"אל תתחיל ב 1948. זה סיפור בן מאה שנים".
כשהרמן ווק, הסופר היהודי-אמריקאי עטור הפרסים ניגש לכתוב רומן היסטורי שבמרכזו תולדותיה של מדינת היהודים הצעירה ושבעת המלחמות, הוא התייעץ עם ידידיו הישראלים, שחוו בעצמם את המאורעות שהוא רצה לכתוב עליהם.
הם היו בכירים בצה"ל ובמערכת הפוליטית, או צעירים אלמונים שהעולם יכיר מאוחר יותר ואוזכרו על ידו באקראי (כמו אחד אילן רמון). כולם היו פסימיים בנוגע להצלחתו האפשרית של ספר כזה: זה סיפור מורכב מידי, הם אמרו. זה לא רק סיפור של מלחמה. אף אחד לא יכול באמת להבין אותנו. יריעת הזמן רחבה מידי. יריעת הזמן קצרה מידי, אי אפשר להבין כלום ממה שקרה פה בלי להתייחס להיסטוריה רחבת היקף הרבה יותר ממה שיכול להיכנס לספר אחד.
להרמן ווק לא היה אכפת. הוא כבר זכה בפוליצר על ספר שכל ידידיו ומכריו בצבא האמריקאי אמרו שאוי ואבוי אם יכתוב אותו ("המרד על הקיין", 1952), והכניס לרשימות רבי המכר סאגה היסטורית בת 2,000 עמודים על מלחמת העולם השניה. חוץ מזה, בניגוד לרוב הסופרים האמריקאים היהודים של אותו דור, הוא הרגיש יהודי לפני כל דבר אחר, והיה ציוני נלהב. ציונות כזו שבעת כתיבת הספר, תחילת שנות ה-90, כבר נתפסה כנאיבית להחריד. כמעט ילדותית.
הוא פשוט רצה לספר את הסיפור הזה.
על התקווה, ועל התהילה.
הרמן ווק נולד בתחילת מלחמת העולם הראשונה, למשפחה יהודית מסורתית שעלתה מרוסיה לרובע הברונקס בניו יורק. את השנים הראשונות שלו כאדם צעיר הוא חי כאמריקאי לכל דבר ועניין, רחוק ממודעות לאומית או דתית. אבל אז, אבי אמו, מנדל לייב לוין, ברח מרוסיה והצטרף לבית משפחת ווק הניו יורקית. הוא הושיב את נכדו הצעיר ללמוד איתו גמרא, והפך להיות אחד משני הגורמים המשפיעים ביותר על חייו של ווק (השני היה, לפי עדותו שלו עצמו, הצי האמריקאי).
הרמן ווק היה נער מוכשר להפליא. הוא התקבל בגיל 16 לקולומביה, שם הוא ערך את המגזין הקומי של האוניברסיטה ואף כתב מספר מחזות שהועלו על הבמה על ידי סטודנטים. את התואר הראשון הוא קיבל לפני גיל 20. עם סיום הלימודים, הוא עבד כתסכיתאי ברדיו, כשבמקביל הוא כתב את "האיש במעיל הגשם", שלא זכה להצלחה מסחררת.
ואז הגיעה מלחמת העולם השניה.
ווק התגייס לצי, ויצא מעולמה של הקהילה היהודית המודרנית והמשכילה של ניו יורק, לעולם אחר. הוא שירת כקצין על סיפונה של שולת מוקשים באוקיינוס האטלנטי, ראה חברים קרובים נפגעים ונהרגים ובילה ימים ארוכים של הפלגה בים הפתוח בהרהורים ובכתיבה.
כשהספינה חנתה באחד מנמלי החוף לצורך תיקונים, הוא פגש את בטי בראון. הקצין הצעיר עורר רושם רב אצל הג'ינג'ית היפה שניהלה את המשרד בנמל, והיא בתורה שבתה את ליבו. מכיוון שבראון הייתה פרוטסטנטית (גם אם לא אדוקה במיוחד) והוא היה יהודי, זה היה אמור להיות רומן-מלחמה קצר מועד. הוא חזר לים, עם תמונתה של בטי שהוענקה לו במתנה, והיא נשארה על החוף, עם חלומות על הקצין המושך שלא יכול להיות בעלה. כשהוא נלחם ביפנים וכתב את ספרו השני בין המשמרות על הסיפון, היא למדה על היהדות. כשהצליחה ליצור איתו קשר בפעם הבאה, היא הודיעה לו שהיא מעוניינת להתגייר.
הם נישאו ב 1945, עם שחרורו מהצי, למרות הסתייגותו של אביו, והעתיד נראה מזהיר. בטי ווק תמכה בקריירה הספרותית של בעלה, והם בילו ערבים ארוכים בהם הוא היה מקריא לה את הפרקים האחרונים שכתב, והיא הייתה מעירה ומתקנת. היא הייתה מוחקת לו לפעמים עבודה של שבועות ארוכים, "אבל תמיד, תמיד היא צדקה" נהג לומר ווק בערוב ימיו.
למרות המאמצים, ולמרות שהספר שנכתב על שולת המוקשים זכה לשבחי המבקרים, מכירות ספריו של ווק לא המריאו, וכשהוא כתב את "המרד על הקיין" הזהירה אותו אשתו האוהבת שזה נגמר – אם הספר הזה לא יצליח, הוא יהיה חייב למצוא לעצמו עבודה חדשה. יש לו משפחה להאכיל.
למזלו, "המרד על הקיין" היה סיפור הצלחה מסחרר. הוא נבחר למועדני ספרים נחשבים, זיכה את מחברו בפרס ה"פוליצר", תורגם לשפות רבות, הומחז בברודווי ואף הפך לסרט בכיכובו של אליל הקולנוע המפרי בוגרט.
הרמן ווק הפך לשם מוכר, ומעמדו כסופר מכובד שזהו משלח ידו, הובטח. בשנים הבאות הוא כתב ספרים שונים, שרבים מהם (אבל לא כולם) התמקדו באתגרי הזהות המורכבת של האליטה היהודית בארצות הברית וזכו לרמות שונות של הצלחה.
לאורך כל הזמן הזה, היהדות תפסה נתח הולך וגדל במחשבתו ובליבו.
ב-1971, אחרי שנים ארוכות של עבודה ומחקר, יצא לאור "רוחות מלחמה", הספר הראשון באפוס רחב יריעה על מלחמת העולם השניה. "זה היה פרולוג למה שרציתי לכתוב עליו באמת" הוא סיפר בראיון פעם, אלא שזה היה כנראה הפרולוג הארוך בעולם – למעלה מאלף עמודים שסיפרו את קורותיה של משפחת הנרי האמריקאית שנקלעת לעין הסערה של מלחמת העולם השניה.
הספר הוקדש לבנם הבכור של הרמן ובטי ווק, שטבע בבריכה כשעדיין לא היה בן חמש :
"לזכר אברהם יצחק ווק. בלע המוות לנצח".
"מלחמה וזיכרון", חלקו השני של האפוס יצא לאור רק שבע שנים אחר כך. ווק ממשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: מגולל את סיפורה של המלחמה הגדולה ביותר שידע המין האנושי דרך עיניהם וקורותיהם הכמעט בלתי חשובות של אנשים "רגילים", ובכך הוא הופך את המלחמה הגדולה לאישית ואת החוויה אישית לעצומה, גלובלית.
אבל בספר הזה הוא גם מציג לקורא את המורכבות של השקפת עולמו האישית: הוא פטריוט אמריקאי בכל ליבו ונפשו, ליברל מודרני ואיש העולם הגדול, אבל גם, ואולי יותר מהכל – יהודי.
"רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון" תורגמו לשפות רבות, הפכו לסדרות טלוויזיה שזכו באמי ובגלובוס הזהב, והם המורשת הספרותית החשובה ביותר של ווק. בארצות הברית הם הפכו כמעט מיד לספרים שמדברים עליהם, כאלה שמוקדשות להם הרצאות בספריית הקונגרס, כאלה שאנשים כמו הנרי קיסינג'ר, רוברט קארו או וויליאם ספייר כתבו על השפעתם הרבה עליהם.
בינתיים, קשריו של ווק במדינת ישראל שקרמה עור וגידים למול עיניו המשתאות, הלכו והתפתחו. הוא ביקר בארץ, קנה דירה בירושלים, ואף קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן. כשבנו החליט לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל, הוא גם התחיל ללמוד עברית.
בספרייה הלאומית שמורה התכתבות שלו עם ש"י עגנון. המכתבים אינם ארוכים או מורכבים שכן ווק בוחר לכתוב לעגנון בעברית – בכתב יד גדול של ילד שרק עכשיו לומד לכתוב, במשפטים קצרים ועם מעט שגיאות כתיב.
הוא מספר לעגנון, איתו היה מיודד, שהוא מגיע לביקור בארץ, ורוצה לפגוש אותו. (אחר כך הוא גם מודה לו על המפגש, ומנחם אותו על מוות במשפחה הקרובה).
כמביט אמריקני מהצד, הוא התרגש ממדינת ישראל, התרגשות שאזרחיה הלכו ואיבדו עם הזמן.
הוא החליט לכתוב רומן היסטורי רחב היקף על תחייתו של הרעיון הציוני והקמתה של מדינת ישראל. ב"התקווה" ו"התהילה" – שני הספרים שיצרו יחד את האפוס הישראלי שלו, הוא ראה המשך ישיר ל"מלחמה וזיכרון" שמסתיים בסיפור על ציוני נלהב אחד שמתכוון לעלות לארץ באופן בלתי לגאלי כדי לסייע בהקמת חיל הים.
שני הספרים שיצאו לאור בתחילת שנות ה-90, הוקדשו על ידי ווק:
"לצבא ההגנה לישראל. מעל לכל, לאלה אשר נפלו. ולאלה אשר שרדו, למי שעומדים על המשמר, ולאלה שיעמדו על המשמר עד אשר, בחסדי האלוהים, ישראל תשכון לבטח, בשלום, עם כל שכנותיה".
המציאות הוכיחה כי אלה שניסו להזהיר אותו שהספר לא יצליח, צדקו חלקית. אמנם לא היה מדובר בכישלון אדיר, אבל ההיסטוריה הישראלית על מורכבותה והניואנסים החברתיים שלה, עניינה פחות את הציבור האמריקאי, ואפילו במדינת ישראל עצמה – הסיפור של עצמם לא הצליח לשבות את ליבם של ישראלים.
האם היתה זו נקודת המבט הנאיבית מעט, הנלהבת (למרות שהספרים לא נעדרי ביקורת) שהקורא הישראלי הנפוץ, שהמציאות הפכה את רגשותיו הציוניים לציניים מעט, לא התחבר אליה? או שווק לא הצליח לתפוס עד הסוף את הרוח הישראלית ובכך סיפורו הפך מלאכותי וזר?
כך או כך, זו הייתה ישראל שווק ראה, גם כשביקר בה. מלאה הוד והדר, אנשים אמיצים (שיודעים להיות גם יהירים וחסרי לב), ארץ שפעמוני ההיסטוריה מצלצלים ברחובותיה על בסיס יום יומי. ארץ שנושאת על כתפיה את תקומת העם היהודי משואתו.
הוא מסיים את ההקדמה למהדורה העברית (הוא למד את השפה אחרי שבנו עלה לארץ), במילים אלה:
"אשר לכל הסכנות והבעיות שאני מתעדכן בהן בגליונות סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", הסאגה היהודית שנמשכת כבר שלושת אלפים שנה היא ברובה סכנות ובעיות. ועם זאת, הנה אנחנו כאן: אתם, קוראי בעברית בקו החזית, אני, כותב קורות הזמן הזקן והמעריץ שלכם".
