יום פו הדב מצוין ברחבי העולם בכל שנה ב-18 בינואר, שזהו יום הולדתו של אלן אלכסנדר מילן, הבריטי הצנום והעגמומי מעט שלמרות הרקע האפרפר משהו של עולמו הביא לעולם את אחת הדמויות המאירות והמתוקות שנכתבו אי פעם.
מאחר וחברות היא הערך העליון בעולמו של פו הדב, מעריציו האדוקים (שאחד, כריסטופר רובין, דווקא אינו נמנה עליהם) חוגגים את היום הזה יחד: בקריאה בספרים, צפיה בסרטים והמון דבש.
אנחנו, במקום זה, החלטנו להעמיד את עצמנו במבחן: עד כמה אנחנו באמת מכירים את חברינו, בעלי החיים הספרותיים שעליהם גדלנו?
החידון מתחיל ממש כאן (לוקח לו כמה שניות להיטען). בהצלחה!
חידון: הדמויות שעליהן נכתבו השירים הגדולים
על הגיבורים והגיבורות שבהשראתם נכתבו כמה מהשירים היפים ביותר בשפה העברית. נראה אתכם פותרים את החידון שלנו! אזהרה: לא פשוט בכלל!
מועדון חיילים בגולן, 1980. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
החידון מתחיל ממש כאן (לוקח לו כמה שניות להיטען). בהצלחה!
אחי הדוב: ובו נספר על ההשראה האמיתית לסיפורי פו הדוב של א.א. מילן
אלן אלכסנדר מילן השתמש בדמותו של בנו, בדוב הצעצוע שלו וביער הסמוך לביתם כמודל לאחד מספרי הילדים האהובים ביותר בהיסטוריה. אבל האם הילד ודובו אכן היו ההשראה האמיתית לדמויותיהם של פו וחבריו? יצאנו למסע בעקבות עברו של האיש שיצר את פו הדוב
אלן מילן יחד עם בנו, כריסטופר רובין ודובון הצעצוע המפורסם
"פו, תבטיח לי שלא תשכח אותי לעולמים. אפילו כשאני אהיה בן מאה."
פו חשב רגע קט. "בן כמה אני אהיה אז?"
"תשעים ותשע."
פו הינהן. "אני מבטיח," אמר.
עיניו של כריסטופר רובין עדין הביטו בעולם, אבל ידו גיששה עתה אחר כפתו של פו.
גם אם לא קראתם בעצמכם מעולם את הדיאלוג הזה (כי אמא שלכם הקריאה לכם אותו וזה הספיק, או שגדלתם על כוכב לכת אחר), אתם בוודאי מזהים את הדמויות.
פו הוא כנראה דוב הצעצוע המפורסם והאהוב בעולם. אומנם הוא דובון טיפשון שאין לו הרבה מוח בקודקודו, אבל מידות ליבו מפצות על כך לחלוטין. אנחנו מכירים אותו בזכות סיפוריו הנפלאים של אלן א. מילן שיצאו לאור בבריטניה שבין שתי מלחמות העולם בשני ספרים: "פו הדב" והמשכו "הבית בקרן פו".
כריסטופר רובין, לעומתו, היה ילד אמיתי לחלוטין. שמו המלא היה כריסטופר רובין מילן, והוא היה בנו היחיד של אלן מילן והבעלים המאושר של פו "האמיתי" – דב הצעצוע שהיה המודל לסיפורי ההרפתקאות הקסומים, מלאי הדמיון, שטווה אביו.
כריסטופר רובין הילד עם בובת "פו" המקורית
כשכריסטופר הקטן היה בן שנה, הוא קיבל במתנה את "פו" – דובון פרווה חום בעל מראה רגיל למדי. כשכריסטופר היה בן ארבע, רכשו אלן ואשתו את חוות קוצ'פורד במחוז סאסקס. זו הייתה אחוזה כפרית אנגלית טיפוסית שגבלה ביער אשדאון, יער שלימים יהיה ברור כי הוא אביו הרוחני של ביתו של פו – יער ת"ק הפרסאות (או יער מאת האקרים, לצעירים שביניכם שמכירים רק את התרגומים החדשים).
אז הילד, הדוב והיער היו אמיתיים, ואפילו הקשר ביניהם היה אמיתי: בהיעדר חברה אחרת כמעט בסביבה הכפרית, יער אשדאון אכן היה מגרש המשחקים של כריסטופר, ודובון הפרווה אכן היה כמעט – חבר, ובכל מקרה – הלך עם הילד לכל מקום.
כאילו כל זה לא היה מספיק כדי להפוך את כריסטופר רובין לכוכב תכנית הריאלטי הראשונה בעידן המודרני – בחר המאייר ארנסט שפארד להנציח את הדמויות האמיתיות באיוריו המקסימים לספרים. לא הייתם צריכים להגיע לחוות קוצ'פורד כדי לדעת איך כריסטופר רובין נראה (ועדיין היו כאלה שטרחו והגיעו), בעמוד הראשון של הספר יכולתם לראות אותו גורר את הדוב המסכן כשראשו נחבט במדרגות.
ראשו של הדוב אדוארד נחבט במדרגות. איור של א. שפרד ל"פו הדוב"
כשפורסם הספר הראשון, "וויני הפו" (או בתרגומו לעברית, פשוט "פו הדוב") ההצלחה הייתה מיידית והמכירות עלו על כל התחזיות. תהילתו של פו יצאה מהר מאד מחוץ לגבולות האיים הבריטיים: הספר תורגם ליותר משלושים שפות, ביניהן אפילו לטינית.
לעברית תורגם "פו" ארבע פעמים לפחות. הכתיבה העשירה של מילן, גם אם נכתבה בשפה ברורה לילדים, אינה קלה לתרגום. המתרגמים בחרו לתרגם מחדש בכל פעם את המונחים ושמות המקומות, וכך יש לנו יער שפעם קראו לו יער ת"ק הפרסאות, אבל הוא גם יער מאת האקרים, אלף הדונם או אלף הצעדים.
מהתרגומים הראשונים לספרי א.א. מילן, הוצאת "מחברות לספרות". תרגום: אהרון אמיר.
ההתלהבות מדמותו של הדב חובב הדבש הייתה עצומה, ועוד לפני עידן דיסני שרכשה את הזכויות ויצרה את סדרת הסרטים האייקונית, הסיפור עובד בכל העולם למחזות, הצגות ילדים, ותסיכתי רדיו. (באתר הספרייה אפשר לשמוע את סדרת תסכיתי הרדיו בעברית שערך אוריאל אופק).
כך כריסטופר רובין, הילד עם השיער הארוך שאמו נהגה להלביש כילדה, הפך כמעט בין לילה למפורסם. דמות מוכרת בכל בית בו גדלו ילדים.
הפקות פו הדוב בארץ: חג היובל 50 ביום הילד, מירי גל בתפקיד כריסטוף רובין. מתוך ארכיון בית השיטה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
אבל האם הוא אכן היה ההשראה האמיתית לסיפורים? האם הקשר בינו לבין פו שאנחנו מכירים היה טכני וחיצוני גרידא או שבאמת הספרים מספרים עליו?
כדי לענות על השאלה הזו, צריך להכיר קצת יותר לעומק שתי משפחות מילן נפרדות – זו שאלן היה בה ילד בעצמו וזו שאלן היה בה האב.
אלן היה כבר בן שלושים כשפגש את דורותי זה סלינקור (שכונתה דפני בפי ידידיה הקרובים) ב 1912. הוא התאהב בה מיידית, ולמחרת פגישתם הראשונה, הוא ביקש את ידה. היא נענתה, והם נישאו בשנה שלאחר מכן. אבל נישואיהם לא היו מאושרים. מכרים של בני הזוג נהגו להתלוצץ על כך שאם יש דמות בספרי פו שמבוססת על דפני הרי היא איה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, אלן התנדב לצבא ונפצע בקרב על הסום. הוא לא דיבר הרבה על מה שעבר עליו בזמן שירותו, אבל חזר, כמו רבים אחרים, אדם שקט ומכונס אף יותר ממה שהיה קודם.
אחוזת קוצ'פורד, ביתם של המילנים בסאסקס.
הם חיו בקוצ'פורד בחדרים נפרדים, זה של אלן תואר על ידי בנו כ "קטן ואפלולי" ואילו זה של דפני היה "מרווח ונאה". אלן לא היה אדם תובעני, ובבדידות הכפרית הוא הרבה לשחק גולף (בעצמו, או עם בנו. אשתו לא הצטרפה למשחק מעולם), להתבודד ולכתוב.
הוא כן כתב עבורה, בכל עוצמת התשוקה של אהבה שאינה נענית במלואה. כי גם אם לא אהבה אותו כפי שאהב אותה בפגישתם הראשונה, היא העריצה את כתיבתו ותמכה בה.
"ללא עידודה, ההנאה שהפיקה והצחוק שעורר בה, הוא לא היה מסוגל להמשיך. למי אכפת היה כמה עותקים מכרו בהוצאת מת'ואן?" (כריסטופר מילן, המקומות הקסומים).
כשכריסטופר הצטרף למעגל המשפחתי, הוא הכניס משהו חדש למערכת היחסים הזו. אבל זה לא היה מספיק. בשנותיו הראשונות הוא היה נתון להשגחתה של "נאני" – האומנת היקרה שלו שאהבה אותו בכל ליבה, והוא השיב לה ככל שיכול לב פעוט להשיב אהבה כזו. את הוריו הוא פגש פעמים מעטות במהלך היום. וכך, גם אם אהב אלן את בנו, הנה לא היו לו הזדמנויות רבות לבלות איתו.
אלן מילן משחק עם בנו כריסטופר ועם "פו הדוב"
קריאה בספריו האוטוביוגרפיים של כריסטופר, מעלה תמונה של ילד בודד שאהב את ילדותו השקטה והמוגנת בקוצ'פורד, והתפעם מהיופי שהיה מוקף בו. נראה כי הוריו עשו מאמצים כלשהם להגן עליו מפני הפרסום, לפחות בשנים הראשונות, אבל כשגדל מעט וכבר לא נשמר תחת סינרה של נאני, איש לא יכול היה להגן עליו מפני נערי בית הספר "גיבס" שלעגו לתספורתו ובגדיו. ומשם רגשותיו לגבי בן דמותו הספרותי הלכו והידרדרו.
כריסטופר מעולם לא סלח לאביו על שהפך אותו לילד ההוא, שכולם מכירים את הסיפור שלו. עיתונאים ותחקירנים רבים לא היססו לעוט על הכביסה המלוכלכת של המילנים, וכך חזר הנרטיב הזה וסופר שוב ושוב – בעיתונות, בספרים ואף בסרטים.
אבל האמת הייתה, ככל שניתן להבינה ממרחק השנים, שפרט למעטפת החיצונית, הסיפורים לא היו באמת אודות כריסטופר ומעלליו. הם לא היו יכולים להיות.
כריסטופר רובין ופו על "גשר כפיסי פו", איור של ארנסט שפארד לפו הדוב
לכריסטופר לא היו אחים, ואף לא היו לו כמעט חברים בני גילו איתם יכול היה לשחק ביער. סיפורי פו וחבורתו עולים על גדותיהם מרוב הערכה לעוצמתה של חברות אמת ואהבת-אחים. הם מלאים בתום ובמשחקיות שקשה לדמיין כשקוראים את תיאורי ילדותו של כריסטופר עצמו, שהיה מוקף במבוגרים והסתדר איתם הרבה יותר מאשר עם ילדים אחרים.
אלן נדרש למקור אור אחר ממנו הוא שאב את הרעיונות לכתיבתו, מקור שיספק לו את הקסם והרוך שנגעו בקוראים רבים כל כך בכל העולם.
"לפני שנים רבות, חי אדם, ולו שלשה בנים. כך התחלנו. כך תמיד התחילו סיפורי האגדות."
במילים אלה פותח אלן מילן את האוטוביוגרפיה שלו, ששני שליש ממנה מוקדשים לימי ילדותו ונערותו.
"האומנת שלנו, היא שהייתה מקריאה לנו את הסיפורים הללו, ובשעה שעשתה זאת בארי הביט בקן ושניהם הביטו באלן… בעוד רגע, בארי יהפוך לפטריה, וקן לדוב דו ראשי."
אלן גדל במשפחה שונה לחלוטין מזו שגדל בה בנו. היו לו שני אחים גדולים, קרובים זה לזה בגיל, ויחד הם היו חבורה עליזה להפליא. הם ביימו יחד מחזות פרטיים, המציאו מעשי קונדס ששיגעו את האומנות ובאופן כללי התנהגו כמו שהיינו מצפים מחבורת אחים להתנהג.
ילדותו של אלן הייתה כל מה שלא הייתה ילדותו של כריסטופר – רועשת וחמימה. מוקפת במגעם התמידי של אחים אוהבים, אב קרוב ואם דואגת. מלאת שמחה והרפתקאות קטנות של יום יום.
בארי היה האח הגדול אבל את קן, האח השני, אלן אהב והעריץ בכל ליבו ונפשו. הם היו בלתי נפרדים, כילדים וגם מאוחר יותר – כנערים וכגברים צעירים. עד למותו של קן.
"הדרך היחידה שלי לתאר אותו, למרות שהמילים האלה אינן משקפות היטב את עליונותו על פני, היא שהוא היה טוב יותר ממני. אדיב יותר, בעל לב גדול יותר, סבלן יותר,בעל טבע מתוק יותר, ראוי יותר לאהבה. כל אלה ואף אחד מאלה, מתארים אותו. לו הייתם מכירים את שנינו, הייתם מעדיפים אותו". (אלן מילן, אוטוביוגרפיה).
כריסטופר רובין וחברו פו, גרסת דיסני
למרות שאלן היה המוכשר מביניהם, הם הלכו יחד ללמוד בקיימברידג', וכתבו יחד ל"גרנטה" – מגזין הסטודנטים, תחת ראשי התבות המשותפים שלהם – א.ק.מ.
"חזרזיר יקירי" אמרתי, "כל הספר הוא עליך"
"אה, אז הוא על פו" הוא צייץ.
את פו אנחנו באמת מעדיפים, על זה אין ויכוח, אבל חזרזיר זוכה להרבה דברים טובים שפו לא. כי את פו אי אפשר לקחת לבית הספר בלי שכולם ישימו לב, אבל חזרזיר כזה קטן, שהוא מחליק בקלות לתוך הכיס… וככה הוא מקבל הרבה יותר חינוך והשכלה מאשר פו. אבל לפו לא אכפת. יש כאלה שיש להם שכל, הוא אומר, ויש כאלה שאין להם. ככה זה."
(מתוך ההקדמה ל"פו הדוב")
את "פו הדוב" הקדיש אלן לדפני אישתו, באחת ההקדשות המפורסמות ביותר בעולם הספרות, אבל את האוטוביוגרפיה שלו, אלן מקדיש לקן, שנפטר כעשור לפני שזו יצאה לאור.
"לזכרו של קנת ג'ון מילן. מי שנטל את הרע שבי ויצר את הטוב שבי".
וזהו. כמיטב המסורת חשוקת-השפתיים הבריטית, מותו של קן, שניתן לנחש כי השפיע עמוקות על אלן, לא מתואר בספר, ואיש לא זכה מעולם לשמוע על רגשותיו בנושא זה.
קן חוזר להופיע באוטוביוגרפיות של כריסטופר רובין. לא כדוד חי או מישהו אהוב שדובר עליו בבית, אלא כדמות עמומה שאביו חיפש תמיד. אם זה היה במשחקיו עם בנו או בבחירת מיני המתיקה בשעת התה – הוא חיפש לגעת שוב ברוחו של אחיו שלא היה עוד איתו.
אבל היה מקום אחד שבו הוא איפשר לעצמו להשתעשע בזכרונות ולהביא לידי ביטוי את רגשותיו הנוסטלגיים, האמיתיים – וזה היה בכתיבתו. בספרי פו הדוב, הוא הקים לתחייה את הימים התמימים והרחוקים בהם יצאו האחים יחד להרפתקאות בנוף הכפרי האנגלי. גילו קטבים צפוניים ומצאו פילים נפילים.
פו שלו הוא בן דמותו של האח הזה, שאולי לא היה חכם כשני אחיו האחרים, אבל היה טוב יותר. מבין יותר מהם הדברים החשובים באמת בחיים. אהוב יותר. "פו-הדובי" יותר. ושאליו הוא כל כך התגעגע.
"והם הלכו להם יחד. אבל לאן שלא ילכו, ומה שלא יקרה להם בדרך, במקום ההוא המכושף במעלה היער ישחקו תמיד ילד קטן ודובו." (הבית בקרן פו).
הכירו את "הילד הרע" של "שמוליקיפוד"
מה הקשר בין הילד הרע לשמוליקיפוד? ואיך נכנס לסיפור מיץ פטל? עד עכשיו השם ט. כרמי אולי לא נשמע מוכר, אבל אחרי שתקראו את הכתבה הזאת, עוד תזכרו אותו
גד צ'רני. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
יש ילדים בני מזל, שכתבו עליהם יצירה ספרותית אהובה אחת. למשל כריסטופר רובין מילן שהוא וצעצועיו לא יישכחו בקרוב, או אורן מאיר, שהצב שאבד לו מוכר כמעט לכל ילד בישראל. אבל יש גם ילדים שכתבו עליהם שתי יצירות ספרות נפלאות, אם לא יותר. אחד מהם הוא גד צ'רני, בנם של הסופר והמשורר כרמי צ'רני ואשתו הראשונה – הפסלת, הציירת והאמנית שושנה הימן.
המשורר ט. כרמי, אשתו הראשונה שושנה הימן, ובנם גד. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
צ'רני הוא הילד גדי, גיבור הספר "שמוליקיפוד" שחיברו במשותף הוריו בעקבות ביקור של קיפוד בחצר ביתם הירושלמי. תקציר הסיפור הקצר: גדי החולה מרותק למיטתו. בדיוק בזמן שהוא מהרהר בבדידותו הכפויה, נשמע רחש בחלון, ואל החדר נכנס קיפוד. הקיפוד המופלא (והמדבר) מספר ששמו הוא שמוליק, מתחבר עם גדי ואף לן בחדרו. רגע האימה של הסיפור מתרחש כשתותי עץ נתקעים בקוציו של שמוליק אך גדי עוזר לו לפלות אותם, לפני שהשניים נפרדים ושמוליק חוזר לביתו.
את הסיפור הזה חיבר כרמי צ'רני, אביו של גד. אז הוא השתמש בשם העט ט. כרמי, שבשמו גם פרסם ספרי שירה. כמו ביצירות נוספות שלו, את האיורים – למעשה תחריטים – סיפקה אשתו דאז, האמנית שושנה הימן. השניים חתמו על הספר בשם "כוש", ראשי תיבות של שמותיהם, כרמי ושושנה.
כריכת הספר שמוליקיפוד, הוצאת ספריית פועלים, 1955
הספר הפך לקלאסיקת ילדים ישראלית, ובוודאי קשה למצוא ילד בן 4 בחינוך הממלכתי בישראל שלא שמע אותו לפחות פעם אחת. הוא עובד פעמים אין ספור להצגות ילדים, כולל אחת בולטת במיוחד בעברית ובערבית שעסקה ביכולתם של דוברי שפות שונות להתחבר ולתקשר. אבל כמו בסיפורים דומים אחרים, ההצלחה לא הייתה מיידית. בתחילה הביקורות קטלו. מרים רות, למשל, מי שכתבה כמה קלאסיקות ילדים נחשבות בעצמה, טענה שהספר מבלבל את הילדים עם המצאות על קיפודים מדברים. בדיעבד זה כנראה לא הפריע לפעוטות ישראל.
ומה חשב על הסיפור גדי, גד צ'רני בעצמו? צ'רני התראיין פעמים מספר על חוויותיו בעקבות פרסום הספר. הוא סיפר כיצד דווקא התבייש בילדותו כשזיהו אותו עם גדי בעל פיג'מת החמורים, ורק בבגרותו למד לאמץ לחיקו את העובדה שכיכב בספר שנחשב לקלאסיקה של ספרות ילדים בישראל. אך בזה לא תם סיפורו של גדי בעולם הילדים העברי. מתברר שגדי הוא ילד בר מזל במיוחד, שהופיע לפחות בעוד יצירת ילדים אהובה אחת נוספת.
כריכת הספר "הילד הרע" מאת לאה גולדברג, שאייר דני קרמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
כאמור, צ'רני נולד לסופר ומשורר, ולאמנית ומאיירת, מקצועות שהפכו אותם לאנשי בוהמה די מוכרים בירושלים. אחת מחברותיהם הייתה לא אחרת מלאה גולדברג. וכך התגלגל גדי אל אחד משיריה המוכרים לילדים, "הילד הרע".
"הייתי אתמול בבית הדודה,
אמרתי 'שלום' ואמרתי 'תודה',
אמרתי 'סליחה' ו-'בבקשה',
שאלתי תמיד: 'זה מותר? את מרשה?'
ואינני יודע, כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: 'את טיפשה!'
ואמא הסמיקה מאוד ואמרה:
'גד, תתבייש! זה איום ונורא!'
ואבא אמר: 'באמת זה לא צחוק!
תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק!'
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים –
תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה,
הילד הרע".
אביו של גד, כרמי צ'רני, סיפר כיצד נולד השיר בריאיון לעיתון "כותרת ראשית" מה-22 ביולי 1987. וכך הוא סיפר:
"גדי היה אז בן שלוש…לאה גולדברג שהייתה חברה שלנו הייתה קוראת לו 'החתן שלי', ולנו הייתה קוראת 'החותנים שלי', והיא גם כתבה לו שירי ילדים, למשל השיר 'הילד הרע'…הסיפור היה שפעם אחת היא באה לבקר את גדי ומעל המיטה שלו היה חור בקיר. הוא כמובן נבר ונבר בקיר עד שנהיה חור, אבל כששאלתי אותו איך זה קרה אז הוא אמר: 'זה לא אני, זה ילד אחר', וזאת, היא אמרה, הייתה ההשראה שלה".
תמונתו של גד צ'רני, מתוך ראיון עם נרי לבנה בעיתון "כותרת ראשית", 22 ביולי 1987.
אז יש לנו זוג שכתב ביחד ספר וילד שכיכב בלפחות שתי יצירות קלאסיות לילדים בעברית, אבל האם משפחתו של כרמי הסתפקה בזאת? לא ולא! ט. כרמי התגרש משושנה הימן ונישא בשנית, הפעם לאמנית תמרה ריקמן. ריקמן היא אמנית רב-תחומית שממשיכה לעבוד ולהציג גם היום. היא עסקה בציור ובפיסול, ומלבד תערוכות בגלריות, עבודותיה מוצבות במקומות שונים בארץ. היא גם לימדה בשלל מוסדות אמנות בארץ, כולל בצלאל וקמרה אובסקורה, ובמקביל לכל זה גם ציירה – כך היא מעדיפה לקרוא לזה – ציורים עבור ספרים של בעלה ט. כרמי וגם כמה ספרי ילדים. ריקמן ציירה למשל את הציורים המלווים את ספרה של נורית זרחי "שלושה אגסים וחד קרן", אבל עבודתה הידועה ביותר בתחום היא גם זו שלאמנית בת ה-87 נמאס שמזכירים.
כריכת הספר "מיץ פטל", הוצאת עם עובד, 1970. ציורים: תמרה ריקמן
הורים שאוהבים לקרוא קרדיטים, יידעו שריקמן היא זו שציירה את הציורים של הקלאסיקה "מיץ פטל", שכתבה חיה שנהב. גם "מיץ פטל" הוא ספר שבמרכזו חיות: הפעם אריה וג'ירפה שנורא סקרנים לגלות איזו חיה הוא השכן החדש בעל השם האקזוטי מיץ פטל. לא נהרוס את ההפתעה למי שלא מכיר. מעבר לתוכן שעוסק בסקרנות בריאה יותר או פחות, ביחסי שכנות ובזיהוי חיות, הספר מפורסם לא פחות בזכות הציורים של ריקמן. את כוחם של ציורי הספר אפשר להדגים אפילו באנקדוטה קטנה, ידועה ליודעי חן: אם גוזרים את דלת הבית של מיץ פטל בציור אחד, מופיעה דמותו מהעמוד הבא. הסוד הזה מעיד כיצד ציורי הספר כולו הם יצירה אחת. על כל פנים, לציורים של ריקמן ב"מיץ פטל" קשה להישאר אדישים, ונראה שציבור ההורים בישראל מתחלק למי שאוהבים אותם או שונאים אותם. מה שבטוח, אם ראית את הציורים האלה, הם לא יישכחו.
כמה עוד משפחות כאלה ששמן חרות על כל כך הרבה קלאסיקות לילדים יש? ספרו לנו על עוד כאלה אם תוכלו. ואם תרצו להוסיף עוד פרטים על האמור בכתבה תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.