זה נשמע כמו תעלומה מסרט – כזאת שגם בסוף הסרט התעלומה נותרת.

לאורך חייו הארוכים שמר מר שושני (שנקרא לעתים הרב שושני, או מר בן-שושן, ואפילו – לפי אלי ויזל תלמידו, מר רוזנבאום) באופן קנאי ועקבי על פרטיותו. זהותו של המורה הנערץ לא הייתה ידועה לרבים מתלמידיו. אם היה מדובר באדם מן היישוב, חשיבותה של החידה הייתה נשארת מקומית. אבל זהו לא המקרה שלפנינו: כמה וכמה מתלמידיו שייכים לשורה הראשונה של הוגי הדעות היהודים במאה העשרים. הרושם שהותיר עליהם מר שושני עצום – ועל יכולותיו האינטלקטואלית ורוחב ידיעותיו עוצר הנשימה תלמידיו לא הפסיקו לדבר ולשבח.

תלמידו ואחד מגדולי מעריציו היה הסופר, איש הרוח וחתן פרס נובל אלי ויזל, שכתב עליו: "הוא שלט בכשלושים שפות עתיקות ומודרניות, כולל הינדית והונגרית. הצרפתית שלו הייתה טהורה, האנגלית שלו מושלמת, והיידיש שבפיו הותאמה למבטא של בן-שיחו. הוא היה מדקלם בעל-פה מתוך הוֶודות ההודיות ומסֵפר הזוהר."

בשל חשאיותו קשה עד בלתי אפשרי לשרטט את מסלול נדודיו הרבים והתכופים של מר שושני. ידוע שהוא נולד באימפריה הרוסית על סף המאה העשרים, ולאורך שנות חייו הסתובב כנווד ערירי ברחבי העולם: באירופה, בארץ ישראל, בארצות הברית, באורוגוואי ובארצות נוספות. במהלך מסעותיו השאיר רושם אדיר על תלמידיו ושומעיו.

תלמידיו מספרים ששיטת הלימוד שלו הזכירה הרס ובנייה מחדש. היו, כמו עמנואל לוינס, שקראו לו "מורה מופלא ואכזרי". ספקן נצחי, לימד מר שושני את תלמידיו כמו היה סוקרטס יהודי, ואולי דרשן שיצא היישר מתקופת חז"ל. הקושי היה בלעקוב אחרי פיתולי מחשבתו של המורה – עליו מספרים כי החזיק את כל התנ"ך, המשנה והתלמוד בראשו.

אחת מהאגדות הרבות שנקשרו באיש הייתה שלמד ללא ספרים. דויד לנג, איש הארכיונים של הספרייה שעבד על קטלוג מחברותיו של מר שושני מאשר: "מקריאת המחברות עולה שלפחות חלק מן האגדות אודותיו לאט לאט מתגלות כאמת. במקרה של הלימוד ללא ספרים – ברור מהמחברות שהאיש בורך בזיכרון צילומי. איך אפשר להסביר אחרת את היכולת שלו לצטט ממקורות שונים ולהפנות למקור המדוייק בכתיבה רציפה לאורך עשרות מחברות?"

מי היה מר שושני? מהי זהותו האמיתית? אחד מאותם תלמידים מוכרים של מר שושני, פרופ' שלום רוזנברג וכמוהו גם אחרים סבורים כי מדובר בהלל פרלמן, כיוון שמר שושני סיפר לרוזנברג כי למד אצל הרב קוק ונסע לארצות הברית, ובאגרותיו של הרב קוק מופיעה דמות בלתי מוכרת בשם זה שפרטיה מתאימים לתיאור זה.

'מר שושני' נפטר בגיל 73 מהתקף לב ב-26 בינואר 1968 בעיר דוראסנו שבאורוגוואי, במהלך סמינר לחניכי בני עקיבא ולמורים דתיים. בשעת מותו היה על ידו תלמידו פרופ' שלום רוזנברג, מבכירי הוגי הדעות בישראל ולשעבר ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.

לאחרונה תרם פרופ׳ רוזנברג לספרייה הלאומית עשרות מחברות של מר שושני, וכן חומר ארכיוני נוסף פרי עטו וכעת הן נחשפות לראשונה לציבור. לאורך שנות נדודיו מילא מר שושני את מחברותיו בהגיגים, ברעיונות, בתרגילי זיכרון, וכן בשברי משפטים ובנוסחאות מתמטיות. בהתאם לאישיות של הכותב, מחברות אלו קשות להבנה, ואף בהן רב הנסתר על הגלוי. כמה חוקרים החלו בשנים האחרונות לפענח את המחברות כדי להבין טוב יותר באמצעותן את תפיסת העולם החינוכית והרוחנית של מר שושני. עד היום היו מחברות אלה ידועות רק ליחידי סגולה ולתלמידים לשעבר של מר שושני.

כדי לספק הצצה ראשונית לאישיות המסקרנת ולדרך חשיבתו של האיש עזר לנו דויד לנג לפענח כמה עמודים מאחת ממחברותיו של מר שושני, מחברת מס' 60 העוסקת באגדה התלמודית המפורסמת "תנורו של עכנאי". האגדה התלמודית מספרת על ויכוח שפרץ בין ר' אליעזר לחכמים. עניינה של הסוגיה הוא בטהרתו של תנורו של עכנאי. הדיון ההלכתי סביב תנור זה עוסק בשאלה האם תנור חרס שנחתך לחוליות והודבק מחדש באמצעות חול או טיט שניתן בין החוליות נחשב כתנור שלם המקבל טומאה, כדעת חכמים, או שנחשב ככלי שבור או כלי אדמה שאינו מקבל טומאה, ולפיכך נשאר בטהרתו, כדעת ר' אליעזר. ר' אליעזר גרס שהתנור טהור, בניגוד לדעת הרוב, אך את הוכחותיו הביא בדרך נס: ראשית "נעקר חרוב ממקומו מאה אמה", שנית, שינה את כיוון הזרימה באמת המים ו"חזרו אמת המים לאחוריהן", לאחר-מכן הטה את כותלי בית המדרש ולבסוף דרש והוציא בת קול משמיים שאישרה את דבריו. שוב ושוב דחו חכמים את טענותיו, ולבסוף הגיעו למסקנה ש"לא בשמים היא" – פסיקת הרוב קובעת, ואפילו יתערבו השמים עצמם לקבוע כנגדה.

"במחברת ניתן לראות את שיטת הלימוד של מר שושני", מספר דויד ומוסיף: "מר שושני מתחיל בבירור של עקרונות התנהגות מוסרית. בחינת התנהגות החכמים בסיפור התלמודי המסויים למול כללי התנהגות מוסרית שנמסרים מפי חז"ל במקומות אחרים (וכללי מוסר ביחסי רב ותלמיד בפרט). בתוך כך, מלמד מר שושני פירוש לפסוקים מן המקרא ולמונחים מן הגמרא, מן ההלכה, מן הקבלה ומן החסידות וכן עורך בירורים לשוניים שונים. וכמו כן מתעכב על "פילוסופיית המוסר". ניכר בדברים כיצד השפיעה דרך לימוד זו על תלמידו הגדול עמנואל לוינס.

בעמוד הראשון של המחברת ישנו בירור לשוני של צירוף המילים 'תנורו של עכנאי', השם שקיבלה האגדה התלמודית.

העמוד הבא במחברת עוסק בענייני הוראה נכונה, רוח הקודש והשגה, ומחלוקת על הגדול בתורה. בעמוד השלישי אנו מוצאים התייחסות מפורטת ומעמיקה למוטיבים הסיפוריים הספציפיים בסיפור התלמודי 'תנורו של עכנאי': שאלה ששואל מר שושני בהקשר לאגדה היא מדוע "שתק רבי יהושע ב' פעמים" (בחרוב ובאמת המים) ורק כשנטו כותלי בית המקדש ליפול התערב. מר שושני מסביר תוך שהוא מצביע על תוקפנות ההולכת ומתעצמת בניסים שמחולל ר' אליעזר: "אין הפסד אם החרוב מטייל – הפסד כשאמה חוזרת ואינה משקה שדות חופריה", ו"הפסד גדול בנפול בית המדרש". כאן יש לנו קביעה ערכית של מר שושני, אמנם ר' אליעזר נחשב לגדול הדור אך בית המדרש הוא דבר נצחי (קירות בית המדרש "מטין ועומדין" עד ימינו) – זאת בניגוד לאדם, נעלה ככל שיהיה, שהגיע לעולם וייצא ממנו תוך עשורים ספורים. זהו גם ה­­הסבר של מר שושני להתערבותו של ר' יהושע: "שום נס לא ישנה דעתך", קובע מר שושני, ומסביר שר' יהושע התערב כיוון שנפלו כותלי בית המדרש. ועדיין, ובניגוד לחכמים שנידו את ר' אליעזר על שלא קיבל את פסיקת הרוב (ואולי גם על הבלאגן שעשה) הכתלים הם אלו שהגיעו לפשרה – הם גם מטו ליפול וגם המשיכו לעמוד, ובכך הקשיבו גם לר' אליעזר וגם לר' יהושע בר הפלוגתא שלו."

מר שושני, הוא הלל פרלמן, לא פירסם דבר בחייו. המחברות האישיות של מר שושני, שרבות מהן נתרמו לספרייה בידי פרופ' שלום רוזנברג, הן החומר היחיד היכול להיחשב מקור ראשוני שנכתב בידי האיש המסתורי. כפי שראינו, בעזרתם עכשיו החידה מתחילה להיפתר.

אנחנו מכירים את המילה "עזאזל" בעיקר בתור קללה, וכבר יצא שברגע של כעס המלצנו לאדם אחד או שניים ללכת למקום ההוא. רבים מאיתנו שמעו על מצוות "שעיר לעזאזל" שהייתה נהוגה בעם ישראל בימי בית המקדש. אבל כמה מאיתנו יודעים שעזאזל הוא גם שמו של מלאך הרסני ומסוכן, שלימד את בני האדם כמה מהשיעורים הנוראיים ביותר בהיסטוריה?

אז מיהו עזאזל, אחד ממנהיגי המלאכים המורדים באל? וכיצד הוא קשור ליום הכיפורים שלנו?

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

(ויקרא טז ח-י)

הכול מתחיל במסורת עתיקת יומין ששורשיה במקרא. זה קרה פעם בשנה ביום הכיפורים. ביום התענית של עם ישראל הורשה הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים שבמקדש, ולהביא עימו קורבן לאלוהי ישראל. אחרי שיצא מהמקדש, ערך הגרלה בין שני שעירי עיזים, שהם בעלי החיים המוכרים לנו בשם תיישים (עיזים ממין זכר). הראשון יוקרב בו-במקום עבור אלוהים, והשני יישלח לגלות לַעֲזָאזֵל לאחר שכל חטאי ישראל יועברו אליו. השימוש בגורלות מסמל את בחירת האל בשעיר לעזאזל.

כיצד יש להבין את ההוראה "לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל"? הכול תלוי כמובן במשמעות המילה עזאזל, הנזכרת בתנ"ך שלוש פעמים. דרך אחת לפרש אותה היא דרכם של חז"ל, שקבעו כי עזאזל הוא שם של צוק מסוים או אולי הר קשה במיוחד (עז-אל). ביום הכיפורים, פירשו חכמינו, היה הכהן הגדול מטיל גורלות ומכריע מי הוא התיש שיישלח לעזאזל. אז היה יוצא שליח שכינויו "איש עיתי", מלווה את התיש הנבחר מרחק של תשעים ריס (כ-12 קילומטרים מהיציאה מירושלים) אל צוק המכונה עזאזל, וממנו היה משליך את התיש המסכן אל מותו.

לפי פירוש אחר לחלוטין, עזאזל הוא שם של ישות על-טבעית שאליה יש להקריב את התיש האומלל. בניגוד לאל, שהוא מהות הטוב, עזאזל הוא שד מרושע או אל פחוּת דרגה הניזון מחטאי העם. כותבי הספרים החיצוניים הם שהעלו את דרך הפירוש הזאת. למשל הטקסט בספר חנוך א מאמץ לחלוטין את דמותו הנוראה של עזאזל. מעתה אין עוד זכר לחיה חסרת ישע המואשמת על לא עוול בכפה. עזאזל נעשה למלאך המורד העומד בראש קשר שמימי להשתלט על הארץ.

בספר חנוך א מסופר מחדש סיפורם של המלאכים ששכבו עם בנות האדם, המוזכר בספר בראשית (ו, א-ד). בעקבות איחוד לא טבעי זה נולדו הנפילים – הענקים שמילאו את הארץ ועשו בה שמות. חנוך המקראי, בן הדור השביעי שבין האדם הראשון לנוח, הוא גיבור היצירה ומי שנבחר להביא את בשורת האלוהים אל המלאכים המורדים. אחד מאותם מלאכים רעים, והשני בחשיבותו רק למנהיג שמחזי, הוא עזאזל שלנו.

ההשפעה של המלאך הסורר עזאזל מתוארת כהשפעה הרסנית ואפילו נצחית. הוא שלימד את בני האדם "לַעֲשׂוֹת חֲרָבוֹת וּמְאַכְּלוֹת וּמָגִנִּים וְשִׁרְיוֹנוֹת וְיוֹדִיעֵם אֶת-מַחְצְבוֹת הָאֲדָמָה וּמְלֶאכֶת מַחְשַׁבְתָּן וּצְמִידִים וַעֲדָיִים וּמַעֲשֶׂה הַפּוּךְ וּלְיַפּוֹת אֶת-גַּבּוֹת הָעֵינַיִם וְכָל-הָאֲבָנִים הַיְּקָרוֹת וְכָל-צִבְעֵי רִקְמָתַיִם" (חנוך א ח, א). כפי ששמתם לב, מדובר בהשפעה כפולה: עזאזל מלמד את בני האדם להכין כלי מלחמה, ולא פחות חשוב ומשחית – הוא מלמד אותם גם שיעור בצביעות ובהִתְיָיפְיְיפוּת. כלומר המשוואה שמציג לנו ספר חנוך א משמעותה: חרבות ואיפור = צרות צרורות. ובאמת בעקבות ההשפעה ההרסנית הזאת, "וּתְהִי רִשְׁעָה רַבָּה וְיַעֲשׂוּ זִמָּה וְיִתְעוּ וִישַׁחֲתוּ בְּכָל-דַּרְכֵיהֶם" (חנוך א ח, ב).

למרות שהמלאכים הסוררים הוזהרו על ידי חנוך, הם נשארים בשלהם. הם נענשים על סרבנותם, וכך מוצא עצמו עזאזל כבול במדבר. זהו הסבר מקורי ומעניין למצוות השעיר לעזאזל המוקרב במדבר:

וְעוֹד אָמַר יְיָ אֶל-רְפָאֵל אֱסֹר אֶת עֲזָזֵאל יָדָיו וְרַגְלָיו וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל-הַחֹשֶׁךְ וְעָשִׂיתָ פֶּתַח אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר בְּדוּדָאֵל וְהִשְׁלַכְתּוֹ שָׁמָּה: וְשַׁמְתָּ עָלָיו סְלָעִים קָשִׁים וְחַדִּים וְכִסִּיתוֹ בַּחֹשֶׁךְ וְיָשַׁב שָׁם עַד-עוֹלָם וְכִסִּיתָ אֶת-פָּנָיו לְבַל-יִרְאֶה-אוֹר: וּבְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל יָשְׁלַךְ אֶל-תּוֹךְ הָאֵשׁ.

(חנוך א י, ד-ה)

עזאזל חוזר להופיע ביצירות יהודיות נוספות מהמאות הראשונות לספירה, ומעניין אף יותר לגלות שהוא מככב גם במקום מרכזי בנצרות. הדת שצמחה מתוך היהדות שימרה משהו מדמות שעיר העיזים שהכרנו בספר ויקרא, שבו התחיל עזאזל את הקריירה המפוארת שלו. לפי כמה מאבות הכנסייה, עזאזל הוא לא רק בן דמותו של השטן הנוצרי, אלא זהו גם אחד משמות השטן. אם כך, מה הפלא שדימויים מצוירים רבים של השטן מציגים אותו עם רגליים של עז?

אז בפעם הבאה שאתם פולטים את המילה "לעזאזל" ברגע של כעס בלתי נשלט, או חס וחלילה מאחלים למישהו ללכת לביקור במקום הארור – אנחנו ממליצים שתמהרו להרגיע את הרוחות (או לפייס את השדים) ותוכיחו לעזאזל השטני שהכול בסדר, רק התלוצצתם. וליתר ביטחון, על כל מה שקרה אמרו בקול ברור ורגוע: "כפרות". אנחנו משוכנעים שהשד עזאזל יעריך את המחווה. ואיך קשורות הכפרות לעניין? רבים רואים בטקס הקרבת השעיר לעזאזל שהיה נהוג בימי המקדש מקור לטקס הכפרות הנהוג בערב יום הכיפורים. וכך הפך תרנגול הכפרות ליורש הטבעי של השעיר לעזאזל – חיה חסרת ישע שאליה אנו מעבירים את כל חטאינו ביום הדין של לוח השנה היהודי.