וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
(בראשית ג, ו-ז)
השנה היא 1296. הרמב"ם הלך לעולמו לפני 92 שנה, אך חיבוריו ממשיכים להכות גלים בעולם היהודי. בצפון צרפת נכתבת ומאוירת היצירה שלימים תהיה לאחד משיאיה האומנותיים של אסכולת כתבי היד העבריים המצוירים בצרפת. זהו כתב היד של ספרו ההלכתי הגדול של הרמב"ם, "משנה תורה", המכונה גם "היד החזקה". במאה ה-19 נרכש כתב היד בידי פרופ' דוד קאופמן, ראש הסמינר התיאולוגי היהודי בבודפשט, וכיום הוא שמור עם כל ספרייתו באקדמיה ההונגרית בבודפשט.
עמודי הפתיחה של כל אחד מ-14 חלקי הספר מוקפים בעיטורי צמחים עדינים, ובראשיהם לוחית מאוירת למילת פתיחה גדולה. השוליים התחתונים של כמה מהעמודים עוטרו בציורי טקסט. מרבית האיורים בכתב היד מתארים סצנות מקראיות מוכרות, למשל: שמשון משסע את הארי, דוד מול גָּלְיָת, עקדת יצחק ומעמד הר סיני. בצידן נמצא גם איורים של אבירים או ציידים ימי-ביניימים. ההשערה הרווחת היא שהמאייר היה נוצרי.
את עינינו משך האיור האחרון בכתב היד (ספר יג, כרך ד, עמ' 70), ובו אדם וחוה ניצבים משני צידי עץ הדעת. צורת הנחש היא שמרתקת באיור: כאן אנחנו פוגשים נחש עם גפיים(!) ומגלים שהנחש דמה באופן מחשיד ביותר לקוף. אבל למראה הנחש באיורי גן עדן עוד נחזור בהמשך.
ועוד תהייה מעורר האיור שלפנינו: אדם וחוה מתוארים ברגע האכילה מפרי עץ הדעת, אז איך ייתכן שהם כבר מכוסים בעלי תאנה?
בקושי ארבעה פרקים במקרא זכינו ללוות את אדם וחוה עד שגורשו מגן עדן והותירו לדורות הבאים חומר רב למחשבה וליצירה. בעוד חז"ל ופרשנים יהודים מאוחרים דנו שוב ושוב בשאלות שונות ומשונות הקשורות להורים הקדמונים של האנושות, מאיירי כתבי יד עבריים התרכזו לאורך השנים כמעט אך ורק ברגע דרמטי מסוים בחיי אדם וחוה: אכילת פרי עץ הדעת והתוצאות ההרסניות של הפרת האיסור האלוהי הזה.
הקומיקס בהגדת סרייבו
כמה עשורים לאחר שאויר "משנה תורה של קאופמן", כיכבו אדם וחוה ב"הגדת סרייבו". למרות שמה, משערים שההגדה המרהיבה נכתבה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב. ההגדה מוצגת בעיר סרייבו במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה.
בשונה מההתמקדות המקובלת בסצנת החטא, איור יוצא דופן בהגדת סרייבו דווקא מציג את אדם וחוה בשלל סצנות. לאחר שני עמודי איורים של בריאת העולם, אנחנו פוגשים את אדם וחוה. כיצד מתואר הסיפור? ההתפתחות באיור מזכירה רצועת קומיקס. ראשית, חוה נוצרת מתוך צלע האדם. מייד לאחר מכן אדם וחוה אוכלים מהעץ האסור כשהנחש מביט בהם. למטה מימין הם מתכסים בעלי תאנה לאחר שהבינו שהם עירומים. ובאיור המסיים למטה משמאל אדם וחוה כבר גורשו מגן עדן: האישה לבושה בלבוש מלא, והגבר עובד בזיעת אפיו. אגב, מעניין לגלות בהגדת סרייבו איור קודם של בריאת העולם והאדם בתוכו.
אחד הפרטים המסקרנים בכל איורי אדם וחוה הוא צורת הנחש. בהגדת סרייבו הנחש נראה בצורתו המוכרת, זו שקיבל לאחר קללת האל עליו: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ". (בראשית ג, יד). אומנם באיור למעלה הנחש מלופף על עץ הדעת, אך הוא חסר גפיים. ובאיור למטה הוא כבר זוחל על גחונו. האם האישה מחזיקה בכלי נשק כדי לרוצץ ראשו? קוראינו המלומדים הסבו את תשומת ליבנו שמדובר ככל הנראה דווקא בפלך (שנועד לטוויית חוטי צמר). על כל פנים, נראה שהיא כבר למודת ניסיון ונזהרת מפניו.
באיור הימני למטה יבחינו חדי העין בקרני אור היוצאות מעל העץ השמאלי, ככל הנראה בניסיון להמחיש את רגע גילוי אדם וחוה לאחר אכילת הפרי. מדובר בפשרה אומנותית מעניינת. המקרא מספר על אדם וחוה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". "אַיֶּכָּה" שואל האל את אדם, והוא מייד מצטדק ומסביר: "אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". מדוע? "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, ז-יב). מאייר הגדת סרייבו, שזהותו אינה ידועה, ביטא את האל כאור שמימי. אור הוא דימוי מוכר של האל. וחוץ מזה, איך מייצגים את הקול האלוהי בציור?
דמות האל בהגדת הזהב
כ-30 שנה קודם לכתיבת הגדת סרייבו, בשנת 1320 בערך, נכתבה ואוירה הגדת פסח נוספת, אף היא בברצלונה. ההגדה מוכרת בשם "הגדת הזהב" בשל הרקעים המוזהבים המעטרים את 128 העמודים המאוירים שבה, מתוך 322 עמודיה. גם הגדה זאת נפתחת באיורי סצנות תנ"כיות. אך האיור הראשון אינו מציג את בריאת העולם אלא את האדם הראשון המעניק שמות לכל חיות הגן, וכך גם נכתב בתיאור המילולי.
האיור השני בהגדת הזהב מתאר שתי סצנות שכבר ראינו בהגדת סרייבו: יצירת חוה מצלע אדם ואכילת פרי "עץ הדעת טוב ורע". החידוש המדהים כאן נוגע לדמות האל, המוצגת יוצאת מתוך ענן לנזוף בשלושת החוטאים – אדם, חוה והנחש. אפשר לשער שמדובר במלאך ולא באל עצמו, אבל נראה שזוהי הפרה של הדיבר השני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ, ב-ג). מעל האיור נכתב "אדם ואשתו ערומים".
בדומה להגדת סרייבו, גם בהגדת הזהב האיורים מופרדים לארבעה פאנלים. בעמוד הפותח ומתחת לאיורי אדם וחוה אנו רואים את רצח הבל בידי קין ואת "נח ואשתו ובניו יוצאים מהתיבה". גם כאן מתגלה דמות האל המפקחת מעל.
בין היהדות לנצרות
סיפור אדם וחוה אומץ בחום בידי הנצרות. הכנסייה המערבית היא ששימרה את אחד מהספרים החיצוניים, המספר את סיפור אדם וחוה ומה שעלה בגורלם לאחר הגירוש. "מעשה אדם וחוה" תורגם מחדש לעברית מספר פעמים במאה העשרים, בין היתר בספר "הספרים החיצוניים" בעריכת אברהם כהנא, שראה אור ב-1956 בהוצאת מסדה.
בכתבי יד עבריים מאירופה לא פעם נראית השפעה בכיוון ההפוך: מוטיבים, שיטות העתקה וסגנונות איור אומצו מכתבי יד נוצריים. האבירים הפרנקים שפגשנו בכתב יד קאופמן הם דוגמה אחת מני רבות.
דוגמה נוספת להשפעה בין-דתית הקשורה לאדם וחוה נמצאת ב"תנ"ך שוקן". כתב היד, השמור במכון שוקן, מתוארך לשנת 1300 בערך בדרום גרמניה. כתב היד נפתח בדף יפהפה, ובו 46 מדליונים מיניאטוריים מאוירים שכל אחד מהם מציג סצנה מספר בראשית. צבעי המדליונים – אדום וכחול – נפוצים בחלונות גותיים של כנסיות נוצריות מאותה תקופה וכן בכתבי יד נוצריים.
שני המדליונים הראשונים נוגעים לאדם וחוה. בראשון מתואר רגע הפיתוי, ובשני – גירושם מגן עדן. שימו לב שבתנ"ך שוקן הזוג מוצג עירום גם לאחר הגירוש. ניכר שגם לאחר החטא הם דבקים איש "בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
רומנטיקה וסמלים נוספים
ואכן מסירותם של אדם וחוה זה לזה לא נעלמה מעיניהם של מאיירים ופרשנים לאורך הדורות. רמז לכך אנו מוצאים בכתוּבּות רבות שעוטרו בדמויות הזוג הראשון. למשל בכתובה שנכתבה בשנת 1629 במנטובה שבאיטליה מאוירים אדם וחוה מושיטים יד ומחזיקים מה שנראה כפרי תפוח מוזהב. האיור מעלה שאלה נוספת שכבר אתגרה גם את חכמינו: איזה סוג של פרי הניב עץ הדעת? המועמד המועדף הוא התפוח כמובן, אבל לכך אין כל ראיה בטקסט המקראי.
מצאנו גם כתב יד אחד ויחיד שבו מאויר אדם מבלי לאזכר את החטא הגדול של אכילת הפרי האסור. זהו כתב היד של תנ"ך התמונות מוורשה, המציג איורים של מאורעות מרכזיים בתנ"ך, ומעליהם ציטוט מתאים מהטקסט המקראי. האיורים הראשונים נוגעים לבריאת העולם ולאכלוסו בצמחים וחיות.
שני האיורים של אדם וחוה מראים את נתינת השמות לכל החיות ולאחר מכן את יצירת חוה. שמתם לב כיצד המאייר דאג לשמור על צניעותו של אדם באמצעות פרח המכסה את מבושיו בשני האיורים?
ספרי הלכה, הגדות מימי הביניים וכתובות נמנים עם שורה ארוכה של טקסטים יהודיים מתקופות שונות המעוטרים באיורי הזוג הראשון. מטרת האיורים משתנה לפי סוג הטקסט: בכתובות הם דוגמה חיה לאהבה רומנטית; בהגדות ובתנ"ך המאויר הם עוד נקודת ציון במהלך ההיסטורי המוביל מבריאת העולם למתן תורה והקמת עם ישראל; ובמשנה תורה לרמב"ם הם קישוט.
כל השדים והרוחות
נסיים עם איור מודרני יותר של אדם וחוה – קמע למזל טוב. ככל הידוע הקמעות היהודיים הנפוצים ביותר נועדו להגנת היולדת. בכולם ללא יוצא מן הכלל נזכרים שמותיהם של אדם וחוה ושל שלושת המלאכים המגינים על הנולד והיולדת.
במיתולוגיה היהודית נרקמו שלל אגדות סביב מקור הקמע המגן. לפי כמה מהן, לילית הייתה אשתו הראשונה של אדם, והיא סולקה בטרם ילדה לו בנים. בניסיון נואש לנקום באדם ובכל צאצאיו, הפכה לילית למעין שֵׁדָה המתנכלת לרך הנולד וליולדתו. לשם כך היא חונקת תינוקות בשנתם, וגם מפתה גברים וגורמת להוצאת זרע לבטלה שבאמצעותו היא מתעברת ויולדת בנים חורגים דמוניים.
לפי הפולקלור, כדי לעצור את הפורענות ולנסות להשיב את לילית לאדם נשלחו אליה שלושת המלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלף. אך היא טענה כי "כבר בא עליה השד הגדול", הוא המלאך סמאל, ולכן לא תוכל לחזור לאדם. המלאכים הצליחו לסחוט ממנה הבטחה שלא תפגע בצאצאי אדם מאשתו השנייה חוה. לכן שמותיהם מופיעים על קמעות לצד אדם וחוה.
בשנת 1700 בקירוב ראה אור באמסטרדם קמע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הנחשב לקמע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אדם וחוה מתוארים בקמע בסצנה משותפת המוכרת לנו היטב: נסתפק ברמז שזה קשור לנחש.
