"הם שוכנים על הדרך הגבוהה מיפו לירושלים במרחק של שלוש שעות מהאחרונה, במקום המאפשר לחלוש על דרכם של הנוסעים ועולי הרגל […] הכפר בנוי ללא ספק בדרך מושכת ויפה, טיפוח ההרים מסביבו הוא באיכות יוצאת דופן ונעלה על פני כל האחרים לאורך הדרך הזו, והמקום מצטיין בשקט ובשלווה". (מצוטט אצל מוצטפא עבאסי, כאן)
כך תיאר באמצע המאה ה-19 קונסול בריטניה בירושלים ג'יימס פין, את הכפר קַריַת אל-עִנַבּ בפרוזדור ירושלים, מקום מושבה של משפחת אבו גוש.
קריית יערים – קרית אל-ענב – אבו גוש
מקובל לזהות את מיקומו של הכפר אבו גוש עם קריית יערים, עיר תנ"כית המצויה בנחלת שבט יהודה, שאליה, על פי המסופר במקרא, הובא ארון הברית מבית שמש לאחר שנשבה על ידי הפלישתים. בתקופת השלטון הרומאי הוצבו שם חיילים של הלגיון העשירי, בזכות שליטתו על הדרך לירושלים ושפע המעיינות הנמצאים באזור. אחרי הכיבוש המוסלמי החל הכפר להיקרא קרית אל-ענב, על שם הכרמים שסבבו אותו, אבל רוב תושביו היו עדיין נוצרים. רק בתקופת האימפריה העות'מאנית הפך הכפר למוסלמי, ומשפחת אבו גוש תפסה את אדמות הכפר.
התבססותה של משפחת אבו גוש באזור נעשתה רשמית כאשר הסולטן סולימן המפואר, זה שגם בנה את חומת ירושלים, העניק לבני משפחת אבו גוש פירמן – צו סולטני רשמי – שמינה אותם לאחראים על הדרך לירושלים ועל שלומם של עולי הרגל לעיר. עם השנים החל הכפר להיקרא על שמם- אבו גוש.

IL-JIPR-MET-03-05-0003)
שומרי הדרך
מאות שנים התפרנסו בני אבו גוש מגביית אגרות בדרך לירושלים ולאחר שהכריעו את אחרוני המתנגדים למעמד הבכורה שלהם באזור, שליטתם על הדרך היתה בלתי מעורערת.
עדויות על הכפר ועל משפחת אבו גוש מצויות בספרי נוסעים רבים, בעיקר עולי רגל נוצרים ויהודים מאירופה. על פי התיאורים כבר במאה ה־19 היה הכפר כולו בנוי בתי אבן, ומתוכם נישאה לגובה מצודה מרשימה – ביתו של ראש המשפחה ששימש גם לצורכי הגנה על הכפר. לפי הרישומים העות'מאניים ב־1870 היו בכפר 148 בתים ולצידם מבני כנסיות עתיקים. הבתים נבנו בגושים שסמטאות מפותלות הפרידו ביניהם, ומסביב לכפר השתרעו אדמות חקלאיות.

כחלק מהאחריות על הדרך דאגו בני משפחת אבו גוש לכל צורכי הנוסעים, ובתנאים ששררו במאה ה־19 היה מדובר בצרכים לא מעטים. צריך היה לדאוג לתקינותה של הדרך, לסילוק מפגעים, לסימון הנתיב ולמעבר נוח לכלי רכב ולבעלי חיים. באבו גוש הותקנו סבילים – ברזיות מים ציבוריות – ונבנה חאן שבו ניתן היה ללון, להאכיל את בעלי החיים, לאכול ולנוח מעמל הדרך. במידת הצורך סיפקה משפחת אבו גוש גם שירותי ליווי לשיירות כדי לדאוג לביטחונן עד שהגיעו לירושלים. צי של כרכרות עמד הכן כדי לסייע לנוסעים – לספק חלקי חילוף, לשמש רכב חלופי לכרכרות שנשברו בדרך ולליווי שיירות.

תמורת השירותים שהעניקו גבו בני אבו גוש אגרות גבוהות ומכסים גם מאלה שלא נזקקו לשירותים נוספים מלבד המעבר בכביש.
השליטים העות'מאנים הקפידו לשמור על קשרים טובים עם אבו גוש כדי שיאפשרו לצבאותיהם לעבור בבטחה לירושלים. העות'מאנים ידעו כי בעת הצורך מסוגלת משפחת אבו גוש לגייס מאות לוחמים, והם העדיפו שלוחמים אלה יתייצבו לצידם ולא נגדם. עם היחלשותה של האימפריה העות'מאנית וכניסתן של מעצמות אירופאיות לירושלים ולאזור נחלש גם כוחה של משפחת אבו גוש כשומרת הדרך, אך מיקומו על אם הדרך הוסיף להיות משמעותי במיוחד עבור ירושלים היהודית, כפי שנראה.
מטרופולין ירושלים
אפיק הפרנסה השני של אבו גוש היה חקלאות. סביב הכפר הם גידלו זיתים, תאנים, גפנים, ירקות, חיטה ודגנים נוספים, והיה להם גם משק חי. כל היבול שלא השתמשו בו לספק את צורכי הכפר, שווק לירושלים. אליזבת פין, אשתו של הקונסול, תיארה את הסחורות מגיעות לירושלים: "הירקות גודלו בעמקים בסביבות ירושלים, והובאו על ידי נשים בסלים גדולים. עיבדו ענבים על מדרגות ההרים סביב אותם כפרים שבסביבות ירושלים והביאו לשוק על גבי חמורים". (מצוטט אצל: יוסף גלס, כאן)
במהלך תקופת המנדט הבריטי עבר הכפר מהסתמכות על חקלאות מסורתית לחקלאות מודרנית ואנשיו החלו לעסוק גם בבנייה, בשוק ההון ובמקצועות חופשיים, בעיקר בירושלים. בסוף תקופת המנדט אבו גוש כבר היה יישוב עירוני יותר מאשר כפר חקלאי. הזיקה היומיומית של הכפר לירושלים הפכה אותו לחלק ממטרופולין ירושלים. עשרות שנים אחר כך, כשישרטטו חוקרי מכון ירושלים למחקרי מדיניות את גבולות מטרופולין העיר ואת שדה היוממות של העיר (כלומר- כמה אנשים נכנסים אליה ויוצאים ממנה מידי יום), יהיה זה מובן מאליו שאבו גוש הוא חלק מגלעין המטרופולין.

בוחרים צד
המיקום האסטרטגי של אבו גוש, האדמות הפוריות שלו והקשר לתנ"ך גרמו לרבים להתעניין ברכישה של אדמות הכפר ואדמות שכנות. מדינות אירופאיות שנכנסו לאזור, כאמור, בסוף התקופה העות'מאנית התעניינו בקשר הנוצרי למקום ובשרידי הכנסיות הביזנטיות. בשל הסיפור המקראי, הקושר את קריית יערים עם ארון הברית נבנתה במקום הכנסייה המפורסמת- כנסיית גבירתנו של ארון הברית.
מוסדות היישוב היהודי, לעומתם, ניסו לרכוש שטחים סביב אבו גוש כדי ליצור רצף של התיישבות יהודית בין המושבות שבשפלה לבין ירושלים. כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה מכרו אנשי אבו גוש לחברת הכשרת היישוב כ-3,000 דונם. בתקופת המנדט גברו מאוד הרכישות גם מצד קק"ל וגם מצד יזמים יהודים פרטיים. על האדמות שנרכשו נבנו בין היתר מעלה החמישה, נווה אילן וקריית יערים (טלז-סטון).
הקרקעות לא נרכשו במחשכים. למשפחת אבו גוש היה ברור כי כל הרכישות היהודיות נועדו
לצרכים ציוניים פוליטיים והיו חלק מהמאמץ הכולל להקמת מדינה יהודית. מכירת הקרקעות היתה חלק מהחלטה אמיצה ואסטרטגית שקיבל סעיד אבו גוש, שהנהיג את המשפחה בתקופת המנדט. סעיד החליט לתמוך בציונים במאבקם להקמת המדינה היהודית. הוא האמין שהבריטים הם האויב העיקרי של תושבי הארץ, והחליט שהכפר יתגייס לצד הציונים שנאבקו לעקור את הנטע הזר הזה.
העמדה הזו גרמה לאבו גוש לקשור קשרים אמיצים עם אנשי המחתרות, ובעיקר עם מתחרת לח"י, שאותם הם ראו כלוחמים הנועזים ביותר מול הכובש הבריטי.
בימי מלחמת העצמאות אבו גוש היה נקודה של אוויר לנשימה בדרכן של השיירות לירושלים שהותקפו בשער הגיא על ידי ערביי הסביבה, ולו רק משום כך על מדינת ישראל לרחוש לתושבי אבו גוש הכרת הטוב נצחית.
בין יהודים
במהלך מלחמת העצמאות נכבש הכפר על ידי כוחות ההגנה. ההרס שחוללה המלחמה בכפר גרם, ישירות ובעקיפין, לנטישה נרחבת של תושבים את בתיהם. משפחת אבו גוש נושלה מקרקעותיה ויצאה מהכפר. יוצאי מחתרת לח"י, יחד עם פעילים נוספים מהקיבוצים והיישובים הסמוכים, יצאו למאבק במוסדות השלטון הישראלי על מנת לאפשר את חזרתם של תושבי אבו גוש לכפרם לאחר הקמת המדינה. בזכות המאמצים הורשו בסופו של דבר כל גולי אבו גוש לחזור לבתיהם, אולם לא כל בני משפחת אבו גוש חזרו לכפר הקרוי על שמם, ורבים מהם נפוצו לכל עבר בישראל ובחו"ל.
במהלך עשרות שנים גדל הפער בין המשאבים שהשקיעה המדינה בכפר אבו גוש לבין המשאבים שהוקצו ליישובים היהודיים שסביבו. אבו גוש לא זכה לתכנון ולתשתיות נאותות ונותר במידה רבה מאחור בתחומים אלו, אולם תמיד היה מוקד משיכה תיירותי. את הפער הזה ביקשו לצמצם סוף סוף בתחילת שנות ה-90 במשרד התיירות ובמכון ירושלים למחקרי מדיניות, כשהגישו תוכנית אב לפיתוח התיירות באבו גוש. צוות התכנון ביקש לאמץ את נקודות החוזק הרבות של הכפר, להשקיע בו כראוי ולהופכו לפנינה תיירותיות.

כיום משפחת אבו גוש כבר לא שולטת בכפר, אך שמו של הכפר עוד מנציח אותה. אבו גוש הוא מבין המקומות המתויירים ביותר בישראל. גרים בו כ-8,000 תושבים, רובם ככולם מוסלמים, אך נוצרים רבים מגיעים לפקוד את הכנסיות, ויהודים רבים מגיעים אליו כדי להנות מחומוס טעים, מאפשרויות בילוי ופנאי, מנופים מרחיבי לב ומיחסי שכנות שלמרות הכל לא מכזיבים.
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.