טיול באֶרֶץ מרעה ועצי פרי

במיוחד לחודשי הקיץ, אנו מביאים לכם הצעה לסיור ב'עמק שושנים' ו'הר צוף', בעקבות ספרו של יהודה גור-גרזובסקי – 'ארץ ישראל' שיצא לאור בורשה בשנת 1903

832 629 Blog

יהודה גור גרזובסקי, 1942. צולם על ידי רודי ויסנשטין, כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יהודה גור–גרזובסקי נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1862. לאחר עלייתו ארצה היה חלוץ בהוראת העברית בעברית ועבד בין השאר במזכרת בתיה, זכרון יעקב, בבית הספר העברי של ישראל בלקינד ביפו ובמקוה ישראל. ב-1892 היה שותף בהוצאה לאור של עיתון לילדים 'עולם קטון' והיה פעיל בתרגום ספרי ילדים ובכתיבת ספרי לימוד. כן הוציא לאור 'מילון שימושי לשפה העברית'.

1

בשנת 1903 יוצא לאור בורשה, בהוצאת תושיה, ספרו 'ארץ ישראל'. יש לזכור כי בשנה זו רק בחמישית מבתי הספר המאורגנים בארץ ישראל לימדו בעברית, ועבודתו של יהודה גור ביצירת חומרי הוראה, ספרי לימוד וספרי קריאה לתלמידים בעברית היתה פורצת דרך.

כידוע, העברית המקראית נשתמרה כשפה כתובה אלפי שנים. אך המעבר למעמד שפה חיה שעושים בה שימוש ביום-יום התרחש רק בסוף המאה התשע עשרה. קיום בתי ספר עבריים והוראה בעברית לא היו דבר מובן מאליו בתחילת ימי הציונות. ניתן לעמוד על כך מדבריו של הסופר והפעיל הציוני זלמן אפשטיין, במאמרו על בית הספר העברי ביפו שהתפרסם ב- 1910:

"הגמנסיה העברית ביפו הוא חזיון לאומי חדש בחיי הרוח של ישראל… במשך כל גלותנו הארוכה רגילים היינו לצמצם את מוסדינו החינוכיים והלימודיים במסגרת הדת והמסתעף ממנה. והיה כי חפץ איש מאתנו להנות מעולם המדע וכשרון המעשה של האנושיות הכללית, היה צריך להכנס דוקא לבתי-ספר של שאר העמים. בעיניים דולפות מתוגה אנו מביטים על המדבר הגדול של הגלות הממארת בת אלפים השנים – ואין אנו מוצאים לישראל אף מוסד חינוכי… שיהיה מכוון להמדע האנושי הכללי…

והדברים הגיעו לידי כך, שהיה כדבר מובן מאליו… שלא רק כדי ללמוד אחת מן החכמות השימושיות הלכה למעשה, אלא גם כדי להיות אינטליגנט במובן האנושי הכללי צריך דוקא להסתופף במוסד חנוכי-למודי של הגויים, או … לקנות מתוך ספריהם את כל הנלמד שם, בלשונם ובסגנונם וברוחם… ובכן, לא נגזים אם נאמר, שהגמנסיה העברית ביפו הוא צעד לאומי גדול לשחרר את הרוח הישראלי משעבוד גלויות של כל מיני קולטורות נכריות… הגמנסיה [העברית] צריכה לתת לנו אינטליגנט עברי טפוסי, כולו שלנו ומשלנו… והכל דרך הצנור של הלשון הלאומית… והכל ברוח עברי ובסביבה עברית….

הגדילו לעשות… המורים… וחן-חן צריך לומר להם על מפעלם הכביר… לקחת… לשון עתיקה ומזרחית… ולהכניסה בתור לשון הלמוד והדבור החי, להורות בה… שעורים ממשיים בתולדות-הטבע… כמה מסירות נפש לרעיון התחיה… כמה לילות עמל ויגיעה המפרכים את הגוף והנפש כאחד… הבו גודל להם!"

מתוך מאמרו של זלמן אפשטיין: הגמנסיה העברית ביפו אודסה, 1910-1911.

גור גרזובסקי במעשיו גילם הלכה למעשה את חזון מאמר זה. דמותו המיוחדת אף מופיעה בשמה ברומן ההיסטורי בערבה שחיבר משה סמילנסקי, המנהיג הציוני איש העליה הראשונה, לצד דמויות חשובות נוספות כישראל בלקינד חלוץ הבילויים מייסד בית הספר העברי ביפו וממייסדי גדרה וזאב טיומקין ממייסדי 'חובבי ציון'. בנוסף על פועלו כמורה וכסופר יהודה גור נמנה עם מייסדי הסתדרות המורים.

ארכיונו של גור-גרזובסקי נמצא בספרייה הלאומית ואפשר למצוא בו חשבונות שהתקבלו מהוצאות ספרים כ"תושיה" ו"צנטרל" בורשה, מהם ניתן ללמוד על הספרים שחיבר והזמין הדפסת עותקיהם לשימוש בבית הספר לבנות בנווה צדק ובמסגרות נוספות.

2
דוגמא למסמך שנשלח ע"י הוצאת הספרים תושיה בורשה, 1907 עם רשימת הספרים שהזמין גור-גרזובסקי, ביניהם ספרו 'ארץ ישראל'. מארכיון יהודה גור גרזובסקי

ספרו של גרזובסקי מתחיל כסיפור אגדה:

על חוף היָם הגדול, הוּא הַים התיכון אשר בְּמַעָרב אַסִיָה, יושבֶת הָאָרֶץ הנקראת ארץ ישראל, או אֶרֶץ יְהוּדָה. וְהָאָרֶץ טובָה ופוריה, אֶרֶץ מרעה ועצי פרי, ארץ הרים וּבקעות,‏ אֶרֶץ מעינות וּנְחָלִים. (עמ' 5).

ניסוח רומנטי אידאלי זה של הארץ אינו תואם לגמרי למציאות, אך משרת את מטרת המחבר לצייר בעבור ילדים יהודים הגרים במזרח אירופה וגם בארץ תמונה מושכת של ארץ אבותיהם.

בהמשך הספר נמצא תאורים ריאליסטים יותר, של ישובים, ערים ואזורים שונים בארץ:

נְהר אַבוּזַבּוּרָה, נהר קטון ובמקום נופלו אל הים יש מפרץ קטן ועמדוּ שָם בִּימי הקיץ אניות סוחר קטנות לְהוצִיא משם אבַטִיחִים לְמצרים ולארצות אחרות. (עמ' 14)

אבו זבורה הינו הסוחר הערבי איסקנדר אבו זבורה ששלט על סחר האבטיחים.  אלה הוטענו בנמל על ספינות שהוליכו אותם למצרים. ב- 1929 ממשלת מצריים הטילה מכס גבוה על האבטיחים מארץ ישראל, וכך בא הקץ על תחום סחר זה. 'מינת אבו זבורה' -מעגנת אבו זבורה במפרץ מכמורת נמצאת היום בתחום ביה"ס מבואות ים.

4
קטע מגליון 10 של מפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, 1880 עם ציון נמל אבו זבורה בסמוך לנחל אלכסנדר.

הרצון לפאר עד מאוד את כל הנמצא בארץ ממשיך בגוף הספר:

חמי טבריה הם המעיינות החמים הנפלאים אשר על יד העיר טבריה מנגב. וחכמים יודעי דבר אומרים כי מי המעינות האלה דומים למי מעינות קרלסבד המפורסמים, והם אומרים כי לו היו המעינות האלה והמקום אשר מסביב להם בארצות המערב, או לו תיקנו את המקום וישכללוהו, כי עתה היה אחד המקומות היפים בכל כדור הארץ ורבבות אנשים היו באים להרפא במימיו ולהתענג על נועם אוירו והיה למחיה לרבבות אנשים. (עמ' 16) בעמוד 18 עובר המחבר לתאר את האוכלוסיה:

5
6
(עמ' 22)
7
גם בעמ' 37 מציין המחבר בפרק העוסק בתוצרת הארץ כי קיים "מעשה צעצועים מדר בבית לחם ובירושלים" [דר היא אם הפנינה]. (עמ' 23)

דוגמא  לתעשיית כלי הצדף בבית לחם: פריט אמנות אם הפנינה מסוף המאה ה-19. אמנות עתיקה זו שמשה ליצירת מזכרות לצליינים שהגיעו לארץ הקודש.

8
From: Norris, Jacob & Center, Moise. (2013). Article, Vol.1 No.2 (2013): Exporting the Holy Land: Artisans and Merchant Migrants in Ottoman-Era Bethlehem. Mashriq & Mahjar: Journal of Middle East Migration. 1. 14-40.
9
פועלי סדנת אם הפנינה בבית לחם 1900-1920. אוסף צילומי המושבה האמריקנית, ספריית הקונגרס. (אוסף הצלם אריק מטסון)

יישובים שונים מוזכרים בספר: ארץ צוף – המושבה הרטוב (אדמתה נקנתה מתושבי הכפר הערבי ערטוף):

10
(עמ' 28)

עמק שושנים – (נסיון תרגום השם הערבי ואדי חנין), הוא נס ציונה:

11

וכן יישובים נוספים מוזכרים בשמותיהם המקוריים: 'עבדיה ומלחמיה' – מדובר במושבה מנחמיה אשר קמה בשנת פרסום הספר, 1903; 'דליקה' – על אדמות דלייקה תוקם לימים חוות הלימוד של המשרד הארץ ישראלי וחוות כנרת; 'ימה' – מדובר במושבה יבנאל. 'מסחה' – כפר תבור:

12
עמ' 33.

בהתייחס לראש פינה, גור מזכיר את תעשיית המשי שהוקמה ביישוב בשנת 1894, וכן את תעשיית הטבק (עמ' 34):

13

'בית מעשה שמנים נותנים ריח' נמצא במושבה יסוד המעלה (עמ' 35) – זוהי התייחסות לתעשיית הבושם ביישוב:

14

ובנושא בעלי החיים מוזכרים עדרי התאו (עמ' 38):

15

לאחר שהילדים קראו והתוודעו אל תועפות התיאורים החיוביים, פירוט הגידולים החקלאיים, ואל אתרי ארץ מרעה ועצי פרי, ארץ צוף, עמק שושנים ודאי שיתחזק לחיוב הקשר שבליבם כלפי ארץ אבותיהם. ובמיוחד, יותר מ-130 שנה לאחר שהספר יצא לאור, עדיין ניתן להתפעם מן השפה העשירה והיפה בה יהודה גור משתמש כחלק מפועלו האדיר ליצירת חומרי קריאה בעברית לתלמידים במקביל לביסוס הציונות בליבותיהם וכחלק מהשכלתם הכללית בנושאי גיאוגרפיה וטבע.

לקריאה נוספת:

 יהודה גור. ארץ ישראל ספר למוד הגאוגרפיה של ארץ ישראל. ורשה: תושיה, 1903.

זכרון דברים להאספה הראשונה להמורים העוסקים בחינוך ילדי בני ישראל . עתון הצבי, 4 בדצמבר 1891.

זלמן אפשטיין, הגמנסיה העברית ביפו. אודסה, 1910-1911. (מתוך "השלח" כרך כ"ה). 990018300930205171

משה סמילנסקי. בערבה. תל אביב, מסדה, [1940?] (יהודה גור מוזכר בעמוד 207).

עולם קטון – עתון לתלמידים ולתלמידות

אמני המפות של דור המדינה

מפה יכולה להוות יותר ממסמך כרטוגרפי טכני. באוספי הספרייה מצויות מפות מראשית ימי המדינה שביצירתן השתתפו אמנים שונים. ההיבט הציורי בולט בהן ומושך את העין במקביל לתיאור גיאוגרפי של אזור מוגדר בנקודת זמן.

Map832b

מהדורה בעברית [1951] הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור

איורים במפות מאפיינים בעיקר מפות עתיקות, אך גם במפות ממחצית המאה העשרים ניתן למצוא אלמנטים אלו המותאמים לתקופה ולרוח הזמן. לעתים האמנות ממסגרת את המפה, ולעתים מופיעה בגוף המפה.

מפת "שנת שתים למדינת ישראל"  (במהדורות בעברית ובאנגלית בהוצאת יוסף שפירא) כוללת בשולייה איורים מאת האמן מיכאל קארה. האיורים ממחישים כיצד מדינת ישראל הצליחה להגיע לנקודת זמן זו של קיומה: איורי מעפילים, פועל באתר בניה, אשה אוחזת אלומת שיבולים,  חיילים, חיילת תולה את סמל המדינה, דמות תוקעת בשופר – כל אלו הינם היבטים של חלקים שונים בחברה הישראלית שבזכות מאמציהם קמה המדינה.

Map1 660
Map2 660

קארה היה מעצב גרפי, צייר ופסל יליד גליציה, אשר עלה לישראל בהיותו בן 60, בשנת 1946 והמשיך לפעול וליצור. פסליו ותבליטי קיר פרי עבודתו נמצאים ברחבי הארץ. רבים מהם הינם אנדרטאות לחללי מערכות ישראל.

דוגמאות לעבודותיו:

בול לרגל יום העצמאות השני, 1950
בול לרגל יום העצמאות השני, 1950
Map4 500
אנדרטה לחללי מערכות ישראל בעיר נשר. צילום: Hanya, ויקיפדיה

"מפת שנת שלש למדינת ישראל" (מהדורות בעברית ובאנגלית) בהוצאת יוסף שפירא.

מפה זו התפרסמה בפורמט דומה לקודמתה, אך הפעם האמן אחר – מאיר איזקמן –  ובשמו העברי – מאיר רונן.

המפה מתכתבת באופן ברור עם המפה של שנת שתים למדינה: מעל הכיתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", מצוי איור נשר שכנפיו מכסות צללית דמות תוקעת בשופר המשמשת רקע למסלול צעידת דמויות אוחזות דגלים בנוסח "שאו ציונה נס ודגל", מתחתן – משפחות עולים צועדות בשורה בסמוך לדימוי מדחפי מטוס (בהקבלה לאניית המעפילים שבמפה הקודמת). הפעם נוספו איורי מיקרוסקופ ומבחנות – לציין את המדענים, טרקטור ושדה חרוש – לציון החקלאים, התיישבות עם מגדל מים ופועל הנושא מעדר על כתפו מדגיש את ההתיישבות העובדת. בשוליים מימין, חייל תוקע בחצוצרה, פועלי בנין, גלגלי שיניים לציון תחום התעשייה, יד כותבת בעפרון – לציון הלימוד והאקדמיה, כלי נגינה ופתכה של ציירים [=פלטה לערבוב צבעים] . למטה איור מטוסי חיל האויר עם סמל מגן דוד, וחייל ניצב על טנק בעוד שניים נוספים ברקע מאחוריו.

מאיר (מייק) רונן (1926 – 2009) היה עיתונאי ישראלי, קריקטוריסט פוליטי ומאייר. נולד במלבורן כמאיר איזקמן. אביו נולד בירושלים, ואמו בליברפול. למד אמנות ואדריכלות במכון הטכנולוגי המלכותי במלבורן. במהלך מלחמת העולם גויס לצבא אוסטרליה, ואחרי המלחמה הוצב ביפן הכבושה כאיש צוות בעיתון צבאי. בשנים 1945-1946 צייר דיוקנאות פושעי מלחמה יפניים בדיונים של בית הדין הצבאי הבינלאומי למזרח הרחוק בטוקיו. עם חזרתו לאוסטרליה עבד כקריקטוריסט ב- The Sunday Telegraph .  בשנת 1949 הגיע לישראל והצטרף לצוות העיתון היומי, "The Palestine Post", ששינה את שמו לג'רוזלם פוסט. משימתו הראשונה הייתה לצייר מפות, אך עד מהרה החל לאייר מאמרים ולצייר קריקטורות לעיתון על בסיס יומי. בשנת 1956 אימץ את השם העברי 'רונן' לאחר שמונה לשליח של הסוכנות היהודית לדרום אפריקה ולרודזיה. עם שובו לישראל בשנת 1958, התבקש להקים את המהדורה הבין-לאומית של הג'רוזלם פוסט ולהמשיך כקריקטוריסט ועורך אמנות. באמצע שנות השישים החל לפרסם קריקטורות גם ב"ידיעות אחרונות", תחילה במסגרת המדור הסאטירי "ציפור הנפש", ותוך זמן קצר – במדור משלו. תחת הכותרת "בעיניו של מייק" פרסם אלפי קריקטוריות פוליטיות במשך כשלושה עשורים.

מייק-מאיר רונן, ידיעות אחרונות 17.6.1986 [הקשר הקריקטורה: חרדים השחיתו תחנות אוטובוסים בגלל כרזות "תועבה". כתגמול, חילונים השחיתו ספרי קודש בישיבה]  אתר האחים שמיר
מייק-מאיר רונן, ידיעות אחרונות 17.6.1986 [הקשר הקריקטורה: חרדים השחיתו תחנות אוטובוסים בגלל כרזות "תועבה". כתגמול, חילונים השחיתו ספרי קודש בישיבה] אתר האחים שמיר

המעצבת הגרפית ואמנית הטיפוגרפיה פרנציסקה ברוך, תרמה לעיצוב מפת ישראל בארצו  ערוכה בידי א. אורל ומשה ברור. ברוך, ילידת המבורג, 1901,  למדה עיצוב ואיור בבית הספר שליד המוזיאון הממלכתי לאמנויות בהמבורג. את הכשרתה בעיצוב גרפי וקליגרפיה עשתה באקדמיה הלאומית לאמנויות בברלין. בתחילת דרכה עסקה בעיקר בעיצוב תעשייתי, ועבדה בעיצוב של צלחות פורצלן עבור בית חרושת מוביל שעם לקוחותיו נמנה גם בית המלוכה הגרמני. האמן יעקב שטיינהרדט פנה אליה בהצעה שתשתתף יחד עמו בעיצוב הגדה לפסח במהדורה ביבילופילית. שטיינהרדט ביקש ממנה לעצב את האותיות – בעברית ובגרמנית. ברוך, שלא ידעה עברית, נחשפה כך לתחום עיצוב האות העברית והחלה להתעניין בעיצוב גופנים עבריים ובעיצוב של כריכות ספרים באותיות עבריות. ההגדה, עם חיתוכי עץ של שטיינהרדט ואותיות פרי עיצובה, המבוססות על כתבי יד אשכנזיים, נדפסה ב-200 עותקים והיא פריט אספנות.  במהלך שנות ה-20 ועד לעלייתו של היטלר לשלטון עיצבה בין היתר עטיפות ספרים, מטבעות, צעצועי ילדים, תווי ספר ואת ספר שיריה הראשון (שירה סינית מתורגמת לגרמנית). בין השאר עיצבה את ה"אנציקלופדיה יודאיקה" וספרים עבריים נוספים מהוצאת "רימון". בשנת 1933 עלתה לארץ. 

                                           

פרנציסקה ברוך. צילום מתוך הקטלוג ״דפוסים משתנים״, מוזיאון ישראל
פרנציסקה ברוך. צילום מתוך הקטלוג ״דפוסים משתנים״, מוזיאון ישראל

עבדה כשרטטת מפות בעבור ממשלת המנדט וארגון ההגנה, אך הטביעה חותמה בעיקר בתחום עיצוב האות העברית: בראשית שנות ה-40  עיצבה מחדש את לוגו עיתון "הארץ", ופיתחה את גופן שוקן-ברוך עבור ספרי הוצאת 'שוקן'. עיצבה סמלים עבור ממשלת ישראל.

Map6 660
הדרכון הישראלי הראשון, בעיצוב פרנציסקה ברוך. צילום: אלי פוזנר / מוזיאון ישראל. כתבה בעתון הארץ, 28 בנובמבר 2015
מפת ישראל בארצו בעריכת אלכסנדר אורל ומשה ברור, בעיצובה של פרנצ'סקה ברוך. שנות ה-40 של המאה ה-20. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מפת ישראל בארצו בעריכת אלכסנדר אורל ומשה ברור, בעיצובה של פרנצ'סקה ברוך. שנות ה-40 של המאה ה-20. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

פרידל שטרן, מעצבת גרפית וקריקטוריסטית ילידת לייפציג, 1917, עבדה כשרטטת מפות כבר בממשלת המנדט. שטרן היתה מחלוצות תחום הקריקטורות בישראל, ונושאיהן היו בעיקר חיי היום יום (למשל החורף הישראלי).  בצעירותה למדה עיצוב בבצלאל החדש. במלחמת העולם השניה התנדבה לשירות בצבא הבריטי, ואף זכתה בצל"ש על שירותה.

פרידל שטרן
אוסף פרידל שטרן, המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון
פרידל שטרן אוסף פרידל שטרן, המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס, חולון

החל בשנות החמישים פרסמה שטרן כתבות עיתונאיות שדרכן בחנה את החברה הישראלית בצורה ביקורתית. עבור חלק מכתבות אלו "התחזתה" לטיפוסים שונים, בשנת  1958 פרסמה את ספרה "בקיצור: ישראל", שעסק בחוויות התיירות בישראל. שטרן אף עיצבה בולים.

הוציאה תחת ידה קובץ מפות מאוירות של ישראל – "מפות מדברות" –  שהתפרסם בשנים  1953 ו- 1958 בעברית ובאנגלית.  בקובץ, הכולל מפות של אזורי הארץ השונים,   מצוירים הארועים התנ"כיים וכן ההיסטוריים בצבע תכול בהיר כעין דמויות רפאים, והארועים הקיימים לזמן ההווה של היצירה מופיעים בצבעים מלאים.    

בגליון אזור הכנרת נזהה מספר דוגמאות לכך:  ציור אדם ניאנדרתלי באזור מערות האדם הקדמון בנחל עמוד, דמות בעלת האוב בעין דור, אלישע הנביא ונס החייאת בן האשה השונמית, נס הפיכת המים ליין בכפר כנא ע"י ישוע.

ודוגמאות למציאות ההווה: פרש צ'רקסי על סוס בכפר כמא, אדם כפוף וכאוב נכנס למרחצאות טבריה ויוצא זקוף ובריא, הטנק הסורי הניצב בדגניה זכר לעצירתו ע"י צה"ל במלחמת העצמאות.

קטע מגליון 'כנרת' מהספר 'ישראל מפות מדברות' 1958
קטע מגליון 'כנרת' מהספר 'ישראל מפות מדברות' 1958

תגלית קטנה הקשורה לעבודתה של שטרן: מפת ציורית של תל אביב עם ציון מסלולי התחבורה הציבורית משנת 1963 כוללת איורים הומוריסטיים בנושא כללי הנסיעה באוטובוס, ולמרות שחסרה חתימתה על העבודה, קשה לטעות בסגנון, וסביר לזהות את הקריקטורות – ואת המפה – כפרי עטה של פרידל שטרן.

Map11 660

רמז נוסף שמחזק את זיהוי פרידל שטרן כמאיירת המפה והקריקטורות הינו העובדה שפרסמה  ב- 1956, כחלק מסדרת פרסומים בעתון את חוויותיה ככרטיסנית באוטובוס:

 קריקטורה, 1956. אוסף פרידל שטרן, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון
קריקטורה, 1956. אוסף פרידל שטרן, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון
1956 -   אוסף פרידל שטרן, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון
1956 – אוסף פרידל שטרן, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון

ולא רק אמנים גרפיים נמנים עם יוצרי המפות, אלא גם אמן תאטרון –  גרשון פלוטקין  – יליד מוסקבה, 1917, שהיה כרטוגרף, שחקן ובמאי מוערך בתאטרון הקמארי. אחת מעבודותיו שפורסמה בשנת 1958 הינה מפת ישראל וסיני מאת ג.וג. פלוטקין – בני הזוג בחיים ובמקצוע –  גליליה וגרשון פלוטקין.

הזוג אשר הוזכר כבר בעבר במגזין הספרייה (בהקשר תצלומי אויר כחומר גלם למיפוי), חי ויצר יחד. גרשון פלוטקין אף שילב את כשרון המשחק שלו בעבודתו הכרטוגרפית, כפי שמוכיח הסיפור המתאר את התנסותו עוד טרם ימי המדינה, מול הבריטים:

(מתוך הבלוג של ציפורה דגן המבוסס על קטעים מתוך ריאיון שנערך עם גליליה פלוטקין-קטינקא ביום 18.7.2000  שמור בארכיון המרכזי של ההגנה, בבית אליהו גולומב בתל-אביב):

"בשנת 1944 הגיע הבמאי גרשון פלוטקין לקיבוץ, כדי לביים מחזה. מעבר להיותו במאי, היה גרשון פעיל בתחומים שונים בארגון ההגנה. באחד הימים  הודיע לגליליה להתכונן ל"טיול עם התינוק שלה", שהיה בן תשעה חודשים. הגיעו השלושה לשדה התעופה בלוד, שם המתין להם פיניה הטייס, שהסדיר את כל הסידורים הנדרשים לתאום עם שדה התעופה ועם האנגלים. כשנשאל הטייס על ידי המפקח הבריטי מהי מטרת הטיסה, הוסבר הדבר בכך:

"לתינוק ישנה 'אסטמה מיוחדת' וחשוב לקחתו מפעם לפעם לשאוף אוויר בגבהים"!!

בידיהם היו מפות בריטיות של הארץ, הטייס חתם על מסלול טיסה בו הורשה לטוס והחבורה הקטנה עלתה לאווירון והמריאה.

באווירון ישבו פיניה הטייס ועמו גרשון, גליליה והתינוק. גליליה הביאה עימה סלסלה, בה ארוזים היו בקבוקי האכלה לתינוק וחיתולים ובין החיתולים הוסתרה מצלמת לייקה וסרטי צילום. גם המימייה שימשה כ"סליק", כשבחלקה העליון היה תא קטן עם מעט חלב או מים. רק המריא האווירון, ותרדמה עמוקה נפלה על התינוק. כך היו גליליה וגרשון פנויים לעסוק בצילומים. גליליה צילמה כשראשה ומחצית גופה העליון מוטה אל מחוץ לאווירון ובשעת הטיסה היו גרשון וגליליה מחליפים בינהם תפקידים, כשהאחד מצלם והשני מנווט את הטיסה על פי המפות שהיו בידיהם.

מובן שהם טסו ליעדים שתוכננו בעבורם ב'הגנה' ולא במסלולים שנקבעו להם על ידי הבריטים.

באחד הימים, המפקח על ההמראות בשדה התעופה הציע לגרשון:

 "כדאי לך להחליף את הטייס, כי הטייס הזה אינו מכיר את הארץ". אך גרשון הסביר להם:  "שאינו יכול למצוא טייס אחר ובעבור התינוק חשוב הגובה והאוויר הצח שבגבהים"… ".

גרשון פלוטקין יחד עם אורנה פורת בעבודתו כבמאי במחזה 'בגלל חגורה' בתאטרון הקאמרי, 1958. תצלום מארכיון בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
גרשון פלוטקין יחד עם אורנה פורת בעבודתו כבמאי במחזה 'בגלל חגורה' בתאטרון הקאמרי, 1958. תצלום מארכיון בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שלמה בן-דוד מעצב גרפי  וצייר, 1968-1906. בוגר לימודי אמנות ב"באוהאוס" בגרמניה. השתתף בהכשרה של תנועת ה"חלוץ". בשנת 1926 עלה לארץ-ישראל. היה ממקימי קיבוץ גבעת ברנר. לאחר מכן גר בתל אביב ועבד כמעצב גרפי. בין היתר עיצב כריכות ספרים עבור הוצאת "הקיבוץ המאוחד", יצר סמלילים לחברות, וכן יצר צילום אמנותי.  

Map15 500

 בחלק מעבודותיו הכרטוגרפיות ניתן למצוא איורי מבנים ואתרים משובצים בגוף המפה:

"ירושלם העתיקה והחדשה", [שנות הארבעים של המאה העשרים] אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
"ירושלם העתיקה והחדשה", [שנות הארבעים של המאה העשרים] אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

נוכל לזהות מימין לשמאל את מלון המלך דוד, בנין ימקא ואצטדיון הכדורגל שפעל מאחוריו, בנין המוסדות הלאומיים, בית הכנסת ישורון, מנזר רטיסבון, בית הספר לאמנות בצלאל.

מובלעת הר הצופים  מתוך מפת ירושלם העתיקה והחדשה, 1955 אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מובלעת הר הצופים מתוך מפת ירושלם העתיקה והחדשה, 1955 אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

במקטע מאויירים בית החולים אוגוסטה ויקטוריה ["הסנטוריון הגרמני"], האוניברסיטה העברית, אמפיתיאטרון הר הצופים,  בית הספרים הלאומי,  בית החולים הדסה, בית הקברות הצבאי הבריטי.

כרזה למפלגת אחדות העבודה – פועלי ציון, 1950.
מעצב: שלמה בן דוד. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
כרזה למפלגת אחדות העבודה – פועלי ציון, 1950. מעצב: שלמה בן דוד. אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
Map19 300

המעצב הגרפי עמנואל בלאושילד, יליד לטביה, 1915, עסק בציור מילדותו ואף למד אמנות באופן מקצועי. לאחר הכשרה בתנועת נוער ציונית 'הרצליה', עלה לארץ ב-  1936. עבד בפרדסנות, גויס להגנה (שם הוגדר כמומחה לטופוגרפיה וסידור מפות אסטרטגיות) ושירת במשטרת הנוטרים שסופחה ליחידות הצבא הבריטי. מילא בו תפקידים שונים והשתחרר בשנת 1945. עסק בגרפיקה שימושית, ולאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות המשיך לשרת כקצין בתפקיד גרפיקאי באכ"א. עיצב מספר סמלי יחידות, ביניהן סמל חיל המודיעין.

עמוד שער למגילת אסתר בהוצאת צה"ל,  בעיצובו של בלאושילד, 1951. מאוסף הספרייה הלאומית
עמוד שער למגילת אסתר בהוצאת צה"ל, בעיצובו של בלאושילד, 1951. מאוסף הספרייה הלאומית

באזרחות ניהל בלאושילד את הוצאת 'אמיר' עד פרישתו לגמלאות. בעשור החמישי לחייו הספיק להגשים את חלום ילדותו וזכה לעצב מגוון בולים. נפטר ב- 1998.

הוצאת 'אמיר' תחת ניהולו הוציאה לאור מגוון מפות ציוריות מ-1969 ועד 1988. המבנים המאויירים משובצים במפות בצבעוניות מושכת את העין. הנה מספר דוגמאות לעבודותיו:

אזור הקדרון והר הזיתים במפת ירושלים, 1969 בהוצאת אמיר. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
אזור הקדרון והר הזיתים במפת ירושלים, 1969 בהוצאת אמיר. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מפת טבריה, 1972 הוצאת אמיר, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מפת טבריה, 1972 הוצאת אמיר, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
אזור יפו מתוך מפת תל אביב – יפו, 1974 הוצאת אמיר, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
אזור יפו מתוך מפת תל אביב – יפו, 1974 הוצאת אמיר, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

לסיכום, בקורות חייהם של אמני המפות נוכל לזהות מספר מאפיינים משותפים: מחציתם  (שטרן, בן דוד ובלאושילד), היו בנערותם חלק מקבוצות הכשרה יהודיות באירופה (קבוצה יהודית של 'הצופים', תנועת 'החלוץ', והסתדרות הנוער הציוני 'הרצליה'). אצל ארבעה נמצא השתתפות במאבק מול מדינות הציר (קארה, שטרן, בלאושילד, ורונן).  שלושה עבדו בתחום המפות במסגרת ארגון 'ההגנה' (ברוך, פלוטקין ובלאושילד). ואצל שלושה אחרים  בלט נושא חיי היום יום בעבודתם האמנותית  –מיכאל קארה (כפי שמצויין בעיתון 'דבר', וכן תאור ה'מחכים בתור למרפאת קופת חולים');  עבודותיה של פרידל שטרן (לדוגמא חוויותיה מהשימוש בתחבורה הציבורית), ומאיר רונן.

המשותף לכל האמנים והאמניות הללו הינו שנולדו בחו"ל,  יצרו בישראל ובעברית יצירה מגוונת לאורך שנים, ותולדותיהם ועבודתם שזורות בהקמת מדינת ישראל, בגיבושה ובהתבססותה.

חמישים שנות הגשמה ציונית

כיצד הפכו מדבריות חול בערבות השממה למקומות ישוב?

במלאת יובל להסתדרות הציונית, יצאה לאור מפה ציורית הסוקרת 50 שנות התישבות ציונית ופיתוח הארץ. המפה יצאה בשלוש מהדורות: עברית, אנגלית ויידיש, בעריכת ארנסט מכנר, וצוירה ע"י ש. לוב S. Loeb.

אזור תחנת הכח של רוטנברג ובסמוך הישוב תל אור מתוך המהדורה ביידיש. מאוסף המפות ע"ש ערן לאור Pal 1535

המפה המלאה מציגה את התפתחות ההתיישבות היהודית במהלך שלוש תקופות זמן; במהלכן ניתן להתרשם מהגידול בשטחים הצבועים ירוק ומייצגים את אדמות היהודים

ההסתדרות הציונית אשר הוקמה בקונגרס הציוני הראשון בבזל ב- 1897, המשרד הארצישראלי וממשיכתו הסוכנות היהודית, קרן היסוד שריכזה את איסוף התרומות לבנין הארץ והקרן הקימת, כולם סייעו במהלך השנים לרכישת אדמות ולהקמת ישובים יהודים בארץ. במפת סיכום פועלם של הגופים הללו בין 1897 ועד 1947, בוחר העורך להדגיש אתרים מסוימים המהווים לדעתו אבני דרך בציר הזמן של תהליך יישוב הארץ.

לדוגמא, "דגניה 1909 אם הקבוצות"

דגניה, "אם הקבוצות" קמה ביוזמת המשרד הארצישראלי אשר הזמין קבוצת חלוצים שהגיעו למקום ב- 1909 לעבוד במקום בתשלום. לכן תאריך זה מופיע על המפה, ולא 1910 שנחשב התאריך הרשמי לייסוד ההתיישבות השיתופית בדגניה ע"י הקומונה החדרתית

חלוצי הקומונה החדרתית בין הצריפים באום ג'וני (דגניה) 1912. צילם: ליאו קהאן. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בתי דגניה בצילום ממטוס גרמני, 1918. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הכיתוב "עמק יזרעאל ביצות קדחת" טעון בדיקה; אנו יודעים שביצות אפיינו במובהק אזורי התיישבות כמו מדרום לזכרון יעקב (ביצות כבארה) או אזור חדרה, אך לגבי עמק יזרעאל, הביצות היוו בפועל אחוז מזערי מאדמותיו, כפי שאפשר לראות למשל במאמר "ביצות עמק יזרעאל אגדה ומציאות" מאת יורם בר גל ושמואל שמאי. זיהוי הביצות עם עמק יזרעאל העצים את רעיון גאולת האדמה השוממה והפיכתה ליישובים פורחים ונראה שבמפה זו המסר הכללי גבר על הדיוק הגיאוגרפי-היסטורי.

מתוך: ביצות עמק יזרעאל אגדה ומציאות, קתדרה 27 (תשמ"ג) עמ' 170

תנאי הכרחי לקיום התיישבות הינו מקורות מים: מאמץ מיוחד הושקע בהנחת צינור המים לנגב שסיפק מים לשתיה ולחקלאות; החלוץ מצויר במפה כנפיל עצום מימדים כהמחשה לפעולה הציונית הכבירה.

ערשטער וואסער –רער אין נגב [צינור מים ראשון בנגב] 1946-1947 – הנחת קו המים הראשון לנגב

חפירה לקראת הנחת צינור מים לנגב. נדב מן, ביתמונה. מאוסף חנן בהיר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הנחת צינור מים לנגב. נדב מן, ביתמונה. מאוסף אדגר הירשביין. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

המפה כוללת שמונה עשרה דמויות חלוצים, מתוכן שלוש של נשים.

חלוצה מאכילה תרנגולות או קוטפת פרי הדר

החלוץ דג בכנרת, חורש בטרקטור, שומר רכוב על סוס, עובד עם מכוש

תחנת הכח של רוטנברג בנהריים והישוב תל אור בו גרו עובדי המקום ומשפחותיהם. התחנה ספקה חשמל לישובים ארץ ישראל משנת 1928 עד 1948 עת הפסיקה התחנה פעולתה ופונה היישוב

הקמת תחנת הכח בנהריים, 1927 בערך. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בניית תחנת הכח של רוטנברג בנהריים. 1927 בערך. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בחתך המפה העדכני ביותר, הכיתוב מתייחס גם למבצע הקמת 11 הנקודות בצפון נגב ביוזמת הסוכנות היהודית בשנת 1946

במפה נמצא ציון לשנת הקמת נמל תל אביב, מספר התושבים היהודים בעיר, הקמת ההתישבות העובדת החדשה – הפיכת "מדבריות חול למקומות ישוב" ועוד

באיור מרכז התעשיה במפרץ חיפה נמצא את מגדלי הקירור ("לבניות") של בתי הזיקוק; מצוינת שנת הקמת נמל חיפה, ומצפון מאויירת התיישבות חומה ומגדל בחניתה

מצודות אוסישקין (קבוצת הישובים שמנחם אוסישקין ביקש שייקראו על שמו) – ביניהם ישובי חומה ומגדל – כפי שמעיד הציור – הקיבוצים דפנה ודן

מוטו מאת הרצל מודפס על גב המפה:

חוץ מלשמש סיכום ותיעוד העבר, המפה הצבעונית במהדורה התלת לשונית שימשה את הקרן הקיימת כאמצעי לגיוס תרומות למוסדות הציוניים לצורך המשך גאולת הארץ ובניינה.

חלוץ הביל"ויים, ישראל בלקינד, כותב על ארץ ישראל

מאיזו עיר נשלחו אבטיחים לקונסטנטינופול? איזה צמח הוא תאני חווה? תשובות נמצא בספרו של ישראל בלקינד חלוץ הביל"ויים, ממקימי גדרה, ומחנך עברי

ישראל בלקינד והמפה שיצר

לפני מאה וארבעים שנה הוקמה ברוסיה תנועת הביל"ויים; ב- 1882 מגיעה לחוף יפו קבוצת החלוץ שלהם בראשות ישראל בלקינד. סיסמת התנועה כפי שמופיעה על חותמת חברת ביל"ו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. בית יעקב לכו ונלכה".

מאוסף התעודות של אמנון בן צבי הורביץ. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל. צבי הורביץ, וגם בלקינד, היו ממייסדי תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה.

סמל התנועה היה מגן דוד ומסביבו הופיע הפסוק מספר ישעיהו "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". במרכז איור יד לוחצת יד – סמל לערך העזרה ההדדית והשיתופיות בו דגלו הביל"ויים. במרכז המוטו בלטינית "בהרמוניה – דברים קטנים גדלים" Concordia parvae res crescunt.

סמל ביל"ו. נדב מן, ביתמונה. מאוסף כפר תבור. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הביל"ויים שאפו לחיות בארץ חיי שיתוף בגוון חילוני, עברו במקווה ישראל וראשון לציון, חוו קשיים רבים ולא זכו כמעט לסיוע מאנשי היישוב. ב- 1884 הקימו את המושבה גדרה.

מסמך המפרט את שנת ההגעה לגדרה, סוג המגורים (צריף או בית אבן) ורישום מכירת הבתים עם תאריך ושם הקונה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון לתולדות גדרה והביל"ויים, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

גלויה "בילו בגדרה" ראשית המאה ה-20 מאוסף גלויות "לבנון" הספרייה הלאומית.

בלקינד היה גם מחלוצי החינוך העברי, בהקימו ביפו ב-1890 בית ספר עברי ראשון בעיר. כמו כן, היה מראשוני מחברי ספרי לימוד בעברית. בשנת 1919 פרסם בניו-יורק את ספרו ארץ ישראל – טקסט מנוקד, שנועד לשמש את הילדים העבריים בלימודי ארץ ישראל, הגיאוגרפיה, הצומח והחי שבה. בתחילת הספר מופיעה הקדשה מרגשת שכתב המחבר לבתו:

בלקינד כולל בתיאורו בספר נושאים רבים: פני הארץ, תושביה, החי והצומח, היישובים העתיקים והחדשים, מזג האויר, ענפי הכלכלה, ההתפתחות העירונית. הנה אחד מתיאוריו:

עמוד 27

"מפת ארץ ישראל בזמן הזה" בלקינד, 1917 עם ציון נחל אלכסנדר והנמל ממנו נשלחו האבטיחים [אזור מכמורת של ימינו]. המושבות העבריות מסומנות במגן דוד (קרקור, חפצי בה, חדרה)

בלקינד, ארץ ישראל, 1919, עמ' 55. (ודי חנין=נס ציונה. עזרדים – כנראה הכוונה לשסק, אם כי במקרא התרגום הינו חבושן גרמני Medlar).  בלקינד נותן פרשנות משלו לצמח שמעליו תפרה חווה בגד להתכסות בו וטוען שרק העלים הגדולים של צמח הבננה יכלו להתאים למטרה…

בסקירה העוסקת בהרכב העדות השונות בארץ, ספרדים, אשכנזים וכו'. מעניין לקרוא את אזכור הגרים מבני רוסיה:

עמוד 91 זוהי התייחסות לסובוטניקים שהגיעו לארץ ישראל – רוסים נוצרים שהתייהדו, כפי שכותב בלקינד, וחלקם אף התגיירו. בראשית המאה העשרים היו כמה עשרות אלפי סובוטניקים ברוסיה

בלקינד מתאר בספרו את התפתחות הערים והיישובים בארץ. לדוגמא, מביע את התרגשותו לקראת הקמת האוניברסיטה העברית על הר הצופים:

עמ' 110

להלן תאור הארץ במפת בלקינד שהתפרסמה ב-1917:

ממזרח ליפו נזהה את וילהלמה הטמפלרית (כיום בני עטרות), ומצפון ליפו מסומנים שרונה המושבה הטמפלרית, וכן "נהר אל עוג'ה (מי הירקון)". המושבות העבריות מסומנות במגן דוד (באדום). לדוגמא: עין גנים – המושב שמשולב כיום בעיר פתח תקוה; רחובות, המושבה שבלקינד נתן לה את שמה; מקווה ישראל המסומנת בהדגשה מדרום ליפו בהתאמה למרכזיותה בעבור החלוצים בתקופה זו, ובמיוחד עבור הביל"ויים.

גם ב- 1919 תל אביב עדיין לא נראתה חשובה מספיק לאיזכור עצמאי במפה. בעיני בלקינד הייתה עדיין "שכונה" של יפו, אך כזו העולה על כל האחרות:

"יפו היא מרכז היישוב העברי החדש בארץ ישראל. בה ימצאו המשרדים המרכזיים של כל החברות והמוסדים העוסקים ביישוב הארץ… בה נוסד בית הספר העברי הראשון לטובת תחיית השפה העברית…היהודים יושבים בכל חלקי העיר, אבל גם הם כמו אחיהם בירושלים יסדו שכונות אחדות כמו נווה צדק, נווה שלום….אבל על כולן עולה השכונה תל אביב, אשר היא עתה פאר העיר יפו וכל היישוב העברי בארץ ישראל…".

עמ' 117

התיאור העדכני לתקופה בספרו של בלקינד מאפשר לנו לראות תמונה חיה של ההתיישבות בארץ בימים עברו: לדוגמא מוזכר בספר (עמ' 125) כי במחוז עזה יש שלוש מושבות עבריות: גדרה, באר טוביה ורוחמה [החווה שיוסדה ע"י האגודה הציונית ממוסקבה "שארית ישראל" ועל מקומה ניצב קיבוץ רוחמה של ימינו]. בתיאור העיר חיפה מוזכרת השכונה הרצליה אשר הוקמה בתחילת המאה ה- 20.

עמ' 129

מוזכרות בנות זכרון יעקב: שפיה, בת שלמה ומיאמס – שוני (בה היו מספר גלגולים של קבוצות מתיישבים בראשית המאה ה- 20). מוזכרות גם שכונת עובדי מפעל הזכוכית המזגגה בטנטורה וזרגניה [חאן זרעוניה] (כיום במערב בנימינה) שטח שנקנה ע"י יק"א למטרת יישוב יהודים.

ארץ ישראל אליה מתייחס בלקינד בספרו מתפרסת גם על שטחים במדינות השכנות. לא היה אז גבול מדיני קשיח כמו היום ואזורנו היה מרחב אחד של קשרי קהילה ועבודה, מסחר ותחבורה, ובו מרקם חיים ארוג בשיתוף. כך למשל מתייחס בלקינד ליהודי צור וצידון:

בצידון היתה קהילה יהודית משמעותית. להלן תמונת השער מתוך פרסום מאת רבני וחכמי א"י וסוריא, הקורא לתמוך ברבני קהילת צידון והתפרסם ב-1919.

במפקד מונטיפיורי המתייחס ליהודי צידון ניתן להתרשם ממעשיהם וממלאכתם: "עוסק בגלגל המשי", "מלמד תינוקות" ,"עוסק בכרים וכסתות", "מלאכתו סבל", "מוכר קמח", "במשא ומתן". כמו כן, מופיעות הגדרות המתייחסות למהות כספם: "עליו חובות ואין לו לשלם", "שכיר יום", "עני" וכו'.

מתוך מפקד מונטפיורי, מחצית המאה היט', עמ' 119

וכך, בעקבות פועלו של ישראל בלקינד השזור בהיסטוריה הציונית ובנוף ארץ ישראל והאזור, התחלנו את מסענו ברוסיה, עברנו במקווה ישראל וגדרה וסיימנו בצידון.