משפחת אבו גוש: שומרי הדרך לירושלים

על הבחירה האמיצה שקבעה את גורלם של המשפחה ושל הכפר

997010333665905171 832

הטרסות והחלקות החקלאיות שבין הבתים באבו גוש, מתוך ארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות, סימול IL-JIPR-JEC-04-02-0003

"הם שוכנים על הדרך הגבוהה מיפו לירושלים במרחק של שלוש שעות מהאחרונה, במקום המאפשר לחלוש על דרכם של הנוסעים ועולי הרגל […] הכפר בנוי ללא ספק בדרך מושכת ויפה, טיפוח ההרים מסביבו הוא באיכות יוצאת דופן ונעלה על פני כל האחרים לאורך הדרך הזו, והמקום מצטיין בשקט ובשלווה". (מצוטט אצל מוצטפא עבאסי, כאן)

כך תיאר באמצע המאה ה-19 קונסול בריטניה בירושלים ג'יימס פין, את הכפר קַריַת אל-עִנַבּ בפרוזדור ירושלים, מקום מושבה של משפחת אבו גוש.

קריית יערים – קרית אל­-ענב – אבו גוש

מקובל לזהות את מיקומו של הכפר אבו גוש עם קריית יערים, עיר תנ"כית המצויה בנחלת שבט יהודה, שאליה, על פי המסופר במקרא, הובא ארון הברית מבית שמש לאחר שנשבה על ידי הפלישתים. בתקופת השלטון הרומאי הוצבו שם חיילים של הלגיון העשירי, בזכות שליטתו על הדרך לירושלים ושפע המעיינות הנמצאים באזור. אחרי הכיבוש המוסלמי החל הכפר להיקרא קרית אל-ענב, על שם הכרמים שסבבו אותו, אבל רוב תושביו היו עדיין נוצרים. רק בתקופת האימפריה העות'מאנית הפך הכפר למוסלמי, ומשפחת אבו גוש תפסה את אדמות הכפר.

התבססותה של משפחת אבו גוש באזור נעשתה רשמית כאשר הסולטן סולימן המפואר, זה שגם בנה את חומת ירושלים, העניק לבני משפחת אבו גוש פירמן – צו סולטני רשמי – שמינה אותם לאחראים על הדרך לירושלים ועל שלומם של עולי הרגל לעיר. עם השנים החל הכפר להיקרא על שמם- אבו גוש.

997008873400805171 660
מפה מנדטורית של הכפר קרית אל-ענב (אבו גוש), מתוך ארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות, סימול
IL-JIPR-MET-03-05-0003)

שומרי הדרך

מאות שנים התפרנסו בני אבו גוש מגביית אגרות בדרך לירושלים ולאחר שהכריעו את אחרוני המתנגדים למעמד הבכורה שלהם באזור, שליטתם על הדרך היתה בלתי מעורערת.

עדויות על הכפר ועל משפחת אבו גוש מצויות בספרי נוסעים רבים, בעיקר עולי רגל נוצרים ויהודים מאירופה. על פי התיאורים כבר במאה ה־19 היה הכפר כולו בנוי בתי אבן, ומתוכם נישאה לגובה מצודה מרשימה – ביתו של ראש המשפחה ששימש גם לצורכי הגנה על הכפר. לפי הרישומים העות'מאניים ב־1870 היו בכפר 148 בתים ולצידם מבני כנסיות עתיקים. הבתים נבנו בגושים שסמטאות מפותלות הפרידו ביניהם, ומסביב לכפר השתרעו אדמות חקלאיות.

997010333665905171 660
הטרסות והחלקות החקלאיות שבין הבתים באבו גוש, מתוך ארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות, סימול IL-JIPR-JEC-04-02-0003

כחלק מהאחריות על הדרך דאגו בני משפחת אבו גוש לכל צורכי הנוסעים, ובתנאים ששררו במאה ה־19 היה מדובר בצרכים לא מעטים. צריך היה לדאוג לתקינותה של הדרך, לסילוק מפגעים, לסימון הנתיב ולמעבר נוח לכלי רכב ולבעלי חיים. באבו גוש הותקנו סבילים – ברזיות מים ציבוריות – ונבנה חאן שבו ניתן היה ללון, להאכיל את בעלי החיים, לאכול ולנוח מעמל הדרך. במידת הצורך סיפקה משפחת אבו גוש גם שירותי ליווי לשיירות כדי לדאוג לביטחונן עד שהגיעו לירושלים. צי של כרכרות עמד הכן כדי לסייע לנוסעים – לספק חלקי חילוף, לשמש רכב חלופי לכרכרות שנשברו בדרך ולליווי שיירות.

997010333665905171 660b
בתי גרעין הכפר הקדום, לצידם בתים חדשים הנבנים לעיתים על הריסות הבתים הישנים, מתוך ארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות, סימול IL-JIPR-JEC-04-02-0003

תמורת השירותים שהעניקו גבו בני אבו גוש אגרות גבוהות ומכסים גם מאלה שלא נזקקו לשירותים נוספים מלבד המעבר בכביש.

השליטים העות'מאנים הקפידו לשמור על קשרים טובים עם אבו גוש כדי שיאפשרו לצבאותיהם לעבור בבטחה לירושלים. העות'מאנים ידעו כי בעת הצורך מסוגלת משפחת אבו גוש לגייס מאות לוחמים, והם העדיפו שלוחמים אלה יתייצבו לצידם ולא נגדם. עם היחלשותה של האימפריה העות'מאנית וכניסתן של מעצמות אירופאיות לירושלים ולאזור נחלש גם כוחה של משפחת אבו גוש כשומרת הדרך, אך מיקומו על אם הדרך הוסיף להיות משמעותי במיוחד עבור ירושלים היהודית, כפי שנראה.

מטרופולין ירושלים

אפיק הפרנסה השני של אבו גוש היה חקלאות. סביב הכפר הם גידלו זיתים, תאנים, גפנים, ירקות, חיטה ודגנים נוספים, והיה להם גם משק חי. כל היבול שלא השתמשו בו לספק את צורכי הכפר, שווק לירושלים. אליזבת פין, אשתו של הקונסול, תיארה את הסחורות מגיעות לירושלים: "הירקות גודלו בעמקים בסביבות ירושלים, והובאו על ידי נשים בסלים גדולים. עיבדו ענבים על מדרגות ההרים סביב אותם כפרים שבסביבות ירושלים והביאו לשוק על גבי חמורים". (מצוטט אצל: יוסף גלס, כאן)

במהלך תקופת המנדט הבריטי עבר הכפר מהסתמכות על חקלאות מסורתית לחקלאות מודרנית ואנשיו החלו לעסוק גם בבנייה, בשוק ההון ובמקצועות חופשיים, בעיקר בירושלים. בסוף תקופת המנדט אבו גוש כבר היה יישוב עירוני יותר מאשר כפר חקלאי. הזיקה היומיומית של הכפר לירושלים הפכה אותו לחלק ממטרופולין ירושלים. עשרות שנים אחר כך, כשישרטטו חוקרי מכון ירושלים למחקרי מדיניות את גבולות מטרופולין העיר ואת שדה היוממות של העיר (כלומר- כמה אנשים נכנסים אליה ויוצאים ממנה מידי יום), יהיה זה מובן מאליו שאבו גוש הוא חלק מגלעין המטרופולין.

997008873401905171 660
גבולות המרחב המטרופוליני של ירושלים, מתוך ארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות, סימול IL-JIPR-MET-03-03-0001

בוחרים צד

המיקום האסטרטגי של אבו גוש, האדמות הפוריות שלו והקשר לתנ"ך גרמו לרבים להתעניין ברכישה של אדמות הכפר ואדמות שכנות. מדינות אירופאיות שנכנסו לאזור, כאמור, בסוף התקופה העות'מאנית התעניינו בקשר הנוצרי למקום ובשרידי הכנסיות הביזנטיות. בשל הסיפור המקראי, הקושר את קריית יערים עם ארון הברית נבנתה במקום הכנסייה המפורסמת- כנסיית גבירתנו של ארון הברית.

מוסדות היישוב היהודי, לעומתם, ניסו לרכוש שטחים סביב אבו גוש כדי ליצור רצף של התיישבות יהודית בין המושבות שבשפלה לבין ירושלים. כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה מכרו אנשי אבו גוש לחברת הכשרת היישוב כ-3,000 דונם. בתקופת המנדט גברו מאוד הרכישות גם מצד קק"ל וגם מצד יזמים יהודים פרטיים. על האדמות שנרכשו נבנו בין היתר מעלה החמישה, נווה אילן וקריית יערים (טלז-סטון).

הקרקעות לא נרכשו במחשכים. למשפחת אבו גוש היה ברור כי כל הרכישות היהודיות נועדו

לצרכים ציוניים פוליטיים והיו חלק מהמאמץ הכולל להקמת מדינה יהודית. מכירת הקרקעות היתה חלק מהחלטה אמיצה ואסטרטגית שקיבל סעיד אבו גוש, שהנהיג את המשפחה בתקופת המנדט. סעיד החליט לתמוך בציונים במאבקם להקמת המדינה היהודית. הוא האמין שהבריטים הם האויב העיקרי של תושבי הארץ, והחליט שהכפר יתגייס לצד הציונים שנאבקו לעקור את הנטע הזר הזה.

העמדה הזו גרמה לאבו גוש לקשור קשרים אמיצים עם אנשי המחתרות, ובעיקר עם מתחרת לח"י, שאותם הם ראו כלוחמים הנועזים ביותר מול הכובש הבריטי.

בימי מלחמת העצמאות אבו גוש היה נקודה של אוויר לנשימה בדרכן של השיירות לירושלים שהותקפו בשער הגיא על ידי ערביי הסביבה, ולו רק משום כך על מדינת ישראל לרחוש לתושבי אבו גוש הכרת הטוב נצחית.

בין יהודים

במהלך מלחמת העצמאות נכבש הכפר על ידי כוחות ההגנה. ההרס שחוללה המלחמה בכפר גרם, ישירות ובעקיפין, לנטישה נרחבת של תושבים את בתיהם. משפחת אבו גוש נושלה מקרקעותיה ויצאה מהכפר. יוצאי מחתרת לח"י, יחד עם פעילים נוספים מהקיבוצים והיישובים הסמוכים, יצאו למאבק במוסדות השלטון הישראלי על מנת לאפשר את חזרתם של תושבי אבו גוש לכפרם לאחר הקמת המדינה. בזכות המאמצים הורשו בסופו של דבר כל גולי אבו גוש לחזור לבתיהם, אולם לא כל בני משפחת אבו גוש חזרו לכפר הקרוי על שמם, ורבים מהם נפוצו לכל עבר בישראל ובחו"ל.

במהלך עשרות שנים גדל הפער בין המשאבים שהשקיעה המדינה בכפר אבו גוש לבין המשאבים שהוקצו ליישובים היהודיים שסביבו. אבו גוש לא זכה לתכנון ולתשתיות נאותות ונותר במידה רבה מאחור בתחומים אלו, אולם תמיד היה מוקד משיכה תיירותי. את הפער הזה ביקשו לצמצם סוף סוף בתחילת שנות ה-90 במשרד התיירות ובמכון ירושלים למחקרי מדיניות, כשהגישו תוכנית אב לפיתוח התיירות באבו גוש. צוות התכנון ביקש לאמץ את נקודות החוזק הרבות של הכפר, להשקיע בו כראוי ולהופכו לפנינה תיירותיות.

997010333665905171b 660
תוכנית אב לפיתוח התיירות בכפר אבו ע'וש, מתוך ארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות, סימול IL-JIPR-JEC-04-02-0003

כיום משפחת אבו גוש כבר לא שולטת בכפר, אך שמו של הכפר עוד מנציח אותה. אבו גוש הוא מבין המקומות המתויירים ביותר בישראל. גרים בו כ-8,000 תושבים, רובם ככולם מוסלמים, אך נוצרים רבים מגיעים לפקוד את הכנסיות, ויהודים רבים מגיעים אליו כדי להנות מחומוס טעים, מאפשרויות בילוי ופנאי, מנופים מרחיבי לב ומיחסי שכנות שלמרות הכל לא מכזיבים.

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון מכון ירושלים למחקרי מדיניות וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ב-27.3.1948 לפני כמעט 70 שנה, יצאה מירושלים שיירת נבי דניאל, אל גוש עציון הנצור. עיכוב בדרך חזרה אל ירושלים הוביל לקרב ארוך וקשה. תמונות היסטוריות מהארכיונים מספרות את סיפור השיירה

 "אורך כזה של שיירה עוד לא ראתה ירושלים"

"שיירת מזון גדולה ובה גם ציוד ותגבורת אנשים גדולה הגיעה בשלום לגוש עציון, בבוקר יום השבת, לאחר כמה התנגשויות קלות עם אנשי כנופיות שנזדמנו לאורך הדרך. השיירה שיצאה מירושלים בבוקר, פירקה את מטענה ויצאה שוב לירושלים אחרי שעה 11."

כך בפשטות מתאר עיתון "דבר" מה-28.3.1948 את תחילת הדרמה הגדולה של שיירת "נבי דניאל" שיצאה יום קודם לכן מירושלים.

נבי דניאל הייתה שיירה ענקית, עמוסה ב-120 טון ציוד ואספקה שהיו מיועדים לגוש עציון הנצור. היו בה כ-45 מכוניות משא, 4 אוטובוסים משוריינים ו-14 משוריינים שאחד מהם פורץ מחסומים וכ-150 איש ואישה שבאו להישאר בגוש עציון הנצור ולעזור בהגנה על המקום. את השיירה ליווה גם מטוס קל שכונה "פרימוס" (בגלל הרעש) שהיה מצויד בפצצות.

"הטור הממוכן – יוצא לדרך. אנשים ברחובות מלווים בעיניים כלות את השיירה החולפת 'שיחזרו בשלום'. ילדים מנופפים בידיהם לשלום. 2000 שנה לא נראה ריכוז כזה של שריון, נשק, קשר ואנשים בידי היהודים כבאותו יום. השיירה חלפה בבטחה ובאיטיות דרך תחנת הרכבת. חלפה על פני בתי מר אליאס והתקדמה לכיוון בית לחם בדרך לגוש עציון. הדרכים עדיין שוממות. בית לחם החלה מתעוררת. נסיעה שגרתית?"

(מיומנו של אהרן (רוניק) גלעד מדגניה א'. מתוך ספרו של יואב רגב 'הגדות נוספות מתש"ח', אחיאסף, 2016)

 

שיירת האספקה מגיעה לירושלים
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

שמחת אנשי הגוש הנצור

שיירת נבי דניאל עשתה את הדרך במהירות והגיעה אל גוש עציון בסביבות השעה תשע וחצי בבוקר.

"אין לתאר במילים את שמחת אנשי הגוש הנצור, היה זה חג ממש," סיפר י' בן-יעקב, אחד הלוחמים בשיירה, על קבלת הפנים שזכו לה עם הגיעם אל הגוש הנצור אחרי חודש שבו לא הגיעה אליו אף שיירה.

את האספקה היה על אנשי השיירה לפרוק בתוך חצי שעה ואז לצאת לדרך מיד, בטרם יספיקו ערביי האזור לגייס כוחות ולהקים מחסומים שיעמדו בדרכה.

אנשי השיירה ואנשי הגוש מיהרו לפרוק מהרכבים את הציוד הרב. העבודה התבצעה על פי לוח הזמנים, אך כשהסתיימה, עוד לא הייתה השיירה מוכנה לצאת לדרך.

 

פריקת שיירת נבי דניאל על יד "האלון הבודד"
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

העיכוב הגורלי

היו כמה גורמים שתרמו ליציאה המאוחרת מהגוש, אך כפי הנראה, האשמים העיקריים בעיכוב הגורלי היו פר ושתי פרדות שלמרבה הצער לא היה במה להאכיל אותם בגוש עציון ועל כן הסכימו אנשי השיירה להביא אותם לירושלים. העמסת הפר והפרדות על המשוריין הייתה מבצע מורכב שגזל זמן רב. עיכוב משמעותי נוסף נגרם בשל הניסיון לחלץ ולהעמיס מטוס קל שהגיע לגוש עציון באותו החודש, נפגע ונשאר תקוע במסלול הנחיתה.

 

פינוי הפרדות במשוריין מכפר עציון לשפלה
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

בזמן המאמצים לחלץ את המטוס ולהעלות את הפרדות לרכב, חיכו אנשי השיירה בשדה פתוח. זמן ההמתנה הלך והתארך והם העבירו אותו במנוחה קלה, בפטפוט עם חברים ואפילו בהנצחת הרגע בתצלומים. אם הם שכחו עד כמה קריטית.

היציאה המהירה לדרך, היה זה רק לרגע, הם ידעו שבזמן הזה מתארגנים הערבים לחסימת הכביש לירושלים ושהעיכוב הגורלי עלול להעמיד את חייהם בסכנה גדולה.

 

אנשי השיירה נחים ומצטלמים בזמן העיכוב
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

לבסוף, אחרי יותר משעת של איחור, יצאה השיירה לדרך.

 

שיירת נבי דניאל עוזבת את הגוש

 

הקרב

"שיירה שיצאה אתמול לכפר עציון הגיעה בשלום. שיירה שחזרה מכפר עציון לירושלים נתקלה בדרכה בשורת מחסומים והותקפה באש חזקה. מגיני השיירה נכנסו בקרב עם המתקיפים. זה 12 שעות נטוש קרב במקום בין מגיני השיירה ובין ריכוזים רבים של ערבים.

שיירת מזון גדולה ובה גם ציוד ותגבורת אנשים גדולה הגיעה בשלום לגוש עציון, בבוקר יום השבת, לאחר כמה התנגשויות קלות עם אנשי כנופיות שנזדמנו לאורך הדרך. השיירה שיצאה מירושלים בבוקר, פירקה את מטענה ויצאה שוב לירושלים אחרי שעה 11.

מיד עם צאתה אל הכביש הראשי בדרכה חזרה לירושלים, נתקלה השיירה במחסום ופרצה אותו. השיירה פרצה גם כמה מחסומים נוספים והיתה נתונה כל הזמן בקרב אש עם ריכוזים גדולים של כנופיות מסביב אשר נסוגו פעם בפעם, לאחר שנגרמו להן אבידות.

אך ליד בריכות שלמה, מצפון לבית-לחם, ליד הכפר הערבי נאבי-דניאל החולש על הסביבה והנמצא 8 ק"מ מדרום לירושלים, נתקלו במחסום כבד ובאש חזקה של כוחות ערביים גדולים. משעה 12 ועד למסירת הידיעה עדיין נמשך הקרב ופרטים ברורים טרם נודעו.

לפי שמועה אחת הצליחו אנשי הליווי של השיירה לרדת מהכביש לפרוץ פנימה ולכבוש את קבוצת הבתים הקיצוניים של הכפר נבי דניאל. 

הם התבצרו בתוכם ועונים באש חזקה ונגרמים אבידות לתוקפים. 

הצבא שנתבקש לצאת  למקום עוד בשעות הצהרים, סירב לעשות זאת.

ממקור אחר נמסר כי כוחות צבא יצאו בערב לאזור הקרב, אולם לא נודע עדיין דבר על כך ממקורות מוסמכים.

קיים קשר מתמיד עם אנשי המגן במקום ותגבורת של יחידות קרב עבריות יצאה למקום.

עד למסירת הידיעה, נודע ממקור מוסמך על 7 פצועים. לא נתאשרה הידיעה על הרוגים וגם הידיעה ששודרה ב"קול-המגן בירושלים" אשר לפי היה הרוג אחד, התבססה על אי הבנה וכוונתה היתה לישעיהו רייזמן, שנהרג אתמול אחר הצהרים ברמת-רחל."

 

 עיתון "דבר" מה-28.3.1948
מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

נוכח העיכוב פשטה השמועה על השיירה הצפויה ומאות כפריים חמושים הציבו מחסומים בדרך היוצאת מן הגוש, והמתינו לה. המטוס שליווה את השיירה זיהה את האיום והזהיר מפניו, ובמקביל, מטוס משטרה בריטי העביר אזהרה דומה.
את המחסומים הראשונים הצליח פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה לפרוץ, אבל במבואות בית לחם, על יד בריכות שלמה, נתקל פורץ המחסומים במחסום שביעי גדול במיוחד. הוא לא הצליח לפרוץ אותו והותקף באש כבדה. הוא הידרדר אל תעלה בצד הכביש וניתק מהשיירה.
מפקד השיירה, צבי זמיר, פקד על הנהגים לשוב לגוש עציון, אבל רק חלק מהרכבים הצליחו בכך. בשטח נותרו 41 רכבים שנפגעו מהאש העזה. היו בהם 180 לוחמים. בטעות, דיווח המפקד על מקום ההיתקלות כעל נבי דניאל, וזה השם שנחרת בזיכרון ושעל שמו נקראת השיירה מאז.
כמאה מאנשי השיירה ממכוניות המשא, מצאו מסתור בבית בודד בצד הכביש. על גגו הקימו עמדה והציבו מקלעים ובפתחו הציבו לוחמים לשמור. אל תוך הבית היה ירי בלתי פוסק במשך שעות ארוכות. בתוכו נחבאו האנשים רעבים, עייפים וצמאים. הכדורים חדרו פנימה ובחוץ ניטש קרב גדול בין הלוחמים העבריים ללוחמים הערביים.

 

 הבית שבו התבצרה שיירת נבי דניאל
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

באותה עת, ניהלו קרב נפרד 15 הלוחמים בפורץ המחסומים התקוע והמנותק מהשיירה. הם היו במצב ביש: כמה מהם נפצעו ולא היו יכולים לעזוב את המשוריין בגלל מצבם, האחרים חששו לצאת בגלל הערבים שהקיפו את המשוריין וירו עליו ללא הפסק.
כעבור שעות ארוכות שבהן לא הצליחו לחלץ אותם, ציווה מפקד המשוריין על הפצועים קל להימלט מהרכב ולרוץ אל גוש עציון. המפקד שלא נפצע בעצמו, החליט להישאר במשוריין עם הפצועים קשה, וכאשר קרבו אליהם הלוחמים הערבים, הוא פוצץ את המשוריין עליהם ועל היושבים בו. על מעשהו זה זכה המפקד זרובבל הורביץ בעיטור הגבורה.
בבית שבו התבצרו הלוחמים התבוננו באימה בנעשה: "הצליפות לתוך החדר הלכו ורבו, כדורים חדרו ומספר הפצועים הלך וגדל. כדור שחדר פנימה היה גורם לבהלה. כל אחד דימה בנפשו, כי המקום בו יושב רעהו בטוח יותר, ושאף להחליף את מקומו. הפצועים קשה הרגישו רע ולא היה לנו מים לנקות את פצעיהם ולהרטיב את שפתיהם… הצליפות נעשו פראיות יותר ויותר. במעבר בין שני החדרים נפצע אחד הנהגים ברקתו… הוא מת במקום…"
(הדסה אביגדורי-אבידב מתוך ספרו של יואב רגב 'הגדות נוספות מתש"ח', אחיאסף, 2016)
בקרב השתתפו, בפעם הראשונה בקרבות מלחמת השחרור, גם מטוסים. הללו, שיהיו לימים חלק מחיל האוויר הישראלי, הטילו פצצות וניסו להעביר מזון ונשק ללוחמים. הם לא הצליחו להתקרב די ללוחמים ואילו הלוחמים יכולים היו רק בקושי לצאת מהבית המבודד או מהעמדות שלהם, ולהגיע אל הציוד. וכך, גם המטוסים לא הכריעו את הקרב.
הקרב נמשך והסתבך, נעשה יותר ויותר ברוטלי והתארך, ולא הייתה בררה אלא לבקש את עזרת הבריטים. הם הגיעו למקום למחרת היום, ב-28.3 בצהריים, והכריזו על הפסקת אש. על הלוחמים העבריים היה למסור את נשקם. זה היה רגע קשה עבורם, מפני שהם לחמו לשמור על הנשק שלא ייפול בידי הערבים, ונאלצו להתבונן בבריטים מפרקים אותם מנשקם ואז מעבירים אותו לאוייביהם.

 

קצין בריטי בזמן המשא ומתן
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

אנשי השיירה, אנשי הצלב האדום והסהר האדום
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

150 מול אלפים

עיתון "הבקר" מה-30.3.1948
מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

בקרב הקשה עמדו לוחמי שיירת גוש עציון מול אלפי לוחמים ערבים. 15 לוחמים נפלו בקרב (בטעות ציינו במשך שנים רק 14 הרוגים, הנהג חיים פיבלוביץ נחשב לנעדר עד שנת 1996). מהשיירה הארוכה והעמוסה אבדו 10 משוריינים, 4 אוטובוסים, 25, משאיות משוריינות ו-150 כלי נשק. השיירה שהצליחה להבקיע בקלות את הדרך אל גוש עציון ולהביא אליו אספקה רבה ואנשים שייעזרו להגן עליו, הוכתה מכה קשה ואיומה, אך רוב חבריה הצליחו בסופו של דבר לחזור לירושלים בשלום.

 

אנשי השיירה לפני היציאה לדרך
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות:

יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

 

בקרו ב"אז" רשת ארכיוני ישראל:

המצור על ירושלים במלחמת העצמאות – בצבע

כבר בימיה הראשונים של מלחמת השחרור החל המצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, ולאחר מכן על העיר כולה. כעת, בזכות ארכיונו של הצלם משה לוין, אפשר לראות איך חיו אז תושבי ירושלים - ובצבע.

1

נשים יורדות עם כדים לאסוף מים מן המאגרים בעת המצור. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית.

מיד בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות הוטל מצור על ירושלים. זה לא היה המצור הראשון שראתה העיר: הרי כבר צרו עליה האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הסלג'וקים והממלוכים, ועוד רבים אחרים. אבל בכל זאת היו כמה חידושים בפעם הזאת. ירושלים למשל גדלה וצמחה ויצאה אל מחוץ לחומות. חידוש אחר היה קיומן של מצלמות.

בתחילה התמקד המצור ברובע היהודי בעיר העתיקה, אולם מהר מאוד הבינו הכוחות הערביים כי ירושלים היהודית כולה תלויה בחיבורה התחבורתי עם תל אביב והשפלה, משם הגיעה האספקה לעיר. למעשה, נהוג לציין מתקפה על אוטובוס שעלה לירושלים מנתניה ב-30 בנובמבר 1947 בתור האירוע שפתח את מלחמת העצמאות. מאוחר יותר אף החריף המצור כשאת הפיקוד על המערכה קיבלו הכוחות המאומנים של הלגיון הירדני, לאחר הכרזת המדינה במאי 1948. כידוע, בסוף אותו חודש, נכנע הרובע היהודי בעיר העתיקה לכוחות הירדניים לאחר שהיה נצור משך כמה חודשים – והמצור על הדרך לירושלים כולה עוד נמשך. השיירות שנאבקו לעלות לירושלים (וגם לגוש עציון הסמוך), המבצעים לפריצת הדרך כדוגמת "נחשון" ו"הראל", הקרב על הקסטל, סלילת "דרך בורמה" – כל אלו הם עד היום סמלים מייצגים של המלחמה הזאת.

רצה הגורל ובזמן המצור על ירושלים ב-1947/8, חי בה אדם בשם משה (מרלין) לוין. לוין, שנולד ולמד בארצות הברית, הגיע עם אשתו לארץ ישראל ב-1947. מהר מאוד קיבל משרה כעוזר עורך בעיתון "Palestine Post" (שהפך ברבות הימים ל-"Jerusalem Post"), ומאוחר יותר גם היה כתב העיתון בירושלים. בזמן מלחמת העצמאות סיקר את המלחמה עבור סוכנות הידיעות "יונייטד פרס". בהמשך, הקים וניהל את משרדי המגזין טיים-לייף בישראל, ועבד שם עד שנות התשעים, אז פרש לגמלאות.

בעת שהתחוללו הקרבות על השליטה בעיר ובדרכים אליה, המשיכו תושבי ירושלים היהודים – קרוב למאה אלף יהודים חיו בה באותה עת – את חיי היום יום שלהם. לפחות בצורה מסוימת. הרי היה עליהם להמשיך ולהתפרנס. מצלמתו של לוין מספקת לנו הצצה יוצאת דופן לאותם רגעים – ובצבע.

1
דגל הצלב האדום מתנוסס מעל בניין טרה סנטה בירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

מרבית התמונות מהסדרה הזו שצילם לוין בזמן המצור הן תמונות אישיות: בתמונות אפשר לראות את אשתו, בתיה (בטי), ואת חבריהם גרשון ואת'ל אגרון, מבצעים פעולות יומיומיות במהלך המלחמה. גרשון אגרון היה עורכו הראשי של ה-Palestine Post בו עבד לוין, ומאוחר יותר ראש עיריית ירושלים. גם אדם כאגרון נדרש למצוא פתרונות כדי להמשיך בחייו בזמן המצור.

1
גרשון ואת'ל אגרון במהלך המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

כך למשל באחת התמונות נראית בטי לוין צועדת יחד עם מנהלת משק הבית של משפחת אגרון כדי להביא מים בכדים ובדליים – אספקת המים הסדירה נותקה והיה צריך לקמץ בשימוש במים נקיים. תמונה אחרת מראה את שלוש הנשים נושאות את מיכל המים הגדול הביתה. גם תמונות נוספות מתעדות את תושבי ירושלים מביאים מים בכדים. על הגגות הוצבו מיכלי המים במטרה לאגור מי גשמים.

1
יורדות כדי לקחת מים מן המאגרים בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
בטי לוין, את'ל אגרון ומנהלת משק הבית של משפחת אגרון נושאות כד מים בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
משה לוין נושא כד מים בזמן המצור על ירושלים. מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
מיכלים לאגירת מים על גגות ירושלים בזמן המצור. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

מחסור במים היה בעיה חמורה בזמן המצור, ותמונה אחת מראה את בטי לוין מחליפה חצי כיכר לחם תמורת מים שקיבלה מנזיר אחד. גם המזון לא היה בשפע, כידוע, ובתמונה אחרת מציגה לוין למצלמה את שק המזון שקיבלה על פי ההקצבה שחולקה לתושבים. ובאיזה תנאים בישלו? משה לוין צילם את אשתו מכינה אוכל על גבי תנור מאולתר בחצר ביתם.

1
חצי כיכר לחם. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
תמורת מים. בטי לוין והנזיר. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
בטי לוין מבשלת בסיר לחץ על גבי תנור מאולתר בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
בטי לוין בזמן חלוקת המזון בעת המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

לא תמיד ההקצבה שהוקצתה לתושבים הספיקה ככל הנראה: משה לוין תיעד במצלמתו גם אנשים שחיפשו מזון בפחים, או קבצן שיושב בקרן רחוב ומבקש את חסדי העוברים ושבים.

1
אדם מחפש שאריות מזון בפחים בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
תושב נחלאות בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
קבצן בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

ובתוך כל הדבר הזה המשיכו החיים עצמם. בין אם בהפוגות בזמן המלחמה ובין אם בזמנים אחרים, משה לוין תיעד גם סיטואציות יומיומיות לחלוטין. הוא צילם ילדים משחקים ברחובות, את אשתו מטיילת ברחוב יפו, וגם נזירות מטיילות עם שמשיות ברחוב המלך ג'ורג'. למרות הכל החיים המשיכו במסלולם.

1
ילדים משחקים בשכונת נחלאות בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
ילדים ברחוב בן יהודה בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
בטי לוין מטיילת ברחוב יפו בזמן המצור על ירושלים. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

1
נזירות מטיילות ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים בזמן המצור. צילום: משה מרלין לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

כל התמונות בכתבה הן מתוך ארכיון משה (מרלין) לוין, חלק מאוסף מיתר בספרייה הלאומית. ארכיונו של משה לוין קוטלג לאחרונה וניתן לצפות בתמונות רבות נוספות מתוכו באתר הספרייה הלאומית.

מזהות/ים מישהו או מישהי בתמונות שבכתבה? אנא כתבו לנו.

אם תרצו להוסיף מידע נוסף על תקופת המצור בירושלים במלחמת השחרור, אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

ההתנגדות הגורפת ל"יום איחוד ירושלים"

על קשיי הלידה של "יום ירושלים" בתור חג לאומי.

בדרך לכותל, 1967, אוספי ביתמונה

"יום ירושלים" או "יום איחוד ירושלים" הוא חג לאומי ויום רשמי שיש עליו הסכמה רחבה, אבל לא תמיד הוא היה כזה. בשנה הראשונה לאיחוד של ירושלים, התנגדו ראש ממשלת ישראל וראש עיריית ירושלים לקיום היום. רק הקריאה העממית לקיים את היום כסדרו הובילה את הממשלה והעירייה להתקפל.

מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948, הייתה ירושלים עיר מחולקת. במשך 19 שנים היה החלק המערבי בידי ישראל והחלק המזרחי, פרט להר הצופים, בידי ירדן. רק בשנת 1967, וליתר דיוק ביום השלישי למלחמת ששת הימים, פרצו חיילי חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור את הדרך לעיר העתיקה וכבשו את מזרחה של העיר. איחודה של ירושלים הושלם עם ההכרזה הדרמטית של מוטה גור בקשר: "הר הבית בידינו!"

בתום המלחמה, התעורר רצון לקיים יום מיוחד שיוקדש לירושלים המאוחדת, עיר הבירה של ישראל. היוזמה הראשונה יצאה מהרבנות הראשית לקראת יום השנה הראשון לאיחוד העיר. ראשי הרבנות ביקשו לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה על הניסים שבזכותם אוחדה העיר. רק ארבעה חודשים מאוחר יותר, קבעה הממשלה את כ"ח באייר בתור יום ירושלים, ואחריה, קבעה זאת הכנסת.

מיד אחרי שהכריזה עיריית ירושלים על חגיגות "יום איחוד ירושלים", ניסתה הממשלה לבטל החלטה זו והחליטה לא לתת יד לציון יום השנה לאיחוד העיר. ​

ראש העיר של ירושלים, טדי קולק, ביקש אף הוא לבטל את תכניות העירייה מחשש שמא יפגעו החגיגות ברגשותיהם של ערביי מזרח העיר. הרתיעה של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, מקיום הטקס במתכונתו המיועדת, הובילה את משרדו להודיע שראש הממשלה יסרב לקבל ב"יום איחוד ירושלים" את "אזרחות הכבוד" של העיר.

 

 

 

בסופו של דבר, למרות רתיעתם של לוי אשכול וטדי קולק, החליטה עיריית ירושלים לציין את הטקס.

 

 

השמחה הלאומית האדירה על איחודה של העיר הובילה לקיום הטקס כסדרו, כולל הענקת "אזרחות כבוד" לראש הממשלה. ירושלים הוארה וקושטה בחגיגיות שלא הייתה מביישת את יום העצמאות.

 

 

אולם, בניגוד ליום העצמאות, לבשו חגיגות "יום איחוד ירושלים" אופי ספונטני יותר: הגוף הרשמי היחיד שהיה מעורב בהכנות היה הרבנות הראשית, שארגנה תפילת המונים בכותל.

 

 

משלחות שונות זרמו לעיר הבירה, למשל משלחות סטודנטים מבר אילן ומהטכניון, אשר ניסו לשווא לסחוף אחריהם לחגיגות את הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. בכל רחבי העיר התקיימו שורה של אירועים בעלי אופי שונה: צעדות רגליות, אספות עם, פעילויות בבתי הספר בירושלים ו"סתם" המונים נרגשים שנהרו לעיר הבירה. התקיימו אף מספר אזכרות ואירועי הנצחה לנופלים בקרבות.

כיום, יום ירושלים הוא יום לאומי שמצוין בחגיגות ברחבי הערים, בטקסים בבתי הספר, באמצעי התקשורת ובירושלים כמובן. רק מעטים יודעים על הקשיים שקדמו לציון היום, ושציונו, כלל לא היה מובן מאליו.

 

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות:

יומן אישי מירושלים הנצורה

מיוחד: תצלומים של הכותל המערבי מהשבוע הראשון לשחרורו

איך נראתה ירושלים לפני 1967? הצצה במפות משני עברי הגבול

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף