מאיר לוין נולד ב-1905 בשיקגו למשפחת מהגרים. באוניברסיטת שיקגו התגלה כישרון הכתיבה שלו. הקשר שלו עם הציונות החל בגיל צעיר.בשנות ה-20 של המאה הקודמת הוא הגיע לארץ ישראל. באחד הביקורים התגורר בקיבוץ יגור והנציח את חוויותיו ברומן "יהודה".
בשנות השלושים חזר לארצות הברית ועד למלחמת העולם השנייה פרסם ששה רומנים. במהלך המלחמה הוא הפך לכתב ואיש קולנוע בשירות סוכנות הידיעות של משרד ההגנה האמריקני. בהמשך עבר לשירות הידיעות overseas וסוכנות הידיעות היהודית JTA. הוא יצא לאירופה בידיעה שיהדות אירופה הושמדה כמעט כליל ועליו לתעד את השורדים ולעצב את הזיכרון עבור הדורות הבאים. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לבוכנוואלד וברגן בלזן בליווי צלם. המראות המזוויעים שנגלו לו רק חזקו את המשימה שקבע לעצמו.
בשנים שאחרי המלחמה עסק בתיעוד שורדי השואה. עמד לרשותו הכלי שרכש בשנים שקדמו לכך: קולנוע. הוא הפיק שני סרטים. הראשון, 'בית אבי', סיפור על ילד ניצול שואה המגיע לפלשתינה ומחפש אחר אביו. הסרט השני The Illegals (בתרגום מילולי: הבלתי חוקיים), היה משמעותי יותר. הסרט הופק ב-1947 כדוקודרמה בלשון ימינו, בשיתוף שחקנים. במרכז הסרט, מיקה ושרה, זוג שנישא בפולין אחרי המלחמה, חובר לתנועת 'הבריחה' ומגיע לאיטליה, שם הם עולים על ספינה לארץ ישראל. הבריטים תופסים את הספינה ושולחים אותה לקפריסין. הסרט מסתיים בתקווה שיבוא יום ויזכו כולם לגדל ילדים בארץ ישראל. השחקנית בסרט, טֶרֶסְקָה טורֶס, צעירה צרפתית ממוצא יהודי פולני, הפכה לאשתו.
הסרט עלה לאקרנים ב-1948 בארצות הברית וזכה לשבחים. את מחשבותיו על הציונות ותקופת מלחמת העולם השנייה העלה לוין בספר אוטוביוגרפי בשם In Search (בחיפוש).
כל זה מתגמד בהשוואה לפרשת היומן של אנה פרנק.
ב-1950 קיבל לוין תרגום לצרפתית של היומן ונרעש מן הגילוי. הוא חש שמצא את הקול האותנטי של אימת השואה, מפי נערה תמימה שכתבה מתוך האפלולית של המחבוא. הוא פנה לאוטו פרנק, אביה של אנה והיחיד ששרד, והציע לסייע בקידום היומן לקוראי האנגלית. לוין גם הציע להפוך את היומן למחזה. פרנק שמע על לוין ועל מפעליו ונתן בו אמון. לוין התחייב כי יקפיד שאיכויות היומן יישמרו בגרסה התיאטרלית.
הספר יצא באנגלית ב-1952 בהוצאת Double Day. במקביל, לוין העתיק את חייו לניו יורק. הוא כתב ביקורת נלהבת בראש המדור לספרות של הניו יורק טיימס. בזכות הביקורת היומן הפך לרב-מכר. אותה הוצאה גם הייתה אחראית לעיבוד היומן למחזה. לוין היה משוכנע שהוא יהיה זה שיכתוב את התמליל.
מכאן הפרשה מסתבכת. בהוצאת הספרים לא היו בטוחים שלוין יתאים למשימה ושיערו שהמפיקים יעדיפו כותב שיתאים לתעשיית התיאטרון בברודווי. לוין היה מוכן לשתף פעולה ובלבד שהסיפור יעלה על הבמה כמות שהוא. ואז נפלה על לוין מהלומה כבדה מנשוא. הפרויקט הועבר לידי שֶריל קרופורד, מפיקה ידועה שפסלה את הגרסה של לוין. לוין היה מזועזע ופגוע עד עמקי נשמתו. מאותו הרגע הוא החל במסע צלב להצלת המחזה שעל פי תפיסתו חרג מן הסיפור המקורי. לאחר שלא קבלו את הצעתו להכניס שינויים לגרסה שכתב, הוא איים בהליכים משפטיים. אוטו פרנק היה קרוע בין הנאמנות ללוין לבין הרצון שהמחזה יעלה בצורה מיטבית. ניסיונות גישור לא צלחו.
בהמשך לוין גילה שקרופורד העבירה את ההמחזה לכותבת לא יהודייה. זה היה פתח לדיון ציבורי מעניין, האם הסיפור של אנה פרנק הוא יהודי או אוניברסאלי. אנה ומשפחתה היו יהודים גרמנים מתבוללים שברחו להולנד ואפשר היה לראות את הסיפור כאוניברסאלי. בברודווי תמיד מנסים ללכת על האוניברסאלי והרחב יותר כי זה טוב למכירות. אבל לוין ראה את סיפורה של אנה כסיפור של נערה יהודייה, שהסתתרה במחבוא בשל יהדותה והייתה חלק מששת המיליונים היהודים שנרצחו על ידי הנאצים שפעלו להשמדת העם היהודי. קרופורד עצמה פרשה מן ההפקה והיא עברה מספר ידיים עד להעלאתה על הבמה.
לוין המשיך את מסע הצלב שלו. בתחילת 1954 הוא נקט בצעד לא שגרתי ופרסם מודעה על פני עמוד שלם במדור התיאטרון של הניו יורק פוסט בה דרש שתינתן לו הזדמנות להציג את הגרסה שלו לעיון הציבור. הוא טען כי העבודה שלו היא עיבוד נאמן של המקור המחויב לנקודת המבט של אנה, כפי שהיא הייתה רוצה להיזכר. המודעה לא שיפרה את מצבו. לוין לא הרפה ופנה לאפיק המשפטי. עוד שם שנכנס לתמונה והעלה את חמתו של לוין היה המחזאית היהודייה ליליאן הֶלמן, המזוהה עם השמאל ולוין ראה בה אויבת של ממש. את התביעה הגיש לוין נגד פרנק וקרופורד בסוף 1954. מקרופורד הוא דרש פיצוי כספי ומפרנק דרש שיחזרו להסכמה המקורית.
בסופו של דבר המחזה הועלה על הבמה בברודווי בגרסה יותר אוניברסאלית. למשל, הובלט המתח המיני בין אנה לבין פיטר, הנער שהסתתר ביחד עם משפחת פרנק ושולבו קטעים קומיים מתוך האפלולית של דירת המסתור. אנה הפכה למעין נערה כל-אמריקנית עם חלומות לעתיד ורוד. גם העניין בציונות של האחות הגדולה מרגוט הועלם. וכאשר בני המשפחה ציינו את חנוכה החג הוצג כאירוע גנרי של שמונת ימי מתנות. מעבר לדוגמאות הגלויות הללו היה מסר סמוי בהצגה שהרוע לא הופנה כלפי היהודים כגזע. זה בא לידי ביטוי במשפט שהֶלמן שתלה בדבריה של אנה בטקסט שאינו מופיע ביומן, משהו כמו, 'אנחנו לא העם היחיד שסבל'. לוין ראה בהלמן את מקור הרוע שגורם לטשטוש זיכרון השואה. הזיהוי שלה עם ברית המועצות חיבר את הסיפור של אנה עם מה שהסובייטים עשו כאשר העלימו את הייחוד היהודי של הטבח בְּבּאבי יאר.
למגינת לבו של לוין המחזה התקבל בהתלהבות. המבקרים ציינו שהמחזה אינו מעורר שנאה ומשדר אופטימיות והומור חינני. הקהל הגיב בחיוב והמחזה הועלה על במות רבות ברחבי העולם, כולל בישראל ובגרמניה. היו שביקרו את המחזה כמו חנה ארנדט שכינתה אותו כסנטימנטליות זולה על גב הקטסטרופה הגדולה וברונו בטלהיים, הפסיכולוג שטען שהמחזה מעורר הזדהות רק עם הקורבן מבלי להתייחס למי שחולל את הפשע.
בתהליך המשפטי הייתה ללוין הצלחה יחסית. בית המשפט קיבל את טענתו שנעשה שימוש ללא התר בתכנים שלו, אך דחה שתי טענות נוספות. לאחר פסיקה וערעור על גובה הפיצוי הוא זכה בסכום של 15,000 דולר. הוא יצא מכל התהליך חבול ומרושש והנציח את גרסתו בספר אוטוביוגרפי שכותרתו מעידה על הסיפור: The Obsession.
אחרי תום הפרשה לוין פנה לאהבתו המקורית: מדינת ישראל. ב-1958 הוא העתיק את עצמו ואת משפחתו לישראל. המשפחה התיישבה למשך שנה במושב בית ינאי ולאחר מכן עברה לכפר שמריהו ובהמשך לבית שהם בנו בהרצליה פיתוח. לוין המשיך לכתוב, אם כי רק בשפה האנגלית. בהכירו את בית ינאי הוא מצא שם עמדת משמר בריטית שנותרה מימי המנדט ושכר אותה, שם נהג לכתוב במשך מרבית ימות השבוע. זה היה סמלי שאת כתיבתו עשה במבנה שנועד במקור לבלום עלייה לארץ.
בתקופה הזו הוא כתב רומן בשם "אֶוה", על צעירה יהודייה רבת תעוזה הבורחת מפולין הכבושה בידי הנאצים ומסתתרת בליבו של הממסד הנאצי, מתהלכת בסיפור כיסוי ושורדת בזכות יכולתה להערים עליהם.
אחרי מלחמת ששת הימים, הוא שב עם בני משפחתו לארצות הברית. הם התגוררו בניו יורק ולוין היה מגיע ישראל מעת לעת.
שאלת הקשר בין יהודי אמריקה וישראל העסיקה את לוין. הוא תהה, האם יתקרבו ויהיו לעם אחד, או שמא יתרחקו זה מזה? כאדם שחי בשני העולמות, הוא הבחין במרחק שנפער בין היהודים המתגוררים בישראל ובין יהודי ארצות הברית, החווים מציאות שונה בתכלית. על שני הצדדים הוא טען, להכיר זה את זה כמו שהם באמת. הוא ראה באיחוי הקרע משימה בעלת חשיבות עליונה, ובסופו של דבר הבין שייעודו הוא לקדם את ההבנה בין יהודי ארצות הברית ובין הישראלים.
בשנת 1981, בעת ביקור בארץ, לוין הגיע לחדר העבודה בבית ינאי, חש ברע, התאשפז בבית חולים הדסה בירושלים ונפטר לאחר זמן קצר.
לקריאה נוספת
Meyer Levin, Yehuda, J. Cape and H. Smith, 1931
ליאת שטייר-לבני, "סיפור הפקתו של The Illegals – הסרט ה ראשון באורך מלא שתיעד עליה בלתי-ליגאלית", עיונים בתקומת ישראל, כרך 15 (2005)
Meyer Levin, In Search, Horizon Press, 1950
Meyer Levin, The Obsession, Simon and Schuster, New York, 1973
מאיר לוין, אוה, ספרי כיס, מעריב, 1960
