באמריקה מסוכסכת ומפולגת, פיליפ רות רלוונטי מתמיד
אריאל הורוביץ
.
בקומה השנייה של הספרייה הציבורית של ניוארק, ניו ג'רזי, נמצאת הספרייה הפרטית של פיליפ רות. זמן קצר לפני מותו ב־2018 החליט רות לתרום את ספריו למוסד העירוני הוותיק שבין כתליו בילה בילדותו. פנים הבניין אפור וכבד, ובו מדרגות אבן רחבות ושקועות שמובילות את המבקרים לחדר מואר וצבעוני, מוזאון קטן המוקדש למורשתו של הסופר היהודי־אמריקאי: תעודות, כתבי יד, מדליות, תמונות מחייו, וגולת הכותרת – אוסף הספרים שלו, שמעיד על תחומי העניין המגוונים שהעסיקו אותו לאורך חייו, ושמצאו את דרכם לספריו הרבים – משואה והיסטוריה יהודית ועד לבייסבול. בחדר האחורי, הנסתר מעט, אפשר למצוא את ספריו של רות בתרגומים לשפות זרות, ועוד כמה ספרים שאוצרי החדר בחרו להצניע, כולל קונטרס של מאיר כהנא (רות מתייחס לכהנא בספרו מבצע שיילוק, שמתרחש כמעט כולו בישראל של סוף שנות השמונים). הספרייה הקטנה חיה ובועטת, ואפילו מתחזקת נוכחות ברשתות החברתיות; החדר מושך אליו מבקרים וסקרנים וחוקרים בכל ימות השנה, גם כיום, שש שנים אחרי שעזב פיליפ רות את עולמנו – עולם שהלך והשתנה בחמישים שנות הקריירה שלו, אך אף יותר, כך נדמה, מאז שמת. ואף שרות לא נעלם מן השיח – כתבי עת וספרי מחקר המוקדשים לו מתפרסמים כל הזמן – לעיתים הוא מוזכר בהקשרים של קינה ונהי. מאמר ארוך במגזין "הרפר'ס" מדצמבר האחרון תהה "האם פיליפ רות ייזכר", ובסגנון ניו־ג'ורלניסטי שחוק ניסה להעריך את מקומו של רות בזירה האמריקאית העכשווית והעתידית, לאור השינויים הפוליטיים והתרבותיים באמריקה ומה שמוצג לעיתים (שלא בצדק) בתור הכתיבה המיזוגינית של רות; בגיליון אפריל של מגזין "האטלנטיק" מופיעה תמונתו של רות על השער, לצד גלריה מפוארת של יוצרים יהודים־אמריקאים, בהפניה למאמר מדובר של פרנקלין פויר שמכריז, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, על קץ תור הזהב היהודי־אמריקאי. נבואות הזעם הללו טובות בשביל למכור עיתונים; ספק אם יש בהן ממש, שכן הספרות של פיליפ רות תיבחן, כך נדמה לי, לפי האיכות שלה, לפי העוצמה שלה: על פי הקריטריונים האלה, פיליפ רות הוא עדיין אחד מגדולי הסופרים במאה השנים האחרונות.
מאה השנים הללו, על כל סערותיהן ונפתוליהן, עיצבו את רות ואת בני דורו. הוא נולד בניו ג'רזי ב־1933 למשפחה יהודית ששורשיה במזרח אירופה; את ספרו הראשון, שלום לך, קולומבוס, נובלה וכמה סיפורים קצרים, פרסם ב־1959, בגיל 26 בלבד, וזכה עליו בפרס הספר הלאומי, הפרס הספרותי החשוב ביותר באמריקה. לא יהיה מוגזם לטעון שהפרס הזה לבדו הוא שהזניק את הקריירה של רות, כשגם קובעי הטעם במנהטן וגם הציבור האמריקאי הרחב הבינו שלפניהם סופר שצריך לשים לב אליו. רות המשיך וכתב עוד שלושים רומנים, רומן אחד מדי שנתיים בממוצע. הנה עוד כמה דברים שעשה: הוא החליף עורכים והוצאות ספרים, התחתן והתגרש, זכה בעוד ועוד פרסים, כולל ארבעה פרסי ספרות מרכזיים בשנות התשעים, היה מועמד נצחי לפרס נובל לספרות, ייסד סדרת תרגומים של סופרים עכשוויים ממזרח אירופה, פרסם מסות וראיין בנדיבות סופרים־חברים, ובהם אהרן אפלפלד; ביקר בישראל ובפראג, חי תקופה בלונדון, לימד באוניברסיטה, הסתכסך והתפייס עם קוראיו היהודים; מכר את הזכויות לספריו לבמאי קולנוע ושנא את העיבודים, ובעיקר, שעות על גבי שעות בכל יום, ישב ליד מכונת הכתיבה שלו בקונטיקט או בניו יורק וחצב מילים למשפטים, לפרקים ולספרים.
רות מתמודד בספרים הללו עם החידות הקיומיות של החיים, בדרכו הייחודית: בכתיבה שאיננה כבדת משקל, דיכאונית או חמורת סבר, אלא להפך – אירונית, בדרך כלל מצחיקה מאוד, מודעת לעצמה ומסרבת להיכנע לכל תכתיב. הסגנון שלו קצבי, כאילו כל מה שמעסיק את הדמויות שלו בכל רגע נתון הוא אקוטי, קריטי, חייב לצאת ולהישמע (זו כנראה הסיבה שרות תמיד כותב בגוף ראשון). יש תחושה של דחיפות ושל דחיסות בכתיבה של רות, אבל אין בה מחנק, אין בה קלאוסטרופוביה, גם לא כשאנחנו קוראים על אלכסנדר פורטנוי הצעיר ומעלליו בתא השירותים הקטנטן. ישנו הסגנון, וישנו גם הדמיון של רות – פרוע, קיצוני, לא מתחשבן ולא מתייפייף, שוחט את הפרות הקדושות ואז צולה את נתחיהן על האש ואוכל בהנאה. זוהי ספרות אנטי־בורגנית. כמו הגיבורים שברא, רות נאבק במשך כל חייו עם הציפיות החברתיות, עם ה"מה יגידו", וחצה ברגל גסה כל גבול שהוצב בפניו, למשל כאשר הוא מדמיין תרחיש שבו אנה פרנק כלל לא מתה בשואה אלא שרדה והסתירה את זהותה, או כשהוא מפגיש את אחד מגיבוריו עם אישה זקנה בפראג, וזו מתגלה כנערת הליווי של פרנץ קפקא. הדמיון חסר העכבות קומם עליו רבים, אך גם היה סוד ההצלחה והקסם שלו: הספרות הייתה הייעוד שלו, והוא לא הרשה לעצמו להתפשר.
מה עושה את רות רלוונטי כל כך, מה הופך את הרומנים והסיפורים שלו לרעננים, לעמוקים ולמאלפים, גם עשורים רבים אחרי שנכתבו? אפשר להציע לא מעט תשובות, אך החודשים האחרונים חידדו עבורי תשובה מסוימת אחת, שנוגעת לעיסוק של רות בזהות היהודית־אמריקאית. רות, כמו כל סופר יהודי־אמריקאי, נאבק בהגדרה "סופר יהודי", שנתפסה, בקרב רות וסופרים יהודים אחרים, כמצמצמת. ההיסטוריון סטיבן זיפרשטיין, שכותב כעת ביוגרפיה של רות, מספר שפעם אחת, בשיחה עם רות, שאל אותו הסופר: מה יהודי כל כך בספרים שלי? וזיפרשטיין ענה: פיליפ, קח סיכה, נעץ אותה בעמוד אקראי של כל אחד מן הספרים שלך, ותראה שאתה סופר יהודי. יש להניח שהשאלה של רות לא הייתה מיתממת; סביר יותר שהיא קשורה באמביוולנטיות הידועה כלפי ההגדרה. רות אכן היה סופר יהודי – בתכנים שבהם עסק, בדמויות שתיאר, בניסיון לשאול את שאלת הקיום היהודי המודרני, בפרט בארצות הברית, שבה קיים מתח מתמיד בין המשא היהודי הכבד של העבר, תחושת הקהילתיות המחייבת, ההורים המסורתיים שבשפתם השתמר ניחוח של יידיש – לבין הרצון להיחלץ מן השוליות, מן השטעטעל, ולחבק את האמריקניוּת. המתח הזה מלווה את יהודי ארצות הברית עד היום, והוא שב ועולה בשבעת החודשים האחרונים, על רקע המלחמה בעזה והאמוציות שהיא מעוררת במערב.
רות הפליא לתאר את הקונפליקט היהודי־אמריקאי. שניים מסיפוריו המוקדמים, "מגן האמונה" ו"עלי, הפנאט", שפורסמו זה לצד זה בספר הראשון שלום לך, קולומבוס, מבטאים אותו בעוצמתיות דרך הפריזמה של שאלת הסולידריות היהודית, שגם היא צפה מחדש מאז 7 באוקטובר. "מגן האמונה" הוא סיפור על מפקד יהודי צעיר בצבא ארצות הברית, סמל נתן מרקס, שמפקד על קבוצת חיילים, ובהם חיילים יהודים, שמנסים לנצל את שותפות הגורל האתנית, לכרות ברית עם המפקד שלהם ולהתחמק בעזרתו ממטלות צבאיות מעיקות. מרקס, המספר, מנסה לדחות מעליו את המשפחתיות היהודית הכפויה. "אני מעריץ אותך", אומר למרקס מפקדו, קפטן בארט, "בגלל העיטורים על החזה שלך. אני שופט אדם בהתאם למה שהוא מראה לי בשדה הקרב, סמל", ואלה בדיוק המילים שמרקס מייחל לשמוע – אך בפועל, חייליו היהודים שוב ושוב בוחנים את הגבולות. הסיפור מקיים מתח מטונימי בין מצוות הדת לבין פקודות הצבא, שבהכרח באות זו על חשבון זו (ניקיון הבסיס מתבצע באותו זמן כמו תפילת ליל שבת) ומעצימות את הדילמה שמרקס מצוי בה, בין העבר היהודי והקהילתי לבין האמונה החדשה שהוא מבקש לאמץ, הצבאית־אמריקאית; כותרת הסיפור אירונית, שכן "מגן האמונה" יכול להיות גם גרוסבארט, החייל היהודי התחמן שמנסה לנצל את הפמיליאריות היהודית של המפקד מרקס, אך הוא יכול להיות גם מרקס עצמו, שמגונן על ההייררכייה והסדר הצבאיים, ומתקן שוב ושוב את חייליו הטירונים, שמתעקשים לקרוא לו "המפקד" ולא "הסמל", כאילו הפרו סעיף בשולחן ערוך. הדילמה של הסולידריות היהודית מרחפת מעל כל הסיפור, לצד שאלה נוספת, קונקרטית מאוד – לאיזו חזית ישלחו את החיילים שזה עתה התגייסו. הם מקווים מאוד שלא יישלחו לאוקיינוס השקט; גרוסבארט, אותו חייל אופורטוניסט, מצליח להפעיל קשרים ולמנוע את שילוחו לחזית הקרב – אך אז, ברגע האחרון, המפקד מרקס מתערב ושולח את גרוסבארט להילחם באוקיינוס השקט. "מאחוריי, גרוסבארט בלע את רוקו, משלים עם גורלו הוא", מסיים רות את הסיפור: "ואז, נלחם בכל מאודי בדחף להסתובב ולבקש מחילה על נקמנותי, השלמתי גם אני עם שלי" (שלום לך, קולומבוס, כנרת זמורה דביר, 2010. תרגום: שאול לוין. עמ' 203-202). הגורל שמרקס נדרש להשלים עימו אינו רק גורלו כמפקד נקמן, אלא הגורל שלו כאמריקאי, כמי שבחר להניח מאחור את רגש האחווה היהודי, לטובת הצבא והאמריקאיוּת כעוגני זהות אלטרנטיביים. הסולידריות היהודית מתגלה כאן כתרמית, כמניפולציה שאין מאחוריה מהות.
אך רות לא מתפתה לפתרונות קלים וחד־משמעיים, ובסיפור השני, "עלי, הפנאט", משרטט תמונת עולם הפוכה לחלוטין. מעשה בקהילה יהודית ליברלית בפרוור אחד, שמגלה שבאחד הבתים בעיירה פועלת ישיבה אורתודוקסית קטנה. המסגרת של הסיפור מהדהדת את השינויים הסוציולוגיים שעברה הקהילה היהודית האמריקאית בשנות החמישים, עם המעבר לפרוורים והרצון להימלט מניו יורק ומהיהודיות החונקת של העיר. הישיבה האדוקה, שריד ליהדות מזרח־אירופית מאובנת, מאיימת על השאיפה של היהודים המתבוללים להידמות לשכניהם האמריקאים; שוב אותה סולידריות יהודית בעייתית, ושוב אותו רצון להיפטר ממנה ולהיטמע באמריקאיוּת. עלי הוא עורך דין יהודי שמתגייס להיאבק מטעם הקהילה בישיבה החדשה. ושוב האירוניה של רות: הפנאטים הם לכאורה בחורי הישיבה, הקנאים לאמונתם וללבושם הפרימיטיבי, אך רות מראה כיצד הפנאטים האמיתיים הם חברי הקהילה היהודית הליברלית, שבעיני עצמם הם פתוחים וסובלנים, אך למעשה נלחמים מלחמת דת בישיבה שצמחה מתחת לאפם. "עלי, יש לך עסק עם פנאטים", אומר אחד מהם לעורך הדין, "אתה רואה אצלם שכל ישר? לדבר שפה מתה, זה הגיוני? לעשות עניין כזה גדול מסבל? להעביר את כל החיים באוי־אוי־אוי, זה שכל ישר?" (עמ' 278). זהו מונולוג מבריק, פרודיה על החלום היהודי הפרוורי להימלט מה"אוי־אוי־אוי", שם קוד למשא ההיסטוריה היהודית ה"בכיינית", במונחיו של ההיסטוריון סאלו בארון, ולהשתלב באמריקה של "השכל הישר" – הבריכה, חופשות הקיץ, חוגי הטניס. סוף הסיפור עגום: עלי, עורך הדין, שלאט־לאט מרכך את יחסו לבחורי הישיבה, מאבד את שפיותו. אך העיקר בסיפור הוא האופן שבו רות שם ללעג את החלום היהודי הליברלי, המתקדם כביכול, חושף את הקנאות המוסווית שלו ואת האופן שבו הוא מנסה לפתור, בקלות, את הדילמה היהודית המודרנית; גם בסיפור הזה וגם ב"מגן האמונה" הוא מציב סימן שאלה מהדהד מעל שאלת הסולידריות היהודית בארצות הברית שאחרי מלחמת העולם השנייה, וזהו סימן שאלה שתוקפו לא פג עם השנים, והוא רלוונטי היום יותר מתמיד. רות מעניין גם היום, דווקא משום שהוא מאתגר את הקוראים שלו ומסרב להציג תמונה אידיאלית ופלקטית של החיים היהודיים המודרניים, גם אם בתחילת הדרך קוראיו נטרו לו טינה על כך.
על רקע זה, מעניין לשים לב להשוואה בין רות לבין סופר יהודי־אמריקאי אחר, ליאון יוריס, מחבר אקסודוס, שראה אור שנה לפני ספרו הראשון של רות: "עלינו לבחור: יוריס או רות", אמר דייוויד בורוף, שופט בוועדה שהעניקה פרס לרות. ההשוואה מאלפת: ליאון יוריס הציג לקהל האמריקאי ולעולם כולו את דמותו של ארי בן־כנען, יהודי שרירי ומפקד בהגנה, בטוח בעצמו ובתפקידו במהלך ההיסטורי של גאולת העם היהודי; פיליפ רות, שנה לאחר מכן, בחר להתמקד בחיילים יהודים עצלנים בצבא ארצות הברית, או בעורך דין רדוף שחווה התמוטטות עצבים, ראשון בשורה ארוכה של דמויות אובססיביות, נירוטיות ואקסצנטריות, שגאולת העם היהודי הייתה מעבר ליכולותיהן: בקושי את עצמן הצליחו לגאול. ואכן, ספק אם יש מי שקורא עוד את אקסודוס, שנחרת בזיכרון בעיקר כסמל להיקסמות האמריקאית, הקלישאתית כמעט, מן הציונות של שנות החמישים; לעומת זאת סיפוריו של רות יכולים היו להתרחש גם היום, והם מהדהדים קונפליקטים נצחיים כמעט, שדורות חדשים של יהודים ברחבי העולם מתמודדים איתם.
יש משהו סמלי בכך שרות, ליברל שהצביע לדמוקרטים כל חייו, הלך לעולמו דווקא בתקופת כהונתו של דונלד טראמפ, כשרבים חזרו אל הקנוניה נגד אמריקה, המתאר מציאות אלטרנטיבית (ואנטישמית) בארצות הברית של אחרי מלחמת העולם השנייה וראו בו ספר נבואי. אך מעבר לכך – רות הוא מן האייקונים היהודים האמריקאים הבולטים ביותר בעשורים האחרונים, לצד דמויות כמו ג'רי סיינפלד, וודי אלן וברברה סטרייסנד, צאצאיהם של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שעשו את דרכם אל הארץ המובטחת שמעבר לאוקיינוס האטלנטי ושינו את פני התרבות האמריקאית, כמוהם כמהגרים רבים שאינם יהודים – הנה תרבות אמריקאית שנבנתה מתוך חזון הפוך לחלוטין מן החזון הלאומני האתנוצנטרי של טראמפ, שונא המהגרים. אמריקה של רות היא אמריקה שכל רסיסיה ושבריה הולחמו לכדי ישות אחת, שמחזיקה מעמד, גם אם רות היה מודע לסדקים ולשברים של החלום האמריקאי, מימין אך גם משמאל. וגם באמריקה שמשתנה ללא הרף, שנראית קרועה יותר מתמיד בין הקטבים השונים שלה, ובתרבות שמאסה בניואנסים ובאורך הנשימה של רומן עב כרס, קוראיו הוותיקים של רות וקוראים צעירים, חדשים, בעצמם מחפשי גאולה כמותו, יפנו אל ספריו ויחפשו בהם מענה – ואם לא מענה, אז לפחות הדהוד, אישור, הבנה חודרת – לשאלות הגדולות של הקיום האנושי.
.
אריאל הורוביץ הוא דוקטורנט במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בספרות יהודית־אמריקאית ובספרות עברית במחצית השנייה של המאה העשרים. ספרו הראשון, "טובי בנינו", ראה אור ב־2021 בהוצאת כתר וזכה לשבחי הביקורת. ספרו השני, "עורך צללים", יראה אור בקיץ בהוצאת כתר. מפרסם מסות וסיפורים בכתבי עת שונים, ובהם "הו!", "מאזניים" ו"גרנטה".
.
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: במלאת עשרים שנה לפרסום קובץ הסיפורים "בריחה", מפסגות יצירתה של אליס מונרו, שגב עמוסי חוזר אל השחרור המפוקפק של דמויותיו הנמלטות
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
