פרנץ קפקא הוא מגדולי הסופרים במאה ה־20. יצירותיו, ובייחוד הסיפור "הגלגול" והרומנים "המשפט", "הטירה" ו"אמריקה", נמנות עם היצירות החשובות שנכתבו במערב, הן מבחינת סגנונן שהקדים את זמנו, הן מבחינת נושאיהן.
אבל מדוע זכה קפקא – פקיד ממשלה אפרורי לכאורה, שמרבית יצירותיו לא התפרסמו בחייו – להשפיע באופן כה עמוק על הספרות הבינלאומית? איך הפך מי שרצה שישרפו את כתביו אחרי מותו בטרם עת לכותב כה חשוב שסגנונו הועתק ומועתק עד היום, 100 שנה לאחר מותו, על ידי סופרות וסופרים אחרים?
כיום אנחנו יכולים להגיד שקפקא היה פורץ דרך בספרות המודרנית ברבע הראשון של המאה ה-20. הנושאים של יצירותיו – התמודדות עם בירוקרטיה אימתנית ושאלות של זהות וערך עצמי, התערערות המבנים החברתיים המסורתיים ואתגרי העולם המודרני – היו חדשניים לתקופתו ומצאו את מקומם בספרות המודרנית בזכותו. המצב האנושי המתואר ברבות מהן הוא מסויט, גרוטסקי, חסר פשר וחסר מוצא, או בתמצית: "קפקאי", מונח שנטבע על שמו ומשמש כיום כמטבע לשון. למרות כל השבחים המאוחרים הללו – קפקא לא רצה שהרומנים והסיפורים שכתב יתפרסמו. רובם ראו אור בהדרגה בניגוד לצוואתו המפורשת רק לאחר מותו של המחבר ב־3 ביוני 1924 – והוא בן 41 – ובהמשך תורגמו מגרמנית לשפות רבות.
הפנים הרבות והמרתקות של פרנץ קפקא מוצגות אצלנו בתערוכה מיוחדת לרגל 100 שנים למותו ששופכת אור על הסופר, יצירתו וחייו. כאן אנסה לעבור על כמה מתחנות חייו, המוצגות בתערוכה, ולענות על השאלה "מיהו פרנץ קפקא ולמה יצירתו כה מהפכנית וחשובה?"
ילד טוב פראג
פרנץ קפקא נולד בפראג ב־3 ביולי 1883 כבן בכור להרמן וז'ולי קפקא, בעליהם של חנות טקסטיל במרכז העיר. אחריו נולדו שלוש אחיות: גבריאלה ("אֵלי"), ולרי ("ואלי") ואוטיליה ("אוטְלה"). משפחת קפקא הזדהתה כיהודית, אך בדומה ליהודים רבים בני התקופה ראתה את עצמה בראש ובראשונה כחלק מהתרבות הגרמנית. פרנץ למד בתיכון גרמני וסיים את לימודיו ב־1901. יחד איתו למד גם שמואל הוגו ברגמן, לימים מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (הספרייה הלאומית) ורקטור האוניברסיטה העברית.
עם סיום לימודיו החל קפקא ללמוד משפטים, תולדות האמנות, פילוסופיה וספרות גרמנית באוניברסיטת פראג. שם הכיר את חברו הטוב מקס בּרוֹד, שלמד אף הוא משפטים והיה סופר, משורר, מחזאי ומלחין. בשנים אלה כתב קפקא את הטיוטות הראשונות לסיפוריו "תיאור של מאבק" ו"הכנות לחתונה בכפר". אף שחי בבוהמיה ודיבר גם צ'כית, בחר קפקא לכתוב בגרמנית.
הוא החל את צעדיו הראשונים כסופר אחרי שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת פראג ובמקביל לעבודתו כפקיד מקצועי, עבודה שדרשה ממנו להיות בקיא בנבכי הבירוקטיה של עולם הביטוח: לאחר לימודיו באוניברסיטה, הצטרף קפקא כמשפטן לחברת ביטוח תאונות לפועלים בבוהמיה – עבודה שלא אהב על אף שהצטיין בה – אך ליבו היה נתון בעיקר לכתיבה ספרותית. למרות מעמדו החדש כשכיר, המשיך להתגורר בבית הוריו עד שלב מאוחר בחייו – מה שיצר משברים משפחתיים, אשר התגלגלו בתורם למוטיבים המאפיינים את כתיבתו הספרותית.
פקיד ביום, סופר בלילה
את הנושאים בכתיבתו שאב קפקא לרוב מחייו ומעבודתו כמשפטן במערכת מנהלית-בירוקרטית באימפריה האוסטרו-הונגרית, שם גם ניכר ההבדל בין דמותו של קפקא כסופר לבין תפישתו את עצמו כאדם. רבים מהטקסטים האישיים שלו (לדוגמה "מכתב אל האב", המכתבים האישיים לידידיו והיומנים) מראים את ההיסוסים הרבים שלו לגבי הדימוי העצמי שלו ויכולתו הספרותית. לעומת זאת, עבודתו הספרותית התמקדה במפלצת שבה שלט ביד רמה במסגרת תפקידו – הבירוקרטיה. שני הרומנים "המשפט" ו-"הטירה" משקפים את חוויותיו בעולם הבירוקרטי ואת חוסר האונים של האזרח מול עולם זה, כשהסיפור הקצר "לפני החוק" משמש כמעין תמצית של הרומנים האלה. כל היצירות האלה לא איבדו מערכן לאורך הזמן, הן רלוונטיות גם בימינו וכאן סוד ההצלחה של קפקא בתרבויות רבות סביב העולם.
ספרו הראשון של קפקא, "התבוננות", ראה אור ב־1912. היה זה אוסף מיניאטורות ספרותיות שהוא חיבר כמה שנים קודם לכן. בהמשך יצא לאור הסיפור "גזר הדין", שנכתב במהלך לילה אחד בסתיו 1912, והוא מגלה את הסגנון הקודר האופייני לקפקא. יצירתו הנודעת ביותר "הגלגול" מגוללת את סיפורו של סוכן־נוסע שמתעורר בוקר אחד במיטתו ומגלה שנהפך לשרץ ענקי. יצירות אלה קבעו סגנון חדש שדורש מהקוראים התמודדות עם צדדים לא נעימים ואף מפחידים של הקיום האנושי ועם מצבים אבסורדיים שלא יכולים להתבסס על חוויה אמיתית אלא על דימיון מפותח ופורה. ברבים מן היצירות המוטיב הבירוקרטי בא לידי ביטוי בצורה של מנגנונים אפלים שפועלים לפי עקרונות לא ברורים שלא בטובת האזרח או בדמויות שפועלות בשירות אותם המנגנונים. כתיבתו של קפקא הייתה מאוד שונה מכל מה שנכתב עד אז. ייתכן שהיה מודע לכך וזאת אחת הסיבות מדוע הוא לא הסכים לפרסם את מרבית יצירותיו ואף ציווה להשמידן.
שלושת הרומנים שכתב קפקא, ושהמשיכו את מה שטווה ביצירותיו הקצרות – "אמריקה" (בשמו המקורי "הנעדר"), "המשפט" ו"הטירה" – נותרו בלתי־גמורים. קפקא ביקש ממקס בּרוֹד לשרוף את כל כתבי־היד שלו לאחר מותו. אבל ברוד החליט שלא למלא את צוואתו של קפקא, פרסם את כולם ובכך הציל יצירות מופת של הספרות המודרנית ועשה את קפקא לאחד מגדולי הסופרים של המאה ה־20 ושל מורשת הספרות המערבית.
לגאול את קפקא מעצמו
מה היה קורה אם קפקא היה חי שנים ארוכות ומת בשיבה טובה? ייתכן שסופו הטרגי, שלא אפשר לו לשלוט על פרסום (או אי-פרסום) כתביו, הוא זה שבאופן אירוני הפך אותו לאחד מגדולי הסופרים של ימינו. סיפור ההנחיות להשמיד את יצירותיו ו-"הבגידה" על ידי מקס ברוד שעשה בדיוק את ההפך תרמו לתהילה המאוחרת של קפקא שלא הייתה לו כל עוד הוא חי.
קפקא חלה בשחפת בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, והיא זו שהביאה למותו. שחפת היתה מן המחלות הנפוצות ביותר בתחילת המאה ה־20. באותם ימים לא ידעו עדיין איך להירפא ממנה. המחלה התפשטה בעיקר בקרב אוכלוסיות שסבלו ממחסור תזונתי, ותקופות מלחמה היו הרות אסון מהבחינה הזו
תחילה ניסה לטפל במחלה כשנטל כמה חודשי מנוחה מחוץ לעיר, אצל אחותו אוטיליה, אך עם החמרת המצב נאלץ לשהות פרקי זמן ארוכים יותר בבתי־הבראה שונים בבוהמיה ובאוסטריה. בשבועות האחרונים לחייו התפשטה המחלה לגרונו, מנעה את יכולת הדיבור והוא נאלץ לתקשר עם סביבתו בכתב בלבד.
למרות ההידרדרות במצבו הבריאותי, לא פסק קפקא ליצור ולכתוב. ב־1921 החל לחשוש שזמנו קצוב והורה לחברו ברוד להשמיד את כל כתביו לאחר מותו. אף־על־פי־כן כתב ב־1922 את "הטירה" – אך לא היה מסוגל לסיים את הכתיבה, ובשנה האחרונה של חייו ליקט סיפורים קצרים לאסופה האחרונה בשם "אמן התענית".
קפקא עולה לפלשתינה
כתבי־היד של קפקא ניצלו פעמיים בידי מקס ברוד: בפעם הראשונה כאשר מיאן לשרוף אותם, ובפעם השנייה כשברוד לקח אותם עימו בעת עלייתו ארצה ב־1939. לולא זאת, היו כתבי־היד עלולים ליפול בידי הנאצים ולא לשרוד אחרי מלחמת העולם השנייה.
ואולם, הצלחתו של קפקא נזקפת גם לזכות איש הספר ואיש המעשה, שלמה זלמן שוקן. מ־1934 ראו אור בהוצאת שוקן בברלין כתבי קפקא המרכזיים, ומשעברה ההוצאה לארץ עקב סגירתה בידי הנאצים דאג שוקן לתרגומיהם לעברית. מ־1945 יצאו הרומנים והסיפורים במספר רב של מהדורות, וקפקא קנה לו שם גם בקרב קוראי העברית. הרומנים שלו ראו אור במספר מהדורות ואף תורגמו יותר מפעם אחת. כמו כן, מכירת זכויות הפרסום של תרגומים לשפות רבות סייעה להפצת ספרי קפקא לאין-ספור מדינות ולשונות.
אחרי עלייתו, מקס ברוד המשיך לפעול בארץ למען חברו והפיץ את חוויותיו האישיות מהחברוּת עימו גם בחוגי התרבות המקומיים. יצירותיו של קפקא היו למושא מחקר בחוגים אקדמיים, פורשו במוספי הספרות, ואמני ישראל מן התחומים השונים יצרו בהשראתן. עיבודה של "הטירה" בידי מקס ברוד למחזה סלל את דרכו של הרומן אל ליבו של הקהל הישראלי הרחב.
גם במדינות ערב התעניינו בכתיבתו המיוחדת של קפקא. בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת החלו לצאת לאור תרגומים שונים של הרומנים והסיפורים הקצרים שלו במצרים, בסוריה, בלבנון ובירדן. בעקבותיהם התעוררו בעולם הערבי דיונים על כתיבתו של קפקא ועל יחסו ליהדות והציונות.
סיפור החיים של פרנץ קפקא מושך תשומת לב רב עד היום, בעיקר בשל המתח בין פשטות חייו והמשמעות הבולטת כסופר מודרני-קלאסי. מ-1969 לא נעשה צעד בישראל להציג את האיש, את סביבתו ואת יצירותיו בתערוכה משמעותית. לאחר הבאת ארכיון מקס ברוד עם כתבי קפקא ורישומיו לספרייה הלאומית, זו הפעם הראשונה שעושר זה של חומרים ייחודיים יוצג לציבור.
