Kobe, 9/II. 1941

לכ'
הנהלת האוניברסיטה העברית בירושלים

שלום רב!

זה עשרה יום הנני נמצא ביפן, אחרי דרך קשה ומלאה הרפתקאות, והנני מריץ תיכף את חוכי ותקוותי אליכם, אך קמתי מערשי, כי למשכב נפלתי בבאי לכאן.

שמי, תנחום רבינוביץ, בהיותי בוילנה בתור פליט הריצותי אליכם את כל התעודות הדרושות לשם קבלת סרטיפיקט-סטודנטי, היינו, העתקה נוטרילית מתעודת-גמר הגמנסיון העברי שלי, בקשה, צלומים ומהלך-חיים, על כל זה קבלתי מכם מכתב רשמי, איפה שאתם מודיעים כי הנכם מוכנים לקבלני, אם אך ישלמו בארץ דמי-למוד וכו'. המכתב עם התאריך 9/6.40 והוא שמור אתי.

אינני מרגיש את עצמי עוד כה בריא בכדי שאוכל לתאר בפרוטרוט את כל המוצאות את פליטי פולניה בוילנא אחר כניסת הרוסים, ואת המוצאות אותי. אתאר רק בקיצור נמרץ, בכדי שתבינו הַאֵיך הגעתי ליפן בנדודי לארץ ישראל.

אך נכנסו הרוסים והקונסולטים התחילו להסגר, עלה בידי כמה מאות פליטים להשיג על הפספורטים שלהם הפולניים וויזות להולנדיה האמריקאית Curacao [קוראסאו, אחד מהאיים האנטילים ההולנדיים בים הקריבי] ועל סמך זה וויזות טרנזיט יפניות, לאף איש לא עלה בשעתו כי יש לכל זה ערך מעשי, אלא הפסיכוזה שתקפה את כולם היתה אחת, להשיג אי-אילו וויזות. גם אנכי הייתי בין אלה שרכשו להם את הוויזות הנ"ל, והם היו שמורים אצלי, ועל סמך הנ"ל הגשתי בקשה לוויזת-יציאה מרוסיה הסוביטית. חדשים רצופים נמשך הענין, אף איש כבר לא היה לקבל את רשות-היציאה, להפך – היינו מוכנים שישלחו אותנו להרי-חשך או "לדֻבּים-לבנים" [סיביר] איך שדברו באופן המוני בוילנא. פתאֹם נשתנה המצב, והתחילו באפן המוני לתת רשיונות יציאה. בין אלה שקבלו הייתי גם אנכי.

מי יתנה את שמחתי, מי יוכל לתאר את האשר והקנאה של החברים. ואמנם קבלנו בחבורה הראשונה 67 איש רשיונות-יציאה ואנכי הייתי בין הראשונים. אבל כל זה היה מהול גם עם דוי ועם צרות לרוב, ה"אינטוריסט" [Intourist, סוכנות הנסיעות הסובייטית הרשמית] לא רצה לקבל רובלים בתור דמי-הוצאות לדרך, אלא אך ורק דולרים, ולי כאלה לא היו. הרבה לא חשבתי כי הוויזה היתה עם תאריך מוגבל, וישבתי עם עוד 3 חברים ויצאנו לדרך על דעת-עצמנו ולא חשבוננו (מבלי להתקשר עם ה"אינטוריסט") לדרך. עברתי את כל רוסיה לרחבה ככה, שהייתי קונה כרטיסים מתחנה לתחנה, וככה הגעתי לוולדיוווֹסטוק [Vladivostok]. דרך כזוּ ובאפן כזה לא הייתי עצמי מעיז שנית לעשות, קשה לי עכשיו לתאר את הקשיים והמכשולים שהיו לנו בדרך, ואיך שעלינו על האניה היפונית [=היפנית]. די שאֹמר כי הקונסול היפוני מוולדיוווֹסטוק שעזר לי בהרבה, בא בעצמו לפני הפלגת האניה ונפרד ממני לעיני-כל, ואמר כי זֹהי גבורה יוצאת מהכלל מצד אדם לעשות דרך כזוּ כמוני.

חברים יקרים! הנני לדאבוני הגדול שוב פליט, בנוסי מפני הסוביטים לוילנא, השארתי הכל בבית, לקחתי רק את תעודת הבגרות שלי בכדי להתקשר אתכם, ורק בזה היתה תקותי, כיום הנני כפליים ערום ופליט, + המכתב השמור אתי מכם. הנני כאן גלמוד ועזוב, ואל מי אפנה אם לא אליכם – שתעזרו לי. מצבי הוא כזה שהנני על סף תהום. השלטון דפּה [=שכאן] אינו מרשה לשהות כאן הרבה, והרי הנני כאן רק טרנזיט, ובמקרה שבזמן הקרוב לא אקבל שום עזר של הגירה, השלטון ישלח אותי לשאנג-האי [=שנחאי], שמה המצב החמרי של הפליטים נורא, בלי שום סיוע, גוועים ממש מכפן [=רעב], והרי הלחם הוא המניע הכי כביר בחיינו, ובשעת שמרגישים בו חֹסר זה עלול להביא אדם על סף התהום וכזה הוא גם הדין בשאנג-האי. חברים יקרים, אינני יכול לתאר לי כי בעבור כמה עשרות הפונטים שאני צריך לשלם, תשאירו אדם לנפשו, אני סכנתי את חיי בדרכי ציונה, אני חונכתי באוירא של אֹמֶן אליך מולדת ואליכם המטפלים בעניני-המולדת, אינני כותב כאן בפרוטרוט כי עוד ראשי סחרחר, אך אבקשכם במטוטא, מצאו את מהלך-חיי הרצוף לתעודות וקראו שוב הפעם, ואחר את מכתבי זה, וודאי לא תשיבו פני ריקים.

אני פשוט מתחנן לפניכם, שגרו אלי סרטיפיקט סטודנטי כי אני עומד על סף התהום, אל תהיו כה פורמליסטיים, אני בדמי אשלם לכם ולמולדת ולמדע, אבל אל תרשוני לפֹל, הנני כבר יגע, אם כי הנני בן 23 שנה, אני שולח את המכתב הזה מבלי לדעת אם יגיע אליכם, כטובע הצולל בקבוק עם מכתב הימה. הנני נמצא כעת בסביבה זרה לרוחי ולנפשי, בין אנשים הנוסעים לאמריקה וסרטיפיקטים לא מנוצלים בחֻבם, והמביטים עלי, המשתדל והמדבר על א"י, בבטול. מי יתן ואוכל למצא לי בזמן מן הזמנים פנאי ועת לתאר הכל, על הפסיחולוגיה היהודית, ועל ההתמוטטות האיומה של האטיקה בין חוגי היהודים בעלי ההון בימי קטסטרופה ומכשולים. הכתבת הטלגרפית שלי היא Kobe Jewcom for Tanchum.

אני גומר, אינני יודע אם למכתב יש טעם, כי כאמור עוד ראשי עלי סחרחר. אבל דעו זאת, כי אתם תצילו אדם למדע ולציונות.

המחכה לעזרתכם הטלגרפית, ומאמין בכל זאת!

תנחום רבינוביץ

מברק בעִניני שלח אליכם הקומיטט [=הוועדה] לפליטים!
(מכתב תנחום רבינוביץ לאוניברסיטה העברית, 9/2/1941, ארכיון האוניברסיטה העברית, ארגז 138, תיק 2100-ר'-I)

***

מכתבו של תנחום רבינוביץ' התגלה לאחרונה בארכיון האוניברסיטה העברית בירושלים ונחשף לראשונה בתערוכה 'הוראת שעה: האוניברסיטה העברית, המלומדים היהודים והפרידה מאירופה', המוצגת בימים אלו בספרייה הלאומית בירושלים. זהו מסמך אחד מתיק הבקשה של רבינוביץ' ללימודים באוניברסיטה, הכולל טופס אישי ותמונה, העתק תעודת הבגרות שלו וקורות חיים שכתב בגוף ראשון. התיק כולל תכתובת שניהל עם האוניברסיטה ממאי 1940 ועד מרץ 1941, ומגלה נתיב חיים שראשיתו בפולין קודם המלחמה וסיומו במנוסה ליפן, ארבעה חודשים טרם החלה השמדת יהודי אירופה. בקשתו של רבינוביץ' היא אחת מרבבות בקשות שנשלחו לאוניברסיטה בשנות ה-30, בידי צעירות וצעירים יהודים שקיוו כי הלימודים באוניברסיטה יעניקו להם סרטיפיקט לארץ ישראל. כצפוי, רובם לא הצליחו לממש את תקוותם, וזו נותרה מתועדת ומתעדת את מאווייהם וחייהם, חרדותיהם ופליטותם, בעודם מנסים להיחלץ מאירופה.

פנייתו של תנחום רבינוביץ' בולטת בין תשע בקשות הקבלה המוצגות בשולחן התלמידים בתערוכה הוראת שעה, בעוד כולן יחד משקפות את המגוון התרבותי והגיאוגרפי של הקהילות היהודיות ערב השואה. רבינוביץ', שנולד בסטולפצי שבפולין (כיום בלארוס) למשפחה ציונית מבוססת, היה רביזיוניסט ופעיל בתנועת בית"ר בעירו, והשלים את לימודיו בגימנסיה העברית "תושיה" בווילנה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כמו רבים מקרב האינטליגנציה היהודית, נמלט לווילנה, שסופחה לברית המועצות במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב אך כעבור חודש הועברה לידי ליטא העצמאית. כפי שמתאר רבינוביץ', בעת מנוסתו מזרחה בתקווה להגיע ביום מן הימים לארץ ישראל, נשא עימו את כל רכושו – "תעודת הסיום שלי, […] הנכס היחידי שנשאר לי בדרכי ציונה". בעודו פליט בווילנה, הגיש את בקשתו ללימודים באוניברסיטה שבירושלים ואליה צירף עותק נוטריוני של תעודת הבגרות שלקח עימו.

המסמך שלפנינו נשלח מקובה שביפן, לאחר שרבינוביץ' חצה בדרך-לא-דרך את ברית המועצות בעזרת ויזה שהעניק לו הקונסול הכללי של יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה. בניגוד להוראות שקיבל, סוגיהארה הנפיק ויזות לאלפי יהודים שביקשו להימלט מאירופה, לאחר שבקיץ 1940 שוב סופחה ליטא לברית המועצות. נוכח כוונת הסובייטים לסגור את הקונסוליות הזרות בקובנה והאיסור לחצות את ברית המועצות ללא ויזה מיועדת, סוגיהארה, אשר ברבות הימים זכה  בתואר חסיד אומות העולם, חילק 2139 אשרות מעבר ביפן שיעדן הסופי הוא האי קוראסאו בקאריביים, שהיה בחסות הולנד ולא נדרשו בו אשרות כניסה.

מזכירות ההוראה של האוניברסיטה לא נותרה אדישה למכתבו הזועק של רבינוביץ', והשיבה: "אין בידינו אף רשיון-עליה אחד […] אולם רצוננו לעזור לו ונעשה מה שאפשר יהיה בכדי להצילו. […] נשתדל להשיב אמצעים למטרה זו מאת המוסדות הלאומיים, אולם אין הדבר קל, כי מספר הנצרכים גדול מאוד והאמצעים זעומים".

לא ידוע לנו אם הסרטיפיקט מהאוניברסיטה הוא שסייע לרבינוביץ' להשלים את מסעו לפלשתינה דרך הודו עוד ב-1941, שנת כתיבת המכתב, כך לפי עיתונות התקופה. בהגיעו לארץ התגייס לצבא הבריטי ושיתף פעולה עם האצ"ל, ולאחר מכן הצטרף לבריגדה היהודית ונשלח לחזית האיטלקית. במרץ 1945, בעת ששב מסיור, נפצע בשוגג ומת כעבור כמה ימים. כפי שהבטיח, רבינוביץ' שילם בדמו למולדת אך טרם הספיק לשלם למדע, ובן 26 נקבר באדמת איטליה.

הסיפור מוצג לקראת הכינוס השלישי של הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, שיעסוק בנושא 'הגירה – גבולות – זהות'. הפורום ייערך בירושלים בין התאריכים 17–19 במרץ 2019.

בית/קובי מרימי

הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הַבַּיְתָה

נִקְלַעְתִּי לְסִיטוּאַצְיָה עַד שֶׁלִּבִּי חָדַל לִדְפֹּק מִלֶּכֶת
רַצְתִּי יָחֵף עַל פִּסְגוֹת הֶהָרִים
דָּבָר לֹא בָּא בְּקַלּוּת כְּפִי שֶׁהוּא עוֹזֵב
אֲנִי יָכוֹל לְחַבֵּק אֶת הַמַּיִם כְּשֶׁיּוֹרֵד הַשֶּׁלֶג.

אֲנִי חָשׁ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַל עוֹרִי
וַאֲנִי מִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
אַתְּ מָשַׁכְתְּ אֶת לִבִּי, וַאֲנִי לְקַחְתִּיו
זֶה עָשָׂה אוֹתִי לַמִּישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
וְעַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה.

נָהַגְתִּי לְהַאֲזִין לַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ הֵם מְשׂוֹחֲחִים
סוֹפֵר אֶת הַדַּקּוֹת בַּשְּׁעוֹן הַמְתַקְתֵּק.

אֲנִי חָשׁ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַל עוֹרִי
וַאֲנִי מִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
אַתְּ מָשַׁכְתְּ אֶת לִבִּי, וַאֲנִי לְקַחְתִּיו
זֶה עָשָׂה אוֹתִי לְמִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
וְעַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה

הַבַּיִת כֹּה רָחוֹק, אֲנִי אוֹסֵף אֶת צַלְּקוֹתַי, אֲנִי מְסָרֵב
עוֹד נְגִיעָה אַחַת לֹא תְּהֵא עוֹד חַבּוּרָה.

אֲנִי חָשׁ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַל עוֹרִי
וַאֲנִי מִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
אַתְּ מָשַׁכְתְּ אֶת לִבִּי, וַאֲנִי לְקַחְתִּיו
זֶה עָשָׂה אוֹתִי לְמִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ.

אֲנִי עוֹמֵד רָם, לֹא נִכְנָע
כִּי אֲנִי מִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ.

וְעַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר
עַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר
עַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה.

(מילים ולחן: ענבר ויצמן, אוהד שרגאי)

אירוויזיון 2018: צעצוע – TOY של נטע ברזילי בתרגום המילים לעברית

מפנה המאה העשרים הגיע בעיצומו של גל הגירה יהודי אדיר ממזרח אירופה לארצות הברית. מעריכים, שבין השנים 1880–1924 נחתו על חופיה של אמריקה כשלושה מיליון יהודים, שנמלטו מהפוגרומים ומהאנטישמיות שהשתוללו בארצות מולדתם, וביקשו חיים חדשים בעולם חדש.

אותם מהגרים יהודים הביאו עימם מבית מנהגים ומסורות רבים, אבל המפגש עם התרבות האמריקנית המשגשגת יצר מארג ייחודי ועשיר, שבהדרגה הגדיר את אופייה של הקהילה החדשה. כמה מהשרידים מאירי העיניים מאותה תקופה בהיסטוריה היהודית-אמריקנית הם כרטיסי ברכה שזכו לפופולריות בתקופות חגים, וחברים ובני משפחה נהגו לשלוח אותן אלו לאלו לציון מועדים יהודים.

הספרייה הלאומית מחזיקה באוסף גדול של גלויות מסוג זה, ואלה מציגות מגוון דימויים צבעוני בניחוח יהודי מסוים או בשילוב סממנים יהודים. בהמשך הכתבה מופיעות דוגמאות לכרטיסים כאלה. חלקן מבוססות על צילומים, בעוד שאחרות צוירו ביד – אבל בכולן נראות תמונות מחיי היום-יום של מהגרים יהודים, שזה מקרוב הגיעו לאמריקה. רובן נועדו לשמש כרטיסי ברכה לראש השנה.

הציצו בגלויות הללו מאוספי הספרייה הלאומית והמרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית, והתוודעו לחיים היהודים-אמריקנים כפי שאלה נראו לפני מאה שנה.

חלק מהגלויות מציגות מצבים שלא בהכרח מזוהים באופן מסורתי עם חיים יהודיים…

בכמה מהגלויות אנו מוצאים דוגמאות משעשעות להומור יידישאי.

פרויקט "מסע בזמן" של הספרייה הלאומית מוקדש לאיסוף ולסריקת פריטי אפמרה ישראלים ויהודים, ולהנגשתם לציבור הרחב. תוכלו לעיין באוסף כאן.

אוסף הגלויות שלעיל, המתאר את חייהם של מהגרים יהודים-אמריקנים, מוצג לקראת הכינוס השלישי של הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, שיעסוק בנושא 'הגירה – גבולות – זהות'. הפורום ייערך בירושלים בין התאריכים 17–19 במרץ 2019.

בהכנת הכתבה השתתף אריאל ויטרבו ממחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הקונסול האמריקאי הראשון שלקה בסינדרום ירושלים

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

אוסף אברהם הורוויץ נמסר לידיו של פרופ' דב נוי בשנת 1974 ע"י נכדו מאיר הורוויץ, במטרה להפקידו לצמיתות בספרייה הלאומית. הפקדה זו יצאה לפועל כשארכיון דב נוי הועבר לספרייה הלאומית בשנת 2018. דב נוי שמר אצלו את האוסף מתוך כוונה לפרסם לקסיקון בנושא כליזמרים ובדחנות. הארכיון כולל כתבי יד, שירים, רומנים, מאמרים, אנקדוטות וכתבים אחרים בנושא בדחנות, וכן ביוגרפיה והתכתבות עם בנו שאול-הושע הורוויץ (1956-1886) ועם משפחתו מברוקלין.

אברהם הורוויץ (הורעוויטש) נולד להוריו ישראל ואלקה בז' באדר ה'תרכ"ג (26.02.1863), בעיר בוריסוב שבמחוז מינסק ברוסיה הלבנה. משפחתו, שמנתה תשע נפשות, לא הייתה מן העשירות בעיירה. אביו היה מלמד. כדי להשלים את הכנסותיו של האב, הייתה אימו לטבחית במטבחי חתונות של גבירים.

בצעירותו למד אברהם בחדר אצל אביו ואצל אחד מדודיו. לאחר מכן היה תלמיד הישיבה המקומית בבוריסוב כשלוש עשרה שנים.

לאברהם לא היה חשק רב ללימודים, אך הוא אהב את האווירה השמחה בחתונות עשירי העיירה שבהן נכח כשהתלווה לאימו בעבודתה. שם הוא נהנה מהאווירה העליזה ונקשר לבדחנים ולנגני הכליזמרים. הכול נעשה כך שהדבר לא ייוודע לאביו.

הוא קרא בסתר ספרי מעשיות של ספרות זולה שאותם שאל מאת הסופר ומוכר הספרים המקומי הלל קליבנוב (קליבאַנאָוו). קליבנוב היה בעל מוגבלות גופנית, ואברהם נהג לעזור לו ולכתוב את השירים שקליבנוב היה מכתיב לו.

בגיל שש עשרה חיבר אברהם את השיר הראשון שלו, "א ליד פון חייע-ראָנע-מערען" (שיר אודות חנה-רונה-מירי), שעסק בסיפורם של בנים ובנות שנהגו לטייל ביער בשבתות ובחגים. השיר נכתב בנימה שלא הייתה מקובלת במגזר שאליו השתייכה משפחתו. כשנודע לאביו על השיר שכתב בנו, אברהם אפילו קיבל בגללו מלקות.

כשהסכסוך בינו לבין אביו החריף הוא עזב את הבית והתגורר אצל קרוב משפחה שהיה בעל מזנון בתחנת הרכבת בבוריסוב. שם עבד אברהם בסבלות, סחב מזוודות ופרק וטען קרונות. לאחר מכן התקבל לעבודה בתור שומר במפעל בדים. שם קרתה לו תאונה – ידו הימנית נתפסה בגלגל מכונת האריגה ונשברה בשלושה מקומות. הוא הובא לבית החולים במינסק, והרופאים נאלצו לקטוע את ידו עד מעבר למרפק. אחרי שהשתחרר מבית החולים חזר הביתה לאביו ולאמו כדי להתאושש. בבית הוא קיבל תמיכה ועידוד. בחלוף הזמן למד אברהם לכתוב בידו השמאלית. בשנת 1881 לערך, חיבר את השיר "דער אוּמגליקליכער" (האומלל), ובו הביע חרטה עזה על מרדנותו נגד הוריו אשר בגללה עזב את הקן המשפחתי. אין לבלבל שיר זה עם השיר "דער אוּמגליקליכער יידעלע" (היהודי האומלל), שנכתב ב-1884 ועוסק בנושא חיי היהודים בגלות.

"שם, בעומקי היערות,

היכן שאין עונים,

נשמעות צווחות מיוסרות

שמסחררות לי את החיים!

שם זועק היהודי; הוא נזעף מאוד:

מדוע מענים אותי, אוי?

הוא חי בפחד ולא מפסיק לרעוד,

כעת הוא נמצא בראסוי*.

שמעו נא איך הוא צועק,

כי כבר זמן רב הוא נואק:

מה עשיתי, מה היא הרִשׁעוּת,

שבגללה אתם עושים לי את כל העינוי?

אולם על היהודי אין שום רחמנות".

(*כנראה שם של מקום)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

אברהם נעשה בדחן אירועים במקרה: נגני הכליזמרים מהתזמורת המקומית בבוריסוב היו באים אל הלל קליבנוב, ובדחן בשם חיים'קה (חיימקע), שהיה גם הוא ממשפחת קליבנוב (קליובאַנאָוו) היה מגיע איתם. פעם אחת נחגגו שתי חתונות באותו היום – אחת בבוריסוב והשנייה באחד הכפרים. הבדחן חיימקה, שלא היה לו תחליף באזור, החליט להופיע בחתונה שבבוריסוב. אז הוצע לאברהם לנסוע לחתונה שבכפר ולהופיע שם כבדחן במקום חיים'קה. אברהם הסכים, שהרי הוא בעצמו חיבר שירים, ידע לשיר ולומר אמירות עוקצניות.

"וכך הוא היה, הוא היה מונה.

הבה בביאור נפתח ונענה במטרה אתכם ליידע:

'ששה מי יודע?'

אזי נתחיל בהסבר

מה מששה מסתבר?

ששה הם המחותנים

שסופרים את המזומנים".

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

להקלטה של שיר החתונה הבדחני "אחד מי יודע" בביצועו של סם טרופובר משנת 1955 בספרייה הלאומית לחצו כאן

אברהם קנה לעצמו מחברת עבה, ובה כתב את השירים שנהגו לשיר באותם הימים. הוא עיבד את אמרות הבדחנות של הלל קליבנוב והתאים אותן לאלה שהיו מקובלות בחתונות היהודיות. אברהם חיבר גם שירים משלו, ואף אותם שר או דיקלם כאמרות בדחנות בהופעותיו בחתונות. לבד מהופעותיו בעיר בוריסוב, ששם פעל לרוב חיימקה קליבנוב הבדחן הקבוע, אברהם הופיע בערים ובכפרים רבים בסביבה. לבסוף השתקע בעיר ברזינו (ברזין), שם לא היה בדחן קבוע בקהילה, קנה לעצמו שם, התחתן ונשאר בברזינו עד סוף ימיו.

נאמר עליו שהוא נראה ככסיל שקט. מאחורי גבו דיברו עליו כ"אברהמל מאַרשעליק" (אברהם הליצן הקטן), בפניו קראו לו "רבי אברהם בדחן" ובעיירות הסובבות את ברזינו הוזכר כ"דער בערעזינער מאַרשעליק" (הליצן מברזינו) או "דער אָדנאָרוּקער" (הגידם), מלשון однорук ברוסית שפירושו "קטוע יד".

לאברהם הורוויץ היה קול בריטון יפה, שערות ארוכות, על הזרת שלו ענד בקביעות טבעת עבה ולבש מעיל קצר. מלבושיו לא היו חדשים, אך מצוחצחים ונקיים למופת. בחופות ובהושבות כלה אברהם חבש כיפה משושית ממשי.

הוא התפרנס כבדחן במשך יותר משלושים שנה, אך עשרים השנים האחרונות היו קשות לפרנסתו. מנהגי הקהילה היהודית השתנו, החתונות נערכו ונחגגו בצמצום, וכבר כמעט שלא היה צורך בבדחנים. לכן, כדי להוסיף לפרנסתו, הורוויץ קנה בשותפות מגרסה. לאחר מכן פתח מכולת קטנה ואפילו השכיר דירה לחברי הבונד (האיגוד הכללי של הפועלים היהודים ברוסיה), ובה הם קיימו את מפגשיהם. בימים הנוראים נהג להתחזן בתפילת המוסף ביישוב קטן אחד. גם אחרי המהפכה הרוסית הוא סבל ממצוקה כלכלית והיה לשומר באחוזתו של פריץ.

אברהם הורוויץ חיבר גם שיר ליום השנה של תיאודור הרצל:

"בוא עַמי אומת הגלות

בוא היום אל תוך בתי הכנסיות

שפוך שם את דמעתך בשתקנות

במלוא אבל ובמלוא תוּגוֹת.

ביום בו הוא נפל

הרצל גיבור האומה

אורו של ציון אָפַל

על אדמת הגולה הדמומה."

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

במשך חייו פורסמו במינסק רק שני הפרקים הראשונים של הרומן שלו "דער שוואַרצער פעלץ מיטן ווייסן קאָלנער" (מעיל הפרווה השחור עם הצווארון הלבן) בשנת 1928. הוא היה בן שישים ושמונה כשהחל לכתוב מחדש את יצירותיו ושלח אותן לבנו שאול-הושע, אשר חי בארה"ב וניסה לעזור לו בפרסומן. בהמלצתו של ד"ר יעקב שאצקי כתב אברהם הורוויץ זיכרונות, מקצתם מפי אנשים ומקצתם ממקורות אחרים, כדי להנציח את מנהגי החתונות של אותם הימים. אוסף הזיכרונות הזה אמור היה להתפרסם בכרך ב' של הספר "אַרכיוו פאַר דער געשיכטע פוּן יידישן טעאַטער אוּן דראַמע" (הארכיון לתולדות התיאטרון היידי והדרמה) שמעולם לא יצא לאור עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אברהם הורוויץ התעוור לעת זקנה וניסה לטפל בראייתו אצל הרופאים במינסק, אך ללא הצלחה. בשנתיים האחרונות לחייו הוא סבל משיתוק, ונפטר, כשהוא כבר עיוור לחלוטין, ב-30.12.1940, שלושה עשר ימים לאחר מות אשתו. הוא נקבר בבית העלמין בברזינו.

(על פי רשימה ביוגרפית, הכתובה ביידיש, מאת בנו שאול-הושע הורוויץ)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

הפריט הנ"ל ארכיון הספרייה הלאומית

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

הסידור והרישום הקטלוגי של אוסף אברהם הורוויץ התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.