ראש השנה לדירות: כששוכרי הדירות היו צריכים לשלם שנה שלמה מראש
קשה לשכור דירה בארץ? תחשבו שוב. דמיינו מצב שבו כל הדיירים מחפשים דירות באותו חודש בדיוק, ובאותו חודש צריכים לעבור דירה. נשמע כמו סיוט? תוסיפו לתרחיש את הנתון הבא: כולם צריכים לשלם את כל שכר הדירה לשנה מראש. אז מהו חודש המוחרם המוסלמי? למה הוא השפיע כל כך על שוק הדיור בארץ? ומתי הפסיקו את המנהג הזה?
יחזקאל והלן ניימן עוברים דירה. מתוך אוסף עין השופט, באדיבות נדב מן, ביתמונה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
ארבעה ראשי שנה קבעו חכמי ישראל במהלך השנה: בניסן, באלול, בתשרי ובשבט. במשך תקופה ארוכה עד קום המדינה, לתושבי ארץ ישראל היהודים נוסף ראש שנה אחר, שלא הכירו מתרבותם, ראש שנה שנע ונד בין העונות. זה היה היום הראשון בחודש מוחרם, החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי. שם החודש רומז על איסור שקיים בו – עבור המוסלמים מדובר באיסור לצאת למלחמה. אבל בארץ ישראל הפך היום הראשון בחודש מוחרם ל"ראש השנה לדירות", והוא פתח בכל שנה מלחמה מסוג אחר – המלחמה של שוק הדיור.
מעבר דירה בירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
כן – דיור תמיד הייתה סוגיה כאן, בוודאי עבור היישוב העברי ההולך ומתפתח. חלק מהקוראות והקוראים יזכרו את השיר "מי יבנה בית" שכתב לוין קיפניס על רקע תנופת הבנייה בתל אביב במחצית השנייה של שנות העשרים במאה הקודמת. גם אז הבנייה התקשתה לעמוד בביקוש שעלה עם גלי העלייה הגדולים של העלייה הרביעית והחמישית. המציאות הזו משתקפת גם היא בשיר מאוחר מעט יותר – "צריך לצלצל פעמיים" – שיר אהבה על רקע תופעת "דיירות המשנה" – במסגרת הזו בעלי דירות השכירו חדרים בודדים בתוך דירתם. הכלל הפשוט היה שעבור בעלי הבית יש לצלצל בפעמון פעם אחת, ואם באת לבקר את דייר המשנה, צריך לצלצל פעמיים.
מילות השיר "צריך לצלצל פעמיים" עם שינויים בכתב יד. מילים: נתן אלתרמן. מתוך ארכיון משה וילנסקי, הספרייה הלאומית
על המורכבות הזאת נוסף גם המוחרם, נוהג שמקורו בשלטון העות'מאני המוסלמי, אולם כזה שלא השתנה משמעותית גם במהלך שנות המנדט הבריטי. הנוהג היה פשוט מאוד: בכל שנה, בחודש מוחרם, על שוכרי הדירות לשלם את מלוא שכר הדירה של שנה שלמה – מראש. כלומר, שכר הדירה לא שולם מדי חודש בחודשו כמו שנהוג היום, אלא פעם אחת בשנה – לשנה הבאה. לא זאת אף זאת – היו מקרים בהם תקופת השכירות כולה הייתה מוגבלת לשנה אחת, ככל הנראה על בסיס כלל של הווקף המוסלמי לפיו דייר שגר במקום יותר משנה הופך לדייר מוגן שאי אפשר לפנותו. במקרים אחרים, לשוכרים לא היה סכום כסף מספיק על מנת לשלם על דירתם, והם נאלצו לחפש דירות בשכירות שנתית נמוכה יותר. על כן, בכל שנה בחודש מוחרם, החלה נדידת ענק – שוכרי דירות נעו ונדו במטרה למצוא במהרה דירה חלופית – שגם עבורה היו צריכים לשלם את דמי השכירות לשנה שלמה. ועליהם היה לעשות זאת במהרה – משום שאם יגיע היום הראשון בחודש מוחרם, יהיה עליהם לשלם על דירתם הנוכחית – את כל הסכום לכל השנה הקרובה, גם אם לא ירצו לגור שם.
הוסיפו לכך את העובדה הפשוטה שחודש מוחרם חל על פי לוח השנה המוסלמי – הלוח הירחי שחודשיו נעים בין העונות ולעולם לא חלים בדיוק באותו תאריך מקביל בשנים עוקבות. כך קרה שמועד תחלופת הדירות הזה השתנה משנה לשנה, ולאחר מכן החישוב הסתבך אפילו עוד יותר כשהממשלה הבריטית פעלה לפי לוח השנה הלועזי, מוסדות יהודיים פעלו לפי לוח שנה עברי, ושנת המס החלה בכלל באפריל.
דמיינו את עצמכם מנסים למצוא דירה היום בתל אביב או בירושלים. עכשיו נסו לדמיין את אותו המצב, רק שכולם מחפשים דירה באותו זמן, וגם כזו שיוכלו לשלם עליה דמי שכירות לכל השנה מראש. דמיינו לעצמכם שגם בשעת משבר כלכלי עמוק, בעלי הדירות מנצלים את הביקוש הרב והבהלה שנוצרו בעקבות הנוהג כדי להעלות מחירי שכירות. מובן שהנוהג הזה יצר מצוקה ולחץ נפשי גובר בקרב שוכרי הדירות. מה עושים? איך פותרים את הצרה?
פתרון אחד היה סיוע כלכלי. בירושלים, למשל, פעלו הכוללים, שאיגדו את התושבים לפי עדותיהם, וסייעו לעניים ביותר בעזרת הלוואות ושטרות חוב להשיג את הסכום הנדרש. פתרון אחר היה מחאה. בסוף שנות העשרים, וביתר שאת בתחילת שנות השלושים, נשמעו יותר ויותר קולות מחאה נגד המנהג, ודרישות לביטולו. טורים בעיתונות, דיונים בעיריות, כרזות על הקירות – כולם דיברו מדי שנה על הצורך לבטל את הנוהג ולהיאבק בעליית מחירי הדיור.
כרזה נגד מנהג המוחרם, 1934. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
ארגון בשם "ועד הסתדרות השכנים" בתל אביב, כלומר איגוד של דיירים, היה אחד הבולטים שקרא לביטולו של המוחרם. בכרזה ששמורה באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית הוא מפציר בשוכרי הדירות פה אחד לא להסכים לעליות מחירים, ולסרב לקבוע את המוחרם כתאריך היעד לשכירות.
"היו כולכם מאורגנים בהסתדרותכם!" – מודעה נגד המוחרם, 1930. מתוך אוסף עיריית תל אביב, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
באיזו מידה צלחה המחאה? אין לנו תשובות. ב-1933 למשל הסכימה הממשלה לדחות את המוחרם בחודש, אך הנוהג עוד המשיך שנים לאחר מכן. ב-1934 אמנם העבירה ממשלת המנדט חוק דירות שהסדיר פיקוח על שכר דירה, אולם יום המעבר והצורך לשלם שנה מראש נותר על כנו.
מדי שנה בשנה נתמלאו העיתונים בדיווחים על האווירה לקראת מוחרם ובמהלכו. כמה תכונה הייתה בעיר? כמה עגלות מלאות רהיטים וכמה אוטומובילים עמוסי מיטלטלין? כמה שלטי "דירה להשכיר" אפשר עוד לראות על החלונות? באחד הטורים מסביר עולה חדש לחבריו העולים על התופעה המטרידה ועל הקשיים למצוא דירה בתל אביב. בסוף הטור הוא שומר על אופטימיות: "העירייה הבטיחה לבנות דירות זולות לעובדים ולמחוסרי הדיור. אומרים שביובל המאה של ההבטחה יגשו להנחת אבן הפינה לבתים אלה. סבלנות! חיכינו אלפיים שנה, נחכה עוד מאה. מה יש?".
לאט לאט החלו להתפרסם יותר ויותר תלונות על המצב. כותב אחר מפנה בטורו את האצבע למי שאולי היו אחראים באמת לכך שהנוהג נשמר: "אמנם מעוניינים בעלי הבתים להשכיר דווקא לפי שנת הירח, שכן מרוויחים הם על ידי כך 11 יום לשנה, אבל מאידך צריך להבין, שאין להטיל תשלום חודשי לפי חודשי הירח על אנשים המקבלים את שכרם ומנהלים את עסקיהם על פי חודשי שנת החמה".
נזכיר שבכל שנות המנדט לא היה מדובר בחובה חוקית, אלא רק בנוהג שגור שנמשך ונמשך. לא בכל הערים והמושבות נהגו כך, אך נראה שמנהגי המוחרם נמשכו בצורה כזו או אחרת עד קום המדינה. רק לאחר הקמתה הודיעו בערים רשמית על ביטול הנוהג ושמעתה יוכלו שוכרים ובעלי דירות לחתום על חוזים כראות עיניהם. האם שינוי המנהג עזר למצוקת הדיור? אמרו לנו אתן ואתם.
אם תרצו להגיב על האמור בכתבה, להוסיף, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
האישה הביישנית והצנועה שבראה את קרואלה דה ויל
היא הפכה ממוכרת רהיטים לתסריטאית ולסופרת מצליחה, אבל רק בגיל שישים כתבה את "101 דלמטים", מה שהפך ליצירתה האהובה והמוכרת ביותר. הכל קרה בזכות תשעת הכלבים הדלמטים שגידלה באהבה בביתה ובזכות חברה קרובה, שהפכה להשראה לאחת מהמרשעות האהובות בהיסטוריה
קיים סיכוי גבוה שהדבר הראשון שתחשבו עליו בעקבות צמד המילים "כלבים דלמטיים" הוא הסרט של דיסני – הגרסה הספציפית תלויה בשנת הולדתכם.
יש גם סיכוי, נמוך יותר אבל קיים, שתיזכרו בספר עליו מבוסס הסרט, ספר שבשעתו זכה להצלחה ניכרת. אתם יחידי סגולה של ממש אם גם זכור לכם שהספר נכתב ע"י דודי סמית, שם שרוב ילדי וילדות ישראל שקראו את הספר במהדורתו הישנה קראו כנראה עם שורוק ב-ו', מבלי לעצור ולתהות מה הקשר בין שם החיבה הישראלי דוּדי לספר מתורגם.
ובכן, כדאי לדעת שמי שהביא לעולם את 101 הכלבים הדלמטיים, וחשוב לא פחות – את נבלית העל קרואלה דה ויל (או עריצה מדיאש, בגרסת ילדי שנות ה-80-60), לא היה וולט דיסני, וגם לא גבר סחבק בשם דודי, אלא אישה אנגליה בשם דורותי ( או בשם החיבה שלה – דוֹדי, בחולם) סמית. ואם השם הזה מצלצל לכם מוכר גם בהקשרים אחרים, זו אכן אותה האישה שכתבה את הספר המצליח "הטירה היא שלי" שנבחר לאחד מ-100 הספרים האהובים ביותר בבריטניה, וזכה אף הוא לעיבוד קולנועי. גם לעברית הוא תורגם פעמיים (בפעם הראשונה בשם "רשימות קסנדרה" ולאחרונה בשם נאמן למקור).
סמית נולדה בשלהי המאה ה-19, בשנת 1896. אביה מת כשהייתה בת שנתיים, ודודי עברה עם אמה לגור בביתם של סבה וסבתה, בית בו גרו גם אחיה ואחיותיה הרווקים של האם. הילדה הקטנה זכתה להערצתם של כל דרי הבית וספגה את אהבתם הגדולה לתיאטרון. בגיל 18 נרשמה דודי לאקדמיה לאמנויות הבמה בלונדון אך לאחר מספר שנים הבינה שלא נועדה לקריירת משחק ובלית ברירה החלה לעבוד לפרנסתה בחנות רהיטים. כל זה לא הפחית מאהבתה לעולם הבמה, והיא פנתה לכתיבת תסריטים. תסריט שלה לסרט קולנוע נמכר תחת שם העט הגברי צ'רלס הנרי פרסי ומחזה תיאטרון שפרסמה תחת השם הבדוי C.L. Anthony נמכר אף הוא וזכה להצלחה.
הסופרת דודי סמית
האם הייתה מצליחה באותו אופן לו פרסמה אותם מלכתחילה תחת שמה? לעולם לא נדע, אבל כאשר זהותה נחשפה, הפכה מוכרת הרהיטים התסריטאית לסנסציה ('Shopgirl writes play' הכריזו כותרות העיתונים), וסמית הפכה לאחת המחזאיות המצליחות בזמנה. התפתחות נוספת בקריירת הכתיבה שלה החלה במהלך מלחמת העולם השנייה, אז עברה עם בעלה לארצות הברית. געגועיה הביתה הובילו אותה לכתוב את ספרה המצליח – "הטירה היא שלי", ספר שבמרכזו נערה שובת לב המספרת ליומנה על עולמה ועל משפחתה יוצאת הדופן, המתגוררת בטירה מתפוררת בכפר אנגלי. הספר זכה לאהבת הקוראים ולהדפסות חוזרות וכעת סמית כבר לא הייתה רק תסריטאית מצליחה אלא גם סופרת.
אולם הספר שזכה להצלחה הגדולה ביותר הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כשסמית הייתה בת 60. ההשראה לספר באה לה מתשעת הדלמטים שהיא עצמה גידלה עם בעלה. שמו של הראשון בהם, ודאי לא תופתעו לשמוע, היה פונגו. חברה של סמית העירה שתוכל להכין ממנו מעיל פרווה מצוין ובאותו הרגע נולדה במוחה של סמית דמותה של קרואלה דה ויל. מדמותה של קרואלה התפתחה בחלוף הזמן העלילה כולה.
הצלחת הספר הובילה לשיחת טלפון מוולט דיסני שהציע להפוך את ספרה לסרט. בשנת 1961 יצא לאקרנים סרט האנימציה (סמית אהבה את הסרט, אבל התאכזבה מכתובית הקרדיט הקטנה) שבתורו העצים את הצלחת הספר, ובין השאר, הוא כנראה זה שהוביל לתרגומו לעברית. כעשר שנים לאחר פרסום הספר הראשון, פרסמה סמית ספר המשך (בעברית: תעלומת הכלבים המעופפים) אך הוא לא זכה להצלחה של קודמו ולמעשה, סרטי ההמשך של דיסני כלל אינם מבוססים עליו. אגב, דיסני רכשו גם את הזכויות לספר "הטירה היא שלי" שאמור היה לצאת בכיכובה של היילי מילס, אך בשל מחלוקות בין התסריטאית לבין סמית הפרויקט נגנז, ורק לאחר מותה של סמית נלקחו הזכויות מדיסני והסרט יצא באולפנים אחרים.
בשנת 1996 הוציאו בדיסני גרסה נוספת של 101 כלבים וגנבים, הפעם עם שחקנים וכלבים בשר ודם, ובכיכובה של גלן קלוז בתפקיד קרואלה דה ויל.
סמית לא זכתה לראות אותו. היא נפטרה בשנת 1990, ארבע שנים אחרי שבעלה מת במפתיע והותיר אותה שבורת לב. מי ששימש לה בן לוייה, משענת ומקור כוח בשנותיה האחרונות, היה צ'רלי, הכלב הדלמטי שלה.
כמו שקורה בדרך כלל כאשר ספרים הופכים לסרטים (אפילו כאלה שגלן קלוז מככבת בהם) לעולם יהיו בהם פרטים ורבדים שלא יוכלו לעבור למסך הגדול. גם אם נדמה שזה בלתי אפשרי, קרואלה דה ויל של הספר היא אכזרית יותר מזו של הסרט וגם הרקע שלה אפל יותר. מצד שני, גם ההומור נוכח יותר בספר וכך גם הסדר ההיררכי הנכון של יחסי אנשים וכלבים. הנה קטע מהעמוד הפותח של הספר, שיצא לאחרונה בתרגום חדש של גילי בר הלל-סמו, בו אנו מתחילים להכיר את פונגו ומיסי ואת אדון וגברת דירלי: "כמו רבים מבני האדם האהובים, הם סברו בטעות שהם הבעלים של הכלבים שלהם, במקום להבין שהכלבים הם הבעלים שלהם. בעיני פונגו ומיסי זה היה נוגע ללב ומשעשע, והם הניחו לאנשי המחמד שלהם להמשיך לחשוב שאלה פני הדברים".
אז אם אתם אוהבים כלבים או נבלים משובחים, ואם אתם רוצים להיחשף ליצירה של סופרת מוכשרת שספריה הצליחו אך שמה נשכח, אנו ממליצים להוסיף את ספריה של סמית לרשימת הקריאה שלכם.
ואסיים בגילוי נאות לקוראי "הטירה היא שלי" – את הרשימה הזו לא כתבתי, לצערי, בישיבה בתוך כיור המטבח.
אחרי החגים יתחדש הכל – פעמיים!
נעמי שמר כתבה שיר יפיפה שהצליח מאוד. אבל היוצרת הפרפרקציוניסטית לא הסתפקה בנכס צאן ברזל אחד. זהו סיפורו של הלהיט לו כתבה שמר שתי גרסאות שונות, כחלק ממסעה שֶׁלֹּא נִגְמַר, בֵּין שְׂדוֹת הַצֵּל וּשְׂדוֹת הָאוֹר
נעמי שמר (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית) ועפרה חזה (צילום: ישראל סימיונסקי, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
"אַחֲרֵי הַחַגִּים יִתְחַדֵּשׁ הַכֹּל", ניבאה נעמי שמר החכמה. אבל היא לא הסתפקה בגרסה אחת לשיר שבו נמצאת השורה הזו. הידעתם? לשיר יש שתי גרסאות שונות – בהן שונו המילים והמנגינה – ושתיהן הצליחו להפליא.
לכל שורדי ושורדות חודש אוגוסט האיום וחודש החגים העמוס, נספר את הסיפור מאחורי שיר אחד נהדר, שהפך לשני שירים נפלאים, וכל זה מפאת פרפקציוניזם בלתי נשלט של יוצרת אחת גדולה:
את "התחדשות" כתבה נעמי שמר לכבוד יום העצמאות ה-36 של מדינת ישראל, עבור תוכנית טלוויזיה מיוחדת וחגיגית שבה שרה אותו לראשונה עפרה חזה. השורות: "שעון-חייך מאותת לך עכשיו: למד-דלת, למד-הא, למד-וו" – מתייחס לשנת ל"ו למדינה.
ללי שמר, בתה של המשוררת והמוזיקאית, סיפרה לנו איך ולמה נכתב השיר, על שתי גרסאותיו:
"עם חלוף הזמן היא הרגישה שהשורה 'למד דלת למד הא למד וו' התאימה אמנם ליום העצמאות ה-36, אבל היא חידתית ולא מובנת ככל שיום העצמאות ה-36 מתרחק", סיפרה לנו שמר הבת. "אלא שהשיר היה מוצלח בעיניה, ולכן שינתה את שורותיו האחרונות וניסתה להלחין אותו מחדש. משום מה הניסיון לא צלח, לא ברור מדוע".
ללי שמר סיפרה לנו שזהו אינו השיר היחיד שנעמי שמר כתבה לו לחן חדש למילותיה. אבל המקרה הזה מעט יותר מסובך – כאן שמר לא הצליחה, מסיבותיה, להלחין מחדש את השורות ששינתה, וששינו את בתי השיר.
מספרת ללי: "באותה תקופה כתבה נעמי שמר שירים לרביעיית 'הכל עובר חביבי'. מעבר לעבודה המשותפת נוצרו גם קשרי ידידות חמים עם חברי הרביעייה, והיא קראה להם בחיבה ה'חבּיבּים'.
כשלהקת הנח"ל דאז (1984, היא שנת ה-36 למדינה) פנתה אליה בבקשה לכתוב לה שיר חדש, היא פנתה ליובל דור, שהיה אחד מארבעת 'החבּיבּים' וכבר הלחין כמה שירים עד אז, וביקשה שילחין את הנוסח המתוקן של השיר. היא לא שינתה רק את שתי השורות החידתיות, אלא שילבה עוד שינויים במילים, אולי במהלך הדו השיח הפורה והנעים ביניהם".
כך נולד לו שיר-אח ל"התחדשות". לצד הביצוע הבלתי נשכח של עפרה חזה צץ לו ביצוע חדש, במנגינה שונה ועם מילים אחרות: "בשיר החדש הכותרת שונתה ל"התחדשות אחרת". השיר עם השינוי במילים ועם הלחן של יובל דור זכה לביצוע יפה של להקת הנח"ל ולהצלחה רבה, לא פחות מהשיר המקורי", מוסיפה שמר. בלהקת הנח"ל שרה את הגרסה החדשה חיילת צעירה ומוכשרת – דפנה דקל.
הגרסה של להקת הנח"ל זכתה לעניין תקשורתי גדול, אבל בסופו של דבר הגרסה שנכללה באלבומה של עפרה חזה "אדמה" היא המוכרת יותר. ייתכן ששמר לא הייתה צריכה לשנות בכלל את המילים. מספרת ללי: "בשנים האחרונות אני פוגשת את הקהל האוהב והנאמן של נעמי שמר במופעים שאני עורכת ומנחה, ומגלה שרבים אוהבים את הלחן הראשון, ולא מתעכבים על השאלה מה עושים שם למד דלת, למד הא ולמד וו. מישהו סיפר לי שהבין את השורה הזאת כתיקתוק שעון החיים החולפים שמנחה את האדם להיות כאחד מל"ו הצדיקים".
למרות השינויים שערכה בטקסט, מספרת לנו ללי שמר, השאירה נעמי שמר על כנן שורות שהן סוג של חותם או חתימה יצירתית שלה. בבית האחרון של שתי הגרסאות כתבה שמר:
"הבית הזה אופייני לנעמי שמר", מספרת ללי. "הצירוף 'שדות הצל ושדות האור' מערב את המאתגר עם האופטימי, החשוך עם המואר. בדומה ל'עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד' ב'לו יהי', או כמו 'אנא שמור לי על כל אלה / ועל אהובי נפשי / על השקט, על הבכי ועל זה השיר' ב'על כל אלה'. בעיניה השחור והבכי הם חלק מהחיים, ואנחנו חווים אותם ממש כמו את החסד ואת האור. כך בחייה ובחיינו וכך בשיריה".
נצטרף לברכות של נעמי שמר ונאחל לכולנו שישובו ימי החול, השגרה וההתחדשות – כי בליבנו אנחנו יודעים ויודעות "שֶׁמֵּעֵבֶר לַפִּנָּה אַהֲבָה חֲדָשָׁה מַמְתִּינָה".
שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל: מתי החלו היהודים לנופף בדגלים?
מה הקשר בין דגלים, משחקי צבא וחג שמחת תורה? ומה בין כל אלה לבין שיר עברי והופעת הציונות?
איתמר בן אבי עם דגל "מחנה יהודה". ברקע: דגל שמחת תורה
במשך מאות רבות של שנים, בימי הביניים וגם לאחריהם, הדגל לא היה חפץ שימושי בעם היהודי כפי שהיה בעמים אחרים. השימוש המקובל בדגל היה מאז ומתמיד בעיקר בידי מלכים ושליטים, או מצביאים וחיילים. למשל, בתיאורו של יוספוס פלאוויוס את המרד הגדול הוא הדגיש את תפקיד הדגלים בהובלת לגיונות צבא הרומי. במהלך הקרב האחרון בהר הבית ציין פלאוויוס את נחישותם של המורדים לתפוס דגלים אלה מידי החיילים הרומאים ש"היו לוחמים בעוז סביב אלו, והיו רואים באבדנם סכנה חמורה, מלבד אבדנם". לכשהצליחו להעלות באש את המקדש, הכניסו חייליו של טיטוס את דגליהם אל העזרה והקריבו להם קרבנות לאות ניצחון.
הדגלים גופם לא נכחו בתולדות העם היהודי חסר השלטון העצמי והצבא מאז חורבן הבית השני. אבל רעיון הדגל היה קיים בעם היהודי מאז לידתו, כפי שמתאר ספר במדבר (פרקים ב; י). מסע בני ישראל במדבר עם יציאת מצרים נערך כשכל אחד מהשבטים מצוין כ"מַטֵּה" בפני עצמו, והם ערוכים כולם בארבעה מחנות סביב המשכן. בראש כל אחד מהמחנות, המונה שלושה שבטים, עמד אחד מבכירי השבטים. ראש הדגלים ומנהיג העם כולו, שפניו למזרח, הרי הוא דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם, ובראש שאר הדגלים – דגלי מחנות אפרים, ראובן ודן. רגע יציאת המחנה למסע הוא רגע כמו מלחמתי: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (י לה).
המסע במדבר מסביב למשכן נחקק לנצח בתודעת העם. תחת מטה מנהיגותו של משה הוא הפך את המון העבדים לעם שקיבל את התורה בהר סיני, ולא רק לעם אלא גם לצבא שלחם באויביו בדרך, ולבסוף גם כבש את ארץ כנען תחת מנהיגותו של יהושע בן נון. הביטוי "דגל מחנה יהודה" היה מכאן ואילך לסמלו של העם היוצא לריבונות ולמלחמה. זכר מחנהו של יהודה המכבי – שוב זהו יהודה בראש המחנה – המורד ביוונים ומקים ממלכה עצמאית הוסיף משקע נוסף של זיכרון היסטורי מימי הבית השני.
בנבואות ישעיהו מופיע תחת הדגל חפץ הקרוב אליו בתפקודו: הנֵס. תפקידו של הנס הוא לסמן למרחוק, אל העמים האחרים, את הגאולה המתקרבת. למשל: שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים (יא י), או: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ (יב יא). נבואות אלה מחזירות אותנו גם אל דגל מחנה יהודה המובל על ידי בית דוד בן ישי. הנס הזה, המתנוסס בידי המשיח, מבשר את השיבה לארץ ישראל ואת קיבוץ הגלויות.
המעבר מהדגל אל הנס מסמל גם את התמורה מהמציאות הממשית של המדבר אל חזונות הגאולה לעתיד לבוא. ואכן, עם היציאה לגלות רעיון הדגל הותמר מהזירה המדינית אל עולם הרוח. המקום היחיד בתנ"ך שבו נזכר הדגל מחוץ למסע במדבר הוא בשיר השירים, בפסוק הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (ב ד). שם דורשים אותו חז"ל על לימוד תורה, ההיפך הגמור ממסע צבאי: "זה דגל התורה שתלמידי חכמים דגלי התורה, ולעתיד לבא יביאני אל בית המקדש".
אין פלא אפוא ש"דגל מחנה יהודה" חוזר ומופיע בתנועות יהודיות משיחיות. בסיפור דוד הראובני בתחילת המאה ה-16, למשל. המשיח שהופיע מאי שם הניף דגלים ועליהם "שמות השבטים". גם נתן העזתי הכין דגלים עבור שבתי צבי. הזיכרון ההיסטורי ייחס גם לבר כוכבא ורבי עקיבא הנפת "דגל מחנה יהודה" על חומות ירושלים. ולא רק בתנועות משיחיות אלא גם בתנועות מעין לאומיות. אגדה עתיקה מתארת את המשלחת הייצוגית היהודית אל נסיך פולני, שהניחה את היסוד להתיישבות היהודית בפולין במאה העשירית, כשהיא מניפה בבואה דגל שעליו הכתובת "גור אריה יהודה" מצד אחד, ו"דגל מחנה יהודה" מהצד השני.
דגלים בידי יהודים
הדגל כחפץ סמלי הופיע בחברה היהודית בעת החדשה, עם ייסודן של חברות – מחברה קדישא וחברת לומדי ש"ס, ועד לחברות של בעלי מלאכה. התאגדויות יהודיות אלה, לצרכים קהילתיים או כלכליים, יצרו לעצמן דגלים שסימלו את ייחודן. למשל, כבר במאה ה-17 היו לחברות יהודיות של בעלי מלאכה בפולין וליטא דגלים, באישור השלטונות שאף אישרו להן להחזיק גם בכלי נשק להגנה. באמצעות אלה הן השתתפו במערך המסחרי והכלכלי של העיר. הן השתתפו גם בתהלוכות שאורגנו על ידי הגילדות, על דגליהן. שוב חוזר הדגל אל משמעותו הצבאית המקורית, של מצעד ואף יותר מכך – של הפגנת כוח בעלת אופי צבאי.
לא רק בתהלוכות העירוניות השתתפו החברות על דגליהן, אלא גם בתהלוכות יהודיות מובהקות – הלא הן התהלוכות של חג שמחת תורה.
על פי אברהם יערי, מנהג ההקפות בשמחת תורה בבית הכנסת עם ספרי התורה פשט (מחוץ לארץ ישראל) במאה ה-18. מאות שנים לפני כן נהגו במזרח אירופה לצאת בליל החג לתהלוכות מחוץ לבתי הכנסת אל אתרים שונים שבהם היו קוראים בתורה. היה זה מעין קרנבל דתי, שבראשו צעד הרב ואחריו בני קהילתו עם או בלי ספרי התורה, והיחס אל המצעד היה כמו אל מצביא בראש צבאו. נופך צבאי שנוסף לתהלוכות שמחת תורה היה המנהג הקדום להגביר את השמחה באמצעות ירי או פיצוצים של אבק שריפה.
אחד השירים האופייניים ביותר לתהלוכות שמחת תורה (ולחגיגות הכנסת ספר תורה) היה הפסוק המושר בעת החזרת ספר התורה לארון הקודש: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה וכו' (תהלים כד). הפסוקים האפופים אווירת מלחמה מלווים בריקוד פופולרי המדמה מלחמה בין ארבע דבוקות של רוקדים הנעות זו מול זו במהירות ונסוגות אחורה, וחוזר חלילה.
במסגרת התהלוכה צעדו גם חברה קדישא וחברות נוספות, שבראש כל אחת מהן הונף דגל החברה, "דגלים עתיקי יומין" על פי המתואר בעדויות. כתחליף לספר התורה, כדי שלא יפילו אותו בתהלוכות, נוצרו עבור הילדים הדגלים לשמחת תורה. העדות הראשונה לדגלים אלה היא בתקנה מקהל יהודי פולין באמסטרדם משנת 1672. כך, בנוסף לתהלוכות המבוגרים צעדו גם תהלוכות של ילדים עם דגלים בידיהם ונרות הנעוצים בראשיהם. וכשנתת דגל בידי אדם – ילד או מבוגר – קצרה הדרך למצעדים צבאיים, ומשם גם למשחקי צבא ומלחמה. הילדים גם נהגו לצעוד כעין צבא, כחיקוי לסדר הצבאי של תנועת המחנות במדבר.
מה היה כתוב על דגלי הילדים? לאור הבלאי הגבוה של הדגל במהלך החג, והערך הנמוך שיוחס לו כחפץ לשימור, כמעט שאין בידינו דגלים המתוארכים לפני המאה ה-19. באוסף ביל גרוס בתל אביב ובאוספי הספרייה הלאומית קיימים מספר דגלים הנושאים כתובות כלליות על שמחת התורה, וביניהם "אברהם שמח בשמחת תורה", וכמוהו שאר האושפיזין מחג הסוכות שחלף.
אברהם שמח בשמחת תורה, 1856
אהרן שמח בשמחת תורה, 1859
אבל הכתובת הנפוצה ביותר היא "דגל מחנה יהודה", ולצדה גם ראשי מחנות אחרים מהמסע במדבר: אפרים, ראובן ודן.
דגל מחנה יהודה, 1869
דגל מחנה אפרים, 1869
מלבד הדגלים עצמם קיימות עדויות נוספות לדומיננטיות של הכתובת הזו על הדגלים, ואיתה של האופי הצבאי של המצעד. כך למשל בפי צופה גרמני מן הצד במאה ה-18 (תרגם שלום צבר): "בליל שמחת תורה… כשהילדים עוזבים את בית-הכנסת הם מחזיקים בידיהם דגלים ועליהם כתוב דגל המחנה ושמות שבטי ישראל: יהודה, שמעון, לוי וכיוצא בזה. הם יוצאים מבית הכנסת בסך, כאילו היו חיילים, וצועקים צעקות שמחה".
בחג שבו שמחים עם התורה, ומדגישים את מסע בני ישראל עם המשכן לאחר מתן התורה בסיני, חוזרים גם אל הלאומיות העתיקה והצבאיות הכבושה, ש"דגל מחנה יהודה" הוא הסמל העממי שלהן במשך כל הדורות שחלפו מאז. "שלום עליכם", בסיפורו "פלשתים" (1913), מתאר כיצד ילדי העיירה היוצאים למלחמה בילדי הגויים ה"שקאצים" מחלקים את עצמם ל"דגל מחנה יהודה" מזה, ו"דגל מחנה אפרים" מזה. "שלום עליכם" הוא גם שנתן לנו את המעשה בטופלה טוטוריטו ודגל שמחת התורה שלו, שעליו היו מודפסות שתי הכתובות האלה עצמן.
מכאן שהילדים והמבוגרים השתתפו על דגליהם בחגיגות שמחת תורה עוד בעידן שבו היו אלה תהלוכות שעיקרן מחוץ לבית הכנסת, הרבה לפני שההקפות הן שתפסו את מקומן של התהלוכות. אבל כל הנאמר באופי הצבאי של התהלוכות היה תקף ביתר שאת גם על ההקפות: שמחת תורה היה חג שנוצק בו אופי מעין צבאי-מלחמתי. הדגלים בכלל, ודגלי הילדים בפרט, ביטאו ממד צבאי עתיק בחיי העם בימי היציאה ממצרים והמסע במדבר. הנה למשל בתיאור של הסופר והעיתונאי דוד ישעיהו זילברבוש על הנעשה בעירו בגליציה בשמחת תורה בילדותו, באמצע המאה ה-19: "[…] מחנה נערים שובבים אשר שמואל אברהם החיט הוא מפקד צבאם. ביד כל נער ונער דגל קטן וביד שמואל אברהם החיט דגל גדול אשר עליו כתוב באותות גדולות "דגל מחנה יהודה", והמחנה לא מחנה צבא מלחמה הוא ושמואל אברהם החיט איננו מצביא חלילה ואולי לא ראה פני מצביא מימיו, אבל זה דרכו מימים ימימה: לאסוף ביום שמחת תורה מחנה נערים מסביב לו, ולסובב עמהם בשוקים וברחובות ופעם בפעם הוא קורא באזניהם בקול גדול "צאן קדשים!" והמה עונים אחריו "מע!".
הסופר דניאל פרסקי, לעומתו, צפה מרותק בתהלוכות המופתיות של ילדי בית הכנסת בברלין (בשנת 1928), בתלבושת אחידה ודגלים בידיהם. הוא רווה נחת מכך שדגלים אלה מסמלים את המקום הראוי לצבא בעם היהודי – דגל פציפיסטי שלא נועד לשפיכות דמים אלא למשחקי ילדים טהורים ונאיביים.
השכלה, עברית וציונות
במאה ה-19 נכנס העם היהודי לעידן חדש, שראשיתו עוד בהשכלה, המשכו בתחיית העברית ושיאו בחיבת ציון ובתנועה הציונית.
החל בתקופת ההשכלה אומץ הביטוי הוותיק "דגל מחנה יהודה" לשם מליצי נרדף לעם ישראל. הוא הופיע פעמים רבות, בעיקר בהקשר של עמידת העם היהודי מול העמים והדתות האחרים בעידן האמנסיפציה, החילון וההגירה לעולם החדש, כסיסמה של נאמנות לגורל היהודי מול הפיתויים לעזוב אותו. לעומת הדגל הוותיק של ההלכה והמסורת שהמשיך לקבץ סביבו את העולם האורתודוקסי, המשכילים קראו את עצמם ואת אחיהם לדגל הוותיק, שבעידן הלאומיות הופיע מחדש כמוקד הזדהות היסטורי רב עוצמה. כך תיאר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי את הרציפות הזו: "ובשעה אשר אנו הולכים לפנים ונילחם מלחמת קיומנו אנו נפנים לאחור, לימי דגל מחנה יהודה, גיבורינו ומלומדי מלחמותינו, גדולינו ומאורי רוחנו". ואילו י"ל פרץ התריע: "מעל המגדל הגבוה של התרבות היהודית יורידו את דגל מחנה יהודה, ויניפו את הדגל הרבגוני של ההתבוללות, הדגל שמתחלפים בו צבעיהם של כל העמים!".
לעתים נזכר "דגל מחנה יהודה" בהקשר זה יחד עם מילותיו של הנביא ירמיהו (ד ו) שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה, לאור הזיהוי של הנס עם הדגל. למשל בברכתו של הסופר העברי חובב ציון יהודה לייב לוין (יהל"ל) אל מערכת "המליץ" לרגל גיליון האלף שלו (12.1.1885), בו הוא מעלה על נס את חלוציותו של העיתון העברי למען מודרניזציה בעם היהודי: "ורוח מלא מאלה בא לך ועם יתר הפליטה, השרידים אשר ד' קורא, נשאת נס ציונה ובכל כחך תניף דגל מחנה יהודה כי יפנו אליו ויושעו". כעשרים שנה קודם לכן, החיבור הראשון שכתב יהל"ל כתלמיד בישיבה היה חידושים על הש"ס. לאחר שפנה להשכלה ונטש את בית המדרש הוא קרע את כל חידושיו ועל שארית אותו נייר כתב את שיריו הראשונים. השם שהעניק יהודה ליב לוין הצעיר לאותו חיבור היה "דגל מחנה יהודה". בדבריו אלה על "המליץ" המחיש אפוא אחד מראשי משכילי המאה ה-19 וראשוני חובבי ציון את התמורה במשמעות הביטוי העתיק בעיני בני דורו.
לאחר "הסופות בנגב" – הפוגרומים ברוסיה בשנת 1881 – קראו משכילי רוסיה בשם "דגל מחנה יהודה" אל היהודים ללחוץ על שלטון הצאר לאפשר את ההגירה. גם על הדגל שנשאו עמם חברי תנועת "עם עולם", בעת שנסעו לארצות הברית בשנת 1882 כדי לפתור את הבעיה הלאומית על ידי הקמת מושבות חקלאיות יהודיות, היה כתוב "דגל מחנה יהודה".
אל ההשכלה הצטרפה גם המהפכה הלאומית של תחיית העברית, וגם היא נקראה אל אותו דגל עצמו. כבר ב"אהבת ציון" – הרומן העברי הראשון, תיאר אברהם מאפו את המצור הקשה על ממלכת יהודה וירושלים בימי סנחריב כמלחמתו של "דגל מחנה יהודה". אך גם המהפכה הבאה – החייאת הדיבור העברי, קראה את העם אל הדגל. אנשי ביל"ו החליטו להעניק את דגל התנועה לילד הראשון שיגדל על טהרת העברית. כדברי המחנך הביל"ויי דוד יודילביץ: "יש לי עוד תמונה קטנה מן הדגל הזה. הוא נשא עליו את השם "דגל מחנה יהודה", והוא ניתן לילד הראשון אשר דיבר עברית חיה […] הילד הראשון, אשר דיבר עברית, קיבל את דגל ביל"ו". ואכן איתמר בן אב"י, הילד הראשון שגדל על עברית כשפת אמו, הוא שזכה ברוב טקס בדגל ביל"ו מידי דוד יודילביץ בשנת 1886 בקירוב. הכתובת המלאה על הדגל היא "דגל מחנה יהודה מצבא ישראל" (מתוך ספרו של בן אב"י עם שחר עצמאותנו).
איתמר בן אבי עם דגל מחנה יהודה מתוך עם שחר עצמאותנו
המאבק להחייאת העברית היה גם הוא אפוא המשכה של המהפכה הלאומית, הנסמכת על מורשת הצבא והריבונות מימי התנ"ך.
וכמובן, הופעת "חיבת ציון" והעלייה הראשונה של חובבי ציון לארץ ישראל, ואחריהן הופעתו של הרצל והתנועה הציונית אחריו, הן שזיקקו את הרוח הלאומית היהודית לכדי המהפכה בחיי העם, וגם זאת תחת "דגל מחנה יהודה". כבר ראינו שדגל ביל"ו נשא עליו את הכתובת הזו. ולא רק הדגל, אלא גם "הכרוז הגדול" שפרסמו חברי ביל"ו בשנת 1882 לפני עלייתם לארץ נחתם במלים: "ציונה, ציונה!!! לארץ אבותינו, ארץ ישראל! עת לשאת דגל מחנה יהודה!". ובמקום אחר בכרוז: "שאו נס ציונה ועל דגלכם נסעה ונלכה!".
חברי ביל"ו היו אפוא הראשונים לחבר בין שני הביטויים הטעונים הללו, ממסע הדגלים במדבר ומנבואת ירמיהו, בקריאה לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות בה (זאת לאחר ששנה קודם לכן כבר אימץ איש היישוב הישן בירושלים יעקב גולדמן את "שאו נס ציונה" לקריאה ליהודי הגולה לתמוך ביישוב ארץ ישראל עם יישוב פתח תקווה מחדש). זאת עוד לפני יהל"ל שאימץ את הצירוף הזה במגמה לעודד רוח ההשכלה שלוש שנים מאוחר יותר, כפי שראינו. בניגוד לנבואות ישעיהו על הנס לעמים או לגויים באחרית הימים, נבואתו של ירמיהו מתייחדת בכך שהיא קוראת למלחמת הגנה ריאלית בעולם הזה: שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל. הנס הזה הוא כבר דגל לאומי המונף כאן ועכשיו.
ניתן לראות את הכרוז של ביל"ו גם כתגובה למגמות הטריטוריאליסטיות כמו של תנועת "עם עולם" למשל, מאותה שנה שלאחר "הסופות בנגב" ותחילת ההגירה ההמונית לאמריקה, שאימצה כזכור גם היא את "דגל מחנה יהודה" למטרותיה.
אבל לא רק תנועות להגירה והתיישבות אימצו להן את "דגל מחנה יהודה" באותן שנים, אלא גם התארגנויות בעלות אופי צבאי או צבאי-למחצה. בשנות התשעים הקים איש העלייה הראשונה מיכאל הלפרין ארגון כמו-צבאי של פרשים, ושמו "דגל מחנה יהודה". הפרשים הללו נופפו בדגליהם בעת הקמת המושבה החדשה "נס ציונה"; איתמר בן אב"י, שכפי שראינו זכה בילדותו ב"דגל מחנה יהודה" של ביל"ו, שלח באמצע שנות התשעים מכתב לברון רוטשילד ובו הפציר בו להקים צבא יהודי, שעל דגלו הלאומי ייכתב "דגל מחנה יהודה"; פעילים בתנועה הציונית באמריקה יזמו בשנת 1898 הקמת גדוד מתנדבים עברי בצבא ארצות הברית, שדגלו יהיה "דגל מחנה יהודה". הדגל מן המדבר חזר והופיע לא רק כחפץ המסמל התעוררות לאומית, אלא החיה גם את משמעותו הצבאית, הנשכחת.
שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה
ואז הופיע הרצל, וכינס את הקונגרס הציוני הראשון. ההתרגשות הרבה שעורר הקונגרס והבשורה המפעימה שנשא איתו, עוררה את נוח רוזנבלום לכתוב את שירו שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה. השיר, המוכר לנו בשמו העממי שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל, התפרסם לראשונה בכתב העת "האשכול", באביב תרנ"ח (1898) – כמה חודשים לאחר הקונגרס בבאזל.
נס ציונה פרסום ראשון האשכול א 1898
בדרך שהתוו אנשי ביל"ו 16 שנים קודם לכן הלך גם רוזנבלום, וחיבר מיד בפתיחת השיר בין נֵס צִיּוֹנָה לבין דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, ובין הקריאה לשוב לציון לבין הדגל כחפץ לאומי. אליהו הכהן ניתחבפרוטרוט את הרקע להופעת השיר וגם את דרכו וגלגוליו בתרבות העברית.
לבסוף מופיעה דמות לא צפויה: רוּח יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ. והלוא זהו יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד האמון על "דגל מחנה יהודה". ובהמשך: בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה – אלו דבריו של יואב לפני צאתו לקרב נגד ארם ועמון: חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ (שמואל ב י יב). לאחר העלייה לארץ, קיבוץ הגלויות והמאיסה בגלות, סיומו של השיר הלאומי הזה הולם אותו. הוא מכוון אותנו שוב ישירות אל הצבא והמלחמה, בהמשך לנס ולדגל המופיעים בפתח השיר.
השיר ליווה את החלוצים ואת תנועות הנוער במהלך ההגשמה הציונית במאה ה-20, אבל גם המסרים הצבאיים החבויים בו פרצו החוצה גם ברגעי האמת אל מול פני המלחמה. ב"קרב ארטואה השני" במלחמת העולם הראשונה (9.5.1915) השתתף גדוד מלגיון הזרים הצרפתי שכמעט כולו יהודים. חייל ציוני שהשתתף בקרב הזה סיפר שכאשר קיבלו החיילים היהודים את הפקודה להסתער מתוך החפירות, הם עשו זאת תוך שירת "התקווה" ו"שאו נס ציונה". 3000 מהם נהרגו או נפצעו ורק 500 נותרו שלמים.
נשוב משדה הקרב אל הווי התהלוכות וההקפות בשמחת תורה, שניתן לכנות אותו "חג הדגל היהודי". החג שימר את הדגל – חפץ שעיקרו קשור בצבא ושלטון. לעיל נזכר השיר "שאו שערים ראשיכם" המזוהה עם הריקוד עם ספרי התורה במהלך ההקפות. הלחן המקובל ביותר של השיר הזה, והמזוהה עם התנועה המזכירה יחידות צבא ותמרוני מלחמה, הוא זה המקובל אצל אדמו"רי חב"ד.
והנה, יעקב מזור מצא שהבית הראשון של "שאו נס ציונה" מבוסס על הניגון של "שאו שערים ראשיכם". מנגינת השורה הראשונה בשני השירים זהה. מה ניתן ללמוד מאימוץ המנגינה החסידית כבסיס למגינה שכתב נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי, שהיה חזן בבתי כנסת? יש הרבה מהמשותף לשני השירים: הדגלים המונפים, הסיסמה "דגל מחנה יהודה", המשמעות הצבאית של המסע לארץ ישראל, הריקוד הכמו-צבאי. המנגינה המשותפת מתווספת לכל אלה ומאירה את "שאו נס ציונה" באור חדש: זהו שיר העומד בזיקה הדוקה למתרחש בעת ההקפות בשמחת תורה.
דגלי שמחת תורה בעידן הציוני
לאחר מאות השנים שבהן הסיסמאות על הדגלים ביטאו לאומיות וצבאיות שאיננה עוד, בראשית המאה העשרים הביאה פריצת הציונות גם לשינוי פניהם של הדגלים לשמחת תורה. אין בכך כל תימה, שהלוא המסרים הציוניים היו המשך ישיר ל"דגל מחנה יהודה" המסורתי.
לעתים היטשטשו הגבולות בין הדגל הלאומי לבין הדגל לשמחת תורה. הנה למשל בספר לימוד אלף-בית שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1916:
הדגל הלאומי התכלת-לבן החל להופיע על הדגלים ולהשתלב בהם, ועמו גם דמויותיהם של הרצל ומקס נורדאו.
מכאן קצרה הדרך לדגלים שעליהם נדפסו שורות מתוך "התקווה":
והשיר המצוטט יותר מכל על הדגלים מן הסדרה שנדפסה בבוברויסק בשנת 1902 הוא "שאו נס ציונה", תחת הכותרת הישנה-חדשה "דגל מחנה יהודה".
הבית הראשון:
הבית השני:
וגם הבית האחרון, המוכר פחות והמלחמתי יותר:
עשרות שנים מאוחר יותר, לאחר שקמו מדינת ישראל וצה"ל, הודפסו בישראל דגלי שמחת תורה המביאים עד אבסורד את האופי הצבאי של החג וסמליו. לאחר מלחמת ששת הימים הודפסו על הדגלים דמויותיהם של אלופי צה"ל המנצח במלחמת ששת הימים, ולצדם הטנקים והמטוסים גיבורי המלחמה, ותמונות ירושלים ששוחררה במלחמה.
דגל שמחת תורה עם גיבורי מלחמת ששת הימים מוקטן
עם ההבנה שהציונות נעמדת אל מול החזונות שנישאו מעל דגלי החג הילדותיים, ושהעם היהודי עומד בפני השינויים הכבירים שהתגלמו בסיסמה "דגל מחנה יהודה", החלה לחדור גם ההכרה בחשיבותם של דגלים אלה לתיעוד התרבות היהודית. הסופר דוד ישעיהו זילברבוש נוכח בשנת 1900 שזהו הדגל היחיד המסמל את התרבות היהודית, וכי שומה על העם לאצור אותו כדי לשמר את המורשת העשירה שהנחיל לעם במשך מאות שנים מבלי משים.
שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הוא אחד משירי הזמר העבריים הוותיקים ביותר ששרדו עד ימינו. סיבה מרכזית לכך היא מקומו המרכזי בטקס הדלקת המשואות בטקס הממלכתי בהר הרצל בליל יום העצמאות. ומתי במהלך הטקס מנוגן השיר על ידי תזמורת צה"ל ומושר על ידי מקהלת צה"ל? בשעת המצעד של יחידות צה"ל השונות עם דגליהן על פני רחבת המסדר. והלא זהו פלא. מאות ואלפי שנים חלפו, ו"דגל מחנה יהודה" שב בדיוק אל מקומו מאז מסע הדגלים והמחנות במדבר סביב המשכן, ובתהלוכות והקפות חג שמחת התורה בעת הריקודים.
דניאל פרסקי, בדרכו של המדרש על שיר השירים, לא ראו נכוחה. הצבאיות והלאומיות היהודיות, אותם רעיונות תיאורטיים ונשכחים, מועברים כמו שרידי דנ"א דרך סמלים סתמיים לכאורה כמו דגלים של ילדים, סיסמאות שמשמעותן לא ברורה, סגנונות ריקוד או לחן של שיר. כל אלה נפגשים יחד באירוע הקרנבלי בבית הכנסת בחג שמחת תורה. החג הזה זוכה בדיעבד למשמעות של חג לאומי. זהו אמנם אופי לטנטי, שמשמעויותיו כבושות ואינן מתבטאות במציאות, אך בכל זאת הוא מעביר לאורך מאות שנים חלקיקי זכרון ומורשת. לכאורה הם מנותקים מהעבר הרחוק, אבל בעצם הם מחיים אותו מחדש בהווה.
תודה לאספן ביל גרוס מתל אביב, שהעמיד את צילומי אוסף דגלי שמחת תורה שלו לשימוש הציבור בעזרת הספרייה הלאומית
לקריאה נוספת
שלום צבר, 'לתולדותיו של הדגל לשמחת תורה: מסמל דתי לסמל לאומי ובחזרה', בתוך: הדגלים של שמחת תורה – מן האמנות היהודית העממית לתרבות העברית-הישראלית עורכת גניה דולב), מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב תשע"ב
אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד
יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים (תרגם שמואל חגי), ירושלים תשנ"ג
משה קרמר, 'לחקר המלאכה וחברות בעלי המלאכה אצל יהודי פולין', ציון, ב, ג-ד, תמוז תרצ"ז
ישראל היילפרין, 'חברות בעלי מלאכה יהודים בפולין וליטא', ציון, ב, א, תשרי תרצ"ז
Rahel Wischnitzer-Bernstein, Symbole und Gestalten der juedischen Kunst, Berlin 1935
