אם הדבש בו תטבלו את התפוח שלכם בראש השנה הנוכחי יהיה של מכוורת קיבוץ ארז, תדעו שהוא מכיל בתוכו את סיפור המפעל הציוני במאה השנים האחרונות.
"בלי דבורים לא יהיה פה בעוטף כלום" אומר לנו יהודה שחור בן ה-94, ממקימי מכוורת קיבוץ ארז שבנגב המערבי, "בלעדיהן לא יגדל פה כמעט כלום".
האיש המרשים שמספר את סיפורה של המכוורת מדבר עליה בכזה שצף והתלהבות שגילו כלל לא ניכר. רק כשהוא מספר על חוויותיו ממלחמת השחרור אני באמת מבינה רוחב היריעה של מי נמצא בעצם מצידו השני של קו הטלפון, וכמה הוא הספיק לעבור בחייו. מאז אוקטובר הוא ואשתו רחל מפונים לרמת אפעל, יחד עם ותיקים רבים מאזור הנגב המערבי אבל בדיוק כעת הוחלט, מעדכן אותי יהודה בשמחה, שבסוף חודש ספטמבר הם עתידים לשוב לקיבוץ ארז האהוב שלהם.
סיפור חייו של שחור מקביל לסיפורה של המכוורת של הקיבוץ מהעוטף. שחור למד בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, משם עבר לבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שם למד מכונאות ובהמשך הצטרף לארגון ההגנה. במלחמת העצמאות לחם באזור הדרום והתאהב בנגב. יחד עם חברים מפתח תקווה היה חלק מהקבוצה שהקימה את קיבוץ ארז ב-1949. המכוורת קיימת משנת 1950.
היא הוקמה בתחילה כתחביב של אחד מחברי הקיבוץ כדי לסייע בהפריית מטעי השקדים שנטעו אז בקיבוץ הצעיר [לדבורים תפקיד קריטי בהאבקה והפרייה של צמחים- י.א]. לאחר כמה שנים, כשאותו חבר נסע להכשרה חקלאית בחו"ל, הוא פנה לשחור וביקש שיחליף אותו לתקופה. שחור הסכים. באותה תקופה הוא עבד במסגריה של הקיבוץ בתיקון המיכון החקלאי, ואת הטיפול בדבורים עשה בשעות הפנאי.
שחור לקח על עצמו את המשימה המתוקה הזו למרות שלא היה מושג ממשי בתחום הדבוראות והכוורות היו זרות לו. "למזלי" הוא מספר, "קיבוץ יד מרדכי ממש קרוב אלינו, ושם היה כוורן שהיה מורה שאין כדוגמתו. למדתי ממנו הכל". מאז עברו עשרות שנים, "והיום הדבש שלנו נמכר בחנויות טבע" הוא מתגאה.
הדבוראות עוברת במשפחה
לאחר שנכנס לעזור במכוורת, התאהב שחור מהר מאוד בתחביב החדש. העיסוק החדש העלה אצלו זכרונות ילדות רחוקים: לאביו הייתה מכוורת לתקופה קצרה בכפר אברהם, בקרבת מקורות הירקון, אך היא נכשלה מרות והוא נאלץ לסגור אותה בהפסד כלכלי גדול. "כנראה היה לי איפשהו בגנים את העניין עם הדבורים, והוא צף ועלה בי מחדש" הוא אומר.
הוריו של שחור נולדו שניהם בגרמניה. אביו, אלי שורץ, שירת כחייל בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ולאחריה החליט שהוא מגשים את חלומו הציוני ובשנת 1922 עלה לארץ ישראל. אך כמו "ייקה" ממוצע, הוא עשה זאת באופן יסודי ומעמיק: לפני שעלה ארצה פנה לחוות הכשרה חקלאית ציונית ולמד בה במשך שלוש שנים תמימות. בין היתר, הוא למד שם גם על גידול דבורים.
כמו רבים מהפועלים החקלאים שניסו לעבד את אדמת הביצות בארץ ישראל באותן השנים גם הוא חלה בקדחת. הרופא המליץ לו לחזור לגרמניה עד שיחזור לאיתנו. אלי שורץ אכן חזר לגרמניה והפך למדריך בחווה חקלאית דתית-ציונית, שם גם הכיר את אימו של שחור, חנה שורץ.
יחד עלו הוריו ארצה, לקיבוץ הדתי יבנה, אך לאחר פילוג אידיאולוגי בקיבוץ, פנו יחד עם חברים נוספים למושב השיתופי כפר אברהם, המושב הראשון של תנועת הפועל מזרחי. המושב שכן אז ליד פתח תקווה, והיום הוא שכונה בעיר. שחור, שנולד בשנת 1930 במושב, גדל בסביבה חקלאית, ותכנן להמשיך את דרכו של אביו כפועל חקלאי. הוא לא ידע שבדרך יגשים לאביו עוד חלום שנכשל.
במשך תקופה קצרה בשנות ה-30 ניסה אלי שורץ את מזלו כיזם, והקים יחד עם שותף מכוורת. אך הרעיון של מכירת דבש הקדים את זמנו, הציבור לא הכיר או לא העריך מספיק מזון מן הצומח ולדבש לא היה ביקוש. כשחורף אחד הירקון עלה על גדותיו וסחף איתו את הכוורות, שורץ נאלץ להיפרד מהדבורים האהובות ומחלומו להאכיל את בוני הארץ בדבש מתוק ובריא. שנים לאחר מכן שחור הגשים את חלומו של אביו והיה חלק מביסוסה של המכוורת של קיבוץ ארז, הפעילה עד היום. אביו התגאה בו מאוד, ודמותה של אמו חנה נמצאת במרכז – התמונה שמעטרת את של התווית המודבקת על כל מוצרי הדבש של קיבוץ ארז עד היום.
נחזור כמה עשרות שנים קדימה, לשחור עצמו – הסיוע הזמני שהעניק למכוורת הקיבוץ הפך למקצוע. הוא הגדיל את מספר הכוורות ואף יצר שותפות עם חווה חקלאית מגרמניה שרכשה את מוצרי הכוורת, כמו אבקת פרחים, והפכה אותן לתרופות. זו הייתה ההתחלה של פעילות המכוורת כענף מכניס במשק.
אבל אז קרה משהו בישראל שהפך את הדבורים למלכות הבלתי מעורערות של החקלאות: "הריסוסים" מסביר שחור, "שינו את פני החקלאות בישראל. כשהתחילו איתם לפני כ-60 שנה, חיסלו את כל החרקים שהיו מאביקים ומפרים את הגידולים. מאז – אם לא מביאים את הכוורות אל הצמחים – אין שום פרי" הוא מסביר. "בשביל לגדל אבוקדו, מלפפונים, שקדים, תפוחים, ועוד פירות וירקות רבים, חייבים דבורים. כך שמעבר לדבש הטעים שהן מייצרות ממגוון הפרחים, הן גם מאפשרות לחקלאות פה להתקיים ולשגשג. אין עוד חרק כזה שניתן לקחת ולשנע לפי צורך, אין להן תחליף". כבר שנים ארוכות שמעבר לדבש הטעים שהיא מייצרת, המכוורת של קיבוץ ארז עובדת בשיתוף פעולה עם חקלאי האזור כולו, והדבורים של הקיבוץ עוזרות לחקלאי העוטף להמשיך לעשות מה שהם עושים הכי טוב – להוציא גידולים מניבים מהקרקע האהובה.
להילחם על מה שחשוב לך
לקראת החזרה עתה הביתה לדרום, לקיבוצו האהוב, אני שואלת את שחור האם הוא לא מפחד לגור כל כך קרוב לגבול. והוא צוחק ועונה: "בכל השנה הראשונה שגרנו בארז היו מפגיזים אותנו…", כמו אומר, מה חדש?
בשבעה באוקטובר 2023 לקיבוץ ארז היה הרבה מאוד מזל – שיחד עם עם החושים החדים והתושיה המדהימה של אנשי צוות הצח"י (צוות חירום ישובי) וכיתת הכוננות – הצילו אותו מפלישת מחבלי החמאס. קיבוץ ארז צמוד למושב נתיב העשרה. כמה מחברי הקיבוץ הספיקו לראות את מצנחי הרחיפה שעליהם מחבלים מגיעים לנתיב העשרה והבינו מהר את שמתרחש. כיתת הכוננות הוקפצה והצליחה לעצור את מחבלי החמאס ממש לפני שנכנסו לקיבוץ, בסיוע כיתת הכוננות של קיבוץ אור הנר השכן. הקיבוץ ניצל.
בלחימה הקשה על גדר הקיבוץ נפל אחד מחברי כיתת הכוננות – אמיר נעים ז"ל. המנהל הנוכחי של המכוורת, אורי שטרסברג, נלחם במסגרת כיתת הכוננות ונפצע קשה. הוא נפצע בראשו וברגלו, כנראה כבר בשעה הראשונה ללחימה, אך לא עצר ולא פונה אלא המשיך להילחם. רק בהמשך היום פונה לבית חולים יחד עם פצועים נוספים, ברכב הפרטי של אחות מהקיבוץ.
מיד לאחר אותו היום פונו חברי וחברות קיבוץ ארז למצפה רמון, שם התקבלו בידיים פתוחות בקרב הקהילה הקטנה והחמה. באפריל 2024 עברו חלק מחברי הקיבוץ לקרית גת, וחלק התפזרו ברחבי ישראל. כיום, כמעט שנה אחרי המתקפה האכזרית, חברי הקיבוץ עדיין מפוזרים ברחבי הארץ. חלקם חזרו, חלקם יחזרו בקרוב, חלק מתקשים לדבר על העתיד.
לשחור בן ה-94 העתיד הקרוב ברור ביותר: "אז [ב-1949] – כל הקיבוץ היה כיתת כוננות, לכולנו היה נשק, היו גם תותחים, שנהיה מוכנים להגן על הקיבוץ מהגבעות שמסביב. אם אני אעזוב את זה – אני בורח, ואת זה אני לא מוכן לעשות, לא אז ולא היום".
ובתוך כל השנה הזו, המכוורת לא הפסיקה לעבוד לרגע. בעקבות פציעתו הקשה של שטרסברג הוא נכנס לשיקום, ולא היה מי שידאג לדבורים. שחור, בשנות ה-90 לחייו כבר מבוגר מידי לשם כך, למרות שאם היה יכול היה עושה זאת בשמחה. מי שהתנדב למשימה היה חבר אחר מקיבוץ ארז, עמוס בר נצר. ללא ניסיון קודם בתחום הוא למד אותו במהירות ועד היום הוא דואג למכוורת ומחכה בסבלנות לשטרסברג שישוב. והוא ושאר אנשי המכוורת מקווים שהדבורים, שלא נותנות לסביבה הרועשת לעצור אותן, יתנו מכוחן לאנשי הקיבוץ כאשר ישובו הביתה.
***
לפרטים נוספים: מכוורת קיבוץ ארז
