יהודה גור–גרזובסקי נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1862. לאחר עלייתו ארצה היה חלוץ בהוראת העברית בעברית ועבד בין השאר במזכרת בתיה, זכרון יעקב, בבית הספר העברי של ישראל בלקינד ביפו ובמקוה ישראל. ב-1892 היה שותף בהוצאה לאור של עיתון לילדים 'עולם קטון' והיה פעיל בתרגום ספרי ילדים ובכתיבת ספרי לימוד. כן הוציא לאור 'מילון שימושי לשפה העברית'.
בשנת 1903 יוצא לאור בורשה, בהוצאת תושיה, ספרו 'ארץ ישראל'. יש לזכור כי בשנה זו רק בחמישית מבתי הספר המאורגנים בארץ ישראל לימדו בעברית, ועבודתו של יהודה גור ביצירת חומרי הוראה, ספרי לימוד וספרי קריאה לתלמידים בעברית היתה פורצת דרך.
כידוע, העברית המקראית נשתמרה כשפה כתובה אלפי שנים. אך המעבר למעמד שפה חיה שעושים בה שימוש ביום-יום התרחש רק בסוף המאה התשע עשרה. קיום בתי ספר עבריים והוראה בעברית לא היו דבר מובן מאליו בתחילת ימי הציונות. ניתן לעמוד על כך מדבריו של הסופר והפעיל הציוני זלמן אפשטיין, במאמרו על בית הספר העברי ביפו שהתפרסם ב- 1910:
"הגמנסיה העברית ביפו הוא חזיון לאומי חדש בחיי הרוח של ישראל… במשך כל גלותנו הארוכה רגילים היינו לצמצם את מוסדינו החינוכיים והלימודיים במסגרת הדת והמסתעף ממנה. והיה כי חפץ איש מאתנו להנות מעולם המדע וכשרון המעשה של האנושיות הכללית, היה צריך להכנס דוקא לבתי-ספר של שאר העמים. בעיניים דולפות מתוגה אנו מביטים על המדבר הגדול של הגלות הממארת בת אלפים השנים – ואין אנו מוצאים לישראל אף מוסד חינוכי… שיהיה מכוון להמדע האנושי הכללי…
והדברים הגיעו לידי כך, שהיה כדבר מובן מאליו… שלא רק כדי ללמוד אחת מן החכמות השימושיות הלכה למעשה, אלא גם כדי להיות אינטליגנט במובן האנושי הכללי צריך דוקא להסתופף במוסד חנוכי-למודי של הגויים, או … לקנות מתוך ספריהם את כל הנלמד שם, בלשונם ובסגנונם וברוחם… ובכן, לא נגזים אם נאמר, שהגמנסיה העברית ביפו הוא צעד לאומי גדול לשחרר את הרוח הישראלי משעבוד גלויות של כל מיני קולטורות נכריות… הגמנסיה [העברית] צריכה לתת לנו אינטליגנט עברי טפוסי, כולו שלנו ומשלנו… והכל דרך הצנור של הלשון הלאומית… והכל ברוח עברי ובסביבה עברית….
הגדילו לעשות… המורים… וחן-חן צריך לומר להם על מפעלם הכביר… לקחת… לשון עתיקה ומזרחית… ולהכניסה בתור לשון הלמוד והדבור החי, להורות בה… שעורים ממשיים בתולדות-הטבע… כמה מסירות נפש לרעיון התחיה… כמה לילות עמל ויגיעה המפרכים את הגוף והנפש כאחד… הבו גודל להם!"
מתוך מאמרו של זלמן אפשטיין: הגמנסיה העברית ביפו אודסה, 1910-1911.
גור גרזובסקי במעשיו גילם הלכה למעשה את חזון מאמר זה. דמותו המיוחדת אף מופיעה בשמה ברומן ההיסטורי בערבה שחיבר משה סמילנסקי, המנהיג הציוני איש העליה הראשונה, לצד דמויות חשובות נוספות כישראל בלקינד חלוץ הבילויים מייסד בית הספר העברי ביפו וממייסדי גדרה וזאב טיומקין ממייסדי 'חובבי ציון'. בנוסף על פועלו כמורה וכסופר יהודה גור נמנה עם מייסדי הסתדרות המורים.
ארכיונו של גור-גרזובסקי נמצא בספרייה הלאומית ואפשר למצוא בו חשבונות שהתקבלו מהוצאות ספרים כ"תושיה" ו"צנטרל" בורשה, מהם ניתן ללמוד על הספרים שחיבר והזמין הדפסת עותקיהם לשימוש בבית הספר לבנות בנווה צדק ובמסגרות נוספות.
ספרו של גרזובסקי מתחיל כסיפור אגדה:
על חוף היָם הגדול, הוּא הַים התיכון אשר בְּמַעָרב אַסִיָה, יושבֶת הָאָרֶץ הנקראת ארץ ישראל, או אֶרֶץ יְהוּדָה. וְהָאָרֶץ טובָה ופוריה, אֶרֶץ מרעה ועצי פרי, ארץ הרים וּבקעות, אֶרֶץ מעינות וּנְחָלִים. (עמ' 5).
ניסוח רומנטי אידאלי זה של הארץ אינו תואם לגמרי למציאות, אך משרת את מטרת המחבר לצייר בעבור ילדים יהודים הגרים במזרח אירופה וגם בארץ תמונה מושכת של ארץ אבותיהם.
בהמשך הספר נמצא תאורים ריאליסטים יותר, של ישובים, ערים ואזורים שונים בארץ:
נְהר אַבוּזַבּוּרָה, נהר קטון ובמקום נופלו אל הים יש מפרץ קטן ועמדוּ שָם בִּימי הקיץ אניות סוחר קטנות לְהוצִיא משם אבַטִיחִים לְמצרים ולארצות אחרות. (עמ' 14)
אבו זבורה הינו הסוחר הערבי איסקנדר אבו זבורה ששלט על סחר האבטיחים. אלה הוטענו בנמל על ספינות שהוליכו אותם למצרים. ב- 1929 ממשלת מצריים הטילה מכס גבוה על האבטיחים מארץ ישראל, וכך בא הקץ על תחום סחר זה. 'מינת אבו זבורה' -מעגנת אבו זבורה במפרץ מכמורת נמצאת היום בתחום ביה"ס מבואות ים.
הרצון לפאר עד מאוד את כל הנמצא בארץ ממשיך בגוף הספר:
חמי טבריה הם המעיינות החמים הנפלאים אשר על יד העיר טבריה מנגב. וחכמים יודעי דבר אומרים כי מי המעינות האלה דומים למי מעינות קרלסבד המפורסמים, והם אומרים כי לו היו המעינות האלה והמקום אשר מסביב להם בארצות המערב, או לו תיקנו את המקום וישכללוהו, כי עתה היה אחד המקומות היפים בכל כדור הארץ ורבבות אנשים היו באים להרפא במימיו ולהתענג על נועם אוירו והיה למחיה לרבבות אנשים. (עמ' 16) בעמוד 18 עובר המחבר לתאר את האוכלוסיה:
דוגמא לתעשיית כלי הצדף בבית לחם: פריט אמנות אם הפנינה מסוף המאה ה-19. אמנות עתיקה זו שמשה ליצירת מזכרות לצליינים שהגיעו לארץ הקודש.
יישובים שונים מוזכרים בספר: ארץ צוף – המושבה הרטוב (אדמתה נקנתה מתושבי הכפר הערבי ערטוף):
עמק שושנים – (נסיון תרגום השם הערבי ואדי חנין), הוא נס ציונה:
וכן יישובים נוספים מוזכרים בשמותיהם המקוריים: 'עבדיה ומלחמיה' – מדובר במושבה מנחמיה אשר קמה בשנת פרסום הספר, 1903; 'דליקה' – על אדמות דלייקה תוקם לימים חוות הלימוד של המשרד הארץ ישראלי וחוות כנרת; 'ימה' – מדובר במושבה יבנאל. 'מסחה' – כפר תבור:
בהתייחס לראש פינה, גור מזכיר את תעשיית המשי שהוקמה ביישוב בשנת 1894, וכן את תעשיית הטבק (עמ' 34):
'בית מעשה שמנים נותנים ריח' נמצא במושבה יסוד המעלה (עמ' 35) – זוהי התייחסות לתעשיית הבושם ביישוב:
ובנושא בעלי החיים מוזכרים עדרי התאו (עמ' 38):
לאחר שהילדים קראו והתוודעו אל תועפות התיאורים החיוביים, פירוט הגידולים החקלאיים, ואל אתרי ארץ מרעה ועצי פרי, ארץ צוף, עמק שושנים ודאי שיתחזק לחיוב הקשר שבליבם כלפי ארץ אבותיהם. ובמיוחד, יותר מ-130 שנה לאחר שהספר יצא לאור, עדיין ניתן להתפעם מן השפה העשירה והיפה בה יהודה גור משתמש כחלק מפועלו האדיר ליצירת חומרי קריאה בעברית לתלמידים במקביל לביסוס הציונות בליבותיהם וכחלק מהשכלתם הכללית בנושאי גיאוגרפיה וטבע.
לקריאה נוספת:
יהודה גור. ארץ ישראל ספר למוד הגאוגרפיה של ארץ ישראל. ורשה: תושיה, 1903.
זכרון דברים להאספה הראשונה להמורים העוסקים בחינוך ילדי בני ישראל . עתון הצבי, 4 בדצמבר 1891.
זלמן אפשטיין, הגמנסיה העברית ביפו. אודסה, 1910-1911. (מתוך "השלח" כרך כ"ה). 990018300930205171
משה סמילנסקי. בערבה. תל אביב, מסדה, [1940?] (יהודה גור מוזכר בעמוד 207).
עולם קטון – עתון לתלמידים ולתלמידות
- Jacob Norris. Exporting the Holy Land: Artisans and Merchant Migrants in Ottoman-Era Bethlehem. In: Mashriq & Mahjar Journal of Middle East and North African Migration Studies 1(2):14-40, June 2013