בשני העשורים הראשונים לשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל העיר ירושלים צמחה ושגשגה.
בין השאר, הוקמו בה שכונות חדשות, ונבנו מוסדות ממשל, חינוך ותרבות. זו הייתה תקופה מכוננת, מהפכנית אפילו, שבה התגבשה והתפתחה מחוץ לחומות עיר יהודית חדשה, מרשימה ותוססת.
כתוצאה מהתהליך הזה איבדה העיר העתיקה את מעמדה המרכזי, ותושביה היהודים החלו בהדרגה לעזוב אותה לטובת השכונות החדשות. לצד האטרקטיביות של השכונות החדשות, מעבר התושבים אליהן התחזק גם בשל החיכוכים בין יהודים וערבים, שהלכו והסלימו והגיעו לשיאם במאורעות תרפ"ט (1929) ומאוחר יותר בתקופת "המרד הערבי הגדול" בשנים תרצ"ו–תרצ"ט (1936–1939). מאורעות אלו גרמו ליהודים רבים להעתיק את מגוריהם לאזורים שבהם לא חיו אוכלוסיות ערביות.
בנסיבות האלו נשארו ברובע היהודי שתי אוכלוסיות יהודיות עיקריות: חרדים שראו ערך מיוחד במגורים דווקא בעיר העתיקה; ואוכלוסייה מעוטת יכולת, שמחמת עונייה נאלצה להתגורר בעיר העתיקה ובשכונות הנושקות לה. הרמה הסוציו־אקונומית של האוכלוסייה הזו לא הייתה אחידה. חלק מהאנשים אומנם היו עניים, אך יכלו לשלם שכר דירה בתמורה למקום מגורים ראוי. לעומתם, העניים ביותר נאלצו לגור בחדרים שהיו שייכים להקדשי ועד העדה הספרדית.
בתי ההקדש הללו כללו שני סוגים: בתים שהוועד בנה או רכש בכספי תרומות שקיבל לטובת עניי העיר; ובתים קיימים שהוועד קיבל כתרומה, לרוב מאנשים עריריים שהתגוררו בהם.
בדרך כלל התושבים העניים הורשו להתגורר בבתי הקדש לתקופה קצובה של שלוש שנים, שלאחריהן היו אמורים לפנות את דירתם לאחרים. ולמרות זאת, במקרים רבים יושבי בתי הקדש נשארו בהם לתקופה ארוכה יותר מפני שלא יכלו לממן מקום מגורים אחר, או בשל ייחוסם המשפחתי החשוב, שהעניק להם מעין חזקה על מקום מגוריהם.
משה דוד גאון היה היסטוריון, חוקר יהודי המזרח ותולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. שמו של בנו מצלצל לרובנו מוכר הרבה יותר: הזמר יהורם גאון. בנו השני היה איש העסקים בני גאון. בכל מקרה, בתקופת המנדט משה דוד גאון שימש מזכיר ועד העדה הספרדית בירושלים. אחד מתפקידיו המרכזיים של הוועד היה פיקוח על נכסי העדה והחזקתם.
מתוקף תפקידו, בסוף שנות ה־30 ותחילת שנות ה־40 של המאה הקודמת סייר משה דוד גאון בשכונות העניות ביותר בעיר העתיקה ובסביבתה. הסיורים נערכו מטעם ועד העדה הספרדית במטרה לחקור את מצב בתי ההקדש שהיו בבעלות הוועד. בעקבות הסיורים כתב גאון כמה דוחות. הדוחות נשתמרו בארכיונו האישי ונתגלו לאחרונה במהלך קִטלוג והנגשה של הארכיון במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.
יותר מ־80 שנה לאחר שנכתבו, הצצה לדוחות מספקת תמונת מצב מעניינת ונדירה על תנאי החיים בשכונות העוני היהודיות של ירושלים המנדטורית. הינה כמה דוגמאות מתוך הדוחות שנחשפו:
העיר העתיקה: חדרים הרוסים ושבורים
השכונה הראשונה עליה נספר שכנה ב"חצר האחורית" של ירושלים, בקצה הרובע היהודי בעיר העתיקה, במתחם ארבעת בתי הכנסת הספרדיים וצמוד לבתי מחסה. החדרים בשכונה זו נבנו מלכתחילה עבור ציבור התושבים העניים, ובראשם האלמנות, ולכן אחד המתחמים בשכונה כונה "חצר גבול אלמנה". במתחמים סמוכים שכנו החצרות: "חצר בית הכנסת ק"ק ריב"ז", "חצר ק"ק איסטמבולים", "חצר תלמוד תורה" ו"חצר בית הדין". השכונה נבנתה דווקא שם גם משום שהאזור נודע לשמצה בריחות הרעים שנדפו משוק הבורסקאים ומבית המטבחיים שפעלו במקום. נוסף לכך הילך האזור אימים על תושבי ירושלים בגלל שכונת המצורעים ששכנה לא רחוק. החצר האחורית של ירושלים כבר אמרנו? המצורעים חיו שם עד שגורשו מהעיר, תחילה לאזור סילואן, ומאוחר יותר לבית החולים למצורעים על שם הנסן בשכונת טלביה.
כפר השילוח: תנים ומפולות בבתים
מספרם הרב של העניים בעיר לא הותיר ברירה. בתי ההקדש בעיר העתיקה התמלאו עד אפס מקום, ולכן חלק מהתושבים היהודים העניים נאלצו להתגורר בשכונות המקיפות את העיר העתיקה. אחת מהן הייתה שכונת כפר השילוח, ששכנה בכפר הערבי סילואן שמדרום־מזרח לעיר העתיקה, ודרו בה יהודים עניים רבים, רובם המוחלט בני העדה התימנית.
עד שנת תרפ"ט היה מצבה הכללי של השכונה סביר יחסית, ופעלו בה בית כנסת, בית ספר, גן ילדים, מרפאה מסודרת ואפילו טלפון. ועם זאת, רבים מהתושבים גרו בבתי הקדש, ולא תמיד היה לאל ידם לשלם מיסים. לדוגמה, בתאריך 26.6.1927 שלחו תושבים בבתי הכולל עצומה לוועד העדה, הבעלים של בתי ההקדש. בעצומה דרשו התושבים לפטור אותם מתשלום מס הווריגו (וֶרְקוֹ), כלומר מס רכוש על נכסי דלא ניידי, מכיוון שהם אינם גרים מרצונם בבתים אלו, הרחוקים מהעיר, אלא אנוסים לעשות זאת מאחר שאין ביכולתם לשלם שכר דירה.
המצב בכפר השילוח החמיר מאוד לאחר פרוץ מאורעות תרפ"ט. רבים מיהודי השכונה נטשו אותה. המעטים שנשארו, כ־20 משפחות, התחננו לממשלה ולראשי ועד העדה הספרדית שיסייעו להם בהגנה ובשמירה, אך ללא הועיל. במכתב ששלח אהרן מליח, מוכתר השכונה, לוועד העדה הספרדית בתאריך ח' שבט תרצ"ח (10.1.1938), הוא ביקש לתקן את בור המים, העומד להיהרס כליל, את המרזבים שנהרסו וגרמו לרטיבות ומפולות בבתים ואת הרצפה ליד בור המים, המושכת אליה תנים, אשר נכנסים גם לבתי המגורים. התחנונים נמשכו עד לחודש אב תרצ"ח. אז פינתה המשטרה הבריטית את המטה שלה בכפר והוציאה לתושבים היהודים פקודת פינוי, ובעקבותיה עזבו אחרוני היהודים את הכפר.
נחלת שמעון: אין בית כיסא בכל השכונה
בתי הקדש הוחזקו גם בשכונת נחלת שמעון, ששכנה מצפון לעיר העתיקה, ליד הכפר שייח ג'ראח, צמוד לשכונת שמעון הצדיק. נחלת שמעון הוקמה בסוף המאה ה־19 בכספי תרומות של יהודים מצפון אפריקה וגיברלטר, שאסף הרב שלמה סוזין. בבתי ההקדש בשכונה התגוררו יהודים אשכנזים וספרדים. הם אומנם נהנו מיחסי שכנות טובים למדי עם השכנים הערבים, מקרבה יחסית לדרך הראשית ומסמיכות לקבר שמעון הצדיק, אולם מצב הבתים בשכונה היה גרוע מאוד. הביקור בבתי ההקדש בנחלת שמעון זעזע את משה דוד גאון. וכך הוא תיאר את המצב:
בית הכנסת סבל הרבה בימי המאורעות האחרונים. כל רהיטיו נשדדו וכלי העץ שבו נעקרו ממקומם… קירותיו מלאים כתמי טחב מהגג שעליו הדולף תמיד ועלול להתמוטט עד מהרה אם לא יתוקן בזמן הקרוב.
אין בכול השכונה, היינו לעשרים חדרי הדירה שבמקום, שום בית כסא. לכן נראות ערמות גללי אדם על כל מדרך כף רגל. מכל עבר מתבלטת ההזנחה שברכוש, גדרות הרוסות, קירות מטים ליפול, גגות בלי רעפים ודלתות וחלונות מלאים ריקבון".
משכנות שאננים: שני חדרים, מטבח וחלקת אדמה
שכונת משכנות שאננים, הממוקמת ממערב לעיר העתיקה, היא השכונה האחרונה שבה ביקר גאון בסיוריו, וכנראה הנודעת שבהן. מצב השכונה ומצב תושביה ידעו עליות ומורדות החל מהקמתה בשנת 1860, אז התאמץ משה מונטיפיורי ליישב בה תושבים יהודים, ועד שהפכה למרכז תרבות ואומנות בימינו. בתקופת המנדט מצב השכונה היה טוב. היא הייתה מרווחת יחסית לשכונות האחרות, ומאוחר יותר הוקמה בה גינה ציבורית, סמוך לטחנת הרוח.
תחזוקת בתי ההקדש בשכונה הייתה לרוב תקינה, וחלקם אפילו כללו שני חדרים ומטבח, בשונה מדירות הקדש בשכונות אחרות, שהיו בנות חדר אחד בלבד. לבתים היו צמודות חלקות אדמה קטנות, שבהן התושבים גידלו ירקות. ועד העדה הספרדית הרוויח מהשכרת הבתים האלו שכר דירה כולל של כ־150 לירות בשנה, ובזכותו הצליח הוועד לממן גם את מגורי העניים בשכונות עניות יותר.
ברבות השנים, בעקבות הזנחה מתמשכת, הידרדר מצב השכונה. מצד אחד, הוועד לא החתים תושבים על חוזי שכירות מסודרים ולא תיקן ליקויים בדירות. מצד שני, ואולי כתוצאה מרשלנות הוועד, חלק מתושבי השכונה הפסיקו לשלם שכר דירה. המצב החמיר עד כדי כך שהוועד הצליח לאסוף מהתושבים שכר דירה שנתי שהסתכם ב־38 לירות בלבד.
הסופר יעקב יהושע, שגדל כילד בשכונה הסמוכה, ימין משה, זוכר זאת דווקא כהתנהלות חיובית הנובעת מחמלה. דודו של יהושע, משה קואינקה, היה אחראי על גביית דמי השכירות מהדיירים במשכנות שאננים, תמורת עמלה שקיבל. יהושע סיפר שדודו אמר פעם לאחת הדיירות שפיגרה בתשלום שכר הדירה: "השנה יצא שכרי בהפסדי. בקשה אחת לי אלייך. אין אני רוצה חלילה לאלץ אותך לעזוב את הדירה שבה את מתגוררת. אלא הואילי לעבור לדירה קטנה יותר". לימים, כשכבר הייתה ישישה, סיפרה האישה ליהושע: "דודך ריחם עליי ועל ילדיי ולא נתן לו לבו לאלצני לעזוב את מקום מגוריי".
למרות היותן שכונות עוני, המגורים בשכונות שבהן ביקר משה דוד גאון הטביעו חותם בלתי נשכח בתושביהן, לטוב ולרע, והותירו זיכרונות ילדות נוסטלגיים בקרב מי שגדלו בהן. כמה מילידי השכונות פרסמו את זיכרונותיהם, כך למשל יונה כהן, שתיאר את הווי השכונה בספרו "חכם גרשון מנחלת שמעון". מחוויותיהם עולה כי חרף התנאים הקשים, רבים מהתושבים אהבו את בתיהם ואת שכונתם, ושררה ביניהם אווירה טובה ותחושה של ערבות הדדית. בסופו של דבר כל תושבי השכונות נאלצו להתפנות מבתיהם: חלקם בעקבות צווי פינוי מטעם המנדט הבריטי או בהמשך מטעם ממשלת ישראל. אחרים עזבו בגלל לחצים ופגיעות מצד השכנים המוסלמים או במלחמת העצמאות כשהשכונות שלהם נפלו, יחד עם שאר הרובע היהודי, בידי הלגיון הירדני.
אריק קיציס הוא הארכיונאי האחראי על הטיפול בארכיון משה דוד גאון בספרייה הלאומית.
