"במהלך 12 החודשים הבאים אני מתכוון לשלוח סדרה של 24 חיבורים למדינה [גרמניה], שייכתבו על ידי אנשי רוח גרמנית עבור גרמנים. לסדרת העלונים לא אמור להיות רק אופי פוליטי, היא אמורה להפנות לחושים הטובים של בני עמנו, ואילו היטלר יודע להעיר רק את החושים המסוכנים ביותר. ועדה של ידידים אמריקניים (בראשותו של ד"ר פרנק קינגדון, נשיא אוניברסיטת ניוארק) תממן את הפרויקט ואני אפנה במהלך השנה הזו ל-24 סופרים, מלומדים, תיאולוגים ואמנים גרמניים עם הצעות שונות [לכתיבת מאמרים לסדרה – ש.ל]. אני מבקש את הסכמתך העקרונית להוסיף את שמך, שם ידוע ואהוב בגרמניה ובעולם, לרשימת שמות אנשי הרוח הגרמנים שלי. אם תסכים, אשלח לך עוד פרטים בקרוב."
כשתומאס מאן כתב את השורות האלה לשטפן צווייג במאי 1939, הוא היה בגלותו בפרינסטון שבארצות הברית, בדומה לסופרים גרמנים אחרים שנאלצו לברוח מגרמניה עקב דעותיהם האנטי־נאציות או בגלל מוצאם היהודי. רובם היו מוערכים ומצליחים, אך בכל זאת השלטון הנאצי לא היסס להשליך אותם מקנון הספרות הגרמנית המקובל.
אהוב העם הגרמני
אולם, תומאס מאן לא היה עוד אחד מני סופרים גרמניים רבים, הוא היה "נסיך" הסופרים של אותה עת, סופר נערץ שספריו "בית בודנברוק", "הר הקסמים" ו"יוסף ואחיו" זכו לפופולריות עצומה ולשבחי הביקורת. ב-1929 זכה מאן בפרס נובל, בעיקר עבור ההצלחה האדירה של ספרו הראשון, "בית בודנברוק", רומן על שקיעתה והדרדרותה של משפחת סוחרים בצפון גרמניה, שנחשב לאחד הספרים החשובים ביותר בתולדות הספרות הגרמנית. אף על פי שסגנונו של תומאס מאן אינו מקל על הקריאה – הוא כתוב במשפטים ארוכים ומסועפים ובשפה גבוהה – ספריו נמכרו במאות אלפים, לא רק בגרמנית, אלא גם בשפות רבות אחרות.
תומאס מאן נולד ב-1875 בעיר ליבק שבצפון־גרמניה, שהייתה עיר מסחר כבר בימי הביניים. אביו היה בן למשפחה מכובדת ואמידה, אימו הייתה ממוצא ברזילאי. מאן הילד לא היה תלמיד טוב וחרוץ, הלימודים שעממו אותו. הוא סיים את הלימודים ללא תעודת בגרות ועבר לגור במינכן, הרחק משורשי המשפחה בצפון גרמניה. בצעירותו כתב שירה וקטעים קצרים עבור כתבי עת שונים. בשנת 1900 גויס לצבא, אך בפיקחותו הצליח להשתחרר אחרי שלושה חודשים על סעיף בריאותי. שנים רבות לאחר מכן, חוויה זו הייתה הבסיס לרומן "פליקס קרול – וידוייו של מאחז־עיניים".
לאחר ההצלחה של ספרו הראשון ובעזרת תמיכה כספית קבועה מירושת אביו, התמקד מאן בקריירת הכתיבה שלו. בשנת 1905 התחתן עם קטיה פרינגסהיים, בת לבית יהודי־בורגני ממינכן. קטיה קירבה את מאן ליהדות, דבר שבא לידי ביטוי בהזדמנויות שונות במהלך חייו.
על אף שמתוך יצירותיו ויומניו הפרטיים עולה משיכתו של מאן לגברים, הוא ניהל עם אשתו קטיה חיי נישואין יציבים במהלך 50 שנה והיו להם שישה ילדים: אריקה, קלאוס, גולו, מוניקה, אליזבת ומיכאל – ארבעת הראשונים גם הלכו בעקבות אביהם והפכו לסופרים בעצמם. קטיה הייתה גם השראה לאחד מספריו הידועים ביותר: כשאשתו חלתה בשחפת ב-1912 ושהתה בבית הבראה בדאבוס בשווייץ, מאן ביקר אצלה ומצא במקום זה את ההשראה לרומן "הר הקסמים" שעלילתו מתרחשת בבית הבראה פיקטיבי באותה עיר שווייצרית.
הפופולריות של מאן נסקה יחד עם ההערכה הגדולה לכתיבתו: ב-1924 התפרסם "הר הקסמים" וב-1929 זכה בפרס נובל לספרות. מספריו הודפסו לעתים קרובות מהדורות ביבליופיליות שבהן חתם את שמו. בספרייה הלאומית שמור אוסף הכולל כמה כרכים עם חתימתו.
טיול אחרי נובל, לארץ ישראל
מיד אחרי שקיבל פרס נובל יצא מאן לביקור במצרים ובארץ ישראל, על מנת לאסוף חומרים לכתיבת הרומן הגדול הבא שלו: "יוסף ואחיו", ולהתרשם מהאזור, הגיאוגרפיה והתרבות המקומית. בביקורו הגיע גם לאוניברסיטה העברית ואף ביקר בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – כלומר אלינו, לספרייה הלאומית בגלגולה הקודם. מאן נפגש עם מנהלו של בית הספרים, שמואל הוגו ברגמן, וב-23 במרץ 1930 נרשם בספר האורחים של הספרייה הלאומית:
בארץ פגש מאן גם את הצדדים הפחות נעימים של המזרח התיכון: הוא סבל מקלקול קיבה ואושפז בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, כפי שדווח על כך בעיתונות בארץ:
באותה העת ראו אור תרגומים של ספריו גם בעברית. הוצאת "שטיבל" דאגה להוצאת הגרסה העברית הראשונה של "בית בודנברוק" בשנה בה ביקר בישראל.
מאן היה גרמני גאה. בשנות מלחמת העולם הראשונה הוא עדיין תמך בדרכה הלאומנית של גרמניה ואף ניתק את הקשר עם סופרים "פציפיסטיים" כמו הרמן הסה ושטפן צווייג. אבל לאחר סיומה של המלחמה הסתייג מדעות אלו ובשנות רפובליקת וויימר הפך לתומך פומבי של הדמוקרטיה הצעירה בארץ מולדתו.
בשבחי הדמוקרטיה, בגנות השמרנות
באוקטובר 1930, לאחר שחזר מביקורו בארץ ישראל ולאור ההצלחה הגדולה של המפלגה הנאצית בבחירות חודש שנערכו חודש לפני כן, נשא מאן את נאומו המפורסם "נאום גרמני" שבו הוא גינה את הנטיות האנטי־דמוקרטיות של הנאצים ואת האווירה הפוליטית שאפשרה התפתחות זו. נאום זה ודעותיו של מאן גרמו לנאצים לכלול אותו ברשימה השחורה של הרייך השלישי. בפברואר 1933, זמן קצר אחרי עלייתם לשלטון של הנאצים, שהה מאן עם אשתו בשווייץ. שמועות שהגיעו מגרמניה, על הכוונה של הרייך השלישי לעצור אותו עם חזרתו למדינה, הובילו את מאן ואשתו למסקנה הבלתי נמנעת שאינם יכולים לחזור למולדתם. בהמשך החרים שלטון הרייך השלישי את כל רכושו של מאן, ומאן הפך לסופר גולה, תחילה בשווייץ ומ-1938 בארצות הברית. הוא המשיך בפעילויות שונות נגד הדיקטטורה בגרמניה, כמו למשל היוזמה המוזכרת בציטוט בתחילת הכתבה.
חוץ מנאומים ציבוריים רבים – בין היתר בתוכנית הרדיו הגרמני של ה-BBC בזמן המלחמה – ופרסומים פוליטיים מהשנים האלה, פעל מאן בכל דרך אפשרית כדי להדהד את האופוזיציה של אנשי רוח גרמניים נגד קיומו הנפשע של הרייך השלישי ונגד תורתו ומעשיו. מעידים על כך גם המכתבים ששלח לאנשים שונים, ביניהם סופרים אחרים בני התקופה. מאן כתב עשרות אלפי מכתבים ורבים מהם שרדו ופורסמו במהדורה מדעיות. כעת צוות ארכיון תומאס מאן בציריך מעביר את אוסף המכתבים לפורמט דיגיטלי.
גם באוספי הספרייה הלאומית שמורים עשרות מכתבים של הסופר המפורסם. המקבצים הגדולים נמצאים בשלושה ארכיונים אישיים: ארכיון רודולף קייזר, ארכיון אלברט ארנשטיין ואוסף שטפן צווייג. רודולף קייזר היה העורך הראשי של כתב עת ספרותי חשוב בגרמניה עד 1933 ולכן היה קיים קשר אישי ומכתבי בין מאן וקייזר לפני ואחרי 1933.
מאן נהנה מהקשר הישיר עם קוראיו. לעיתים קרובות השיב למכתבים הרבים שקיבל מכל רחבי התבל. כך גם כתב לז'נט חנה לייבוביץ' (בעלה היה בן דוד של ישעיהו ליבוביץ') ב-1948, שגרה בתקופת קום המדינה במוצא, קרוב לירושלים. לפני כן היא שלחה לו מכתב שבו הדגישה עד כמה קוראי תומאס מאן בארץ מצאו עניין ברומן "יוסף ואחיו".
עם הסופר שטפן צווייג ניהל מאן התכתבות ארוכה, למרות שהקשר בין השניים היה קצת מתוח: שניהם היו בתחרות סמויה על תואר הסופר המוצלח ביותר בשפה גרמנית. באוסף שטפן צווייג בספרייה הלאומית שמורים המכתבים שצווייג קיבל ממאן עד 1933. אבל למרות המתח היה ביניהם גם הרבה כבוד. אפשר למצוא ביטוי לכבוד ההדדי בכך שתומאס מאן כתב את מכתביו לעמיתו בכתב ידו, ולא הדפיס אותם. מהצד השני, ייתכן שהייתה שם גם מידה של הקנטה – שכך כתב ידו של מאן אתגר את נמעניו, משום שהיה מאוד לא ברור וקשה לפענוח.
את סוף מלחמת העולם השנייה בילה תומאס מאן בביתו בקליפורניה. הוא סבר שגרמניה והעם הגרמני אחראים ואשמים יחד בפשעים של גרמניה בשנות המלחמה. לדעתו זו הייתה אשמה קולקטיבית שהצדיקה את ההרס של הערים הגרמניות בעקבות ההפצצות הכבדות כ"המחיר שהיה צריך לשלם". הוא גם הצהיר שלא ישוב לגור במולדתו.
ואולם האווירה השמרנית בארצות הברית בתחילת שנות ה-50 גרמה למאן לחזור לאירופה, אבל לא לגרמניה. הוא ואשתו עברו להתגורר בעיירה קילכברג ליד ציריך בשווייץ. על אף הסתייגותו כלפי גרמניה נסע מאן שלוש פעמים למולדתו. הציבור קיבל אותו בהתלהבות, אך נשמעו גם קולות שביקרו את התנגדותו למשטר הנאצי.
ב-12 באוגוסט 1955 נפטר הסופר המפורסם בגיל 80. ברוב חייו היה לו יחס חיובי וקרוב ליהדות. ייתכן שזו הסיבה שקברו בשווייץ תמיד מכוסה באבנים קטנות רבות.
