בום! ההגדה הקומוניסטית שמפוצצת את הבורגנים

הכירו את הגדת הפסח מרוסיה הסובייטית שאיחלה (ביידיש) למסובים בליל הסדר: "בשנה זו מהפכה כאן. בשנה הבאה – מהפכה עולמית!"

"בשנה הבאה בירושלים" היא הקריאה שליוותה (ועוד מלווה) יהודים מכל רחבי העולם כשהם מסיימים בקריאת ההגדה. בזמן הסדר, הארוחה הלא נגמרת של יהודים בפסח, מספרים ההורים לילדיהם בכל דור על שחרור אבותיהם ואמותיהם מהשעבוד במצרים. בכל דור ובכל מקום, חוץ מברוסיה הסובייטית.

השנה היא 1922 ויהודי סובייטי בשם משה אלטשולער לוקח על עצמו את המשימה הרת הגורל: יצירת הגדה סובייטית שתסייע למפלגה הקומוניסטית בהפצת האידאולוגיה המהפכנית שלה. השפה בה נכתבה ההגדה שחיבר אלטושלער (היא הגדת קומוסומולישה – קאמאסאמאלישע), הייתה יידיש.

 

שער הגדת קומוסומולישה

 

וכיצד מפיצים את אידיאל המהפכה הקומוניסטית באמצעות חג הפסח? אחד השינויים הראשונים שהכניס משה אלטשולער היא קריאה חדשה שתסגור את ההגדה: "בשנה זו מהפכה כאן. בשנה הבאה – מהפכה עולמית!"

רעיון גרוטסקי בהרבה שפיתח אלטשולער הוא בדיקת חמץ מסוג חדש: כפי שהיהודים מצווים לבער את החמץ שנותר בבית, כך ביערה ומבערת ברית המועצות את החמץ הבורגני שנותר ברוסיה. עם פרוץ המהפכה שרפה בריה"מ קולאקים, בעלי אדמות גדולים וכל גורם אנטי-מהפכני שעלול לבגוד במהפכה מבפנים. אך העבודה טרם הסתיימה.

 

ביעור חמץ בורגני

 

בשפה קשה זו ביקש אלטשולער לעודד את בניה ובנותיה הצעירים של המהפכה לזנוח כל זיקה למסורת אבותיהם המעוותת ולהימנע מפיתויים מסוכנים אחרים כמו תמיכה בציונות או בבונד. על ידי תרגומה ועיבודה של ההגדה ליידיש הנגיש אלטשולער את אידיאל המהפכה הסובייטית לא רק עבור יהודי רוסיה עצמה, אלא עבור יהודי אירופה כולה.

ההגדה מלאה בדוגמאות בהן אלטשולר מנכס את המסורות של ליל-הסדר על מנת להעביר את הרעיונות של קומוניסטים של המהפכה הסובייטית. למשל ביחץ הקומוניסטים שוברים את הקשר בין האליטה ובין אמצעי הייצור, בכורך הקומוניסטים אוכלים את הבוסים והבורגנים המדכאים את מעמד הפועלים וכמובן קרבן הפסח שנראה מאד מסורתי לעומת השינויים האחרים של אלטשולר.

 

יחץ, הגדת קומוסומולישה

 

כורך, הגדת קומוסומולישה

 

קרבן הפסח, הגדת קומוסומולישה

 

אבל סלחו לנו אם אנחנו נעדיף להישאר בליל הסדר שלנו עם "בשנה הבאה בירושלים!"

 

תודה לאוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, על הסיוע בהכנת הכתבה.

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתיהנו מהם:

תפריט לסדר הפסח: מתכוני האימה של שנות הארבעים בעולם האשה

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

הגדות בכתב ברייל




"לשם מה ולמה עלינו לשבת ולהביט אל צלב הקרס הענקי? לא די שראינוהו שם?"

סיפורו של הסקנדל שהסעיר את עולם התיאטרון בשנת 1944.

מתוך ההצגה "לא אמות כי אחיה". תמונה: ארכיון תיאטרון הבימה

באמצע העלאת הצגת בכורה בתאטרון הבימה קם אחד המוזמנים, סופר מכובד וידוע, וצעק "הפסיקו את ההצגה הזו!"

הזמן: 6 במאי 1944, ההצגה: "לא אמות כי אחיה" של הסופר והמחזאי דוד ברגלסון (שנרצח שמונה שנים מאוחר יותר על ידי סטלין), הצופה הזועק חמס: גרשון שופמן.

 

גרשון שופמן ורעייתו

 

הפרשה עוררה את אחד הפולמוסים הסוערים שהיו בציבור הישראלי סביב הצגת תאטרון – ולא נערוך השוואות לימינו, אין צורך. גיבורו של המחזה הוא אברהם בר, יהודי המתגורר בברית המועצות, ששכל את בנו הראשון במלחמת העולם הראשונה ואת בנו השני במלחמת העולם השנייה. במערכה השנייה, בשעת שיחה המתנהלת על הבמה בין קצין גרמני לבין חייט יהודי, קם גרשון שופמן וצעק "זהו חוסר טעם, הפסיקו את ההצגה הזו".

 

כמה משחקני ההצגה – מזכירתו של המפקד הנאצי וצלב הקרס על מעילה

 

ברשימה קצרה שפרסם ב"דבר" כתב שופמן: "לשם מה ולמה עלינו לשבת ולהביט אל צלב הקרס הענקי? לא די שראינוהו שם?… האין משום חילול הארץ וה'בימה' בעצם הדקורציה? ולשם מה ולמה שואל אני עליי לראות פרטי התעללות נאצית, פרטים איומים בביצועים שחקנים יהודים, שישימו עצמם נאצים?"

 

הרשימה שפרסם שופמן ב"דבר"

 

שחקני ההצגה רתחו. שלושה ימים אחרי הסקנדל,  טרחו כולם וחתמו על מכתב מחאה לאגודת הסופרים. מכתב זה התגלה השבוע ב"גנזים" – "הפרעה בלתי מרוסנת כזאת למהלך הצגה תיאטרונית במעמד-כבוד של הצגת בכורה, נראה לנו שיש להגדירה כשערורייה שעוד לא הייתה דוגמתה בקורות הבמה העברית".

 

 

שחקני הבימה נגד שופמן. דורשים לקרוא אותו לבירור (ארכיון גנזים)

 

לארכיון הדיגיטלי של  גנזים באתר "אז-רשת ארכיוני ישראל"

 

 

כתבות נוספות:

אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

1931: דרייפוס מגיע ארצה ב-100% גרמנית!

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם

 

 

אספו את המשפחה והחברים ונסו למצוא את המטמון שהלך לאיבוד בשנת 1964

"לפי הנוהג מסרנו לה את כתב החידה לפני כשלוש שעות ומאז הייתה בבידוד מוחלט. וזה הכתב בקצב הַכְתָּבָה..." מהו הנוהג? מי הם אלו ש"מסרו לה"? ובאיזה כתב מדובר?

אגב שיטוט במטמוני הקלטות ארכיון הצליל נמצאה הקלטה עלומה וכותרתה "Inventory short record" – כותרת מסקרנת מספיק כדי לבדוק במה מדובר. דקות הפתיחה הראשונות מדווחות כי "היום אנו נפרדים מהמטמון בפעם האחרונה בעונה זו ומהשעה 10:45 תצא התכנית לחופשה ארוכה…". נראה שמדובר בתכנית הרדיו הפופלארית "מחפשים את המטמון" ששודרה ב"קול-ישראל" בשנות ה-80-60.​

פורמט התוכנית כלל מאזין ("מטמונאי"), שנבחר לתפקיד לאחר שעמד בבחינות סף נדרשות, כתב חידה ומטמון. כתב החידה ניתן למטמונאי כשלוש שעות בטרם החל השידור ועל המטמונאי הוטלה משימת פיצוח כתב-חידה שפתרונו היה מקום מסתורו של המטמון. כדי לפצח את כתב החידה יכול היה המטמונאי להעזר בשירות קהל המאזינים שנידבו את פתרונם ("חינם אין כסף") או לחילופין הציעו תשובתם בעבור תשלום ("לירה אחת", "עשר לירות", "חמישים ל​ירות" וכל סכום אחר) שירד מסכום המטמון הכולל. לצד המטמון הופקדו שומרים נאמנים עובדי "קול-ישראל" שחיכו להגעת שליחיו הטלפוניים של המטמונאי בתוך זמן נתון. משהגיעו השליחים וזוהו זכה המטמונאי במטמון הנחשק.

ובחזרה לתכנית סיום העונה. האם תצליחו לאתר את המטמון ולזכות ב-1000 לירות ישראליות?

בהקלטה משנת 1964 (לערך), הוקרא כתב החידה הבא בקול ברור ובהטעמה צלולה, קולו של מנחה התוכנית יצחק שמעוני:

 

 

"לְעַמְּךָ יָסַפְתָּ חָזוֹן
מֵרַעְיוֹן הָגָה הוּא רִאשׁוֹן
כּוֹתֵב תּוֹלְדוֹת "הַגָּאוֹן"
וְשֵׁם בֶּן-יְהוּדָה מִלִּיסְבּוֹן
חָכָם שַׂר הַמָּמוֹן
יִנּוֹן לְזִכָּרוֹן
עָלִיתָ בְּתֹרֶן צִיּוֹן
שִׁלַּחְתָּ עַל מַיִם מַטְמוֹן"

 

לתפקיד המטמונאית נבחרה הגברת זוהר אלופי, עובדת גנזך המדינה. איש קול-ישראל ירון לונדון הוצב כ"שומר המטמון" ולתפקיד כותב כתב-החידה ומקבל התשובות הטלפוניות נבחר הקריין הנודע משה חובב. כך, במשך כשעה וחצי, ניסתה הגברת אלופי לפצח את כתב החידה המאתגר בעזרתם של מאזינים נדיבים ונדיבים פחות. לבסוף  פוצח כתב החידה ושליחים טלפוניים (אברהם כהן ורות חשין) הגיעו למקום המטמון ברחוב "החבשים" – קרן הרחובות "בני ברית" פינת "חזנוביץ'" בירושלים ליתר דיוק – "הספרייה על שם בני ברית" מקום משכנו הקודם של "בית מדרש אברבנאל גנזי יוסף" לימים בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.

 

 

ולפתרון החידה: במרכז החידה נצבה דמותו של יוסף חזנוביץ', רופא וביבליופיל, יליד גרודנה שברוסיה, ממייסדי "בית מדרש אברבנאל" ששימש מקור ובסיס לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – הספרייה הלאומית כיום. חזנוביץ' שעלה ארצה בשנת תר"ן ("עָלִיתָ בְּתֹרֶן צִיּוֹן"), שאף לייסד בית ספרים בארץ ישראל. לאחר עלייתו שב חזרה לרוסיה והחל לאסוף ספרים רבים ונדירים, כ-8000 אלפים לערך, אותם שלח ארצה ("שִׁלַּחְתָּ עַל מַיִם מַטְמוֹן") אל "בית הספרים בית מדרש אברבנאל" ("שֵׁם בֶּן-יְהוּדָה מִלִּיסְבּוֹן / חָכָם שַׂר הַמָּמוֹן") בירושלים. "לְעַמְּךָ יָסַפְתָּ חָזוֹן" הוא משפט מתוך מגילת תודה "ברכה לראש משביר" שפרסמו חברי בית הספרים אברבנאל בעיתון החבצלת כהוקרת הטוב לתרומת הספרים החשובה שתרם יוסף חזנוביץ'. "מֵרַעְיוֹן הָגָה הוּא רִאשׁוֹן / כּוֹתֵב תּוֹלְדוֹת "הַגָּאוֹן"" הוא אזכור לר' יהושע השל לוין, הביוגרף של הגאון מוילנה שעורר עוד בשנת תרל"ב (1872) להקמת אוצר ספרים כללי לעם ישראל בירושלים.

 

 

460 לירות הוא הסכום ששילמה הגברת זוהר אלופי לפותרים המסייעים ועדיין נותרו בכיסה 540 לירות ישראליות חדשות, מטמון של ממש בימים ההם. ואנו זכינו ב"מטמון" מוקלט של פיסת היסטוריה קטנה, שספרה את סיפור היווצרותה של הספרייה הלאומית של ישראל.

 

בניין הספרייה הלאומית – בית מדרש אברבנאל – בניין "בית נאמן" (בני ברית) עם גמר בנייתו, סמוך לרחוב החבשים.
"במרכז תמונת הבניין, שולב דיוקנו של ד"ר יוסף חזנוביץ'.

 

 

 

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

מה משותף למר הלפרין, לרב ססובר ולדוקטור קניגסהופר? כך היתל מפקד האצ"ל במשטרה הבריטית פעם אחר פעם

"כשלוננו המכריע בארץ ישראל הוא כשלון האינטליג'נס שלנו"

(אדוארד גריג, מי שהיה המיניסטר הבריטי במזרח התיכון)

 

הימים הם ימי המנדט הבריטי. המחתרות העבריות נמצאות בשיא כוחן, ותשומת לב מיוחדת מוקדשת לארגון "הטרוריסטי" (כפי שכינו אותו הבריטים) – האצ"ל בראשות מנחם בגין. בגין וארגונו היו מטרד גדול עבור הבריטים – הארגון היה אחראי למאות פעולות כנגד השלטון ובראשן הפריצה לכלא עכו ופיצוץ מלון המלך דוד שבו נהרגו עשרות מאנשי מנהל השלטון המנדטורי.

זו הסיבה שלמנחם בגין יוחד מקום גבוה ברשימת המבוקשים של הבולשת הבריטית. פרסים וגמול כספי הובטחו למי שיצליח ללכוד את מנחם בגין או למסור מידע על מקום הימצאו, ובגין – נאלץ לעבור ממסתור למסתור, ואפילו מזהות לזהות. התחבולה הייתה פשוטה אבל הצליחה פעם אחר פעם: בכל פעם שהבריטים התקרבו ללכידתו, הוא "ארז" את משפחתו ומטלטליו ונעלם. הוא צץ מחדש במקום אחר ובזהות אחרת.

 

כרזה של משטרת פלשתינה מפברואר 1947 המציעה גמול לכל אדם שיביא מידע שיוביל למאסרם של המבוקשים. ראשון משמאל בשורה הראשונה: מנחם בגין. מתוך אוסף מכון ז'בוטינסקי

הפולני שלא יוצא מהבית

שם: ישראל הלפרין

כתובת: רחוב צירלסון 15, שכונת חסידוף, פתח תקווה

מקצוע: לימודים לעריכת דין

מוצא: פולין

משך הזמן תחת הזהות הבדויה: ממאי 1944 ועד פברואר 1945

 

הבית שבו התגורר מנחם בגין בשכונת חסידוף, פתח-תקווה. אוסף מכון ז'בוטינסקי

 

 

בגין מספר:

השכנים לא חשדו. הכל היה טבעי ומובן בעיניהם. נאמר להם, כי משפחת הלפרין היא משפחת פליטים פולניים, שלא יכלה למצוא דירה בעיר. אמנם, ראש המשפחה אינו יוצא כל יום עם בוקר למקום עבודתו, כשאר תושבי השכונה, אבל גם לכך נמצא הסבר מתקבל על הדעת. מבלי להישאל סיפרנו לשכנים, כי ראש המשפחה, המתפרנס מסיועו של ארגון הפליטים, לומד את החוק הארצישראלי ומתכונן לבחינת עורך דין. לפיכך מרובה עבודתו בבית מהתעסקותו בחוץ.

 

נא לפנות בתואר "כבוד הרב"

שם: הרב ישראל ססובר

כתובת: רחוב הבשן פינת יהושע בן-נון, תל אביב

מקצוע"ספק רב מודרני, ספק עסקן של הפועל המזרחי, ספק חוזר בתשובה"

משך הזמן תחת הזהות הבדויה: מפברואר 1945 ועד ראשית 1947

 

מנחם בגין מחופש לרב ישראל ססובר יחד עם אשתו עליזה ובנם בני. צילום: לע"מ

 

 

בגין מספר:

"המתפללים קיבלו את שכנם החדש, כפי שיהודים רגילים לקבל פני אורח: בסקרנות אדיבה. נשאלתי כמה שאלות. השיבותי מה שהשיבותי, קיבלתי את מקומי הקבוע ומאז הייתי לאחד מהם. שמעתי, אחר מכן מאחורי הפרגוד, כי לו הבריטים היו נשארים בארץ עוד עשר שנים, אזי יתכן, כי הייתי עולה לגדולה והייתי זוכה להיות עוזר שני לסגן הראשון של הגבאי השלישי. הייתי איפוא די 'פופולארי' בבית הכנסת."

מה אמרו עליו השכנים?

על אשתי ריחמו השכנים וביחוד השכנות: 'אשה צעירה, מסכנה, כנראה הכריחו אותה להתחתן עם הבטלן הזה, ה'ישיבה-בחור'

 

ה"יקה" שלא עושה בעיות

 

הפספורט המזויף של ד"ר קניגסהופר. מתוך אוסף מכון ז'בוטינסקי

 

שם: ד"ר יונה קניגסהופר

כתובת: רחוב רוזנבאום פינת יוסף אליהו, תל אביב

מקצוע: דוקטור

מוצא: גרמני

משך הזמן תחת הזהות הבדויה: החל בינואר 1947 וככל הנראה עד הסתלקות הבריטים מן הארץ.

 

בגין מספר:

החברים מצאו במקרה באחת הספריות, דַרְכִּיָּה (דרכון) פלסטינאית על שם ד"ר יונה קניגסהופר. השם היה ארוך במקצת, אולם מעלתו הייתה "גרמניותו" הטהורה. משם כזה נודף ריח של לויאליות ושמירת סדר. על כן הוחלט להתאים את הדַרְכִּיָּה  בשבילי, או ביתר דיוק, להתאים את תמונתי החדשה (או הישנה) לדַרְכִּיָּה.

עובדת בונוס: הצברים ברחוב היו צוחקים על בנו של מנחם בגין ומכנים את שם משפחתו – "קניגס-בלופר", ובגין מספר כי "לא ידעו הילדים מה רצינית היא הלצתם האכזרית".

 

כל הציטוטים בכתבה לקוחים מתוך הספר "המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל", מאת מנחם בגין. הוצאת אחיאסף, 1950.