היא התחילה את דרכה כחלק מ"משפחת האצולה" של מייסדי העיר תל אביב, ובשיאה הייתה אחת היוצרות המשפיעות ביותר על התרבות העברית במדינת ישראל הצעירה. בית ספר למשחק, לתנועה ולריקוד – של אישה אחת – מישהי שהמציאה שפת תנועה חדשה, כל־ישראלית, ונשענה לאורך כל חייה על הכישרון, הביטחון והסמכותיות שלה, כאישה כמעט יחידה בתפקידים שלקחה על עצמה.
נעמי פולני הייתה אמורה להיות עוף מוזר, שמדדה בשוליים. היא הייתה אישה בתקופה שנשים כמעט ולא הגיעו לעמדות בכירות ומשפיעות בעולם התרבות של הבידור, היא לא ענתה על סטנדרטי היופי של תקופתה, והיא בטח לא היתה עדינה ומתנחמדת. הכישרון שלה, הנחישות שלה והתחושה הפנימית שהיא יודעת מה היא עושה קרנו מתוכה בביטחון שפתח עבורה שערים סגורים, והפכו את סיפור חייה לשלוב לעד בדברי ימי התרבות והבידור הישראלים.
כשנעמי פולני הבריזה משיעורי הפסנתר
אם תשאלו את נעמי פולני, מה שאפיין כילדה אותה היה דווקא עצלנות. "אני כל כך התעצלתי… הייתי באה מבית הספר חוטפת משהו והיא [אמא] הייתה שולחת אותי לרחוב מזי"א לרבקה [המורה לפסנתר]. בדרך עברתי תמיד על יד מערכת 'הארץ' ובסמוך היה מגרש ריק, ופעם עברתי שם וראיתי נמלים ורכנתי אליהן והתבוננתי בהן. בקיצור הפכתי את זה למנהג…", כך העידה פולני בשנת 2017 על התמודדותה עם שיעורי הפסנתר אליהם נשלחה כילדה. גם חיים חפר, אז מנהל הצ'יזבטרון, נהג להתלונן על איחוריה הקבועים.
ובכל זאת, כשגדלה, היא הפכה מהילדה שהעדיפה להסתכל על נמלים מאשר להתאמן בפסנתר, לסמל של דיוק, משמעת ופרפקציוניזם בלתי מתפשר. מרגע שגילתה פולני את עולם הבימוי, הכוריאוגרפיה וההעמדה, היא מצאה את ייעודה ויצרה שפה חדשה בתרבות הישראלית. איך זה קרה?
היא נולדה למשפחה תל אביבית מיוחסת ב-1927. סבה, ד"ר חיים חסין, היה מראשוני הביל"ויים וממייסדי תל אביב. בנוסף, הוא היה גם מראשוני הרופאים בתל אביב והיה ממקימי ההסתדרות הרפואית. בן דודה היה דני גוב, אבא של גידי גוב. ד"ר חיסין היה גם זה שגילה את כשרונה המוזיקלי, או לפחות זה שעודד אותה לבחור בקריירה מוזיקלית. כשהיתה בת 6, הוא שלח אותה ללמוד פסנתר, אצל המורה המבוקשת ביותר בתל אביב באותם הימים, רבקה הוז, אשתו של דב הוז ואחותו של ראש הממשלה לעתיד, משה שרת.
בהמשך, פולני למדה ריקוד גם אצל גרטרוד קראוס, מאמהות המחול המודרני בישראל וזוכת פרס ישראל למחול ב-1968, שארכיונה נמצא בספרייה הלאומית. פולני למדה גם משחק במסגרת בית הספר למשחק של תיאטרון "האהל". פולני היתה מוכנה לשלב הבא בחייה, זה שיהפוך אותה לכוכב ולמוכרת בכל רחבי ישראל: הצ'יזבטרון.
"הביטי נא אל הירח אולי תהיי קצת מבסוטה"
בימי מלחמת השחרור חיפש מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, דרכים להרים ולשפר את מורל הלוחמים, על רקע המלחמה הקשה והארוכה. הוא התייעץ עם חברו חיים חפר, שהציע לו להקים להקה נודדת של חיילים. חפר נתקל ברעיון כשקרא את הספר "כוכב אדום בשמי סין", ספר שנכתב על להקה שליוותה את מסעו של מאו צה-דונג לבייג'ינג בימי מלחמת האזרחים הסינית. אלון הסכים – ושני הגיוסים הראשונים ללהקה היו נעמי פולני ושייקה אופיר, שעוד לפני שצורפו ללהקה באופן רשמי, החלו להתפרסם ככוכבים בפלמ"ח.
פולני ואופיר הוצבו במבואות ירושלים ונשלחו ללוות את השיירות לירושלים הנצורה כחיילים מן המניין. בין הפעילויות המבצעיות השונות נהגו להעלות בפני חיילי השיירות מערכונים ושירים להנאתם – כל אחד בקטעים משלו. כשיגאל אלון נתקל בהופעה מאולתרת שלהם, הוא ראה את התגובות של החיילים, והבין את הפונטציאל הענק. אחרי ההופעה בה נכח אלון הוא אמר לחפר ש"חשוב לי יותר שהחבר׳ה האלה יופיעו וירימו לחבר׳ה את המורל מאשר שילוו שיירות".
מורל זה דבר חשוב, אבל גם לו יש עלויות. למרות שתקציב ההסברה של הפלמ"ח כולו עמד על 50 לירות בלבד, רכש חיים חפר אקורדיון חדש עבור הלהקה ב-10 לירות, והחל לגייס חיילים נוספים לצד פולני ואופיר. להקת הצ'יזבטרון – הלחם של המילים צ'יזבט – סיפורים שנהגו לספר בפלמ"ח בערבים – והמילה תיאטרון – יצאה לדרך.
חברי להקת הצ'יזבטרון לא שרו אל החיילים – הם שרו עם החיילים. הלהקה נסעה עם הלוחמים ובעקבותיהם והופיעה בפניהם לפני קרבות ואחריהם, בכל שעה משעות היממה, בכל מקום ובתנאים לא תנאים: באולמות, בצריפים, באוהלים וגם באוויר הפתוח; במשלטים ובעמדות, על גבי משאיות או על הקרקע. לפעמים מספרם של חברי הלהקה היה גדול יותר ממספרם של החיילים הצופים.
במשך שנה ו-10 חודשים הופיעו חברי הלהקה 253 פעמים. לעיתים הם נשלחו להופיע גם בשדה הקרב עצמו. כך היה למשל בכיבוש אילת, כשחברי הצ'יזבטרון התייצבו להופעה בפני חיילי הפלמ"ח – 12 שעות לאחר שהשיירה של יגאל אלון כבשה את העיר. לוח הזמנים האינטנסיבי והתנאים המאתגרים היו בית הספר הטוב ביותר לבידור ובמה, ופולני הייתה תלמידה שקדנית ומצטיינת.
חיים חפר היה הרוח החיה מאחורי הצ'יזבטרון וניהל את הלהקה ביד רמה. הוא כתב את מילות השירים, תיאם הופעות, גייס חיילים – והיה מעורב בכל פרט ופרט במהלך חיי הלהקה. פולני, אז חיילת צעירה, התבוננה בו היטב ולמדה ממנו את מה ששנים לאחר מכן יהיה לחם חוקה.
הכוכבים הבלתי מעורערים של הלהקה היו אופיר ופולני, והם היו גם היחידים שהשתתפו בכל הופעות הלהקה. שמם נישא לפניהם, והם הפכו לכוכבים ידועים בארץ כולה ולא רק בפלמ"ח.
אבל בניגוד לשייקה אופיר, שעם שחרורו מצה"ל החל בקריירה כפרפורמר, פולני הייתה מעוניינת בנתיב אחר: לאחר שחרורה מצה"ל והתפרקות הצ'יזבטרון והפלמ"ח, היא המשיכה להיות מעורבות בלהקות הצבאיות, בהתחלה בעיקר עם להקות הנח"ל ולהקת פיקוד הצפון. במקביל, היא החלה להופיע בהצגות של תיאטרון "הקאמרי" וגם למדה ריקוד וכוריאוגרפיה אצל נועה אשכול, מהכוריאוגרפיות המובילות בארץ דאז – וגם הבת של ראש הממשלה לעתיד לוי אשכול. את כל אלו – יחד עם הניסיון היקר שרחשה בצ'יזבטרון – הפנתה פולני כדי להיות טובה, חכמה ומנוסה יותר.
לביים את תרצה אתר
ב-1958 קיבלה פולני הצעה חד-פעמית: לנהל את להקת גייסות השריון, להקה שזה עתה הוקמה. עד שנות ה-50, חיל השריון היה מהחיילות הפחות זוהרים בצה"ל, אך מלחמת סיני שינתה את התמונה, ובעקבותיה הוחלט להקים להקה צבאית גם לחיִל. הלהקה הייתה זקוקה למישהו שיוכל לנהל את הלהקה מא' עד ת' ולהעמיד אותה בשורה אחת עם הלהקות המבוססות כבר. פולני חיבקה את ההצעה בשתי ידיים.
האתגר היה ענק, ופולני עמדה בו. על אף שהלהקה הוקמה יש מאין, תוך זמן קצר היא הפכה לאחת מהמוצלחות והמוכשרות מבין הלהקות הצבאיות. פולני לא רק בחרה השירים והחומרים, היא גם היתה אחראית על הכוריאוגרפיה, התלבושות, העמדת המופע ובימוי וגם – איתור וגיוס של החיילים והחיילות ללהקה. היא הצליחה לאתר ולגייס כמה חיילים צעירים וכשרוניים במיוחד, שבעצמם יותירו את חותמם על התרבות הישראלית בשנים הבאות.
אחת מהן היתה תרצה אתר (אז עדיין אלתרמן), בוגרת המחזור הראשון של הלהקה. אתר, לימים משוררת, מתרגמת וסופרת מפורסמת בפני עצמה, היתה אז עדיין בעיקר הבת של נתן אלתרמן. אלתרמן האב, שהיה קשור מאוד לתרצה, חרג ממנהגו שלא לכתוב שירים ופזמונים ללהקות הצבאיות, וכתב ללהקה את השיר "אליפלט". השיר ייעד מראש לבתו את תפקיד הסולנית והופיע בתוכנית השנייה של הלהקה "יותר מדי אבק" שעלתה ב-1959 והפכה ללהיט ענק. גם לתוכנית שבאה אחריה, "כאן השריונים", שעלתה ב-1960, תרם אלתרמן שיר ללהקה, כשכתב את השיר "פרד לתפארת".
בוגרים נוספים אחרים מהמחזור הראשון שהובילה פולני היו זמירה חן (שבשנות השישים היתה אחת משחקניות התיאטרון המובילות בארץ וגם כתבה את "ים של דמעות", "פמלה" ו"אני אצבע את השלכת בירוק"), והשחקן ניסים עזיקרי.
תוך זמן קצר להקת חילות השריון הפכה לאחת מהלהקות האהובות והמוצלחות שמבין הלהקות הצבאיות, וגם הביקורות הללו את מופעי הלהקה החדשה. כבר אז הצביעו המבקרים על החידושים הבמתיים שהביאה עמה פולני להופעות הלהקה. בביקורת על ההופעה "כאן השריונים" של הלהקה שפורסמה ב"דבר" ב-28 באוקטובר 1960 נכתב:
"הדרכתה של נעמי גרמה לצופים הנאה רבה. הם עקבו בעיניים פקוחות אחרי השחקנים ומכלול תנועתם, שהצגיו מצעד והווי, וליוו את הפזמונים שבוצעו בצורה משעשעת. מומחי במה שהיו נוכחים באותו מעמד, ציינו, שהעבודה המוסיקלית והתנועתיות ("ההעמדה" כפי שזה נקרא בלשון שחקנים) של נעמי, יש בה, "קו חדש" ובלתי רגיל בתיאטרון הישראלי".
ביקורת נוספת על ההופעה –
התרנגולים באים
אחרי שנתיים עם להקת גייסות השריון, פולני הייתה מוכנה לשלב הבא. למעשה השלב הבא הגיע לפתחה כשכמה מכוכבי הלהקות הצבאיות, ביניהם יהורם גאון, שייקה לוי, וישראל (פולי) פוליאקוב פנו לפולני. אחרי שחרורם מצה"ל הם רצו להקים להקה כדי להמשיך ולהופיע, וחיפשו מנהל. פולני הסכימה – וכך קמה להקת "התרנגולים", לאחת מהלהקות המוזיקליות ששינו את פני התרבות בישראל.
פולני החדירה בלהקה רמה חדשה של פרפקציוניזם והתייחסות בימתית. היא בראה עולם חדש שבו חשבה לא רק על השירים, הפזמונים וקטעי המעבר, אלא גם השקיעה ביצירת קו חדש של תנועה וויזואליות על הבמה. לפולני היה חזון לאיך השחקנים צריכים לנוע על הבמה – איך כל אחד מהם צריך לנוע בנפרד, ואיך הם צריכה להיראות יחד כקבוצה – והיא דאגה שהחזון הזה ייצא לפועל בצורה מושלמת, ולא הסכימה להתפשר על דבר. על ההופעה הראשונה של "התרנגולים" הם ערכו חזרות חזרות במשך שנה שלמה, עד שנחה דעתה של פולני שהכל מושלם והם מוכנים להופעות בפני הקהל הרחב.
המופע זכה להצלחה עצומה ובעקבותיו עלתה תוכנית נוספת של הלהקה. אל המופע החדש לוהקו גם שחקנים חדשים, ביניהם גם ליאור ייני, אז משוחרר טרי מצה"ל. הם החלו לצאת, התחתנו, הביאו לעולם שני ילדים – ובסופו של דבר התגרשו ב-1970.
גם המופע השני שהעלתה ה"התרנגולים" זכה להצלחה מסחררת, אך אחריה, החליטה הלהקה להתפרק. הלהקה הופיעה באופן אינטנסיבי בכל רחבי הארץ (לעיתים אף מעל 40 הופעות בחודש), וחבריה החלו להרגיש שחיקה. חלקם רצו להתחיל בקריירות סולו משלהן.
בזמן פעילותה הקצר, הספיקה "התרנגולים" והחזון שמאחוריה להותיר השפעה עצומה על על התרבות הישראלית, עם שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל כמו "יוסי ילד שלי מוצלח", "כשאת אומרת לא", "ככה סתם", "אין כמו יפו בלילות", ו"שיר השכונה".
אך השירים לא היו הדרך היחידה ש"התרנגולים" הותירה את חותמה על התרבות הישראלית. השפה התיאטרונית, הבימוי והכוריאגורפיה של פולני היו חדשים, שונים ורעננים, ויותר מכל – ישראלים. שנים אחרי ההורה והצעד התימני מצאה פולני דרך חדשה ומקורת לנוע על הבמה. ההשפעה החשובה השנייה של הלהקה הייתה טמונה ב 3 מחבריה – גברי בנאי, פולי פוליאקוב, ושייקה לוי – שרצו להמשיך ולהופיע יחד. המפיק אברהם (דשא) פשנל פנה אליהם והציע להם להקים להקה חדשה שתתמקד בהופעות בידור. הם הסכימו, ו"הגשש החיוור" קמה.
"בית ספר למשחק של אדם אחד, של דור שלם"
למרות שכילדה לא אהבה פולני להתאמן בעצמה, מרגע שנחשפה לעולם הבימוי וההעמדה – היא התאהבה, וגילתה את ייעודה. מנעמי ה"עצלה" היא הפכה לנעמי "הפרפקציוניסטית". אנשים שעבדו איתה משתפים שהיה נדמה שהיא נהנית מהחזרות יותר ממה שהיא נהנית מההופעות עצמן.
והחזרות שהובילה היו מפרכות. היא יכולה הייתה לערוך חזרות במשך שנה שלמה להופעה אחת – כמו שעשתה עם "התרנגולים" – רק כדי לוודא שכל דבר מושלם. גברי בנאי סיפר ש"עד שזה לא היה פרפקט, היא לא ויתרה. אורי זוהר היה צוחק עלינו שאנחנו עובדים שבועיים על עפעף שמאל". אבל הפרפקציוניזם ה"מוגזם" הזה נשא פרי. בנאי מייחס את ההצלחה גם ה"תרנגולים" וגם של "הגשש החיוור" לפולני. "היא הייתה אחת מאבני התרבות החשובות שלנו. בית ספר למשחק של איש אחד – למדת אצלה תנועה וריקוד, ולמדת אצלה איך לשיר ופיתוח קול. אני זוקף את ההצלחה הגדולה של התרנגולים וגם של הגשש החיוור לזכותה" אמר בראיון לציון שנה לפטירתה.
אבל הפרפקציוניזם הזה – היכולת להתעקש שוב ושוב לחזור ולתרגל את אותו אלמנט עד שיהיה מושלם – הפך גם לחרב פיפיות. בשנות ה-60 החלה התרבות הישראלית להשתנות, וכך גם הדינמיקה הכלכלית שמאחורי עולם הבידור. מפיקים החלו לתעדף הופעות שאפשר להעלות במהרה, תוך כמה חודשים של חזרות אינטנסיביות. חזרות של שנה עבור מופע אחד – מוצלח ככל שיהיה – לא נתפסו עוד כהשקעה משתלמת.
גם הטעם המוזיקלי בישראל החל להשתנות. צלילן של הלהקות הצבאיות – מהצ'יזבטרון ועד "התרנגולים", החל לקלוע פחות לטעמו של הציבור הרחב. פולני לא רצתה – או לא הצליחה – להתאים את עצמה. במקום, במשך שנים ארוכות, נאלצה פולני "לחלטר" בעבודות שונות – כגון בימוי מופעי סיום בתיכונים שונים – כדי להתפרנס. וגם אלו לא תמיד הגיעו בקלות עבורה.
לפעמים צצה בחזרה לתודעה הציבורית במסגרת אירועים שונים. בשנת 1998, למשל, העלתה מופע נוסטלגי "התרנגולים חוזרים" עם הרכב שחקנים חדש, ומדי פעם הועלו מופעים וערבי הוקרה לפועלה. פה ושם היא גם שיחקה בהצגות או סרטים, ובעיקר זכורה מתפקידה שובה הלב כתיאדורה, נזירה יווניה מתבודדת, בסרט "מישהו לרוץ איתו" של עודד דוידוף על פי ספרו של דוד גרוסמן משנת 2006.
בשנות ה-70 עזבה פולני את תל אביב ועברה לגור במושבה כנרת, שם נשארה עד יום מותה. בשנים האחרונות לחייה היא זכתה להוקרה רבה על תרומתה לתרבות הישראלית בראשית ימיה, ובשנת 2019 אף זכתה בפרס ישראל. היא נפטרה בביתה בשנת 2024 בגיל 96. ארכיונה של נעמי פולני שמור בספרייה הלאומית.
***
בשנה האחרונה לחייה פנתה לפולני להקת ריקוד חובבנית מהגליל העליון עם בקשה שתחבר להן כוריאוגרפיה למופע. הסרט "נעמי פולני: מחול אחרון ופרידה" של יואב ארזי שיוקרן ב-19 לאוגוסט 2025 במסגרת פסטיבל דוקוטקסט, עוקב אחרי הקשר שנרקם בין פולני וחברות הלהקה, במהלך העבודה המשותפת ומספק מסמך לחייה של פולני בשנתה האחרונה, כשבריאותה וגופה החלו לדעוך, לצד מבט רטרוספקטיבי על חייה ופועלה. על אף גילה המופלג ובריאותה המתדרדרת, פולני מתעקשת לשמור על סטנדרטים גבוהים ומקצועיים גם מול להקת החובבניות. באחת מהסצנות המרשימות לקראת סוף הסרט – וסוף חייה של פולני, היא מתעקשת לקבל עזרה כדי להרים את מכנסייה כדי שתוכל לנסות ולתופף על כסא הגלגלים שלה לפי הקצב אותו היא מייעדת לשחקניות.
אחרי הסרט תערך סדנת תנועה מיוחד עם הרקדנית והכוריאוגרפית רננה רז. לפרטים ורכישת כרטיסים לחצו כאן.
דוקוטקסט יתחיל ב־17 לאוגוסט וימשך עד ל־21 באוגוסט. בפסטיבל יתארח גם יהורם גאון בסרט בכורה עולמית על חייו, ויוצג הסרט "הורה" שישרטט את הריקוד הכי מזוהה עם הישראליות ויולווה בהרקדה. את הפסטיבל יסגור הסרט "ליאונרד ומריאן" שילווה בהופעה של עברי לידר שר לאונרד כהן.
