה משהו עטוף בנייר והושיטה לי. שאלתי: "מה זה?" השיבה: "סוכר! שימי אותו בפיך תחת הלשון, וכל דבר שתדברי ימתק באזני השופטים כמו הסוכר הזה." עמדתי שעה קלה מהססת, כי כבד עלי לבי. מה לי סוכר ומה לי סגולות? חשבתי. (עמ' 108)
האופן בו אדם בוחר לייצג עצמו באוטוביוגרפיה אינו סתמי, אלא מאפשר לבטא מסרים מסוימים ולטשטש אחרים. חוקר הספרות פול גרידי טען, כי כתביהם האוטוביוגרפיים של אסירים פוליטיים אפשרו להם להגיב לתיאורם השלילי בכתבי התביעה. ביומנה של אסירה, השיבה ברזני לשני ייצוגים שליליים שלה: הראשון היה הצגתה כצעירה ממעמד נמוך, טיפשה ונבערת. השני – תיאורה כמכשפה, בעלת כוחות על־טבעיים. כדי לשלול את התפיסה הראשונה, השתמשה ברזני בכתיבה עצמה, ובהתבלטותה כאדם קורא וכותב. עם התפיסה השנייה, התמודדה באמצעות התנערות מאמונות עממיות. בהוקיעה את בעלת האוב, הבהירה לקוראיה כי היא אינה מאמינה באותם להטים, קמיעות וכשפים וכך, בין היתר, סתרה את אחד הדימויים הבולטים ביותר בסיקור פשעה.
עם זאת, נראה כי מבקרי התקופה לא השתכנעו במיוחד מכתב ההגנה של ברזני. היא כינתה אמנם את האוטוביוגרפיה שלה "יומנה של אסירה", אך בעוד שיומנים עוסקים לרוב ב"כאן ועכשיו", מתוך עיוורון לעתיד ומתוך גילוי לב, ברזני יצרה טקסט מהודק ומהוקצע השולל סעיף-סעיף את השיח הציבורי אודותיה. אין זה מפתיע, אפוא, שמבקרים רבים פקפקו בכנותה, וטענו כי יומנה של אסירה "יותר משהוא מגלה טפח, הוא מכסה טפחיים", וכי "שושנה ברזאני היתה ונשארה בגדר תעלומה."