הבדיחה מספרת שכאשר נבחר נשיא ארה"ב היהודי הראשון אמו הגיעה להשבעה, נרגשת ודומעת ואז אמרה למכובד שישב מצידה, "אתה רואה את הבחור על הבמה? אח שלו עורך דין".
הנטיה המשפטית הזאת מופיעה הרבה יותר מוקדם ממה שנראה לכם. אחד הסיפורים האלה נמצא כבר בתנ"ך, הוא פשוט מתחבא מתחת לפני השטח, בתוך פסוקי מגילת רות. לכאורה מדובר בסיפור כמעט ביתי, משפחתי, המתרחש על הרקע הפסטורלי של הקציר, ויש בו אפילו מקום לתיאור ניגובי חומוס בהפסקת האוכל של הקוצרים. יש שמתמקדים בנאמנות הבלתי מתפשרת שגילתה רות לחמותה, ובחברות האמיצה ביניהן. אך מתחת לפני השטח מדובר בסיפור הרבה יותר מורכב המכיל בתוכו לא פחות מאשר מאבק על נדל"ן ואהבה שמתנהל בבית המשפט של תקופת המקרא – זקני השבט היושבים בשער העיר.
תיק בית לחם
משפחת אלימלך עזבה את בית לחם בזמן בצורת ועברה למואב. שם התחתנו שני בניו עם נשים מואביות, רות וערפה, ושם גם מתו, יחד עם האב. נעמי, אשת אלימלך, נותרה לבדה עם שתי כלותיה. כאשר נעמי מחליטה לשוב לבית לחם, רות אומרת את המשפט שירגש דורות קדימה ויבטא מסירות וחיבור אמיתי אל עם ישראל:
"אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי".
(רות, פרק א', פסוק ט"ז)
רות ונעמי שבות לבית לחם בזמן הקציר, ורות יוצאת ללקט שיבולים בעקבות הקוצרים. שם היא פוגשת את בועז, שהוא מקרובי המשפחה הרחוקים של אלימלך. מתחילה להירקם ביניהם הבנה עדינה – היא מוצאת חן בעיניו למרות שהיא עניה מרודה, והוא דואג לכל מחסורה. נעמי, האלמנה שכבר ראתה דבר או שניים בחייה, מורה לרות לגשת אל בועז בלילה כאשר הוא שומר על הגורן ולבקש ממנו לפרוש עליה את חסותו. בועז משיב לה בחיוב ואומר לה שהוא אכן מתכוון לדאוג לה ולנעמי, אך כדי לעשות זאת הוא חייב לעשות את זה כמו שצריך. נראה כאילו זו רק שאלה של זמן עד שיבואו בברית הנישואי-
עצרו הכל!
הרי אי אפשר להינשא מבלי שהחתן יוכיח את עצמו.
אם בסיפורי אגדות אירופאים אביר מוכיח את עצמו בכך שהוא הורג דרקונים או ענקים, אזי הגבר המושלם היהודי מוכיח את עצמו בשדה הקרב האמיתי של היהודים – בבית המשפט. בועז עולה לשער העיר, במקום בו יושבים זקני השבט ומבקש מהם לשמש שופטים. הוא מסביר את המצב המשפטי הסבוך בו רות נתונה – ייבום הנחלה והאלמנה.

החוק והסדר
מצוות הייבום גורסת שאם גבר ואישה נישאים, אולם הגבר נפטר לפני שנולדו לזוג ילדים – מצופה מאחיו לשאת את האלמנה (כלומר ליבם אותה) ו"להקים שם למת" כדי להעניק לנפטר המשכיות. אולם גם מחלון וגם כליון נפטרו, לכאורה אין מניעה שרות ובועז ינשאו.
אז זהו, שלא.
בחוק המקראי נודעה חשיבות עליונה לשמירה על האדמה בתוך המשפחה והשבט. עד כדי כך שבנה הראשון של האלמנה נחשב כבנו של המנוח ולא של בעלה החדש – והוא זה שיורש את האדמה של המת. לכן האלמנה הייתה כמעט בחזקת "מאורסת" ליורש הזכר הקרוב ביותר של בעלה המנוח. לרוב מדובר היה באחיו של בעלה, אולם אנחנו מכירים גם מקרים בהם חמיה היה הופך ליבם (לדוגמה בסיפור יהודה ותמר בספר בראשית).
האלמנה הייתה יכולה להינשא לגבר אחר רק אם היבם היה מוותר על זכותו וחובתו ליבם את גיסתו. במקרה בו היבם לא נשא אותה וגם לא ביצע את טקס החליצה ששחרר אותה – היא הייתה כעין עגונה ולא יכולה להינשא מחדש.
גם היום במדינת ישראל, במקרה של התאלמנות בו למנוח אין ילדים, על האלמנות לעבור טקס חליצה – אחרת הן לא יכולו להמשיך בחייהן. במקרה בו אחיו של המנוח הוא מתחת לגיל 13 הן גם נאלצות לחכות שיגיע לגיל מצוות כדי להשלים את התהליך.
בראשית המגילה נעמי מציינת את הטיעון הזה בפירוש:
"כי אמרתי יש לי תקווה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים"
(רות, פרק א' פסוק י"ב)
כלומר, אפילו אם היא תתחתן מחדש ותלד עוד בנים – יעברו שנים עד שהם יגדלו ויוכלו להינשא לרות וערפה.

אובג'קשן!
בחברה פטריארכלית נשים היו תלויות בגבר לכלכלתן ובטחונן, גבר שלא מילא את חובותיו כלפי נשים בסביבתו גזר עליהן רעב ומחסור. הן מצאו את עצמן נופלות מחוץ למערכת החוק החברתית המקובלת. או כמו שאולי היינו קוראים לזה היום – אתה אולי זכר, אבל לא גבר.
כאשר בועז עולה לשערי העיר הוא מודע לכך שיש יבם קרוב יותר ממנו. יתרה מזאת הוא יודע שהיבם הזה לא מילא את חובותיו כלפי רות ונעמי, ושכתוצאה מכך הן היו שרויות בעוני ובחוסר כל ורות נאלצה ללכת ללקט שיבולים עם העניים. לכן דבר ראשון הוא פונה אל היבם החוקי ומזמין אותו למשפט.
עד כמה המגילה נרתעת מהיבם שלא דואג לנשים שבאחריותו? היא לא מזכירה את שמו המפורש של היבם, אלא רק מכנה אותו "פלוני אלמוני". כאשר המטרה של הייבום הוא "להקים שם לנפטר" העונש האולטימטיבי ליבם שסרח – היא להעלים את שמו שלו.
בועז פותח את השיחה עם פלוני אלמוני בראשונה כאשר הוא מתאר את הנחלה שעשויה ליפול בחלקו אם רק יגאל את האדמה.
פלוני אלמוני מגיב בעניין, משום שנחלה נוספת פירושה זינוק כלכלי.
ואז בועז מכניס את הסעיף הנוסף – אם פלוני אלמוני מעוניין לגאול את האדמה, עליו גם להינשא לרות ולגאול גם אותה, ולפרוש את חסותו על האלמנה:
"ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קניתי להקים שם המת על נחלתו"
(רות, פרק ד', פסוק ה')
כאן פלוני אלמוני לוחץ על דוושת הברקסים, ואומר בתנ"כית מדוברת מה שהיום היינו מתרגמים ל"וואוווו וואווו וואווו רגע, עד כאן!". הפרשנים נחלקו בנוגע לסיבת הסירוב שלו, בין אם חשש מנישואים עם מואביה או מהעול הכלכלי שבלקיחת אחריות על פיות נוספים שיש להאכיל. אין לנו מידע האם הייתה לו משפחה נוספת מה שעשוי היה להשפיע על השיקולים שלו. יתרה מזאת, הבן שיוולד לו מרות בכלל לא ייחשב כבנו שלו אלא כבנו של מחלון ז"ל, בעלה המנוח של רות. לכן הוא מסרב ואומר:
"לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאלתי כי לא אוכל לגאל"
(רות, פרק ד' פסוק ו')
אחרי שבועז מסדיר את מעמדה של רות ומשחרר אותה ממחויבותה והקשר החוקי אל אותו פלוני אלמוני – הוא מכריז על רצונו להינשא לה, ויושבי שער העיר מברכים אותו בברכה שהפכה בימינו לשיר חתונה פופולרי במגזר הדתי: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל".

עורך דין וג'נטלמן
מאבק כיפוף הידיים הזה הוא לא רק חוקי אלא גם סימבולי ויוצר השוואה בין אותו פלוני אלמוני לבועז – מי מהם אנוכי ומרוכז בעצמו ובאינטרסים הכלכליים שלו, ומי דואג לזולת ורואה את הקושי של מי שנפלו בין הכיסאות של החברה. ערכי החסד שדמותו של בועז מתאימים בצורה נהדרת לזו של רות, שנחשבת כמעט דמות מקבילה ונשית לדמותו של אברהם אבינו, הגר הראשון, שסימל את תחילת מסעו של העם היהודי בחיפוש אחרי משמעות ואמונה.
וזה רק סיפור אחד שמסתתר במגילת רות.
במפגש הבא של "זמן תנ"ך", בי"ג בשבט, ה-11 בפברואר, יגיעו לספריה הלאומית מרים פרץ, אשת חינוך משפיעה ומעוררת השראה וכן ד"ר רחל עופר, מרצה לספרות במכללת הרצוג וראשת החוג לספרות במכללת אפרתה, כדי לדון בדמותה המרתקת של רות אז במגילה וגם היום.
לפרטים ורכישת כרטיסים לחצו כאן.