ארבעה ראשי שנה קבעו חכמי ישראל במהלך השנה: בניסן, באלול, בתשרי ובשבט. במשך תקופה ארוכה עד קום המדינה, לתושבי ארץ ישראל היהודים נוסף ראש שנה אחר, שלא הכירו מתרבותם, ראש שנה שנע ונד בין העונות. זה היה היום הראשון בחודש מוחרם, החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי. שם החודש רומז על איסור שקיים בו – עבור המוסלמים מדובר באיסור לצאת למלחמה. אבל בארץ ישראל הפך היום הראשון בחודש מוחרם ל"ראש השנה לדירות", והוא פתח בכל שנה מלחמה מסוג אחר – המלחמה של שוק הדיור.
כן – דיור תמיד הייתה סוגיה כאן, בוודאי עבור היישוב העברי ההולך ומתפתח. חלק מהקוראות והקוראים יזכרו את השיר "מי יבנה בית" שכתב לוין קיפניס על רקע תנופת הבנייה בתל אביב במחצית השנייה של שנות העשרים במאה הקודמת. גם אז הבנייה התקשתה לעמוד בביקוש שעלה עם גלי העלייה הגדולים של העלייה הרביעית והחמישית. המציאות הזו משתקפת גם היא בשיר מאוחר מעט יותר – "צריך לצלצל פעמיים" – שיר אהבה על רקע תופעת "דיירות המשנה" – במסגרת הזו בעלי דירות השכירו חדרים בודדים בתוך דירתם. הכלל הפשוט היה שעבור בעלי הבית יש לצלצל בפעמון פעם אחת, ואם באת לבקר את דייר המשנה, צריך לצלצל פעמיים.
על המורכבות הזאת נוסף גם המוחרם, נוהג שמקורו בשלטון העות'מאני המוסלמי, אולם כזה שלא השתנה משמעותית גם במהלך שנות המנדט הבריטי. הנוהג היה פשוט מאוד: בכל שנה, בחודש מוחרם, על שוכרי הדירות לשלם את מלוא שכר הדירה של שנה שלמה – מראש. כלומר, שכר הדירה לא שולם מדי חודש בחודשו כמו שנהוג היום, אלא פעם אחת בשנה – לשנה הבאה. לא זאת אף זאת – היו מקרים בהם תקופת השכירות כולה הייתה מוגבלת לשנה אחת, ככל הנראה על בסיס כלל של הווקף המוסלמי לפיו דייר שגר במקום יותר משנה הופך לדייר מוגן שאי אפשר לפנותו. במקרים אחרים, לשוכרים לא היה סכום כסף מספיק על מנת לשלם על דירתם, והם נאלצו לחפש דירות בשכירות שנתית נמוכה יותר. על כן, בכל שנה בחודש מוחרם, החלה נדידת ענק – שוכרי דירות נעו ונדו במטרה למצוא במהרה דירה חלופית – שגם עבורה היו צריכים לשלם את דמי השכירות לשנה שלמה. ועליהם היה לעשות זאת במהרה – משום שאם יגיע היום הראשון בחודש מוחרם, יהיה עליהם לשלם על דירתם הנוכחית – את כל הסכום לכל השנה הקרובה, גם אם לא ירצו לגור שם.
הוסיפו לכך את העובדה הפשוטה שחודש מוחרם חל על פי לוח השנה המוסלמי – הלוח הירחי שחודשיו נעים בין העונות ולעולם לא חלים בדיוק באותו תאריך מקביל בשנים עוקבות. כך קרה שמועד תחלופת הדירות הזה השתנה משנה לשנה, ולאחר מכן החישוב הסתבך אפילו עוד יותר כשהממשלה הבריטית פעלה לפי לוח השנה הלועזי, מוסדות יהודיים פעלו לפי לוח שנה עברי, ושנת המס החלה בכלל באפריל.
דמיינו את עצמכם מנסים למצוא דירה היום בתל אביב או בירושלים. עכשיו נסו לדמיין את אותו המצב, רק שכולם מחפשים דירה באותו זמן, וגם כזו שיוכלו לשלם עליה דמי שכירות לכל השנה מראש. דמיינו לעצמכם שגם בשעת משבר כלכלי עמוק, בעלי הדירות מנצלים את הביקוש הרב והבהלה שנוצרו בעקבות הנוהג כדי להעלות מחירי שכירות. מובן שהנוהג הזה יצר מצוקה ולחץ נפשי גובר בקרב שוכרי הדירות. מה עושים? איך פותרים את הצרה?
פתרון אחד היה סיוע כלכלי. בירושלים, למשל, פעלו הכוללים, שאיגדו את התושבים לפי עדותיהם, וסייעו לעניים ביותר בעזרת הלוואות ושטרות חוב להשיג את הסכום הנדרש. פתרון אחר היה מחאה. בסוף שנות העשרים, וביתר שאת בתחילת שנות השלושים, נשמעו יותר ויותר קולות מחאה נגד המנהג, ודרישות לביטולו. טורים בעיתונות, דיונים בעיריות, כרזות על הקירות – כולם דיברו מדי שנה על הצורך לבטל את הנוהג ולהיאבק בעליית מחירי הדיור.
ארגון בשם "ועד הסתדרות השכנים" בתל אביב, כלומר איגוד של דיירים, היה אחד הבולטים שקרא לביטולו של המוחרם. בכרזה ששמורה באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית הוא מפציר בשוכרי הדירות פה אחד לא להסכים לעליות מחירים, ולסרב לקבוע את המוחרם כתאריך היעד לשכירות.
באיזו מידה צלחה המחאה? אין לנו תשובות. ב-1933 למשל הסכימה הממשלה לדחות את המוחרם בחודש, אך הנוהג עוד המשיך שנים לאחר מכן. ב-1934 אמנם העבירה ממשלת המנדט חוק דירות שהסדיר פיקוח על שכר דירה, אולם יום המעבר והצורך לשלם שנה מראש נותר על כנו.
מדי שנה בשנה נתמלאו העיתונים בדיווחים על האווירה לקראת מוחרם ובמהלכו. כמה תכונה הייתה בעיר? כמה עגלות מלאות רהיטים וכמה אוטומובילים עמוסי מיטלטלין? כמה שלטי "דירה להשכיר" אפשר עוד לראות על החלונות? באחד הטורים מסביר עולה חדש לחבריו העולים על התופעה המטרידה ועל הקשיים למצוא דירה בתל אביב. בסוף הטור הוא שומר על אופטימיות: "העירייה הבטיחה לבנות דירות זולות לעובדים ולמחוסרי הדיור. אומרים שביובל המאה של ההבטחה יגשו להנחת אבן הפינה לבתים אלה. סבלנות! חיכינו אלפיים שנה, נחכה עוד מאה. מה יש?".
לאט לאט החלו להתפרסם יותר ויותר תלונות על המצב. כותב אחר מפנה בטורו את האצבע למי שאולי היו אחראים באמת לכך שהנוהג נשמר: "אמנם מעוניינים בעלי הבתים להשכיר דווקא לפי שנת הירח, שכן מרוויחים הם על ידי כך 11 יום לשנה, אבל מאידך צריך להבין, שאין להטיל תשלום חודשי לפי חודשי הירח על אנשים המקבלים את שכרם ומנהלים את עסקיהם על פי חודשי שנת החמה".
נזכיר שבכל שנות המנדט לא היה מדובר בחובה חוקית, אלא רק בנוהג שגור שנמשך ונמשך. לא בכל הערים והמושבות נהגו כך, אך נראה שמנהגי המוחרם נמשכו בצורה כזו או אחרת עד קום המדינה. רק לאחר הקמתה הודיעו בערים רשמית על ביטול הנוהג ושמעתה יוכלו שוכרים ובעלי דירות לחתום על חוזים כראות עיניהם. האם שינוי המנהג עזר למצוקת הדיור? אמרו לנו אתן ואתם.
אם תרצו להגיב על האמור בכתבה, להוסיף, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
