הרצח במנזר רטיסבון: גרסת המכשפה

בשנות החמישים מדינת ישראל סערה סביב פרשת "מוקש הממתקים", מי הייתה האישה הראשונה שנידונה למאסר עולם בישראל? כיצד תוארה בציבור וכיצד הגיבה? אוטוביוגרפיה ייחודית וקטעי עיתונות מחזירים אותנו אחורה לאחת הפרשות המסתוריות שהטרידה את הציבור בארץ

אסירה בבית סוהר נווה תרצה. למצולמת אין קשר לכתבה. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ספר זה נכתב במשך תקופה של כמה וכמה שנים, אותן ביליתי בבתי־הסוהר רמלה ובית ליד. […] כשנשתחררתי, הבאתי את הדפים הביתה וסגרתי אותם בארון בחרדה. […] כשהוצאתי אותם לבסוף מן הארון, ראיתי מיד שאמנם דפים כתובים יש כאן אבל ספר מסודר אין כאן. על כן נתתי את דעתי לעבד את כתב־היד […] כדי שיוכל הקורא לרוץ בהם. שהרי לכתחילה לא כתבתי את הדפים בשביל קורא כלל אלא בשביל עצמי.

שורות אלה, המצוטטות מספר צנום שהופקד לפני שנים ארוכות בספרייה הלאומית, מחזירות אותנו אל אחת מפרשיות הרצח המתוקשרות ביותר בישראל בשלהי שנות החמישים. הוא פורסם בשנת 1969 על ידי סופרת אנונימית בשם "שושנה מלכיאל". מי הייתה ומדוע פרסמה אותו? בשביל לגלות עלינו לחזור שלוש-עשרה שנה אחורה:

בעשרים וארבעה בספטמבר 1956, נעצרה שושנה ברזני, אז חיילת בחיל הים, באשמת רצח אליהו סינאני, שעבד כשומר במנזר רטיסבון בירושלים. הרצח, שבוצע באמצעות מארז תופינים ממולכד, עורר הדים בישראל. מחקירת המשטרה עלה כי הרצח בוצע על רקע אהבתה הנכזבת של ברזני לאברהם סינאני, בנו של הנרצח. על פי התביעה, בין השנים 1956-1955 ניסתה ברזני לנקום את אהבתה הנכזבת פעמיים: בניסיון הראשון, קיבלה שני רמוני־נפץ מחייל בשם פנחס פנחסי והלה השליך אחד מהם בנוכחותה לעבר מנזר רטיסבון.


מנזר רטיסבון, תחילת שנות ה-80. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בניסיון השני, הטמינה עם ידידה סלאח מזרחי את הרימון הנוסף בתוך קופסת ממתקים ושלחה אותה לאליהו סינאני שמצא את מותו עם פתיחתה. ב־1957 נגזרו על פנחסי שלוש שנות מאסר בגין השלכת הרימון, ואילו ברזני ומזרחי נידונו ב־1958 למאסר עולם בגין רציחת סינאני.

מעריב, 17.12.1958

ברזני, אשר הוצגה בעיתונות הישראלית דאז כ"אישה ראשונה [במדינת ישראל] שנמצאה אשמה ברצח בכוונת תחילה", עוררה עניין רב בציבור. רבים ניסו לפרש את אישיותה, עדויות לוקטו מבני משפחתה וכתבות רבות הדגישו את היותה מפלצת, תוך הבעת פליאה על כך שאישה צעירה לקחה חלק בפעילות אלימה.

כך למשל כתב עליה א. ישראלי בעיתון שערים:

ספק אם בכרוניקה הפלילית בעולם אפשר לפגוש אשה מפלצת כזו כפי שהיא נתגלתה בצעירה המושחתת שושנה ברזאני, שתאוות הרצח שלה גרמה לכמה קרבנות בנפש. דמה הרותח לא שקט כלל והיתה מוכנה להוסיף ולרצוח על ימין ועל שמאל, לולא נכלאה.

הצגתה של ברזני כמפלצת הושפעה מסטריאוטיפים מגדריים: מבחינה מגדרית, נשים שהואשמו ברצח נתפסות כמי שסטו באופן כפול: הן מן ההתנהגות המצופה מהן כחברות בחברה, הן מן ההתנהגות המצופה מהן כנשים. חריגותה הודגשה גם בתיאורים חוזרים שלה כ"מכשפה".

כך, טען התובע בתיק כי

"לשושנה קסם משלה" וכי "בכח קסמה זה" השפיעה על פנחס פנחסי לסייע לה בניסיון התנקשות. תפיסתו של פנחסי כמי שפותה על ידי ברזני השפיעה על גזר דינו הקל, כפי שציין אחד הכתבים: "פנחסי ביקש להקל בענשו באמרו שהצעירה 'כישפה אותו' […]. השופט קיבל את טענתו […] כי אינו טיפוס של פושע וכי היה תחת השפעת הצעירה".

חרות, 12.7.1957

הטענה שברזני מכשפה, בוטאה גם בספר "הסדיסט" שפרסם דן מרגלית ב־1961.

 

הספר כלל פרק שהוקדש לברזני, והתמקד בשאלה: "מדוע דווקא היא [רצחה] מתוך כמיליון הנשים העבריות הנמצאות בארץ?". על שאלה זו ביקש מרגלית להשיב בניסיון פרוזאי להיכנס לתודעתה של ברזני לפני הרצח, באמצעות כתיבת יומן בדיוני בשמה:

אילו היתה שושנה ברזני כותבת את יומן־חייה המופלאים […] ניתן היה לגלות את הסוד: סוד הווייתו של רוצח […]. כי יומנה של ברזני – הריהו פשר תעלומתה. (עמ' 154)

ספרו של מרגלית חיזק את דימויה הדמוני של ברזני: תואר בו כי ברזני הבינה שהיא מכשפה לאחר שגילתה את כוחן של עיניה. כוח זה, שפעל "כמו מכה, או פטיש, שצובט את הפנים והלב", הוא שאפשר לה, לפי מרגלית, לשלוט בפנחסי ובמזרחי ולאלפם "כפי שמאלפים כלבים". את הרצח, טען, תכננה ברזני ב"לב שקט, בקור רוח אכזר", אורבת לטרפה "בצל, בחושך, בשקט, בין העורבים והינשופים", כאשר "קולות שדים מתוך הלילה", שנאת גברים, צימאון עז לדם, ורצון מולד "לטרוף משהו", מנחים את מעשיה. אילו נולדה לפני שלוש מאות שנה, כתב, היה הציבור שורפה בכיכר ציון וקורא: "'מכשפה! מכשפה! את תמותי בשריפה!'".

הקישור בין נשיות, אלימות וכישוף אינו פרי המצאתו של מרגלית. לדימוי המכשפה תפקיד היסטורי בשיח שלילי על נשים, והוא אפיין, כאמור, ייצוגים תקשורתיים נוספים של ברזני. לצד ייצוג זה, התייחס מרגלית גם לשיוכה האתני והמעמדי כגורם שהוביל לרצח. הוא תיאר את ברזני כ"כורדית מחורבנת" והתעכב על "השכונה המלוכלכת" בה התגוררה עם משפחתה ב"חורבה עלובה". בנוסף, הרחיב על בית השימוש המשותף בחצר, רדוף צחנה איומה, עכברושים וצרעת, ועל הריח הרע שנדף מקרוביה. תיאוריו, שקשרו בין היגיינה לקויה לעוני ולמזרחיות, ביטאו בהמשך זיקה בין המאפיינים הללו לבין היעדר השכלה. כך, תוארו קרוביה של ברזני כאנשים פרימיטיביים ואנאלפביתים, המדברים "מילים גסות" ומכלים את זמנם בשתיית עראק ובהליכה "בפיג'מות ברחוב". ברזני עצמה תוארה כאשה "חסרת השכלה שלא הבינה מה כתוב בספרים ובעיתונים". ברזני, יש לציין, תבעה את מרגלית בטענה שספרו מכיל דברי כזב, הפוגעים בכבודה ובכבוד במשפחתה. תביעתה נדחתה, ושירתה בדיעבד מטרה הפוכה, שכן בעקבותיה זכה הסדיסט לפרסום רב.

ב-1969, כשלוש שנים לאחר שחרורה, פרסמה ברזני את "יומנה של אסירה". הספר הוצג אמנם כעיבוד היומנים שנכתבו לעיניה בלבד, אך קריאתו ביחס לשיח התקשורתי אודותיה מעלה תמונה אחרת: בעוד שברזני הוצגה כאשה נבערת, כתיבתה מתאפיינת במשלב לשוני גבוה מאוד. היא מעידה על עצמה כמי "שקנתה לה ידיעה בספרות העולם", ומשווה עצמה לסופרים גדולים שהיו אסירים, כמו דוסטוייבסקי ואוסקר ויילד. מעשה הרצח, אם תהיתם, אינו מוזכר בו כלל ושהותה בכלא מתוארת כמעין תאונה:

"שנים רבות וגדושות סבל עברו עלי מאז הובאתי לבית הסוהר. כפותה באזיקים הובאתי, אזיקים שהגורל סבבם עלי […]על מה ולמה נפל בחלקי זה הגורל? […] אסון קרני; אסון גדול, מעין תאונה איומה".

במקום לתאר את עצמה, ברזני מתמקדת בבני משפחתה ומתארת אותם תוך סתירת ייצוגם בעיתונות:

"באחת מחצרות ירושלים העתיקה נולדתי ושם ביליתי את שנותי הראשונות. משפחתי מכובדת הייתה על כל העדה. אנשי־עמל היו בני משפחתי ויראי־אלוהים." אביה מתואר כאדם משכיל וכסופר סת"ם השולח לה לכלא מקטעים מ"שיר השירים".

גם ייצוגה של ברזני כמכשפה נשלל בספר: פסקאות ארוכות מוקדשות לתיאור סלידתה מהכשפים והאמונות העממיות בכלא. כך, למשל, היא לועגת ללא הרף לאסירה אחרת ש"מתנבאת, רוקחת שיקויים […] ועושה שאר מיני להטים":

כשנקראתי […] להופיע בבית־המשפט, באה אלי בעלת־האוב, שלתה מתוך כיסה משהו עטוף בנייר והושיטה לי. שאלתי: "מה זה?" השיבה: "סוכר! שימי אותו בפיך תחת הלשון, וכל דבר שתדברי ימתק באזני השופטים כמו הסוכר הזה." עמדתי שעה קלה מהססת, כי כבד עלי לבי. מה לי סוכר ומה לי סגולות? חשבתי. (עמ' 108)

האופן בו אדם בוחר לייצג עצמו באוטוביוגרפיה אינו סתמי, אלא מאפשר לבטא מסרים מסוימים ולטשטש אחרים. חוקר הספרות פול גרידי טען, כי כתביהם האוטוביוגרפיים של אסירים פוליטיים אפשרו להם להגיב לתיאורם השלילי בכתבי התביעה. ביומנה של אסירה, השיבה ברזני לשני ייצוגים שליליים שלה: הראשון היה הצגתה כצעירה ממעמד נמוך, טיפשה ונבערת. השני – תיאורה כמכשפה, בעלת כוחות על־טבעיים. כדי לשלול את התפיסה הראשונה, השתמשה ברזני בכתיבה עצמה, ובהתבלטותה כאדם קורא וכותב. עם התפיסה השנייה, התמודדה באמצעות התנערות מאמונות עממיות. בהוקיעה את בעלת האוב, הבהירה לקוראיה כי היא אינה מאמינה באותם להטים, קמיעות וכשפים וכך, בין היתר, סתרה את אחד הדימויים הבולטים ביותר בסיקור פשעה.

עם זאת, נראה כי מבקרי התקופה לא השתכנעו במיוחד מכתב ההגנה של ברזני. היא כינתה אמנם את האוטוביוגרפיה שלה "יומנה של אסירה", אך בעוד שיומנים עוסקים לרוב ב"כאן ועכשיו", מתוך עיוורון לעתיד ומתוך גילוי לב, ברזני יצרה טקסט מהודק ומהוקצע השולל סעיף-סעיף את השיח הציבורי אודותיה. אין זה מפתיע, אפוא, שמבקרים רבים פקפקו בכנותה, וטענו כי יומנה של אסירה "יותר משהוא מגלה טפח, הוא מכסה טפחיים", וכי "שושנה ברזאני היתה ונשארה בגדר תעלומה."

חיות, מפלצות וארצות רחוקות

מה הקשר בין חיות מיתולוגיות ויצורים דימיוניים לכיבוש המונגולי האכזר?

מתוך: זָכַּרִיֶָה אֶלקָזְווִינִי, 'פלאי היצורים ונפלאות הבריאה', 1659

זכריה אלקזוויני לא הספיק לברוח.

הוא נולד בשנת 1203 בעיר קזווין שבאיראן, ורוב ימיו עברו עליו אם בבריחה מחייליו המונגולים של ג'ינגיס חאן – אשר עד שנת 1283 כבש אימפריה שהשתרעה מסין עד מזרח אירופה – ואם בניסיון למצוא את מקומו בעולם שלאחר הכיבושים המונגוליים.

מתוך: זָכַּרִיֶָה אֶלקָזְווִינִי, 'פלאי היצורים ונפלאות הבריאה', 1659

בשנת 1220 עזב קזוויני את עיר הולדתו ועבר למוסול, ומאוחר יותר הגיע לבגדד. אף על פי כן השיג אותו הכיבוש המונגולי בעיר אַלְוַאסֶט שבעיראק, שבה רצחו המונגולים 40,000 תושבים. על אף רצחנותם המצמררת חסו המונגולים על אינטלקטואלים, אמנים ואנשים אחרים שבהם מצאו תועלת, וכך ניצלו גם חייו של קזוויני, שהיה משפטן ושופט. הוא המשיך לעבוד במקצועו תחת פטרוניו החדשים ושימש שופט ומורה במדרסה אֶל־שָׁרָאבִּייָה בעיר.

עם זאת, לא ניתן להפריז בעוצמת הטלטלה שחולל הכיבוש המונגולי בחייו של קזוויני ובעולם המוסלמי כולו. על כן, כשניגש קזוויני לכתוב את ספרו הנודע 'פלאי היצורים ונפלאות הבריאה', הוא ביקש להבטיח לקוראיו כי סדר העולם נותר על כנו. הספר הוא תיאור אנציקלופדי מקוצר של העולם כולו לפי סדר יורד – מן השמיים ממעל ועד הארץ שמתחת. את הטקסט מלווים איורים של קבוצות כוכבים, מלאכים, חיות, צמחים ויצורים נוספים, בהם חיות מיתולוגיות ויצורים דמיוניים.

מתוך: זָכַּרִיֶָה אֶלקָזְווִינִי, 'פלאי היצורים ונפלאות הבריאה', 1659

כתב יד זה, שהועתק בבגדד בשנת 1659 בתרגום לטורקית, הוא דוגמה מצוינת לעולם המסודר שסרטט קזוויני. העובדה כי מדובר בתרגום ממחישה עד כמה נקרא והועתק הספר במשך מאות בשנים, וכך היה לאחד הספרים המוסלמיים המאוירים הנפוצים ביותר.

ירושלים: עיר המצורעים?

הצרעת הייתה לאורך אלפי שנים אחת המחלות המאיימות והידועות ביותר לשמצה בעולם | "בית הנסן" בירושלים מוכר כבית המצורעים המיתולוגי של העיר, אבל מסע אחורה בזמן מראה על רומן ארוך שנים בין העיר לבין המחלה | ירושלים של קדושה וצרעת

גבר ושני נערים מצורעים יושבים על הרצפה בשערי ירושלים, 1890-1910. באדיבות יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף האחים אנדרווד

"בקרבת גן השושנים בירושלים נמצא מוסד סגור, שהעצבות שוררת בו והבדידות אופפת אותו: בית החולים למצורעים". כך נפתחה ידיעה בעיתון "דבר" בנובמבר 1951, שעסקה בבית הנסן בטלביה. הבניין נבנה ע"י האדריכל המפורסם קונרד שיק והפך לסיפור אימה אורבני בירושלים לאורך שנים רבות. הסופר והחוקר הירושלמי המנוח יעקב יהושע סיפר כיצד בילדותו הזכיר לו בית החולים למצורעים את פרשות "תזריע" ו-"מצורע". הקישור בין קולו העצוב של החזן בבית הכנסת, המתאר את מצבו של חולה הצרעת שקולל על-ידי האל, לבין המצורעים המעוותים בבית הנסן, היה מתבקש. המקום הילך אימים על תושבי השכונות מסביב, ועד היום נזכרים ותיקי קטמון וטלביה כיצד הביטו בבניין ביראת כבוד מהולה בפחד.

למרות ההילה והפרסום של בית המצורעים, הוא רק החוליה האחרונה בסיפור המשותף בין העיר ירושלים לבין המחלה. מסע בהיסטוריה הבלתי-מסופרת של הצרעת בעיר הקודש מראה על קשר מסתורי, מהותי וחזק בין ירושלים לבין המחלה, שנחשבה במשך שנים רבות – עד למאה ה-20 – כקללה אלוהית.

בית המצורעים "עזרת ישוע" בטלביה בימיו המוקדמים, הכתובת עם שמו בולטת בכניסה. מתוך אוסף רוני אלנבלום לתולדות ירושלים. עיבוד: תמר הירדני, ויקיפדיה

על הצרעת, אחת המחלות המפורסמות ביותר בעולם, סופר כבר במקרא. כמו מחלות עור קשות אחרות היא נחשבה לעונש משמיים, והלוקים בה נודו חברתית. הנגע נגרם על ידי חידק והוביל לעיוותים בעור ולשינויים בגוף. המחלה תועדה לאורך אלפי שנים, והתיאור שלה בתנ"ך הוא ככל הנראה אחד התיעודים הראשונים בעולם לניסיון התמודדות עם מחלה מידבקת. התנ"ך קורא לבני ישראל לגרש את המצורעים "מחוץ למחנה", ובמידה רבה, עד תחילת המאה ה-21 – היחס למצורעים בירושלים היה דומה. המקרא מספר לנו על עוזיהו מלך יהודה, שלקה בצרעת והוגלה עד מותו. האם כשישב בבידוד ב"בית החפשית", שמסורות עממיות ממקמות אותו בנחל קדרון ממזרח לעיר העתיקה בירושלים, הוא שיווה בנפשו שיותר מ-2000 שנים אחרי כן, יבנה בית מצורעים עירוני בסילוואן הסמוכה לו? האם החולים שקיבצו נדבות בשער ציון בעיר העתיקה במאה ה-19, ידעו שמאות שנים לפני כן, מלך ירושלים היה מצורע?

כפר המצורעים הסמוך לשער ציון, ירושלים, מתוך אוסף רוני אלנבלום לתולדות ירושלים. עיבוד: תמר הירדני, ויקיפדיה

חלית בצרעת ואינך מחלים? אתה חשוב כמת

לאורך ההיסטוריה השתמשו במילה "צרעת" לתיאור כללי של מגוון מחלות עור עם תסמינים פיזיים קשים. בשנת 1873 זיהה החוקר הנורווגי גרהארד ארמור הנסן את החידק הגורם למחלה, ומאז היא קרויה על שמו, מחלת הנסן. הוכח כי מחלת הצרעת עליה מדובר בתנ"ך אינה המחלה המוכרת כיום, והשתלשלות היסטורית-לשונית הובילה לבלבול. לאורך מאות ואלפי שנים היה מצבם של חולי הצרעת בעיר הקודש בכי רע.

שלוש הדתות החזקות בעיר, יהדות נצרות ואסלאם, התייחסו למצורעים כמקוללים על-ידי האל, ואלה שלא החלימו אף נחשבו כמתים. ביהדות, החשש העיקרי מפני המחלה היה חשש דתי, מאחר והמצורעים נחשבו כטמאים; על הכהנים היה להוציאם מהמחנה ומהעיר כדי לאפשר לרוח האל לשכון עם בני ישראל. בדומה ליהדות, גם הדתות האחרות – כולל דתות המזרח הקדום, בבל ומסופוטמיה – ראו במצורעים טמאים שיש להפרידם מהאוכלוסייה הבריאה. גם בימינו, כשהצרעת אינה המחלה המאיימת שהייתה בעבר וקיימים לה טיפולים יעילים, נותר הביטוי "מצורע", בהשאלה, כתיאור לאדם דחוי ומנודה. בעבר אף הוגשה בקשה רשמית לשנות את השם בעברית של המחלה כדי להרחיקה מהדימוי השלילי.

המכתב שנשלח ע"י פרופ' פליקס זגהר, מנהל בית החולים הנסן החל משנת 1949, בבקשה לשנות את שם המחלה. מתוך אוסף רוני אלנבלום לתולדות ירושלים. צילום בתערוכה: תמר הירדני, ויקיפדיה

בתקופת הכיבוש הצלבני בארץ הקודש הרוחות השתנו. בניגוד ליחס למצורעים באירופה המערבית-נוצרית, בממלכת ירושלים התייחסו אליהם בכבוד. עם כיבוש ירושלים בשנת 1099 הגיעו הצלבנים למגע ישיר עם חולי צרעת יותר משהיו רגילים, שכן הצרעת הייתה נפוצה יותר במזרח התיכון באותה תקופה. רבים מהם נדבקו בעצמם. לצורך התמודדות עם החולים ובמקום לגרשם, הוקם מסדר מיוחד – "סנט לזר", על-שם אלעזר הקדוש. אבירים רבים שנדבקו בצרעת הצטרפו לסנט לזר, והיה עליהם לשאת רעשן כדי להודיע על התקרבותם לכל מוקד אוכלוסייה. האביר המצויד ברעשן הפך לסמלו של המסדר, שנודע גם בכך שאביריו נלחמו ללא מגיני פנים, כדי להפחיד את היריב בפניהם הנגועות במחלה. רבים מהאבירים ידעו שיומם קרוב בגלל תוחלת החיים הקצרה של המצורעים, והעדיפו למות בשדה הקרב.

שיא תהילת המצורעים בעיר היה עם עליית "המלך המצורע" של ירושלים, בלדווין הרביעי, שהתמודד בארבעה קרבות מול צלאח א-דין, כאשר לאחרון שבהם כבר נישא על-ידי אביריו. ה-"דומוס לפרוסום" ("בית המצורעים" בלטינית), מרכז טיפול ותפילה של המסדר, הוקם מחוץ לחומה הצפונית של ירושלים – במקום בו עומד כיום "בית החולים הצרפתי".

סמל מסדר סנט לזר

המצורעים יושבים בשער

בעת החדשה, גם לאחר שהוכח מדעית כי הצרעת המקראית מהתנ"ך ומחלת הנסן – לייפרה – אינן אותה מחלה, הסטיגמה נותרה. המצורעים הוצאו מהעיר ואנשים בריאים לא הסכימו להתקרב אליהם, בין היתר בגלל התסמינים הפיזיים הקשים. הם נודו ונכפה עליהם לחיות בקהילה מבודדת, ללא תמיכה מלבד קיבוץ נדבות. מראה הקבצנים בשערי העיר הפך למחזה קבע, והחמיר את הסלידה של המקומיים. בשלהי המאה ה-19 התגוררו רוב המצורעים בירושלים בכמה צריפים בצמוד לחומת העיר העתיקה, בין שער ציון ושער האשפות. הם התחתנו בתוך עצמם וגרו בבתים רעועים עשויים מאבנים שנלקחו מהריסות, בוץ וענפים. הממשל העות'מאני לא טיפל בהם.

מצורעים מחוץ לבית הנסן, בשלהי התקופה העות'מאנית. מתוך אוסף רוני אלנבלום לתולדות ירושלים. עיבוד: תמר הירדני, ויקיפדיה

מצבם השתפר לבסוף בזכות הכנסיות שהפכו יותר ויותר דומיננטיות החל מאמצע המאה ה-19. בשנת 1865 הגיעה לארץ הברונית אוגוסטֶה פון קפנברינק־אשרדן, ולאחר שהזדעזעה ממראה המצורעים המעוותים והמסכנים בשערי העיר, היא החליטה לגייס כסף ולבנות עבורם בית חולים ומרכז אישפוז. לשם כך היא גייסה את הכנסייה המוראבית-גרמנית, ומאותו רגע השתנה גורלם של המצורעים בירושלים.

חולים בבית החולים למצורעים בירושלים, סוף המאה ה-19. מתוך אוסף רוני אלנבלום לתולדות ירושלים. עיבוד: תמר הירדני, ויקיפדיה

מממילא לטלביה, עם עצירה בסילוואן

בסוף המאה ה-19 היציאה מחומות העיר העתיקה עוד הייתה בחיתוליה, ומרכז החיים היה בתוך מה שכיום מכונה "העיר העתיקה". הרוזנת הגרמנית והכנסייה המוראבית בחרו באזור שלימים יהפוך לשכונת ממילא. המבנה הוקם בסמוך לבריכת ממילא, אחד ממקורות המים של העיר, ומחוץ לדרכים המרכזיות בהן התנהלה התנועה לירושלים. בשנת 1866 הוקם בית החולים הראשון למצורעים, שלימים יהפוך להיות מנזר הלזריסטים ברחוב אגרון. היו בו חדרים ספורים, שלא התמלאו במהירות; אוכלוסיית המצורעים הירושלמית הייתה חשדנית כלפי בית החולים שבנתה הכנסייה, והיהודים והמוסלמים חששו מאוד ממיסיונריות. עם זאת, לאורך הזמן הצליחו אנשי בית החולים לרכוש את אמונם, ובמהרה התברר כי הוא צר מלהכיל את חולי העיר.

בית המצורעים הראשון בשכונת ממילא, לימין רחוב אגרון. מתוך אוסף רוני אלנבלום לתולדות ירושלים. צילום בתערוכה: תמר הירדני, ויקיפדיה

במקביל, שכונת המצורעים הצמודה לשער ציון נהרסה ע"י העות'מאניים בין השנים 1875-1873. השלטון שהבחין בניסיונות הכנסייה לפרוש את חסותה על המצורעים הגיע למסקנה שעליו לעשות מעשה דומה, והורה על בניית בתים מטעם השלטונות למצורעים ליד ביר איוב, דרומית לסילוואן. בית החולים העירוני התנהל בתנאים קשים, ללא השגחה וטיפול מסודר, ובקיץ הראשון מתו בו ארבעה חולים. למרות התנאים הקשים, רבים מהחולים בעיר – בעיקר המוסלמים – בחרו לעבור לביר איוב, מאחר והמיטות האירופאיות והאחיות הנוצריות בבית החולים הגרמני בממילא היו זרים להם; אך התנאים הקשים, החוסר ברופאים ואי-ההפרדה בין חולים "קלים" לחולים "קשים" הובילו רבים לבקש לבסוף את עזרת הכנסייה. הדרישה העולה הובילה את הכנסייה לרכוש שטח חדש מדרום-מערב לעיר העתיקה, למען הקמת בית החולים "עזרת ישוע" (בגרמנית: "Jesus Hilfe") למצורעים, שכיום מוכר בתור "בית הנסן".

בתי המצורעים שנבנו בסילוואן ע"י הממשל העות'מאני. מתוך יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף מוסד שנלר

מהאימפריה העות'מאנית, דרך המנדט הבריטי ועד למדינת ישראל

בית החולים "עזרת ישוע" בטלביה הוקם על מגרש גדול, מוקף חומות, נחנך בשנת 1887 ופעל במתכונות שונות עד שנת 2002. הוא עבר בין האימפריה העות'מאנית, המנדט הבריטי ומדינת ישראל. היה בו מקום לכ-60 חולים, לצד צוות רפואי ואחיות, והוא נבנה כמשק שמכלכל את עצמו. בגן ההיקפי נשתלו עצים וצמחים וכן גינת ירק בה יכלו המצורעים לעבוד, לעדר, לגדל פרי וירק ולהקים משק עופות. עצי ארז הובאו במיוחד מלבנון כדי לפאר את החצר, לצד עצי ברוש ודפנה. הרופא הראשון של בית הנסן,

ד"ר אָדַלְבֶּרְט אַיְנְסְלר (חתנו של קונרד שיק, האדריכל) נקט בשיטות חדשות בטיפול בחולים. הם הורשו לקבל מבקרים ולצאת לטיולים בארץ, ונכפה עליהם לוותר על קיבוץ נדבות. בית המצורעים זכה לשמות רבים בפי ערביי ירושלים – היו שקראו לו "דאר אל-מסאכנין" (בית המסכנים) והיו שקראו לו "בית החולים המוראפי" (מוראבי, ע"ש הכנסיה). המצורעים שהסתובבו בחופשיות בשטח בית החולים הטילו אימה על תושבי העיר, שהתרחקו מהמקום ככל שיכלו.

מצורעים בפעילות יומיומית בבית הנסן, התקופה העות'מאנית המאוחרת. מתוך אוסף רוני אלנבלום לתולדות ירושלים. צילום בתערוכה: תמר הירדני, ויקיפדיה

אחרי מפלת העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והתחלת המנדט הבריטי, השתנו קשרי העבודה של המוסד, שהיה בקשרים עם גרמניה עד אז. בית החולים הושם תחת פיקוח משרד הבריאות של ממשלת המנדט, והוא אף קיבל תקציב ממשלתי והועבר תחת הסניף הבריטי של הכנסייה המוראבית. ב-1919 מונה הרופא הפלסטיני-ירושלמי תאופיק כנעאן לרופא הראשי של המוסד, והוא החזיק בתפקיד עד למלחמת 48'. עם הקמת מדינת ישראל, נרכש בית החולים "עזרת ישוע" מהכנסייה המוראבית. מדינת ישראל הפכה אותו לבית חולים ממשלתי ושינתה את שמו ל-"בית החולים ע"ש הנסן", לזכר מגלה המחלה. למרות דרישות חוזרות ונשנות של תושבי השכונות הסמוכות, ועל אף כמה ניסיונות לפנותו, בית החולים פעל עד שנת 2002. לאחר מכן ננטש, ועמד בשממונו במשך שנים – מה שתרם לתדמיתו המסתורית. כיום הוא משמש כמרכז תרבות ומוזיאון.

שלט בית החולים הממשלתי בבית הנסן, שעבר לניהול הממשלה אחרי מלחמת 48'. מתוך אוסף רוני אלנבלום לתולדות ירושלים. צילום בתערוכה: תמר הירדני, ויקיפדיה

בימינו, הצרעת כבר אינה המחלה המאיימת שהייתה בעבר, וטיפול יעיל בשלביה המוקדמים עוזר מאוד למניעתה. המרכז הארצי – והיחיד – לטיפול בחולי צרעת בארץ כיום נמצא בירושלים, במרכז הבריאות ברחוב שטראוס במרכז העיר. לאחר הטיפול הראשוני במחלה היא כבר אינה מדבקת, ולכן אין צורך בבידוד יותר. שיעור ההדבקה נמוך מאוד, וכ-95% מהאוכלוסייה מחוסנת לצרעת באופן טבעי. אך המחלה האימתנית-לשעבר הותירה סימנים בירושלים, כמו הצלקות שנותרות מנגעי המחלה בעור, שנשארו להזכיר ימים אחרים.

הספר המביך שמאיר שלו ניסה להסתיר

את ספר הביכורים שלו מאיר שלו כמעט ונמנע מלהזכיר, ואולי היה מעדיף שנשכח. עיון בו חושף מדוע, אך במקביל מעלה פרצי צחוק רמים ומספק רמזים לכתיבתו העתידית הענפה

מאיר שלו בביתו (צילום: Yolene Haik מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית) והספר "משכב לצים" (כתב מאיר שלו, צייר אבנר כץ, דליה פלד מוציאים לאור, 1982).

"מַעֲשֶׂה נוֹרָא שֶׁאֵרַע בִּירוּשָׁלַיִם / בְּמַשְׁגִּיחַ כַּשְׁרוּת וְטַבָּחִית שֶׁחָרַת עַיִן / עַל בָּשָׂר וְחָלָב וְדִינֵי הַקְּעָרָה / וְכֵיצַד אֳכָלִין מוּס בְּעִיר הַבִּירָה."

"מַעֲשֶׂה נוֹרָא בִּכְבוֹד הַשּׁוֹפֵט / בְּעוֹרֶכֶת דִּין נִפְלָאָה וְנִפְלֵאת / אֵיךְ הַעֲלָמָה בְּשׁוֹפֵט חָשְׁקָה / וּמָה שֶׁאֵרַע עַל שֻׁלְחַן הַלִּשְׁכָּה."

כשקוראים את הציטוטים הללו, אפשר לחשוב שמדובר באיזה ספר זימה או סופר צללים. אי אפשר לנחש שהכותב הוא אותו אדם שיכתוב בעתיד כמה מהספרים האהובים ביותר בישראל. ספרי הילדים שכתב מאיר שלו היו מהאהובים והנפוצים בקרב הקהל הישראלי, והרומאנים הגדולים שכתב התמקדו בארץ, בעיקר בתקופת העלייה השנייה ותחילת ההתיישבות הציונית-עובדת.

הספר המצוטט כאן הוא "משכב לצים", ספרו הראשון והלא-מדובר של מאיר שלו. הוא יצא לאור בשנת 1982 בהוצאת דליה פלד, ואייר אותו הצייר המוכשר אבנר כץ, שהוסיף רובד הומוריסטי נוסף לכתיבה של שלו. מדובר בספר חצוף ונועז, שבאופן מפתיע – רבים לא שמעו עליו ולא פשוט למצוא עותק שלו כיום. בספריה הלאומית, כמובן, קיים עותק (חתום) של הספר.

הקדשה של מאיר שלו וחתימתו בעותק של הספר "משכב לצים" אשר בספרייה הלאומית: "לספרייה הלאומית הישראלית מאיר שלו".
איור של אבנר כץ מתוך הספר "משכב לצים".

כשהספר יצא לאור מאיר שלו היה רק בן 34, נשוי ואב לשניים. הוא כתב אך מעט, למשל במגזין החודשי "מוניטין". אך מאחוריו היו כבר שנים של עבודה בטלוויזיה הישראלית, בערוץ היחיד שהיה קיים באותם הימים – הערוץ הראשון. הוא החל בכתיבת חידות (כמו ל"מחפשים את המטמון"), בהמשך הגיש פינת לשון בשם "חטף פתח" והשתתף בצוות שערך והפיק תוכניות, כמו "עלי כותרת" – תוכנית אירוח של ירון לונדון שם גם הגיש פינה מצחיקה. הנה דוגמא על 'מתנות מאמריקה' – אבן ששמה אלפרד והיא חיית מחמד וכן סליים שהיה חדשני ב-1977, מתוך ארכיון כאן 11:

 

כתבה של מאיר שלו בירחון "מוניטין" משנת 1985. כתבות אחרות שכתב שלו לאורך שנות ה-80' בירחון יהוו בעתיד בסיס לרומן הראשון שלו "רומן רוסי".

בהמשך ביסס שלו את מקומו והנחה בעצמו תוכניות בערוץ הראשון: "ארץ אהבתי" (כאן לדוגמא בטבריה), ששודרה ממקומות שונים בארץ ו"שעה טובה" – תוכנית ראיונות. כך הפך לפנים מוכרות בבתים רבים בארץ. רק אז הוא פנה לכתיבה והתחיל את הקריירה הספרותית שלו.

מאיר שלו ב"שירותרום" 1980, מבצע להתרמת כסף למען חיילי צה"ל בארגון האגודה למען החייל בשיתוף עם גלי צה"ל. צילום: IPPA, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בספר "משכב לצים" ניתן למצוא אסופה של סיפורים למבוגרים בחרוזים, ארוטיים-עוקצניים, המתארים תמונות ומצבים מהחיים בישראל. עטו המושחז של שלו אינו פוסח על אף מגזר, בין אם מדובר באברך וחילונית, טוראי וקצינה, חייט עני וכלה נאה ולה חתן ישיש, מרצה וסטודנטית, ועוד ועוד (אתם יכולים לנחש לאיזה כיוון הסיפורים האלה הולכים…).

שם הספר לקוח מהביטוי המקראי והחז"לי הידוע "מושב לצים" שמקורו בספר תהילים, אך בפירושים השונים מתייחסים אליו בהקשר של מי שמתנהג בקלות דעת ומבזבז את זמנו לריק. שלו היה ידען גדול בתחומי המקרא ושילב ביטויים רבים ואזכורים מעולם רחב זה בספריו השונים.

"מושב לצים" התקבל בקול ענות חלושה עם יציאתו לאור, למעט כמה אזכורים יחידים שלו בעיתונות דאז. הנה דוגמה מעיתון "קול העיר" בירושלים, מיוני 1982:

 

גם כשהוא נשאל עליו בראיון נרחב למדי ליגאל סרנה בעיתון "דבר" בשנת 1983, ההקשר הוא פוליטי עכשווי ולא נוגע כלל לאיכותו הספרותית:

 

בשנה זו הוא מוסיף ומוציא לאור גם את ספרו הראשון לילדים: "הילד חיים והמפלצת מירושלים" באיורו של מושיק לין. גם בקריאה בו עולה התחושה שזה ספר מאוד ראשוני, ניסיוניי במובן מסוים, בו שלו מחפש את הקול הייחודי שלו. הוא ארכני ומורכב בהרבה מספרי הילדים שיכתוב בהמשך. יש בו אפילו בסיום דף שלם המוקדש להסבר מילים, שמות וביטויים המופיעים בספר ("מִלִּים קָשׁוֹת שֶׁלֹּא כֻּלָּם מַכִּירִים"). לדוגמא: נָחָשׁ בָּרִיחַ (מין נחש אגדי שנזכר בתנ"ך), סְבָרוֹת כֶּרֶס (השערות לא מבוססות) ועוד.

"הילד חיים והמפלצת מירושלים" של מאיר שלו, צייר מושיק לין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.

שני הספרים הללו אינם מקבלים הכרה יוצאת דופן, ונותרים נחבאים אל הכלים בתודעה הציבורית. שלוש שנים לאחר מכן מוציא שלו את הספר למבוגרים "תנ"ך עכשיו", וכן הקלטות של סיפורי התנ"ך מעובדים במיוחד לילדים יחד עם שלמה ארצי. אלה האחרונות זכו לתפוצה יפה וחיבבו והקלו על ילדי ישראל את הגישה לסיפורים אלו.

פרסומת מעיתון מעריב, 4 לינואר 1983.

שלו זוכה להצלחה מסחררת ופורץ לתודעה הישראלית כסופר עם הרומן הראשון שלו "רומן רוסי", שיצא לאור בשנת 1988. אחריו הגיעו עוד רומאנים גדולים: "עשו", "כימים אחדים", "פונטנלה", "יונה ונער", "בביתו במדבר" "שתיים דובים". וכמובן אי אפשר לשכוח את עשרות ספרי הילדים האהובים והמצחיקים: "הכינה נחמה", "אבא עושה בושות", "הגשם של סבא אהרון", "הטרקטור בארגז החול", ספרי קרמר החתול ועוד.

מאיר שלו, 1991. צילום: Yolene Haik, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

החל משנות ה-90', כשהוא מתראיין בנושא הרומאנים וספרי הילדים החדשים שהוא מוציא בקצב יציב וקבוע, אין אפילו אזכור אחד קטן של הספר "משכב לצים". כך לדוגמה, בראיון לירון לונדון בתוכנית "סוף ציטוט" לרגל צאת "רומן רוסי" ב-1988, הלה מציג אותו כמי שהוציא שלושה ספרי ילדים וספר פרשנות לתנ"ך. הס מלהזכיר את "משכב לצים". וכך גם בראיון לאבירמה גולן בתוכנית "ערכת קריאה" מ-1991: שלו עצמו אומר שספרו הראשון היה לילדים ("הילד חיים.."), ושוב – "משכב לצים" היה כלא היה.

וכך באמת הספר "משכב לצים" נפקד מהתודעה הציבורית בכל הנוגע למאיר שלו. הוא בטח שלא חזר להוציא ספרים בסגנון דומה ובוטה שכזה, אך כשקוראים בו ניכר כמה מצחיק ושנון היה שלו מאז ומתמיד. אפשר להרגיש את הכתיבה הנשכנית שלו, המשלבת ביקורת חברתית כבר בשלב מוקדם זה של כתיבתו, והוא לא חס על אף קבוצה בישראל. את זאת הוא הקפיד להמשיך ולעשות בכתיבתו הפובליציסטית במדורו הקבוע ב"ידיעות אחרונות", שכתב באדיקות ממש עד השבועות האחרונים לחייו.

הכתיבה הנועזת, הפרועה והגסה על מיניות, תככים, סודות ושקרים כמו שמופיעה ב"משכב לצים" התמתנה קצת בהמשך דרכו, ורמזים לה מופיעים בצורה עדינה והרבה יותר "קלה לעיכול" ברומנים שלו, בהם תמיד תיאר את פלאי הגוף והנפש. דוגמה לכך היא הדודה השחורה של רפאל, גיבור הספר "בביתו במדבר" שכרווקה נהנית מהמיניות שלה ומדברת עליה בפתיחות ובלי להתבייש. כמו כן הוא לא חסך בתיאור קונפליקטים בלתי אפשריים, כמו שמופיעים ב"משכב לצים", כמו הילד שאינו יודע מי הוא אביו מתוך שלושה גברים פוטנציאלים ברומן "כימים אחדים".

הכתיבה המנוקדת בחרוזים ב"משכב לצים" עלולה להיות מבלבלת בתחילה, כי זהו ההיפך המוחלט מסיפור לילדים. עם זאת, שליטתו המוחלטת בשפה העברית ובחריזתה תעמוד לצדו של שלו בעתיד כשיכתוב ספרי ילדים.

הכריכה האחורית של הספר "משכב לצים".

"מַעֲשִׂים נוֹרָאִים מִן הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם
בְּאַבְרֵכִים וַעֲלָמוֹת – תַּאֲוָה לָעֵינַיִם
עֲלֵיהֶם יְסַפֵּר וְלֹא יְכַזֵּב
הֶעָנִי מִמַּעַשׂ מֵאִיר שָׁלֵו.
מְלִיצוֹת וַחֲרוּזִים – אִישׁ לֹא יַאֲמִין
מִמְּדוֹרוֹ שֶׁכָּתַב בֵּין גְּוִילִי "מוֹנִיטִין"
וְעוֹד כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה מִכָּל זַן וּמִין –
עַל עַלְמָה דַּקָּה וּבָחוּר שֶׁהִשְׁמִין
יוֹעֶצֶת הַצְמָדוֹת וּבַעַל שֶׁהִקְרִין
מוֹרָהּ לַלָּשׁוֹן, לְדִגְדּוּג וּלְפִשּׂוּק
מַשְׁגִּיחַ כַּשְׁרוּת תְּאַוְתֶּן וְאָדוּק
חֵיל וּקְצִינָה בְּסַעֲרַת הַקְּרָב
וְרוֹקֵחַ שֶׁשָּׁכַב גַּם עִם אֲבוֹתָיו,
עַל חַיִט זָרִיז שֶׁהִפְלִיא לְהַשְׁחִיל
עַל חֲבֵר כְּנֶסֶת חַשְׁקָן נֵלְכָהּ רָכִיל.
הַכֹּל קֹשְׁטְ אֱמֶת בְּמַשְׂכִּיּוֹת שִׁירִים
כָּתַב עַבְדְּכֶם בֵּין תָּכְנִיּוֹת וְשִׁדּוּרִים
וּמַגַּשׁ לָכֶם מִקֶּרֶב לֵב
מֵאַבְנֵר כָּץ וּמֵאִיר שָׁלֵו."

ניתן להבין מדוע שלו התעלם רוב הזמן מ"מושב לצים". זה אינו הספר בו הוא הכי התגאה. הוא לא מביא לידי ביטוי את יכולות הכתיבה המופלאות שלו כמו הרומנים פרי עטו. הוא גם לא משעשע ואותנטי כמו ספרי הילדים שלו שרבים מהם נבטו מתוך רגעים מיוחדים בחייו. כך למשל "הקטר שרצה לנסוע לרומא" מבוסס על חוויה אמיתית שלו מביקור משעשע בסיציליה.

סביר כי שלו לא חיבב במיוחד את הספר הזה מאחר ולא היה פסגת היצירה שלו. הוא היה שטותי, גס ובוטה וניתן להניח שכיום הוא לא היה עובר את בחינת התקינות הפוליטית. אין בספר דמויות מגובשות ומפותחות ואולי גרוע יותר, אין בו סיפור ממשי שמחזיק את הקורא במתח כמו שהוא יעשה כל כך טוב בספריו הבאים. ואולי פשוט ספר חרוזים סאטירי ומיני למבוגרים זה לא איך ששלו רצה שיזהו אותו מאחר ופנה לכיוונים כל כך שונים בהמשך.

כשנשאל בראיון לספרייה הלאומית מה הם הספרים שלו האהובים עליו ביותר, ענה שספר המבוגרים האהוב עליו הוא "עשו" (1994), וספר הילדים האהוב עליו (וגם הספר הטוב ביותר שכתב לדעתו) הוא הספר: "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני" (1993). את "משכב לצים" לא הזכיר. אך אנחנו יודעים שאולי הוא היה בוסרי אך גם הוא היה שֶׁלּוֹ, וממש אין במה להתבייש.

העמוד האחרון בספר "משכב לצים".