״בדמי אשלם למולדת ולמדע״

ערב השמדת יהדות אירופה ביקש תנחום רבינוביץ' ללמוד בארץ ישראל. מה עלה בגורלו?

בלהה שילה | 11.03.19 |
Share
מכתב

 

Kobe, 9/II. 1941

לכ'
הנהלת האוניברסיטה העברית בירושלים

שלום רב!

זה עשרה יום הנני נמצא ביפן, אחרי דרך קשה ומלאה הרפתקאות, והנני מריץ תיכף את חוכי ותקוותי אליכם, אך קמתי מערשי, כי למשכב נפלתי בבאי לכאן.

שמי, תנחום רבינוביץ, בהיותי בוילנה בתור פליט הריצותי אליכם את כל התעודות הדרושות לשם קבלת סרטיפיקט-סטודנטי, היינו, העתקה נוטרילית מתעודת-גמר הגמנסיון העברי שלי, בקשה, צלומים ומהלך-חיים, על כל זה קבלתי מכם מכתב רשמי, איפה שאתם מודיעים כי הנכם מוכנים לקבלני, אם אך ישלמו בארץ דמי-למוד וכו'. המכתב עם התאריך 9/6.40 והוא שמור אתי.

אינני מרגיש את עצמי עוד כה בריא בכדי שאוכל לתאר בפרוטרוט את כל המוצאות את פליטי פולניה בוילנא אחר כניסת הרוסים, ואת המוצאות אותי. אתאר רק בקיצור נמרץ, בכדי שתבינו הַאֵיך הגעתי ליפן בנדודי לארץ ישראל.

אך נכנסו הרוסים והקונסולטים התחילו להסגר, עלה בידי כמה מאות פליטים להשיג על הפספורטים שלהם הפולניים וויזות להולנדיה האמריקאית Curacao [קוראסאו, אחד מהאיים האנטילים ההולנדיים בים הקריבי] ועל סמך זה וויזות טרנזיט יפניות, לאף איש לא עלה בשעתו כי יש לכל זה ערך מעשי, אלא הפסיכוזה שתקפה את כולם היתה אחת, להשיג אי-אילו וויזות. גם אנכי הייתי בין אלה שרכשו להם את הוויזות הנ"ל, והם היו שמורים אצלי, ועל סמך הנ"ל הגשתי בקשה לוויזת-יציאה מרוסיה הסוביטית. חדשים רצופים נמשך הענין, אף איש כבר לא היה לקבל את רשות-היציאה, להפך – היינו מוכנים שישלחו אותנו להרי-חשך או "לדֻבּים-לבנים" [סיביר] איך שדברו באופן המוני בוילנא. פתאֹם נשתנה המצב, והתחילו באפן המוני לתת רשיונות יציאה. בין אלה שקבלו הייתי גם אנכי.

מי יתנה את שמחתי, מי יוכל לתאר את האשר והקנאה של החברים. ואמנם קבלנו בחבורה הראשונה 67 איש רשיונות-יציאה ואנכי הייתי בין הראשונים. אבל כל זה היה מהול גם עם דוי ועם צרות לרוב, ה"אינטוריסט" [Intourist, סוכנות הנסיעות הסובייטית הרשמית] לא רצה לקבל רובלים בתור דמי-הוצאות לדרך, אלא אך ורק דולרים, ולי כאלה לא היו. הרבה לא חשבתי כי הוויזה היתה עם תאריך מוגבל, וישבתי עם עוד 3 חברים ויצאנו לדרך על דעת-עצמנו ולא חשבוננו (מבלי להתקשר עם ה"אינטוריסט") לדרך. עברתי את כל רוסיה לרחבה ככה, שהייתי קונה כרטיסים מתחנה לתחנה, וככה הגעתי לוולדיוווֹסטוק [Vladivostok]. דרך כזוּ ובאפן כזה לא הייתי עצמי מעיז שנית לעשות, קשה לי עכשיו לתאר את הקשיים והמכשולים שהיו לנו בדרך, ואיך שעלינו על האניה היפונית [=היפנית]. די שאֹמר כי הקונסול היפוני מוולדיוווֹסטוק שעזר לי בהרבה, בא בעצמו לפני הפלגת האניה ונפרד ממני לעיני-כל, ואמר כי זֹהי גבורה יוצאת מהכלל מצד אדם לעשות דרך כזוּ כמוני.

חברים יקרים! הנני לדאבוני הגדול שוב פליט, בנוסי מפני הסוביטים לוילנא, השארתי הכל בבית, לקחתי רק את תעודת הבגרות שלי בכדי להתקשר אתכם, ורק בזה היתה תקותי, כיום הנני כפליים ערום ופליט, + המכתב השמור אתי מכם. הנני כאן גלמוד ועזוב, ואל מי אפנה אם לא אליכם – שתעזרו לי. מצבי הוא כזה שהנני על סף תהום. השלטון דפּה [=שכאן] אינו מרשה לשהות כאן הרבה, והרי הנני כאן רק טרנזיט, ובמקרה שבזמן הקרוב לא אקבל שום עזר של הגירה, השלטון ישלח אותי לשאנג-האי [=שנחאי], שמה המצב החמרי של הפליטים נורא, בלי שום סיוע, גוועים ממש מכפן [=רעב], והרי הלחם הוא המניע הכי כביר בחיינו, ובשעת שמרגישים בו חֹסר זה עלול להביא אדם על סף התהום וכזה הוא גם הדין בשאנג-האי. חברים יקרים, אינני יכול לתאר לי כי בעבור כמה עשרות הפונטים שאני צריך לשלם, תשאירו אדם לנפשו, אני סכנתי את חיי בדרכי ציונה, אני חונכתי באוירא של אֹמֶן אליך מולדת ואליכם המטפלים בעניני-המולדת, אינני כותב כאן בפרוטרוט כי עוד ראשי סחרחר, אך אבקשכם במטוטא, מצאו את מהלך-חיי הרצוף לתעודות וקראו שוב הפעם, ואחר את מכתבי זה, וודאי לא תשיבו פני ריקים.

אני פשוט מתחנן לפניכם, שגרו אלי סרטיפיקט סטודנטי כי אני עומד על סף התהום, אל תהיו כה פורמליסטיים, אני בדמי אשלם לכם ולמולדת ולמדע, אבל אל תרשוני לפֹל, הנני כבר יגע, אם כי הנני בן 23 שנה, אני שולח את המכתב הזה מבלי לדעת אם יגיע אליכם, כטובע הצולל בקבוק עם מכתב הימה. הנני נמצא כעת בסביבה זרה לרוחי ולנפשי, בין אנשים הנוסעים לאמריקה וסרטיפיקטים לא מנוצלים בחֻבם, והמביטים עלי, המשתדל והמדבר על א"י, בבטול. מי יתן ואוכל למצא לי בזמן מן הזמנים פנאי ועת לתאר הכל, על הפסיחולוגיה היהודית, ועל ההתמוטטות האיומה של האטיקה בין חוגי היהודים בעלי ההון בימי קטסטרופה ומכשולים. הכתבת הטלגרפית שלי היא Kobe Jewcom for Tanchum.

אני גומר, אינני יודע אם למכתב יש טעם, כי כאמור עוד ראשי עלי סחרחר. אבל דעו זאת, כי אתם תצילו אדם למדע ולציונות.

המחכה לעזרתכם הטלגרפית, ומאמין בכל זאת!

תנחום רבינוביץ

 

מברק בעִניני שלח אליכם הקומיטט [=הוועדה] לפליטים!
(מכתב תנחום רבינוביץ לאוניברסיטה העברית, 9/2/1941, ארכיון האוניברסיטה העברית, ארגז 138, תיק 2100-ר'-I)

 

***

מכתבו של תנחום רבינוביץ' התגלה לאחרונה בארכיון האוניברסיטה העברית בירושלים ונחשף לראשונה בתערוכה 'הוראת שעה: האוניברסיטה העברית, המלומדים היהודים והפרידה מאירופה', המוצגת בימים אלו בספרייה הלאומית בירושלים. זהו מסמך אחד מתיק הבקשה של רבינוביץ' ללימודים באוניברסיטה, הכולל טופס אישי ותמונה, העתק תעודת הבגרות שלו וקורות חיים שכתב בגוף ראשון. התיק כולל תכתובת שניהל עם האוניברסיטה ממאי 1940 ועד מרץ 1941, ומגלה נתיב חיים שראשיתו בפולין קודם המלחמה וסיומו במנוסה ליפן, ארבעה חודשים טרם החלה השמדת יהודי אירופה. בקשתו של רבינוביץ' היא אחת מרבבות בקשות שנשלחו לאוניברסיטה בשנות ה-30, בידי צעירות וצעירים יהודים שקיוו כי הלימודים באוניברסיטה יעניקו להם סרטיפיקט לארץ ישראל. כצפוי, רובם לא הצליחו לממש את תקוותם, וזו נותרה מתועדת ומתעדת את מאווייהם וחייהם, חרדותיהם ופליטותם, בעודם מנסים להיחלץ מאירופה.

פנייתו של תנחום רבינוביץ' בולטת בין תשע בקשות הקבלה המוצגות בשולחן התלמידים בתערוכה הוראת שעה, בעוד כולן יחד משקפות את המגוון התרבותי והגיאוגרפי של הקהילות היהודיות ערב השואה. רבינוביץ', שנולד בסטולפצי שבפולין (כיום בלארוס) למשפחה ציונית מבוססת, היה רביזיוניסט ופעיל בתנועת בית"ר בעירו, והשלים את לימודיו בגימנסיה העברית "תושיה" בווילנה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כמו רבים מקרב האינטליגנציה היהודית, נמלט לווילנה, שסופחה לברית המועצות במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב אך כעבור חודש הועברה לידי ליטא העצמאית. כפי שמתאר רבינוביץ', בעת מנוסתו מזרחה בתקווה להגיע ביום מן הימים לארץ ישראל, נשא עימו את כל רכושו – "תעודת הסיום שלי, […] הנכס היחידי שנשאר לי בדרכי ציונה". בעודו פליט בווילנה, הגיש את בקשתו ללימודים באוניברסיטה שבירושלים ואליה צירף עותק נוטריוני של תעודת הבגרות שלקח עימו.

המסמך שלפנינו נשלח מקובה שביפן, לאחר שרבינוביץ' חצה בדרך-לא-דרך את ברית המועצות בעזרת ויזה שהעניק לו הקונסול הכללי של יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה. בניגוד להוראות שקיבל, סוגיהארה הנפיק ויזות לאלפי יהודים שביקשו להימלט מאירופה, לאחר שבקיץ 1940 שוב סופחה ליטא לברית המועצות. נוכח כוונת הסובייטים לסגור את הקונסוליות הזרות בקובנה והאיסור לחצות את ברית המועצות ללא ויזה מיועדת, סוגיהארה, אשר ברבות הימים זכה  בתואר חסיד אומות העולם, חילק 2139 אשרות מעבר ביפן שיעדן הסופי הוא האי קוראסאו בקאריביים, שהיה בחסות הולנד ולא נדרשו בו אשרות כניסה.

מזכירות ההוראה של האוניברסיטה לא נותרה אדישה למכתבו הזועק של רבינוביץ', והשיבה: "אין בידינו אף רשיון-עליה אחד […] אולם רצוננו לעזור לו ונעשה מה שאפשר יהיה בכדי להצילו. […] נשתדל להשיב אמצעים למטרה זו מאת המוסדות הלאומיים, אולם אין הדבר קל, כי מספר הנצרכים גדול מאוד והאמצעים זעומים".

לא ידוע לנו אם הסרטיפיקט מהאוניברסיטה הוא שסייע לרבינוביץ' להשלים את מסעו לפלשתינה דרך הודו עוד ב-1941, שנת כתיבת המכתב, כך לפי עיתונות התקופה. בהגיעו לארץ התגייס לצבא הבריטי ושיתף פעולה עם האצ"ל, ולאחר מכן הצטרף לבריגדה היהודית ונשלח לחזית האיטלקית. במרץ 1945, בעת ששב מסיור, נפצע בשוגג ומת כעבור כמה ימים. כפי שהבטיח, רבינוביץ' שילם בדמו למולדת אך טרם הספיק לשלם למדע, ובן 26 נקבר באדמת איטליה.

 

הסיפור מוצג לקראת הכינוס השלישי של הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, שיעסוק בנושא 'הגירה – גבולות – זהות'. הפורום ייערך בירושלים בין התאריכים 17–19 במרץ 2019.

תגיות

בלהה שילה

בלהה שילה היא תלמידת מחקר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים.

לכתבות נוספות של בלהה שילה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו