הצצה לגן עדן: מה מלמדים איורים עתיקים על אדם וחוה?

האם הנחש של לפני העונש היה סוג של קוף? איזה פרי אכל הזוג החוטא? ואיך קשורה לילית לסיפור? שלל שאלות מסקרנות שאתגרו מאיירי כתבי יד עבריים לאורך ההיסטוריה

אדם, חוה והנחש באיור ב"משנה תורה של קאופמן"

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

(בראשית ג, ו-ז)

השנה היא 1296. הרמב"ם הלך לעולמו לפני 92 שנה, אך חיבוריו ממשיכים להכות גלים בעולם היהודי. בצפון צרפת נכתבת ומאוירת היצירה שלימים תהיה לאחד משיאיה האומנותיים של אסכולת כתבי היד העבריים המצוירים בצרפת. זהו כתב היד של ספרו ההלכתי הגדול של הרמב"ם, "משנה תורה", המכונה גם "היד החזקה". במאה ה-19 נרכש כתב היד בידי פרופ' דוד קאופמן, ראש הסמינר התיאולוגי היהודי בבודפשט, וכיום הוא שמור עם כל ספרייתו באקדמיה ההונגרית בבודפשט.

עמודי הפתיחה של כל אחד מ-14 חלקי הספר מוקפים בעיטורי צמחים עדינים, ובראשיהם לוחית מאוירת למילת פתיחה גדולה. השוליים התחתונים של כמה מהעמודים עוטרו בציורי טקסט. מרבית האיורים בכתב היד מתארים סצנות מקראיות מוכרות, למשל: שמשון משסע את הארי, דוד מול גָּלְיָת, עקדת יצחק ומעמד הר סיני. בצידן נמצא גם איורים של אבירים או ציידים ימי-ביניימים. ההשערה הרווחת היא שהמאייר היה נוצרי.

איור של אביר בזהב ב"משנה תורה של קאופמן"

את עינינו משך האיור האחרון בכתב היד (ספר יג, כרך ד, עמ' 70), ובו אדם וחוה ניצבים משני צידי עץ הדעת. צורת הנחש היא שמרתקת באיור: כאן אנחנו פוגשים נחש עם גפיים(!) ומגלים שהנחש דמה באופן מחשיד ביותר לקוף. אבל למראה הנחש באיורי גן עדן עוד נחזור בהמשך.

האיור האחרון ב"משנה תורה של קאופמן", שבו מתגלים אדם וחוה

ועוד תהייה מעורר האיור שלפנינו: אדם וחוה מתוארים ברגע האכילה מפרי עץ הדעת, אז איך ייתכן שהם כבר מכוסים בעלי תאנה?

אדם, חוה והנחש באיור ב"משנה תורה של קאופמן"

בקושי ארבעה פרקים במקרא זכינו ללוות את אדם וחוה עד שגורשו מגן עדן והותירו לדורות הבאים חומר רב למחשבה וליצירה. בעוד חז"ל ופרשנים יהודים מאוחרים דנו שוב ושוב בשאלות שונות ומשונות הקשורות להורים הקדמונים של האנושות, מאיירי כתבי יד עבריים התרכזו לאורך השנים כמעט אך ורק ברגע דרמטי מסוים בחיי אדם וחוה: אכילת פרי עץ הדעת והתוצאות ההרסניות של הפרת האיסור האלוהי הזה.

 

הקומיקס בהגדת סרייבו

כמה עשורים לאחר שאויר "משנה תורה של קאופמן", כיכבו אדם וחוה ב"הגדת סרייבו". למרות שמה, משערים שההגדה המרהיבה נכתבה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב. ההגדה מוצגת בעיר סרייבו במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה.

בשונה מההתמקדות המקובלת בסצנת החטא, איור יוצא דופן בהגדת סרייבו דווקא מציג את אדם וחוה בשלל סצנות. לאחר שני עמודי איורים של בריאת העולם, אנחנו פוגשים את אדם וחוה. כיצד מתואר הסיפור? ההתפתחות באיור מזכירה רצועת קומיקס. ראשית, חוה נוצרת מתוך צלע האדם. מייד לאחר מכן אדם וחוה אוכלים מהעץ האסור כשהנחש מביט בהם. למטה מימין הם מתכסים בעלי תאנה לאחר שהבינו שהם עירומים. ובאיור המסיים למטה משמאל אדם וחוה כבר גורשו מגן עדן: האישה לבושה בלבוש מלא, והגבר עובד בזיעת אפיו. אגב, מעניין לגלות בהגדת סרייבו איור קודם של בריאת העולם והאדם בתוכו.

ארבע הסצנות המאוירות בהגדת סרייבו

 

אחד הפרטים המסקרנים בכל איורי אדם וחוה הוא צורת הנחש. בהגדת סרייבו הנחש נראה בצורתו המוכרת, זו שקיבל לאחר קללת האל עליו: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ". (בראשית ג, יד). אומנם באיור למעלה הנחש מלופף על עץ הדעת, אך הוא חסר גפיים. ובאיור למטה הוא כבר זוחל על גחונו. האם האישה מחזיקה בכלי נשק כדי לרוצץ ראשו? קוראינו המלומדים הסבו את תשומת ליבנו שמדובר ככל הנראה דווקא בפלך (שנועד לטוויית חוטי צמר). על כל פנים, נראה שהיא כבר למודת ניסיון ונזהרת מפניו.

באיור הימני למטה יבחינו חדי העין בקרני אור היוצאות מעל העץ השמאלי, ככל הנראה בניסיון להמחיש את רגע גילוי אדם וחוה לאחר אכילת הפרי. מדובר בפשרה אומנותית מעניינת. המקרא מספר על אדם וחוה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". "אַיֶּכָּה" שואל האל את אדם, והוא מייד מצטדק ומסביר: "אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". מדוע? "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, ז-יב). מאייר הגדת סרייבו, שזהותו אינה ידועה, ביטא את האל כאור שמימי. אור הוא דימוי מוכר של האל. וחוץ מזה, איך מייצגים את הקול האלוהי בציור?

"קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". הקול האלוהי בהגדת סרייבו

 

דמות האל בהגדת הזהב

כ-30 שנה קודם לכתיבת הגדת סרייבו, בשנת 1320 בערך, נכתבה ואוירה הגדת פסח נוספת, אף היא בברצלונה. ההגדה מוכרת בשם "הגדת הזהב" בשל הרקעים המוזהבים המעטרים את 128 העמודים המאוירים שבה, מתוך 322 עמודיה. גם הגדה זאת נפתחת באיורי סצנות תנ"כיות. אך האיור הראשון אינו מציג את בריאת העולם אלא את האדם הראשון המעניק שמות לכל חיות הגן, וכך גם נכתב בתיאור המילולי.

איור בהגדת הזהב: אדם נותן שמות לחיות

 

האיור השני בהגדת הזהב מתאר שתי סצנות שכבר ראינו בהגדת סרייבו: יצירת חוה מצלע אדם ואכילת פרי "עץ הדעת טוב ורע". החידוש המדהים כאן נוגע לדמות האל, המוצגת יוצאת מתוך ענן לנזוף בשלושת החוטאים – אדם, חוה והנחש. אפשר לשער שמדובר במלאך ולא באל עצמו, אבל נראה שזוהי הפרה של הדיבר השני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ, ב-ג). מעל האיור נכתב "אדם ואשתו ערומים".

האיור השני בהגדת הזהב: דמות האל נוזפת מתוך ענן

 

בדומה להגדת סרייבו, גם בהגדת הזהב האיורים מופרדים לארבעה פאנלים. בעמוד הפותח ומתחת לאיורי אדם וחוה אנו רואים את רצח הבל בידי קין ואת "נח ואשתו ובניו יוצאים מהתיבה". גם כאן מתגלה דמות האל המפקחת מעל.

ארבעת הפאנלים בהגדת הזהב

 

בין היהדות לנצרות

סיפור אדם וחוה אומץ בחום בידי הנצרות. הכנסייה המערבית היא ששימרה את אחד מהספרים החיצוניים, המספר את סיפור אדם וחוה ומה שעלה בגורלם לאחר הגירוש. "מעשה אדם וחוה" תורגם מחדש לעברית מספר פעמים במאה העשרים, בין היתר בספר "הספרים החיצוניים" בעריכת אברהם כהנא, שראה אור ב-1956 בהוצאת מסדה.

בכתבי יד עבריים מאירופה לא פעם נראית השפעה בכיוון ההפוך: מוטיבים, שיטות העתקה וסגנונות איור אומצו מכתבי יד נוצריים. האבירים הפרנקים שפגשנו בכתב יד קאופמן הם דוגמה אחת מני רבות.

דוגמה נוספת להשפעה בין-דתית הקשורה לאדם וחוה נמצאת ב"תנ"ך שוקן". כתב היד, השמור במכון שוקן, מתוארך לשנת 1300 בערך בדרום גרמניה. כתב היד נפתח בדף יפהפה, ובו 46 מדליונים מיניאטוריים מאוירים שכל אחד מהם מציג סצנה מספר בראשית. צבעי המדליונים – אדום וכחול – נפוצים בחלונות גותיים של כנסיות נוצריות מאותה תקופה וכן בכתבי יד נוצריים.

שני המדליונים הראשונים נוגעים לאדם וחוה. בראשון מתואר רגע הפיתוי, ובשני – גירושם מגן עדן. שימו לב שבתנ"ך שוקן הזוג מוצג עירום גם לאחר הגירוש. ניכר שגם לאחר החטא הם דבקים איש "בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

האיורים בדף הפותח של תנ"ך שוקן

 

שני המדליונים בתנ"ך שוקן המציגים את אדם וחוה

 

רומנטיקה וסמלים נוספים

ואכן מסירותם של אדם וחוה זה לזה לא נעלמה מעיניהם של מאיירים ופרשנים לאורך הדורות. רמז לכך אנו מוצאים בכתוּבּות רבות שעוטרו בדמויות הזוג הראשון. למשל בכתובה שנכתבה בשנת 1629 במנטובה שבאיטליה מאוירים אדם וחוה מושיטים יד ומחזיקים מה שנראה כפרי תפוח מוזהב. האיור מעלה שאלה נוספת שכבר אתגרה גם את חכמינו: איזה סוג של פרי הניב עץ הדעת? המועמד המועדף הוא התפוח כמובן, אבל לכך אין כל ראיה בטקסט המקראי.

אדם וחוה בכתובה. מתוך "אינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית

 

מצאנו גם כתב יד אחד ויחיד שבו מאויר אדם מבלי לאזכר את החטא הגדול של אכילת הפרי האסור. זהו כתב היד של תנ"ך התמונות מוורשה, המציג איורים של מאורעות מרכזיים בתנ"ך, ומעליהם ציטוט מתאים מהטקסט המקראי. האיורים הראשונים נוגעים לבריאת העולם ולאכלוסו בצמחים וחיות.

בריאת העולם בתנ"ך ורשה. מתוך "אינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית

 

שני האיורים של אדם וחוה מראים את נתינת השמות לכל החיות ולאחר מכן את יצירת חוה. שמתם לב כיצד המאייר דאג לשמור על צניעותו של אדם באמצעות פרח המכסה את מבושיו בשני האיורים?

אדם וחוה בתנ"ך ורשה. מתוך "אינדקס לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס" ב"מרכז לאמנות יהודית" באוניברסיטה העברית

 

ספרי הלכה, הגדות מימי הביניים וכתובות נמנים עם שורה ארוכה של טקסטים יהודיים מתקופות שונות המעוטרים באיורי הזוג הראשון. מטרת האיורים משתנה לפי סוג הטקסט: בכתובות הם דוגמה חיה לאהבה רומנטית; בהגדות ובתנ"ך המאויר הם עוד נקודת ציון במהלך ההיסטורי המוביל מבריאת העולם למתן תורה והקמת עם ישראל; ובמשנה תורה לרמב"ם הם קישוט.

 

כל השדים והרוחות

נסיים עם איור מודרני יותר של אדם וחוה – קמע למזל טוב. ככל הידוע הקמעות היהודיים הנפוצים ביותר נועדו להגנת היולדת. בכולם ללא יוצא מן הכלל נזכרים שמותיהם של אדם וחוה ושל שלושת המלאכים המגינים על הנולד והיולדת.

במיתולוגיה היהודית נרקמו שלל אגדות סביב מקור הקמע המגן. לפי כמה מהן, לילית הייתה אשתו הראשונה של אדם, והיא סולקה בטרם ילדה לו בנים. בניסיון נואש לנקום באדם ובכל צאצאיו, הפכה לילית למעין שֵׁדָה המתנכלת לרך הנולד וליולדתו. לשם כך היא חונקת תינוקות בשנתם, וגם מפתה גברים וגורמת להוצאת זרע לבטלה שבאמצעותו היא מתעברת ויולדת בנים חורגים דמוניים.

לפי הפולקלור, כדי לעצור את הפורענות ולנסות להשיב את לילית לאדם נשלחו אליה שלושת המלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלף. אך היא טענה כי "כבר בא עליה השד הגדול", הוא המלאך סמאל, ולכן לא תוכל לחזור לאדם. המלאכים הצליחו לסחוט ממנה הבטחה שלא תפגע בצאצאי אדם מאשתו השנייה חוה. לכן שמותיהם מופיעים על קמעות לצד אדם וחוה.

בשנת 1700 בקירוב ראה אור באמסטרדם קמע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הנחשב לקמע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אדם וחוה מתוארים בקמע בסצנה משותפת המוכרת לנו היטב: נסתפק ברמז שזה קשור לנחש.

אדם וחוה מאוירים בקמע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. מתוך הספר "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסבוביץ

למה רצוי להיזהר בפעם הבאה שתשלחו את השעיר לעזאזל?

הכירו את סיפורו של ספק מלאך ספק שד בשם עזאזל, וגם גלו כיצד הוא קשור לעז של יום הכיפורים

השד עזאזל מתוך מילון השדים, Dictionnaire Infernal

אנחנו מכירים את המילה "עזאזל" בעיקר בתור קללה, וכבר יצא שברגע של כעס המלצנו לאדם אחד או שניים ללכת למקום ההוא. רבים מאיתנו שמעו על מצוות "שעיר לעזאזל" שהייתה נהוגה בעם ישראל בימי בית המקדש. אבל כמה מאיתנו יודעים שעזאזל הוא גם שמו של מלאך הרסני ומסוכן, שלימד את בני האדם כמה מהשיעורים הנוראיים ביותר בהיסטוריה?

אז מיהו עזאזל, אחד ממנהיגי המלאכים המורדים באל? וכיצד הוא קשור ליום הכיפורים שלנו?

השעיר לעזאזל, ציירה: ליאורה וייז. תחריט שני מתוך סדרה של תשעה תחריטים על השעיר לעזאזל, בהשראת "לוס קפריצ'וס" של גויה. הודפסו בסדנת ההדפס ירושלים. הקישור לסדרה באתר של ליאורה: https://www.artleora.com/scapegoat

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

(ויקרא טז ח-י)

הכול מתחיל במסורת עתיקת יומין ששורשיה במקרא. זה קרה פעם בשנה ביום הכיפורים. ביום התענית של עם ישראל הורשה הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים שבמקדש, ולהביא עימו קורבן לאלוהי ישראל. אחרי שיצא מהמקדש, ערך הגרלה בין שני שעירי עיזים, שהם בעלי החיים המוכרים לנו בשם תיישים (עיזים ממין זכר). הראשון יוקרב בו-במקום עבור אלוהים, והשני יישלח לגלות לַעֲזָאזֵל לאחר שכל חטאי ישראל יועברו אליו. השימוש בגורלות מסמל את בחירת האל בשעיר לעזאזל.

כיצד יש להבין את ההוראה "לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל"? הכול תלוי כמובן במשמעות המילה עזאזל, הנזכרת בתנ"ך שלוש פעמים. דרך אחת לפרש אותה היא דרכם של חז"ל, שקבעו כי עזאזל הוא שם של צוק מסוים או אולי הר קשה במיוחד (עז-אל). ביום הכיפורים, פירשו חכמינו, היה הכהן הגדול מטיל גורלות ומכריע מי הוא התיש שיישלח לעזאזל. אז היה יוצא שליח שכינויו "איש עיתי", מלווה את התיש הנבחר מרחק של תשעים ריס (כ-12 קילומטרים מהיציאה מירושלים) אל צוק המכונה עזאזל, וממנו היה משליך את התיש המסכן אל מותו.

כרטיס סטריאוסקופי מתוך אוסף לנקין, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לפי פירוש אחר לחלוטין, עזאזל הוא שם של ישות על-טבעית שאליה יש להקריב את התיש האומלל. בניגוד לאל, שהוא מהות הטוב, עזאזל הוא שד מרושע או אל פחוּת דרגה הניזון מחטאי העם. כותבי הספרים החיצוניים הם שהעלו את דרך הפירוש הזאת. למשל הטקסט בספר חנוך א מאמץ לחלוטין את דמותו הנוראה של עזאזל. מעתה אין עוד זכר לחיה חסרת ישע המואשמת על לא עוול בכפה. עזאזל נעשה למלאך המורד העומד בראש קשר שמימי להשתלט על הארץ.

בספר חנוך א מסופר מחדש סיפורם של המלאכים ששכבו עם בנות האדם, המוזכר בספר בראשית (ו, א-ד). בעקבות איחוד לא טבעי זה נולדו הנפילים – הענקים שמילאו את הארץ ועשו בה שמות. חנוך המקראי, בן הדור השביעי שבין האדם הראשון לנוח, הוא גיבור היצירה ומי שנבחר להביא את בשורת האלוהים אל המלאכים המורדים. אחד מאותם מלאכים רעים, והשני בחשיבותו רק למנהיג שמחזי, הוא עזאזל שלנו.

ההשפעה של המלאך הסורר עזאזל מתוארת כהשפעה הרסנית ואפילו נצחית. הוא שלימד את בני האדם "לַעֲשׂוֹת חֲרָבוֹת וּמְאַכְּלוֹת וּמָגִנִּים וְשִׁרְיוֹנוֹת וְיוֹדִיעֵם אֶת-מַחְצְבוֹת הָאֲדָמָה וּמְלֶאכֶת מַחְשַׁבְתָּן וּצְמִידִים וַעֲדָיִים וּמַעֲשֶׂה הַפּוּךְ וּלְיַפּוֹת אֶת-גַּבּוֹת הָעֵינַיִם וְכָל-הָאֲבָנִים הַיְּקָרוֹת וְכָל-צִבְעֵי רִקְמָתַיִם" (חנוך א ח, א). כפי ששמתם לב, מדובר בהשפעה כפולה: עזאזל מלמד את בני האדם להכין כלי מלחמה, ולא פחות חשוב ומשחית – הוא מלמד אותם גם שיעור בצביעות ובהִתְיָיפְיְיפוּת. כלומר המשוואה שמציג לנו ספר חנוך א משמעותה: חרבות ואיפור = צרות צרורות. ובאמת בעקבות ההשפעה ההרסנית הזאת, "וּתְהִי רִשְׁעָה רַבָּה וְיַעֲשׂוּ זִמָּה וְיִתְעוּ וִישַׁחֲתוּ בְּכָל-דַּרְכֵיהֶם" (חנוך א ח, ב).

למרות שהמלאכים הסוררים הוזהרו על ידי חנוך, הם נשארים בשלהם. הם נענשים על סרבנותם, וכך מוצא עצמו עזאזל כבול במדבר. זהו הסבר מקורי ומעניין למצוות השעיר לעזאזל המוקרב במדבר:

וְעוֹד אָמַר יְיָ אֶל-רְפָאֵל אֱסֹר אֶת עֲזָזֵאל יָדָיו וְרַגְלָיו וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל-הַחֹשֶׁךְ וְעָשִׂיתָ פֶּתַח אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר בְּדוּדָאֵל וְהִשְׁלַכְתּוֹ שָׁמָּה: וְשַׁמְתָּ עָלָיו סְלָעִים קָשִׁים וְחַדִּים וְכִסִּיתוֹ בַּחֹשֶׁךְ וְיָשַׁב שָׁם עַד-עוֹלָם וְכִסִּיתָ אֶת-פָּנָיו לְבַל-יִרְאֶה-אוֹר: וּבְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל יָשְׁלַךְ אֶל-תּוֹךְ הָאֵשׁ.

(חנוך א י, ד-ה)

עזאזל חוזר להופיע ביצירות יהודיות נוספות מהמאות הראשונות לספירה, ומעניין אף יותר לגלות שהוא מככב גם במקום מרכזי בנצרות. הדת שצמחה מתוך היהדות שימרה משהו מדמות שעיר העיזים שהכרנו בספר ויקרא, שבו התחיל עזאזל את הקריירה המפוארת שלו. לפי כמה מאבות הכנסייה, עזאזל הוא לא רק בן דמותו של השטן הנוצרי, אלא זהו גם אחד משמות השטן. אם כך, מה הפלא שדימויים מצוירים רבים של השטן מציגים אותו עם רגליים של עז?

אז בפעם הבאה שאתם פולטים את המילה "לעזאזל" ברגע של כעס בלתי נשלט, או חס וחלילה מאחלים למישהו ללכת לביקור במקום הארור – אנחנו ממליצים שתמהרו להרגיע את הרוחות (או לפייס את השדים) ותוכיחו לעזאזל השטני שהכול בסדר, רק התלוצצתם. וליתר ביטחון, על כל מה שקרה אמרו בקול ברור ורגוע: "כפרות". אנחנו משוכנעים שהשד עזאזל יעריך את המחווה. ואיך קשורות הכפרות לעניין? רבים רואים בטקס הקרבת השעיר לעזאזל שהיה נהוג בימי המקדש מקור לטקס הכפרות הנהוג בערב יום הכיפורים. וכך הפך תרנגול הכפרות ליורש הטבעי של השעיר לעזאזל – חיה חסרת ישע שאליה אנו מעבירים את כל חטאינו ביום הדין של לוח השנה היהודי.

תפילת "כל נדרי" בחסות הרייך

גם ביום הכיפורים: למרות דתם ואמונתם, יהודי גרמניה של המאה ה-19 לא נפלו מבני עמם ומוכנים היו להקריב את עצמם למען המולדת

תפילת יום כיפור במצור על העיר מץ, 1870

מלחמת צרפת-פרוסיה פרצה בקיץ 1870 והסתיימה כחצי שנה לאחר מכן בתבוסתה של צרפת. המלחמה הביאה לידי איחוד המדינות הגרמניות הרבות וייסוד הרייך השני.

זו לא הייתה המלחמה הראשונה שבה לחמו חיילים יהודים. שנים רבות לפני כן גויסו יהודים לצבא האוסטרו-הונגרי ולצבא הצרפתי. גם במלחמת העצמאות של ארצות הברית נלחמו יהודים, ולצבא הרוסי נחטפו ילדים יהודים כבר בשנות העשרים של המאה ה-19 במסגרת גזרת הקנטוניסטים. בשנת 1870 ראו יהודי גרמניה במלחמה מול צרפת הזדמנות להוקיר תודה על שוויון הזכויות שהוענק להם זמן לא רב לפני כן. על רקע זה כ-4,700 יהודים התגייסו ולחמו למען גרמניה מולדתם.

ארמיית הריינוס הצרפתית נסוגה אל מבצרי העיר מץ ב-19 באוגוסט 1870, ועל העיר הוטל מצור פרוסי.

אחד ממבצרי מץ לאחר המלחמה

בשמירת המצור השתתפו גם חיילים יהודים-גרמנים, שוודאי קיוו כי הוא יסתיים לפני תקופת החגים. אבל ראש השנה הגיע, והחיילים עדיין נמצאו מחוץ למץ. לחיילים אושר לקיים תפילות במניין, אך לא היו רבנים צבאיים שידאגו להיערכות לתפילות ולטקסים. שונה בנוף היה רב צעיר בשם אייזיק בלומנשטיין, שהגיע למחנה הצבאי ב-30 בספטמבר, לקראת יום כיפור. התפילות שניסה הרב לארגן נועדו להתקיים במפקדת הארמייה הראשונה, שהייתה מוצבת בכפר Sainte-Barbe, כשמונה קילומטרים משדה הקרב.

תחילה הוצע לרב לערוך את תפילות יום הכיפורים בכנסייה קתולית, אך הוא סירב ובמקום זאת ייעד לכך את חדרו האישי וזה של שכנו. שולחן שעליו דלקו שני נרות שימש בימה, ובערך שישים-שבעים חיילים השתתפו בתפילה.

תיאור האירוע בידי הרב בלומנשטיין

הרב בלומנשטיין תיאר את המעמד יוצא הדופן במאמר פרי עטו שפורסם בעיתונות לאחר החג. חייל שנכח בתפילה פירט במכתב שכתב כמה ימים לאחר מכן כי גם חלק מצוות הפיקוד והקצונה הגיע לאירוע. החייל תיאר את דרשת הרב בלומנשטיין וציין כי ריגשה את הקהל ואף גרמה להזלת דמעות.

הצייר הגרמני הלא-יהודי Hermann Junker צייר שני ציורים המנציחים את תפילת יום כיפור בזמן המצור על העיר מץ ב-1870. הוא עצמו לא נכח בשטח, והציורים הם פרי דמיונו. את הציור הראשון צייר על פי דבריו של הרב בלומנשטיין. בכיתוב המופיע בתחתית גלויה שהונפקה על פי הציור נכתב כי מדובר בתפילת "כל נדרי", הפותחת את תפילות יום הכיפורים. למוחרת התקיימו תפילות נוספות אך מכיוון שלא היה ספר תורה במקום, הרב בלומנשטיין הציג בעל-פה את קריאת התורה וההפטרה.

גלויה על פי ציורו של Junker

בשונה מיצירתו הראשונה, בציור השני שבו תיעד Junker את תפילת יום הכיפורים נערכה התפילה בשדה פתוח תחת כיפת השמים. תמונה זו נבדלת מקודמתה גם בדמויות החיילים: בציור נראים עשרות חיילים, רובם עטופים בטליתות ומחזיקים מחזורי תפילה, מרוכזים סביב סלע המשמש בימה, ולידה עומדים שלושה חיילים נוספים העוסקים בקריאת התורה. מסביב מערומי נשקים של החיילים ואף תותח, שכנראה מוכן לשימוש במקרה הצורך. גם מספר אזרחים צוירו בתמונה.

ציור זה מתבסס על תיאור שכתב חייל אנונימי לקראת יום הכיפורים ושהתפרסם בעיתונות היהודית לאחר החג. החייל עדכן שבינתיים 1,174 חיילים יהודים משלזיה ופוזנן מתכננים להגיע לתפילה. לדבריו, בעזרת ה' ובתקווה שמפקד הצבא הצרפתי – כלומר האויב – יאפשר זאת, התפילה תתקיים בשדה הפתוח, והחיילים יחבשו קסדות Pickelhaube (קסדות פרוסיות אופייניות) ויתעטפו בטליתות שלהם. בזמן התפילה חבריהם הלא-יהודיים ישמרו עליהם מרחוק כדי למנוע הפרעות. אולם התוכנית לא מומשה לבסוף שכן זמן קצר לפני כן רוב החיילים נאלצו לצאת למשימה.

תפילת יום כיפור בשדה

ציור התפילה בשדה הקרב הלהיב את כל רואיו. יהודי גרמניה ראו בו הוכחה נחרצת לנאמנותם לעם הגרמני ולכך שלמרות דתם ואמונתם, הם לא נפלו מבני עמם והיו מוכנים להקריב את עצמם למען המולדת.

חשיבות השירות הצבאי של יהודי גרמניה במלחמה מודגשת גם בחוברת שיצאה לאור בתחילת המלחמה. החוברת מכילה דרשה בגרמנית מפי הרב רהמר ממגדבורג, המשלבת ציטוטים בעברית מהמקורות, וכותרתה היא "מלחמת חובה" (מונח הלכתי) ובגרמנית "המלחמה הקדושה".

דרשת גיוס למלחמה

בשנת 1871, לאחר תום המלחמה, יצא לאור ספר זיכרון עבור החיילים היהודים ששירתו בצבא הפרוסי. בספר תוארו אירועי המלחמה והוצגה רשימה ארוכה של שמות החיילים היהודים שלחמו בה. כמו כן צוינו שמותיהם של כ-70 חיילים יהודים שזכו בעיטור "צלב הברזל" על גבורתם בקרב.

בשונה מהציור הצנוע יותר שהנציח את התפילה בחדרו של הרב בלומנשטיין, ציור השדה הפתוח של Junker שוכפל, שונה והופץ ברחבי גרמניה ומחוצה לה. בהשפעתו צוירו ציורים אחרים המתארים את אותו אירוע, רובם יפים ומפורטים יותר מהמקור של Junker, ובהם בימת הסלע הוחלפה בבימה מרובעת וארון קודש. בחלק מהתמונות אכן נראים חיילים לא-יהודים שומרים בהרים מסביב לשדה המתפללים. תמונה אחת אף הציגה את הקיסר וילהלם, הקנצלר ביסמרק, הרמטכ"ל פון מולטקה ואישים נוספים בהנהגה מבקרים את חייליהם היהודים.

ההנהגה הפרוסית מבקרת בזמן התפילה

הבדל בולט נוסף בין תמונת המקור של Junker לגרסאות שנוצרו בהשראתה מתבטא בעובדה שמרביתן נצבעו בצבע. כך ניתן להבחין גם במדים השונים של היחידות הלוחמות. בכמה מהתמונות אף נוספו שירים ותפילות בגרמנית ועברית.

תמונה שצוירה בהשראת הציור של Junker

על בסיס הציור המקורי הופקה גם תמונת בד אדומה מעוטרת בכיתובים. בראשה מתנוסס הפסוק מספר מלאכי (ב, י): "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ", המתייחס לתפיסה שכל החיילים הגרמנים הם בני אנוש באופן שווה ללא קשר לדתם.

תמונת בד הכוללת ציטוט מספר מלאכי

מלחמת העולם הראשונה פרצה 44 שנים לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה, וממנה נותרו תצלומים רבים של חיילים יהודים המתפללים בשלל מקומות ובחגים שונים. אך המשפחות היהודיות שעל קירות בתיהן עדיין הייתה תלויה תמונתו המפורסמת של Junker שמחו בוודאי לקבל ציור דומה מהמלחמה החדשה. בשנה הראשונה למלחמה צייר אומן הידוע בכינויו Pusch תמונה המושפעת מתמונתו של Junker מ-1870. גם כאן נראית קבוצה גדולה של חיילים, אם כי במקום אחר ובזמן אחר, מתפללים להצלתם ולהצלחתם בשדה הקרב.

חיילים יהודים במלחמת העולם הראשונה. התמונה בהשפעת הציור של Junker

תשליך בגלוית שנה טובה, ניו יורק 1910

מה פשרן של אותן שיירות אנשים ונשים, אשר מהלכים להם אחרי הצהריים אל מקורות מים דווקא בראש השנה?

התשליך בגלוית "שנה טובה", 1910. אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן.

אחד המנהגים המעניינים בראש השנה הוא "התשליך", שהחל ככל הנראה במאה ה-15, באיזור גרמניה. מקור המנהג מבוסס על אגדה המספרת, כי כאשר הלך אברהם אבינו לעקוד את בנו יצחק, פגש אותו השטן וביקש להכשילו מלקיים את מצוות העקידה. לשם כך, העמיד לו בדרך נהר גדול. כשנכנסו אברהם ויצחק לנהר הגיעו המים לצווארם. אז פנה אברהם לריבונו של עולם: אתה שהתגלית אלי ובחרת בי, כדי שאפיץ את שמך בעולמך, ועכשיו באו מים עד נפש. אם אני או יצחק טובעים איך יתייחד שמך? שמע זאת הקדוש ברוך הוא, גער בנהר, וכך ניצלו אברהם ויצחק.