כשרוסיה צינזרה את ההגדה של פסח

היו מסרים בהגדה של פסח שלא כולם אהבו במאה ה-19. אספנו כמה הגדות שעברו "טיפול מיוחד" אצל הצנזור.

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

מטבע הדברים הייתה ההגדה של פסח, שעוסקת בגלות וגאולה, "על הכוונת" של הצנזורים ברוסיה של המאה ה-19.
במיוחד הקטע "שפוך חמתך על הגוים…". בחלק מן ההגדות שנדפסו בשטח האימפריה הרוסית הושמט לגמרי קטע זה, אך מלבד זאת נערכו עוד תיקונים ושינויי צנזורה נוספים.

אחד התיקונים הבולטים היה בנוסח "והיא שעמדה לאבותינו".

במקום: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", תוקן הנוסח ל"שבכל דור ודור היו עומדים עלינו לכלותינו".
ובהמשך, במקום "והקב"ה מצילנו מידם", תוקן הנוסח ל"והקב"ה הצילנו מידם" (בלשון עבר).

 

מתוך: הגדה של פסח, עם פירוש זכרון אברהם, ווילנא תרי"ט. לחצו להגדה המלאה

 

ההגדה של פסח עם פירוש 'זרוע נטויה' מאת רבי יוסף ב"ר אייזיק חבר, נדפסה בוורשא תר"ה (1845), ועברה תחת שבט הביקורת של הצנזור יעקב טוגנהולד, מראשוני המשכילים בפולין, אשר שימש כצנזור הראשי לספרים עבריים בוורשא.
מלבד שינויי הנוסח הנזכרים, נוספה במהדורה זו גם הערת שוליים, המבהירה כי קטע זה "קאי (=מתייחס) על הדורות שחלפו ועברו, אבל בדורות הללו, בפרט בארצות אייראפא (=אירופה), חוסים אנחנו בצלם תחת צל כנפי מלכי רחמים".
להלן הערות שוליים נוספות באותה הגדה:

 

"אשר בחר בנו מכל עם… בין ישראל לעמים…" – "המלות עם, לשון, העמים, קאים רק על הלשונות והעמים הקדמונים אשר לא האמינו בבורא עולם"
מתוך: הגדה של פסח, עם פירוש זכרון אברהם, ווילנא תרי"ט. לחצו להגדה המלאה

 

"כל גוים סבבוני" – "קאי על האומות שהיו בזמן המשורר".
"ומבלעדיך אין לנו מלך" – "פי' מלך על כל העולם מלך מלכי המלכים הקב"ה".
"יחיד במלוכה" – "ר"ל הקב"ה לבדו מלך על כל העולם".

 

פסקה נוספת שעברה "טיפול" בהגדות רבות הייתה "הא לחמא עניא", שכן נאמר בה "השתא עבדי" – כלומר "השנה אנו עבדים" – ויש בדבר גנות על הממלכה הרוסית.
בהגדה הנזכרת נוספו הערות "הבהרה" על פסקה זו:

 

 

"השתא עבדי – היינו עבדים לקניינים הזמנים
בני חורין – חירות הנפש מן הבלי העולם הזה".

היו מהדורות שבהן התערב הצנזור בנוסח עצמו.
כך למשל בהגדה של פסח, עם פירוש 'זרע גד' מאת רבי צבי הירש ב"ר תנחום אב"ד הוראדנא, ופירוש המגיד מדובנה, שנדפסה בווילנא תר"כ (1860), תוקן הנוסח כך:

"השתא עבדי בדוכתין טובא (=במקומות רבים, כלומר: חוץ מרוסיה!) לשנה הבאה בני חורין כבארעא דידן" (כמו בארץ שלנו – רוסיה).

 

כשבדקתי את ההגדה הנ"ל מצאתי תיקון צנזורה נוסף:
במקום "הא לחמא עניא" – "הא כלחמא עניא" (בתוספת האות כ' למילה 'לחמא'). אמנם, נוסח זה היה קיים עוד לפני עידן הצנזורה, אך כאן הוא בא כתיקון מכוון. הדבר מתברר כאשר קוראים את פירושו של המגיד מדובנה, שנדפס סביב נוסח ההגדה, ומוצאים כי גם בו חלו ידים, וכי הצנזור תיקן את הנוסח המקורי של הפירוש ושינה לגמרי את מגמתו.

 

 

כדי להווכח בכך, נביא תחילה את הנוסח המקורי של פירוש המגיד מדובנה, ממהדורה קודמת יותר ('ברית אבות', ברסלוי תקצ"ט 1839):

"הא לחמא עניא כו' הנראה ההבדל בין נוסחת הא כלחמא ובין נוסחת הא לחמא, ע"פ משל לעני אחד סובב על עיירות ובידו היה איזה סחורות אשר דרך עניים לעשות מסחר בהן, ציצית, מזוזות וכדומה, פעם בא לעיר והתחיל לסבב בעבור עסקו זה, ויהי איש מצליח וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד, ויגמר אומר אשר היום ההוא שבא בו לעיר הזאת לעשותו יום טוב בכל תקופות השנה… והיה קורא את היום ההוא תרמיל י"ט [יום טוב] על כי בא שם אך בילקוטו ובתרמילו, ובהגיע היום טוב הזה היה מנהגו לקחת ילקוטו זה על כתיפו לזכרון, והיה מנהגו אשר היום טוב הזה היה חביב אצלו מכל המועדים, עד כי גם המלבושים הנהוגים לעשותם על המועדים לא עשה בכולם לבד בתרמיל יום טוב הזה עשה לו ולבניו בגדים יקרים. ויהי היום ויקר מקרה להאיש ההוא ואבד את כל הונו ורכושו אשר רכש בעיר הזאת, והיה יושב ודואג לאמור מה נעשה מעתה כי אם תם הכסף ומאין נתפרנס, ותאמר לו אשתו מה לך כי תדאג כל כך הלא עליך לזכור מחייתך תחלה טרם השגנו העושר ההוא, שהיית לבוש בילקוטך ובתרמילך וההכרח לא יגונה, לבוש גם עתה עוד הפעם הילקוט הזה. והנה בני העני הזה היה להם סימן לתבוע מאת אביהם לעשות להם מלבושים בראותם אותו לבוש בילקוטו זה על כתיפו, שזה היה להם לאות על היום טוב ההוא אשר אז דרכו לפזר ולעשות להם מלבושי כבוד, והנה בראותם עתה הילקוט על כתיפו, באו והפצירו בו לעשות להם מלבושים כמנהגו מימים ימימה, אמר להם מה תחשבו כי כאז כן עתה, הלא אז הייתי באמת עשיר, אך היה מנהגי לקחת הילקוט על כתיפי לזכרון החסד וההצלחה והייתי אך כמתחפש בדמות עני, לא כן עתה אני עני באמת וצריך אנכי לשאת את הילקוט על שכמי לא לזכרון – וזה ממש הענין כי בזמן הבית היו אוכלים לחם עוני בלילי פסח לזכרון הנס שנעשה לאבותינו במצרים, והיה זה אך לדוגמא ולזכרון, ע"כ היה נכון לומר אז הא כלחמא עניא כו', כלומר אך דרך דמיון. לא כן אחר חורבן הבית כי חזרנו למעמדינו הראשון, א"כ יאות לומר הא לחמא עניא כו', כי הוא זה ממש די אכלו אבתהנא בארעא דמצרים".

 

מפירושו של המגיד מדובנה עולה כי בימינו יש להגיד "הא לחמא עניא", דהיינו "זה לחם העוני" – שכן חזרנו לאכול לחם עוני של ממש ולא רק זכר ללחם עוני. סיום זה של דברי המגיד קיבל צורה הפוכה בהגדה הנ"ל, כשהצנזור התערב בפירוש ומסביר מדוע בימינו יש לחזור ולומר "הא כלחמא…",

שימו לב לסיום הקטע כפי שהוא מופיע בהגדה "זרע גד" (וילנא תר"כ 1860):

"…ע"כ היה נכון לומר אז הא כלחמא עניא, פי' כלומר אך דרך דמיון, לא כן אחר חורבן הבית הראשון שהלכו לבבל ששם נתקנה נוסח הא לחמא בלשון בבל שהוא לשון ארמי וכשדית וחזרו אז למעמדם הראשון. ולפ"ז בימינו עתה שאנחנו חוסים בחסד אל תחת צל מלכי החסד באין מחסור כל דבר, נכון לקיים הנוסחא כהא לחמא".

 

 

[חלק מן הדברים המובאים במאמר מופיעים כבר במאמרו של ר"ח ליברמן, קו לדמותה של הצנזורה לספרי יהודים ברוסיא הקסרית, אהל רח"ל, חלק ג' (ניו יורק תשמ"ד), עמ' 632 ואילך].

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתיהנו מהם:

ההגדה הקומוניסטית שמבערת את החמץ הבורגני מרוסיה

תפריט לסדר הפסח: מתכוני האימה של שנות הארבעים בעולם האשה

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

הגדות בכתב ברייל

 

 




תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

מי שערך את הגדת פראג מאמצע המאה ה-16 היה בעל חוש הומור חריף במיוחד.

הכירו את הגדת פראג הראשונה, הגדה נדירה המתוארכת לשנת 1526, מההגדות הראשונות שהודפסו.

חוץ מהעובדה שמדובר בהגדה יפהפיה עם איורים מרהיבים, מצאנו בה עוד כמה דברים מעניינים. אם תדפדפו לעמוד 9 בהגדה, תמצאו בתחתית העמוד את התמונה הבאה:

 


לא, אינכם טועים, זה אינו איור של מכת ערוב, וגם לא איור של חציית ים סוף. האיור הזה מתאר ציד ארנבות! אנחנו תהינו ושאלנו את עצמנו ואנחנו בטוחים שגם אתם שואלים את עצמכם: מדוע בהגדה של פראג מאמצע המאה ה-16 מופיע איור של ציד ארנבות מתחת לסימן הכרפס?

והנה ההסבר המפתיע שמצאנו:

בגרמנית "ציד ארנבת" נקרא "יאגן האז" ו"יאגן האז", מזכיר את ראשי התיבות יקנה"ז – שנועדו להזכיר לנו את סדר ברכות ההבדלה שאומרים בליל חג שחל במוצאי שבת: יין, קידוש, נר, הבדלה וזמן (שהחיינו). מתברר שמי שעמד מאחורי הגדת פראג, קישר בצורה משעשעת בין ציד ארנבות לסדר הברכות! מי אמר שלא היה חוש הומור משובח במאה ה-16?

ואם כבר בחוש הומור עסקינן, אז הנה עוד הלצה מאותה הגדה – ותסלחנה לנו הנשים:

אם תדפדפו לעמוד 40 – זה מה שתגלו:

 

 

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות של פסח, שירים מיוחדים ועוד

 

מכירים את זה שבליל הסדר אומרים "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. פסח, מצה ומרור"? ואז לפי המנהג מצביעים על הזרוע, על המצה ועל המרור? ובכן, בהגדת פראג גילינו "מנהג" נוסף: כאשר אומרים "מרור" – יש להצביע על האישה שנאמר "אישה רעה – מר מוות"!

לא לכעוס עלינו! כך כתוב בהגדה, וליתר דיוק, באחת ההגדות הראשונות שהודפסו.

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

ותודה רבה לרב אביעד רוזנברג על הסיוע בהכנת הכתבה

 

 

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתאהבו:

הספרייה הלאומית חושפת לקראת פסח את 'הגדת פראג' מלפני כ-500 שנים – אחת משני העותקים היחידים ששרדו

 




 

 

הצצה ל'הגדת פראג' הנדירה מלפני כ-500 שנים – אחת משני העותקים היחידים ששרדו

מזמינים אתכם לעיין באחת ההגדות הראשונות והיפות בעולם

מתוך 'הגדת פראג', אוסף הוולמדונה

ההגדה נרכשה במסגרת אוסף הוולמדונה הכולל אלפי ספרים מודפסים וכתבי יד יהודים עתיקים ונדירים.

מדובר בהגדה של פסח שיצאה לאור בפראג בשנת 1556. קדמה לה הגדה ידועה אחרת שהודפסה בשנת 1526. האלמנטים בהגדה הראשונה נמצאים גם בעותק שהודפס 30 שנים מאוחר יותר, ולמעשה אלו האיורים והאלמנטים שמאז ועד היום משפיעים רבות על הגדות הפסח שהודפסו אחר כך לאורך מאות השנים.

רק שני עותקים שרדו מאותה הגדה – האחד נמצא בספרייה הבריטית בלונדון והשני הגיע לירושלים – לספרייה הלאומית, יחד עם אלפי הספרים של אוסף הוולמדונה היוקרתי, הנחשב לאוסף הספרים הפרטי הגדול והחשוב ביותר בעולם היהודי. האוסף כולל יותר מעשרת אלפים פריטים וספרים שהודפסו בשפה העברית החל מהמאה ה-15.

 

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

 

 

בנוסף לדפוסים העבריים העתיקים מכל רחבי העולם, כולל אוסף הוולמדונה גם למעלה ממאה כתבי יד שנכתבו בעיקר החל מן המאה ה-16. האוסף נוצר ע"י מר ג'ק לונצר, תעשיין בריטי שנולד באנטוורפן בשנת 1924 ונפטר לאחרונה בלונדון. האוסף קרוי על שם העיירה וולמדונה שבצפון איטליה, שם היו ללונצר ולרעייתו קשרים אישיים ומשפחתיים.

לאחר מגעים אינטנסיביים בין הספרייה הלאומית לבין בית המכירות סותביס' שהחזיק באוסף ולפני כחודשיים נחתמה עסקת הרכישה. כעת החלה הספרייה לקבל לידיה את הפריטים הכלולים באוסף.

 

 

'הגדת פראג' עלתה לאתר הספרייה הלאומית במלואה וכך יכולים הגולשים לראות כיצד נראית אחת מהגדות הפסח הראשונות והיפות בעולם.

לדברי אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, חשיבותה של ההגדה אינה רק בשל עתיקותה ונדירותה, אלא גם כיוון שהגדות פראג המקוריות הן הראשונה שיש בהן איורים רבים בטכניקה של חיתוכי עץ, ושימוש בגופנים גדולים ומפוארים – אלמנטים שנתקבעו בעקבותיה באלפי גרסאות אחרות של הגדות פסח.

 

צפו בהגדת פראג במלואה

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 

אולי יעניין אתכם גם:

צפו בסיפורו של מחזור קטלוניה

ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

כיצד משה מתקשר לאשה נואפת ולפולמוס בין-דתי?

 




כיצד משה מתקשר לאשה נואפת ולפולמוס בין-דתי?

מהקרניים של הבעל ב"משל הקדמוני" ועד הקרניים שהעניק האמן מיכלאנג'לו למשה רבינו.

באחד העותקים המודפסים הראשונים של החיבור "משל הקדמוני" משנת 1491, שנמצא בספריה הלאומית אנו מוצאים תמונה שמציגה את הטקסט: "ולא ידע החסיד העניו כי קרן עור פניו". התיאור מעטר את המשל על האשה הנואפת בחיבור "משל הקדמוני" מאת הרופא והמקובל יצחק אבן סהולה, שנכתב בקסטיליה בשנת 1281. הספר בנוי ממשלים שונים ומטרתו מובהרת בהקדמה, שם המחבר מצהיר כי הוא נלחם בנהיית העם אחר ספרות זרה, הוא מתפלמס עם דתות אחרות וקורא ליהודים בני זמנו ותקופתו לחזור בתשובה.

בשער השני נמצא הסיפור על בעל תשובה ישמעאלי (מוסלמי) מבוגר וחסיד, שגר באשדוד ונשוי לאשה צעירה ממנו, שמתחילה לבגוד בו עם גבר צעיר. לאורך המשל האשה משטה בבעלה עד שלבסוף היא בורחת עם המאהב וגונבת מבעלה את רכושו. חיתוך העץ מציג בצד ימין את הבעל המזוקן עם קרניים לראשו, בניגוד למאהב הצעיר עם הפנים החלקות והבגד האפנתי שמחובק עם האשה. הרגע שמתואר בתמונה הוא הרגע בו הבעל טרם הבין שהוא נבגד ועדיין חושב שאשתו צדיקה שתרמה את בגדיה לכלות יתומות. אבן סהולה מתאר את הבעל באמצעות המשפט: "ולא ידע החסיד העניו כי קרן עור פניו", כאשר כאן מדובר על משחק מלים של בעל מקורנן (נבגד) ותיאור דמותו של משה. הפסוק משמות לד, כט: " וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" תורגם בוולגטה, הנוסח הלטיני של התנ"ך, בתור קרני חיה במקום קרני אור וכך משה מתואר באמנות הנוצרית עם קרניים. התיאור המפורסם ביותר באמנות הנוצרית של דמותו המזוקנת של משה עם קרניים היא הפסל "משה" של מיכאלאנג'לו משנת 1515, אולם תיאור זה היה קיים לאורך כל ימי הביניים וכאן אנו רואים התייחסות הומוריסטית לפרשנות הפסוק יחד עם הכינוי המוכר של "גבר מקורנן".

 

Oxford, Bodleian Library, MS Opp. 154, fol. 12a, Germany 1450

 

הסיפור מסתיים בכך שברגע שהבעל הבין את מעשיה של אשתו הוא חוזר בו מצדיקותו וקורא לחוזרים בתשובה להמנע מדרכי התשובה. הפולמוס הבין-דתי כאן הוא שאדם שאינו יהודי, גם אם הוא נוהג בחסידות גמורה לאורך ימיו, ברגע שנתקל בקושי הראשון הוא נוטש את דרכי הדת וקורא לאחרים שלא לנהוג בחסידות. הביקורת של יצחק אבן סהולה היא כנגד חסידות מדומה, של אדם שמוכן להקדיש את זמנו לעבודת האל, אך ברגע שמתברר ש"צדיק ורע לו" הוא נוטש את דרכיו.

קיימים בידינו חמישה כתבי יד שלמים של 'משל הקדמוני', כולם מן המאה החמש-עשרה, מגרמניה ומצפון איטליה בכתיבה אשכנזית עם איורים. ההדפסה הראשונה של הספר נעשתה בשנת 1491 בצפון איטליה בעיר ברישה (Brescia) ואת מקומם של האיורים תפסו חיתוכי העץ. הספר זכה לפופולאריות רבה בצפון איטליה ובדרום מערב גרמניה במאה החמש-עשרה ואילו במאות השש-עשרה והשבע-עשרה יצאו מספר מהדורות ביידיש, גם הן בליווי איורים. המשלים מלווים באיורים, כך שבספר מצויים כשמונים איורים עם כותרות, אותן כתב אבן סהולה; המחבר מספר בהקדמתו, כי מטרת האיורים לשבות את הקוראים ולהסב את תשומת לבם לעיקרי הדברים, באמצעים אמנותיים והטענה הרווחת היא שאבן סהולה צייר את האיורים בעצמו או פיקח על ציורם.

 

Oxford, Bodleian Library, MS Opp. 154, fol. 10b,
Germany 1450

 

לספר חמישה שערים, כאשר כל שער פותח בתיאור התכונות השליליות של המידה הנתונה ומסתיים בדברי המחבר המוכיח את שבח המידות. בכל שער מתפתח ויכוח בין "המקשה" לבין "המחבר" ושניהם משתמשים בחומר מדעי כגון: חכמת הטבע, הרפואה והפילוסופיה, כאשר השימוש בא לידי ביטוי במשלים. בכל שער מצויים מספר משלים, ברובם משלי חיות וחלק מן המשלים מתחילים באמצע הסיפור הנידון, כאשר אחת הדמויות (לרוב חיה) מתחילה בסיפור משל; רק לאחר דיון ממושך, העלילה חוזרת למשל הראשון, שאף הוא יצא מסיפור המסגרת (בדומה לסיפורי אלף לילה ולילה). בתקופה בה 'משל הקדמוני' נכתב, ספרי משלים קיבלו תפוצה נרחבת בתרבויות אחרות, כגון החיבור ההודי "כלילה ודימנה", שתורגם לפרסית, ערבית, לטינית ועברית וכן סיפורים כגון "בן המלך והנזיר" ו"משלי סינבאד". בסופו של הספר המקשים מודים בטעותם ומצדיקים את דברי המחבר.