"בן אדם בלי חלום הוא כמו בן אדם מת" הצהיר ג'ורג' עובדיה לעיתון 'במחנה' ב־1988.
במקרה של עובדיה החלום שלו היה מאז ומעולם אותו אחד: לעשות סרטים. עובדיה היה אז כבר "חי־מת" – שנים עברו מאז ימי תהילתו והוא המשיך לאחוז בדבקות בחלומו לעשות עוד סרטים, אך זכה להתעלמות גורפת ואף לבוז גלוי מצד הממסד הקולנועי בארץ, וחי חיי עוני בדירה מוזנחת בחולון. חלום עשיית הסרטים, זה שהוביל אותו להיות יוצר סרטים מצליח בעיראק, באיראן ובישראל – הוביל אותו גם לפשיטת רגל ולחיי דלות ומצוקה.
מלבד היותו אחד הבמאים הבולטים והמשפיעים של שנות השבעים, ג'ורג' עובדיה הוא ככל הנראה האדם היחיד שיצר שוברי קופות גם בישראל וגם באיראן, ואף היה אחראי לסרט הקופרודוקציה הישראלי־איראני היחיד שהופק אי פעם. פעמיים בחייו היגר ונאלץ לבנות את הקריירה הקולנועית שלו מאפס ובשפה שונה – פעם אחת כשעבר מבגדד לטהרן ובפעם השנייה כשעלה מטהרן לארץ – ובשתי הפעמים הצליח לדלג מעל המשוכה ואף ליצור שוברי קופות.
אבל התיאור המרשים הזה לא משקף את היחס אל עובדיה מצד הממסד הקולנועי והתקשורת. לא רק שעובדיה לא קיבל סיוע כשהגיע לכאן, אלא שקובעי הטעם בתרבות הישראלית התנכלו לו במכוון וראו בסרטיו את כל מה שבעייתי ורדוד בתרבות הישראלית (ובעיקר המזרחית). הוא כונה "הבמאי המושמץ בישראל", ומבקרים התחרו ביניהם מי יכתוב את הביקורת הארסית ביותר אודותיו.
ובכל זאת, במשך שנים עובדיה נהנה מאהבת הקהל המקומי, והיה אחראי לאחד מהסרטים המצליחים ביותר שנעשו בישראל אי פעם, "נורית". סרט, שמלבד היותו שובר קופות, גם הפגיש בין יונה אליאן וששי קשת, והפך את השם "נורית" לשם פופולרי בשנות ה־70.
אבל אז הגיעו שנות ה־80, עובדיה יצר שני סרטים שנחלו כישלון מוחץ (אחד מהם היה רימייק ל"נורית") ופשט את הרגל כשהוא בשנות ה־60 לחייו. את יתרת חייו העביר בדירה מוזנחת בחולון עם משפחתו, הרחק מהתעשייה לה הקדיש את חייו, כשהוא אדם שבור, חולה ומדוכא. רק החלום לשוב ולעשות סרט נוסף החזיק אותו בחיים. חלום אותו לא הצליח להגשים שוב.
ג'ורג' עובדיה נולד בבגדד בשנת 1919 למשפחה ממעמד הביניים ושם התאהב בקולנוע. בתחילת שנות העשרים לחייו הצליח להקים בעיר שני בתי קולנוע, אך אלה הוחרמו כשממשלת עיראק החרימה את רכושם של כל יהודי המדינה. כל משפחתו החליטה לעלות לארץ ישראל, אך עובדיה החליט להגר לבדו לטהרן, שבשנות ה־50 הייתה אחד ממרכזי הקולנוע החשובים באסיה ובמזרח התיכון – ועובדיה מצא בה את ביתו המקצועי.
"עשיתי 23 סרטים, היה לי אולפן משלי שהצליח מאוד. הכל למדתי מהניסיון וגם בהתכתבות עם מצרים ואנגליה. הייתי עשיר מאוד ולא היה חסר לי כלום", סיפר עובדיה.
את אחד מסרטיו המצליחים באיראן צילם בארמון המלוכה של השאה, שנכח בצילומים ואף העניק לו טבעת זהב גדולה ובה סמל בית המלוכה הפרסי. עובדיה ענד את הטבעת הזו על אצבעו כל חייו.
הדבר היחיד שחסר לעובדיה באיראן היה משפחתו. "הייתי לבד באיראן, אז באתי לכאן", סיפר עובדיה על ההחלטה שהובילה אותו לעלות לארץ.
אך גם כשעובדיה הגיע לכאן, הסיפורים שרצה לספר היו הסיפורים עליהם גדל בעיראק ואיראן, סיפורים מלודרמטיים ומלאי רגש, "העיקר לעשות שיבכו", אמר. "כי הבן־אדם כמה פעמים ביום שהוא מחייך, צוחק, אבל לבכות ממש? הוא לא בכה כבר איזה שנתיים. מתאסף אצלו הרבה חומר, ואז הוא בא לסרט שלי, ואני הבכאתי אותו ככה, שהבן־אדם לא שכח את זה כל החיים".
הידע והקשרים שצבר באיראן סייעו לעובדיה להפיק ולביים את סרטו הראשון כאן. ב־1967 הוא ביים בארץ את סרטו הראשון, "הנחשקת", הסרט היחיד אי פעם שנעשה כקופרודוקציה ישראלית־איראנית.
לשיא הצלחתו בארץ הגיע 5 שנים לאחר מכן עם הסרט "נורית" שיצא בשנת 1972. לתפקיד הראשי ליהק את ששי קשת ולצידו שחקנית צעירה ולא מוכרת מיפו שזה היה תפקידה הראשון, ושמה יונה אליאן. זו הייתה ההיכרות הראשונית בין קשת ואליאן, וכמו הדמויות אותן שיחקו בסרט, גם קשת ואליאן התאהבו. "המצחיק ביותר היה שיונה חשבה שששי לא מתאים לסרט וגם ששי שאל: 'מה הבאת לנו?… אמרתי לו: 'היא משחקת יפה, תראה אותה'. ביום הראשון הם כבר התאהבו. צילמנו סצינת אהבה במיטה. הם נכנסו למיטה ולא יצאו ממנה עד היום", שחזר עובדיה את הרומן שנרקם בין הדמויות הראשיות.
כמו כל סרטיו האחרים של עובדיה, גם הסרט הזה נכתש על ידי המבקרים. היה נדמה שהמבקרים התחרו ביניהם מי יקטול את הסרט יותר. יתרה מכך, נראה שהמבקרים ראו בסרט את כל מה שרע בתרבות הישראלית – ובדגש על המזרחית. בתקופה שבה סרטים מסויימים זכו לכינוי "סרטי בורקס" עובדיה הפך בקלות לשעיר לעזאזל. בניגוד לדוידזון, יוצר "אסקימו לימון", או אפרים קישון שיצר את ה"שוטר אזולאי" (שגם הוא לא היה מחביבי המבקרים), עובדיה היה גם ממוצא מזרחי. בכך הוא ריכז אליו את מלוא קיתונות הזעם והבוז של המבקרים על אותה "תרבות רדודה" ונתפס כאשם בהידרדרותה התרבותית של ישראל.
ב'מעריב' כתב מבקר הקולנוע אהרון דולב, על "נורית": "השבוע ביקרתי בקולנוע 'תל אביב', אבל הייתי בטוח שאני נמצא בבגדד או בדמשק. אני מסרב לקרוא לדבר המוצג שם בשם קולנוע. לא אלאה את קוראי בכתיבת ביקורת על תופעה שהיא למטה מכל ביקורת; לא אספר את תוכנו האינפנטילי של הסרט 'נורית'; ולא אתייחס לתסריט המפגר; לא אזכיר את הבימוי הפרימיטיבי ואעבור בשתיקה על המשחק הדבילי. ינצור האל את תדמיתנו. אם לא יימעך ויטואטא בעודו באבו, יתפשט אותו סוג של תרבות שהוא מייצג כגידול ממאיר, העלול לפורר את תאי החיים של תעשייה חלשה ורעועה".
הקהל, לעומת זאת, דווקא אהב את הסרט ונהר בהמוניו – מספר שיא של 900,000 צופים הגיע לצפות בסרט בקולנוע – שעד היום נחשב לאחת מההצלחות הקופתיות הכי גדולות שיצאו כאן. הצלחת הסרט הייתה כה גדולה, עד שבשנת 1973, על פי נתונים רשמיים של הלמ"ס, אף נרשם זינוק במספר הבנות שנקראו בשם "נורית".
בן לילה הפכו אליאן וקשת לכוכבים שכל המדינה מכירה. "אני, כילדה מיפו, ששיחקה אז בתיאטרון הקאמרי, לא הבנתי מה נפל עליי. לא יכולתי לעבור ברחוב. כולם התנפלו עליי", נזכרה אליאן בראיון ל־Ynet מ־2025.
אחד האנשים הבודדים שדווקא יצא להגנת הסרט היה נסים אלוני. "אני הולכת ברחוב בדיזינגוף ומולי עובר נסים אלוני, שהיה בשבילי הסגן של אלוהים. והוא אומר לי: 'יונה, אל תשימי לב למבקרים. הסרט נפלא. ראיתי אותו פעמיים'. כל כך שמחתי, גם בשביל ג'ורג'".
עובדיה מעולם לא הצליח לשחזר את פסגת ההצלחה של "נורית", על אף שהמשיך בעקביות ליצור סרטים שהיו הצלחות קופתיות. בשנה לאחר מכן, למשל, יצא לאקרנים הסרט "שרית" בכיכובם של דליה פרידלנד, ירדנה ארזי, מני פאר ויגאל בשן, ש־330,000 צופים הגיעו לבתי הקולנוע לצפות בו. הצלחה קופתית, אך רחוק מהשיאים של "נורית". בשנות ה־70 כתב וביים מספר רב של סרטים שזכו לאהבת הקהל ולשנאת המבקרים, וביניהם: "אריאנה" (1971); "פישקה במילואים" (1971); "קוראים לי שמיל" (1973); "בדרנית בחצות" (1977) ו"נערת הפרברים" (1979).
ב־1983 החליט עובדיה לחזור לסיפור שהעלה אותו לפסגה – "נורית". במקום ליצור סרט המשך, הוא החליט לעשות דווקא סרט רימייק, כלומר לשחזר את העלילה אך הפעם עם שחקנים אחרים. לנעליו של ששי קשת נכנס הכוכב המוזיקלי התורן איתן מסורי, ולנעליה של יונה אליאן נכנסה מוניקה טסלר, זמרת־שחקנית אופרות ביידיש ורומנית.
את הסרט החליט עובדיה להפיק מכיסו הפרטי, ולקח לשם כך הלוואות בגובה 150,000 דולר לכיסוי העלויות. "כעת אני הבוס", סיפר לעיתון "דבר" לכתבה שליוותה את הפקת הסרט. הכתב סיים את הכתבה בכך שעם "המרשם הבדוק" של עובדיה, הסרט יצליח כי "הרי יש קהל שזה מה שהוא מחפש בקולנוע. לא את פליני או את ברגמן".
אך "המרשם הבדוק" של עובדיה לא צלח הפעם. המבקרים, כתמיד, מיהרו לקטול את הסרט והביקורות היו ארסיות במיוחד. מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של עיתון "העיר" של תל אביב, סבל מכל רגע בסרט – כולל מאולם הקולנוע בו נאלץ לצפות בסרט, "אולמו הלא־נעים של קולנוע מקסים, שכדאי שמישהו מהאחראים לו ינסה למתוח את המסך המקומט". הביקורת, עם הכותרת "ישראלסקי פרימיטיבסקי", לא ניסתה לעדן את דבריה:
""נורית" אופוס אחד לא היה סתם סרט. זה היה תהליך פרימיטיבציה שהחל עוד בהצגות היידיש, פרח בעידן הבורקס התיאטרלי וזכה להגשמה מלאה באישיותו החד־פעמית של ג'ורג' עובדיה… מאז ומתמיד היו סרטיו מפגן זילות השפה הקולנועית והקללה הכבדה ביותר שירדה על עושי הסרטים כאן…נורית החדש הוא סתם סרט גרוע מאוד־מאוד".
אפילו טעמו האישי של עובדיה זכה להשמצות:
"קושיה אחרונה היא האם לייחס את חוסר הטעם המחריד ממש בעיצוב האומנותי, לזכותו של הבמאי או לחובתו. אם משמשים הטפטים, הטייטס הסגולים, הבדים האדומים, והריהוט המצטעצע כראי לנפש הדמויות הפועלות ולאופיין, אזי פה הצטיין עובדיה. אם זה טעמו האישי, הוא בצרות".
אך הפעם, בניגוד לגרסה הקודמת של הסרט, גם הקהל הדיר רגליו מהאולמות. הסרט נחל כישלון קופתי מוחץ. שנה לאחר מכן, יצא הסרט ה־15 של עובדיה בארץ, "הדודה מארגנטינה", שבין שחקניו ניתן למצוא את ישראל גוריון וישראל שילוח, ושסכום ההשקעה בו היה גבוה אף יותר מהקודם ועמד על כרבע מיליון דולר. אך כגובה ההשקעה, כך היה גם גובה הכישלון של הסרט, שעורר עניין אף פחות ממה שעורר "נורית 2".
מי היה אשם בכשלונות הסרטים? לדעתו של עובדיה, לא הוא. "מ'הדודה' יכולתי לצאת בסדר, אם לא הייתי מוכר אותו לאחד ג'ון גולד מאוסטרליה. הוא הוסיף קטעי סקס לסרט, עשה אותו כמעט 'כחול'. שלושה ימים ראשונים זה הלך טוב, אבל אחר כך ילדים סיפרו מה הם ראו, ואנשים לא באו. גולד שילם לי בצ'קים דחויים ללא כיסוי, ברח לחו"ל והשאיר אותי עם כל החובות", הסביר עובדיה בראיון ל"חדשות".
כשלונם של שני הסרטים האלו הותיר את עובדיה עם חובות כבדים, וב־1984 נאלץ להגיש בקשה לפשיטת רגל. כמה זמן אחר כך אף הגיש תלונה במשטרה בטענה שנושיו מאיימים עליו ברצח. עובדיה מעולם לא השתקם כלכלית מפשיטת הרגל, ואת השנים האחרונות לחייו העביר בעוני קשה. "אני בן אדם חולה, לא יכול לעבוד. אם הייתי יכול לעשות סרט, הייתי סוחב. הייתי זוחל על הבטן. אני לא יודע עכשיו ממה ואיך נחיה. הביטוח הלאומי לא מספיק וכל הקרנות והחסכונות נגמרו. לא מגיע לי כסף משום מקום", סיפר בראיון.
מה שהחמיר את מצבו שבעתיים, הייתה העובדה שעל אף שהיה חולה סכרת ובן 69 בזמן שפשט את הרגל – עובדיה היה אז גם נשוי טרי ואב לילדים צעירים. הוא התחתן עם אסתר, שהייתה צעירה ממנו ב־30 שנה, ותוך זמן קצר נולדו להם שלושה ילדים: הילה בת שנתיים, יעקב בן שנה ושרי, בת חודש וחצי. המשפחה נאלצה לעבור להתגורר בדירה מתפוררת בתל־גיבורים בחולון, שהייתה בבעלות אביה של אשתו, ושאליה נאלצו לעבור לאחר שאולצו למכור את דירתם בכיכר המדינה. ההכנסה היחידה שהייתה להם הייתה קצבת ביטוח לאומי בגובה 850 ש"ח. בבית היו "ארונות ישנים, ריהוט הכרחי בלבד. טלוויזיה ישנה שחור־לבן. טלפון אין…. באו ממס־הכנסה ולקחו רדיו, טייפ־ריקורדר, שטיח, מסור־חשמלי ומקדחה. את הטלוויזיה לא לקחו. כזאת זורקים לרחוב. אם הייתה צבעונית, בטח היו לוקחים. רצו לקחת גם את המיקסר שעושים אוכל לתינוקת, אבל אסתר התחננה שאת זה ישאירו", שיתף עובדיה.
גם לאחר שפשט את הרגל הוא המשיך לחלום על הרגע שמפיק ירים אליו טלפון ויגיד לו: בוא נעשה סרט יחד. למנחם גולן, למשל, הוא שלח תסריט לסרט שכתב. גולן הבטיח שיקרא את התסריט, אך עובדיה מעולם לא שמע ממנו שוב.
העובדה שעובדיה לא הצליח למצוא עבודה נוספת כבמאי סרטים שברה אותו, ובהיעדר הכנסה, חובותיו המשיכו לתפוח (אם כי יש לציין גם שבראיונות סיפר שהוא אוסר על אשתו לצאת לעבוד, ושאף סירב מתוך עיקרון וכבוד לכמה הצעות לביים פרסומות).
בתחילת שנות ה־90, יוצר הסרטים רן טל ליווה את עובדיה במשך שישה חודשים עבור הסרט תיעודי שיצר עליו, "מוכר הרגשות". בראיון לקידום הסרט טל אמר על עובדיה "הוא גדול מהחיים, מנותק מהמציאות לגמרי. הוא חי בעולם הקולנוע והפנטזיה. הוא יושב כבר עשר שנים בבית, ומתנהג כאילו מחר הוא מתחיל להפיק סרט חדש. הסרט שהוא מתכנן אמור להתרחש בערב חג, אז לפני פסח הוא אומר לי שבערב פסח הוא מתחיל לצלם, אחר כך הוא אומר את זה שוב בערב ראש השנה, אחר כך בסוכות וכן הלאה".
התקווה הזו, שממש עוד רגע הוא יגשים את חלומו ויחזור להפיק עוד סרט, מעולם לא התגשמה. 3 שנים לאחר צילום הסרט הדוקומנטרי ההוא, ביוני 1996, נפטר עובדיה.
בשנותיו האחרונות הוא היה איש שבור ומריר. "היה כאב בעיניים שלו ולא היה לו כוח. הוא היה שבור… הוא היה מובס לגמרי", סיפרה בעצב בתו הילה בראיון ל"הארץ" ב־2015.
עובדיה עצמו נטר טינה למבקרי הקולנוע והממסד הקולנועי וראה (גם) בהם את האשמים למצבו הקשה. "אני לא יודע למה הרסו אותי בעיתונים. גדלתי בעיראק ובפרס. מדינה מזרחית. ואני מאמין שעם ישראל, לאט לאט יכנס לו מנטליות מזרחית. יותר מחצי באו משם. ולפי מה שאומרים, גם האחרים, צעירים, יש להם בדם שירים מזרחיים. לוקחים משם שירים בערבית ועושים אותם בעברית. אחד, מבקר, מהגדולים, יעני, אמר פעם: 'אני במאי הרבה שנים ולא יכולתי לעשות סרט אחד קצר. והנה בא אחד פרסי־עיראקי ועשה בשנה אחת ארבעה סרטים'. הפריע לאנשים שהצלחתי. שמו לי רגליים. בעיתונים רצו סרטים אמנותיים, על רמה, יעני. אני עושה סרטים לקהל, לאנשים, שיעשו כסף ואפשר יהיה לעשות עוד סרטים. סרט הוא קודם מסחר ותעשייה. אחר כך אמנות, יעני", אמר בכעס בראיון ל"מעריב" ב־1989.
העובדה שעצם מוצאו וסגנון הסרטים והסיפורים שרצה לספר נדחו בבוז על ידי הממסד, שברו את רוחו. "אני לא למדתי פה. התרבות שלי אחרת. לימודים שלי אחרת. אני גם לא יכול להיוולד מחדש. זה בתוכי. אני לא יכול להוציא את זה. הטרגדיות, הדרמות החזקות, הסיפורים העצובים, זה בדם שלי, בחיים שלי. אם העם הישראלי מתחיל לחשוב עלי שאני במאי ערבי־מזרחי, שעושה סרטים טורקיים בעברית, אז גם אני התחלתי לחשוב ככה, ואני לא אעשה עוד סרטים. בזמנו עמדנו ליד קולנוע 'תל אביב', בזמן 'נורית', ראינו שבאות הרבה נשים אשכנזיות, נשים מבוגרות, 60, 65, 70. שאלתי אותן 'איך הסרט?', והן אמרו: 'זה סרט נהדר, ואנחנו לא יודעות למה המבקרים ירדו עליך'. מה אתה חושב, 900 אלף צופים שראו 'נורית', כולם באו מפרס, מעיראק, מטורקיה וממצרים? גם אשכנזים הלכו לסרט. מה אתה חושב?", הוא אמר בזעם בראיון בשנת 1984.
ג'ורג' מעולם לא זכה להיוולד מחדש, ואת השנים האחרונות לחייו בילה כשהוא חי־מת – נע ונד בין לאחוז בשבבי תקווה שהטלפון יצלצל שוב והוא יוכל לביים את סרטו הבא, הסרט שיוציא אותו מבור העוני והשכחה שנכנס אליו – לבין המציאות בה חי של הממסד המזלזל, הדירה המתפוררת, גופו החולה, והחובות בבנק שטפחו על פניו מדי יום.
בעשורים שחלפו מאז שנפטר, פעילותו האומנותית זכתה לבחינה מחודשת. סינמטקים ערכו רטרוספקטיבות לסרטיו, במקומות שונים הועלו ערבי הוקרה לפועלו בהשתתפות שחקנים שהשתתפו בסרטיו, כולל יונה אליאן וששי קשת, ואפילו טקס פרסי אופיר בשנת 2015 ערכו מחווה מיוחדת ליצירתו. באותה שנה, שחררה שרית חדד את הקליפ לשירה "חיכיתי לו" בכיכובו של אילן פלד, שהיה כולו הומאז' לסרטיו של עובדיה משנות ה־70. עובדיה, כמובן, מעולם לא זכה לראות את הממסד נותן לו את הכבוד שהגיע לו.
אבל למרות זאת, יש מעט מאוד אנשים בעולם הזה שהצליחו ליצור סרטים מצליחים ב־3 מדינות ובשפות שונות. ג'ורג' עובדיה תמיד יישאר אחד מאותם יחידי סגולה: זה שהצליח להביא כמעט מיליון ישראלים לבתי הקולנוע, גילה את יונה אליאן והפך את השם נורית לשם פופולרי בשנות ה־70, וסיים את חייו כשהוא מחכה לטלפון שלא הגיע, למי שיתקשר ויגיד לו: אש־לונכ בדלאק, יאללה, בוא נעשה יחד סרט.
