״מתפלא אני מאוד על חוסר העניין מצדכם בקשר לאנדרטת הזכרון… חודשים חלפו מאז העצרת… ואתם גיליתם אך מעט עניין ומעט פעילות לקראת הגשמת המשימה הגדולה, אשר מחובתכם לשאת בה, יחד עם התנועה, במלוא הרצון, ההבנה, והמרץ. הייתכן כי במרוצת הימים נשכח הרעיון מלבכם? והרי בזכר חבריכם ובזכרו של מפקד המרד בגטו ורשה אנו מדברים."
ההפצרה הנחושה שמקופל בה רמז עבה לגבי חובת הציות ל״צו התנועה״, נשלחה במכתב בדצמבר 1949 מהוועד הפועל של תנועת הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר למזכירות הקיבוץ יד מרדכי. המכתב התייחס להחלטה שקיבלה התנועה כחצי שנה לפני כן, לגבי הנצחת זיכרון מפקד המרד בגטו ורשה, מרדכי אנילביץ'. הוא הזכיר לחברי הקיבוץ את דין התנועה: עליהם לעמוד במשימה שהטילו עליהם ולקדם בניית אנדרטה לזכר גבורת אנילביץ' בשטח הקיבוץ.
בעוד שאנדרטת אנילביץ׳, מוכרת כיום כמעט לכל יהודי בעולם, תהליך הקמתה היה מורכב ועמוס בתלאות וקשיים. מלבד המאבק על מקורות המימון לפרויקט, גם צורתה שעוצבה לבסוף בידי האמן נתן רפופורט, חבר קיבוץ עין שמר, עברה כמה הצעות וגלגולים, עד שנבחר הדגם הסופי.
בשנות הדיונים על הקמת האנדרטה, עלו דילמות לגבי תנועת הגוף והידיים של אנילביץ׳ והוצעו כמה אופציות:
משנוצר הפסל של הנער לבוש בבגדים קרועים וידו אוחזת ברימון, פרצה מחלוקת לגבי הכיוון שאליו הדמות תצפה. אנשי קיבוץ יד מרדכי ביקשו להפנות את הפסל לכיוון הגבול עם מצרים, צופה על רצועת עזה: ממנה נשקפה סכנת הפלישה ומשם הגיעו הסתננויות של הפדאיון שעשו שמות ברכוש הקיבוץ. רפופורט התנגד לבקשה זו, בטענה כי אנילביץ' אינו חלק ממאבק זה. לבסוף, הוחלט להציב את האנדרטה בחזית המגדל, הפונה לגבעה הדרומית, מתוך כוונה ליצור דיאלוג בין פסל זה לבין פסל נוסף שתוכנן וינציח את חברי הקיבוץ שנפלו במלחמת השחרור.
קיבוץ יד מרדכי ספג אבידות כבדות במהלך הקרבות נגד הצבא המצרי במלחמת העצמאות. עשרות מחברי הקיבוץ נהרגו ונקברו בקבר אחים. חברי הקיבוץ קיבלו הבטחה כי מול האנדרטה שתוקם לאנילביץ' תוקם גם אנדרטה לחבריהם.
בעלון הקיבוץ נכתב: "אנו פה לא רק ננציח את זכרו של מרדכי אנילביץ' על-ידי הקמת המצבה, אלא גם מצווים אנו למזג את הערכים שנוצרו על ידם עם היצירה שלנו פה ולהנחילם לדורות הבאים." רפופורט אף יצר דגם לאנדרטה לזכר הלוחמים, שכללה חמש דמויות – שתי נשים ושלושה גברים – בקרב עז שלרגליהם אלומת חציר ולידן עגלה. אנדרטה זו לא הוקמה בסופו של דבר.
ואולם בכך לא תמו תלאות האנדרטה והזכרון שהיא מייצגת.
באותן שנים, טרם הקמת 'יד ושם׳, כל תנועה פוליטית ניסתה להבטיח את מעמדה כמובילה את הזיכרון הלאומי של השואה בכלל ובעיקר של המרד – שייצג את ״הגבורה״. על רקע זה החל מתפתח מאבק בין תנועת קיבוצי השומר הצעיר לבין תנועת הקיבוץ המאוחד בתחרות סמויה על הבכורה, כפי שמתארת פרופסור בתיה דונר, בספרה ״נתן רפופורט – אמן יהודי״.
הקיבוץ המאוחד, בהיותו התנועה שאליה שייך קיבוץ לוחמי הגיטאות, היה מזוהה באופן טבעי עם המרד היהודי שפרץ בגטאות. זאת גם בזכות דמויות כמו צביה צוקרמן ואנטק צוקרמן, שהיה סגנו של אנילביץ׳ במרד. הזוג צוקרמן שרדו את המרד ואת השואה, עלו לארץ והיו לחברים מובילים בקיבוץ מורדי הגיטאות.
השומר הצעיר, לעומת זאת, ביקש את הזכות כמקום להנצחה בזכות שם הקיבוץ. השם "יד מרדכי" ניתן לקיבוץ שהיה קרוי קודם "מצפה ים". הקיבוץ היה שייך לתנועת השומר הצעיר, תנועת הנוער שאנילביץ' גם היה חבר בה. הקשר של יד מרדכי לפיכך יותר סמלי ולא מבוסס על יוצאי המרד שחיו בו. שכן מעבר לחברות בתנועה אחת, לא היה ליד מרדכי קשר ישיר למורדי גטו ורשה.
כך נולד לו מאבק טבעי על זכות הראשונים לשאת את זכר המרד, כששתי התנועות טוענות לכתר ההובלה, שלא לומר על זכותן לבעלות על טקסי יום הזיכרון.
בעיתון "על המשמר", עיתון מפלגת מפ״ם ותנועת השומר הצעיר, הציגו את העצרת ביד מרדכי כאירוע מרכזי, בהשתתפות נציגי הממשלה וההסתדרות. ואולם, באותו יום התקיימו בארץ שתי עצרות נוספות: בקיבוץ לוחמי הגטאות של הקיבוץ המאוחד, ובאולם "מרתף השואה" שעל הר ציון בירושלים, שם נערך טקס ממלכתי מטעם משרד הדתות. חלוקת המנהיגות בטקסים לפי שיוך פוליטי ומפלגתי הייתה ברורה, והמאבק על הזיכרון נמשך.
יוזמה להסדר בין שתי התנועות, השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד, ולפיו כל שנה יתחלף מקום העצרת המרכזית, נחל כישלון מהדהד. למרות ניסיונות תיאום, הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה. בקיבוץ יד-מרדכי אף התלוננו שמזכירות הקיבוץ הארצי לא נתנה גיבוי לניסיון להגיע להסדר, וההכרה בצורך לתאם בין האירועים נותרה ללא מענה.
במקביל, ועדת ההנצחה של הקיבוץ הארצי האשימה את קיבוץ לוחמי הגטאות במהלכים להפרדה בין העצרות, כולל מניעה של שידור עצרת יד-מרדכי בתקשורת, והצגת הטקס של השומר הצעיר כאירוע נחות ודל לעיתונאי לרשות השידור הלאומית.
בהינתן מצב זה, אין פלא לגלות את החוזר שהפיץ נתן פלד, חבר הכנסת מטעם מפ״ם, בשם תנועת ההשומר הצעיר לקראת יום השואה והמרד באביב שנת 1955.
פלד קורא בפאתוס: ״מול נסיונות ההשכחה וסילוף הצוואה של מורדי הגטאות… קוראים לקיבוצים להשתתף בטקס הנחת הזרים על ידי משלחת של 5 חברים, ובה נציגי השכבות והגילים השונים של הקיבוץ…״, ומוסיף ציווי: ״אף קיבוץ לא ייעדר מטקס הנחת הזרים, הקיבוצים הסמוכים ליד מרדכי ישתתפו בטקס בהמוניהם!״
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בתוך ארכיון קיבוץ יד מרדכי וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
