מגילת רות: דרמת בית המשפט של התנ"ך

אנחנו מכירים את הצד הלאומי של מגילת רות, את סיפור החיזור הרומנטי וגם את סיפור האחווה הנשית האמיצה. אבל הוא גם מאבק משפטי בן שלוש מערכות על נדל"ן, אהבה וחובה המעורבבים זה בזה

רפרודוקציה מציורו של האמן הבריטי הנרי רילנד (Henry Ryland, 1856-1924), המתאר את דמותה של רות המואביה, אוחזת בידה שיבולים. הופקה בתוך סדרת מאה הגלויות הראשונות של חברת "לבנון", מתוך אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית.

רפרודוקציה מציורו של האמן הבריטי הנרי רילנד (Henry Ryland, 1856-1924), המתאר את דמותה של רות המואביה, אוחזת בידה שיבולים. הופקה בתוך סדרת מאה הגלויות הראשונות של חברת "לבנון", מתוך אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית.

הבדיחה מספרת שכאשר נבחר נשיא ארה"ב היהודי הראשון אמו הגיעה להשבעה, נרגשת ודומעת ואז אמרה למכובד שישב מצידה, "אתה רואה את הבחור על הבמה? אח שלו עורך דין".

הנטיה המשפטית הזאת מופיעה הרבה יותר מוקדם ממה שנראה לכם. אחד הסיפורים האלה נמצא כבר בתנ"ך, הוא פשוט מתחבא מתחת לפני השטח, בתוך פסוקי מגילת רות. לכאורה מדובר בסיפור כמעט ביתי, משפחתי, המתרחש על הרקע הפסטורלי של הקציר, ויש בו אפילו מקום לתיאור ניגובי חומוס בהפסקת האוכל של הקוצרים. יש שמתמקדים בנאמנות הבלתי מתפשרת שגילתה רות לחמותה, ובחברות האמיצה ביניהן. אך מתחת לפני השטח מדובר בסיפור הרבה יותר מורכב המכיל בתוכו לא פחות מאשר מאבק על נדל"ן ואהבה שמתנהל בבית המשפט של תקופת המקרא – זקני השבט היושבים בשער העיר.

תיק בית לחם

משפחת אלימלך עזבה את בית לחם בזמן בצורת ועברה למואב. שם התחתנו שני בניו עם נשים מואביות, רות וערפה, ושם גם מתו, יחד עם האב. נעמי, אשת אלימלך, נותרה לבדה עם שתי כלותיה. כאשר נעמי מחליטה לשוב לבית לחם, רות אומרת את המשפט שירגש דורות קדימה ויבטא מסירות וחיבור אמיתי אל עם ישראל:

 "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי".

(רות, פרק א', פסוק ט"ז)

רות ונעמי שבות לבית לחם בזמן הקציר, ורות יוצאת ללקט שיבולים בעקבות הקוצרים. שם היא פוגשת את בועז, שהוא מקרובי המשפחה הרחוקים של אלימלך. מתחילה להירקם ביניהם הבנה עדינה – היא מוצאת חן בעיניו למרות שהיא עניה מרודה, והוא דואג לכל מחסורה. נעמי, האלמנה שכבר ראתה דבר או שניים בחייה, מורה לרות לגשת אל בועז בלילה כאשר הוא שומר על הגורן ולבקש ממנו לפרוש עליה את חסותו. בועז משיב לה בחיוב ואומר לה שהוא אכן מתכוון לדאוג לה ולנעמי, אך כדי לעשות זאת הוא חייב לעשות את זה כמו שצריך. נראה כאילו זו רק שאלה של זמן עד שיבואו בברית הנישואי-

עצרו הכל!

הרי אי אפשר להינשא מבלי שהחתן יוכיח את עצמו.

אם בסיפורי אגדות אירופאים אביר מוכיח את עצמו בכך שהוא הורג דרקונים או ענקים, אזי הגבר המושלם היהודי מוכיח את עצמו בשדה הקרב האמיתי של היהודים – בבית המשפט. בועז עולה לשער העיר, במקום בו יושבים זקני השבט ומבקש מהם לשמש שופטים. הוא מסביר את המצב המשפטי הסבוך בו רות נתונה – ייבום הנחלה והאלמנה.

מגילת רות מאוסף הספרייה הלאומית
מגילת רות מאוסף הספרייה הלאומית

החוק והסדר

מצוות הייבום גורסת שאם גבר ואישה נישאים, אולם הגבר נפטר לפני שנולדו לזוג ילדים – מצופה מאחיו לשאת את האלמנה (כלומר ליבם אותה) ו"להקים שם למת" כדי להעניק לנפטר המשכיות. אולם גם מחלון וגם כליון נפטרו, לכאורה אין מניעה שרות ובועז ינשאו.

אז זהו, שלא.

בחוק המקראי נודעה חשיבות עליונה לשמירה על האדמה בתוך המשפחה והשבט. עד כדי כך שבנה הראשון של האלמנה נחשב כבנו של המנוח ולא של בעלה החדש – והוא זה שיורש את האדמה של המת. לכן האלמנה הייתה כמעט בחזקת "מאורסת" ליורש הזכר הקרוב ביותר של בעלה המנוח. לרוב מדובר היה באחיו של בעלה, אולם אנחנו מכירים גם מקרים בהם חמיה היה הופך ליבם (לדוגמה בסיפור יהודה ותמר בספר בראשית).

האלמנה הייתה יכולה להינשא לגבר אחר רק אם היבם היה מוותר על זכותו וחובתו ליבם את גיסתו. במקרה בו היבם לא נשא אותה וגם לא ביצע את טקס החליצה ששחרר אותה – היא הייתה כעין עגונה ולא יכולה להינשא מחדש.

גם היום במדינת ישראל, במקרה של התאלמנות בו למנוח אין ילדים, על האלמנות לעבור טקס חליצה – אחרת הן לא יכולו להמשיך בחייהן. במקרה בו אחיו של המנוח הוא מתחת לגיל 13 הן גם נאלצות לחכות שיגיע לגיל מצוות כדי להשלים את התהליך.

בראשית המגילה נעמי מציינת את הטיעון הזה בפירוש:

"כי אמרתי יש לי תקווה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים"

(רות, פרק א' פסוק י"ב)

כלומר, אפילו אם היא תתחתן מחדש ותלד עוד בנים – יעברו שנים עד שהם יגדלו ויוכלו להינשא לרות וערפה.

פרודוקציה בשחור-לבן מציורו של האמן הצרפתי שארל לאנדל (Charles Landelle, 1821-1908) המציג את דמותה של רות המואביה. מתוך אוסף גלויות "לבנון", אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית.
פרודוקציה בשחור-לבן מציורו של האמן הצרפתי שארל לאנדל (Charles Landelle, 1821-1908) המציג את דמותה של רות המואביה. מתוך אוסף גלויות "לבנון", אוסף התצלומים, הספרייה הלאומית.

אובג'קשן!

בחברה פטריארכלית נשים היו תלויות בגבר לכלכלתן ובטחונן, גבר שלא מילא את חובותיו כלפי נשים בסביבתו גזר עליהן רעב ומחסור. הן מצאו את עצמן נופלות מחוץ למערכת החוק החברתית המקובלת. או כמו שאולי היינו קוראים לזה היום – אתה אולי זכר, אבל לא גבר.

כאשר בועז עולה לשערי העיר הוא מודע לכך שיש יבם קרוב יותר ממנו. יתרה מזאת הוא יודע שהיבם הזה לא מילא את חובותיו כלפי רות ונעמי, ושכתוצאה מכך הן היו שרויות בעוני ובחוסר כל ורות נאלצה ללכת ללקט שיבולים עם העניים. לכן דבר ראשון הוא פונה אל היבם החוקי ומזמין אותו למשפט. 

עד כמה המגילה נרתעת מהיבם שלא דואג לנשים שבאחריותו? היא לא מזכירה את שמו המפורש של היבם, אלא רק מכנה אותו "פלוני אלמוני". כאשר המטרה של הייבום הוא "להקים שם לנפטר" העונש האולטימטיבי ליבם שסרח – היא להעלים את שמו שלו.

בועז פותח את השיחה עם פלוני אלמוני בראשונה כאשר הוא מתאר את הנחלה שעשויה ליפול בחלקו אם רק יגאל את האדמה.

פלוני אלמוני מגיב בעניין, משום שנחלה נוספת פירושה זינוק כלכלי.

ואז בועז מכניס את הסעיף הנוסף – אם פלוני אלמוני מעוניין לגאול את האדמה, עליו גם להינשא לרות ולגאול גם אותה, ולפרוש את חסותו על האלמנה:

"ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קניתי להקים שם המת על נחלתו"

(רות, פרק ד', פסוק ה')

כאן פלוני אלמוני לוחץ על דוושת הברקסים, ואומר בתנ"כית מדוברת מה שהיום היינו מתרגמים ל"וואוווו וואווו וואווו רגע, עד כאן!". הפרשנים נחלקו בנוגע לסיבת הסירוב שלו, בין אם חשש מנישואים עם מואביה או מהעול הכלכלי שבלקיחת אחריות על פיות נוספים שיש להאכיל. אין לנו מידע האם הייתה לו משפחה נוספת מה שעשוי היה להשפיע על השיקולים שלו. יתרה מזאת, הבן שיוולד לו מרות בכלל לא ייחשב כבנו שלו אלא כבנו של מחלון ז"ל, בעלה המנוח של רות. לכן הוא מסרב ואומר:

"לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאלתי כי לא אוכל לגאל"

(רות, פרק ד' פסוק ו')

אחרי שבועז מסדיר את מעמדה של רות ומשחרר אותה ממחויבותה והקשר החוקי אל אותו פלוני אלמוני – הוא מכריז על רצונו להינשא לה, ויושבי שער העיר מברכים אותו בברכה שהפכה בימינו לשיר חתונה פופולרי במגזר הדתי: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל".

פרגמנט מתוך מגילת רות מהגניזה הקהירית
פרגמנט מתוך מגילת רות מהגניזה הקהירית

עורך דין וג'נטלמן

מאבק כיפוף הידיים הזה הוא לא רק חוקי אלא גם סימבולי ויוצר השוואה בין אותו פלוני אלמוני לבועז – מי מהם אנוכי ומרוכז בעצמו ובאינטרסים הכלכליים שלו, ומי דואג לזולת ורואה את הקושי של מי שנפלו בין הכיסאות של החברה. ערכי החסד שדמותו של בועז מתאימים בצורה נהדרת לזו של רות, שנחשבת כמעט דמות מקבילה ונשית לדמותו של אברהם אבינו, הגר הראשון, שסימל את תחילת מסעו של העם היהודי בחיפוש אחרי משמעות ואמונה.

וזה רק סיפור אחד שמסתתר במגילת רות.

במפגש הבא של "זמן תנ"ך", בי"ג בשבט, ה-11 בפברואר, יגיעו לספריה הלאומית מרים פרץ, אשת חינוך משפיעה ומעוררת השראה וכן ד"ר רחל עופר, מרצה לספרות במכללת הרצוג וראשת החוג לספרות במכללת אפרתה, כדי לדון בדמותה המרתקת של רות אז במגילה וגם היום.

לפרטים ורכישת כרטיסים לחצו כאן.

רות המואביה – האישה הכי יפה שמעולם לא ראיתם

מגילת רות היא סיפור יוצא דופן בין סיפורי המקרא. היא מציבה במרכז חברות אמיצה בין נשים, שמובילה להצלחה מסחררת ולהקמת שושלת בית דוד, וגיבורה שתכונות האופי שלה הפכו אותה לסמל יופי, גם אלפי שנים אחרי מותה

1

נעמי ורות, רפרודוקציה של האמן הצרפתי הקטור לה-רו שהופקה כחלק מסדרת 100 הגלויות הראשונות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

מכל סיפורי התנ"ך, מגילת רות מציעה רוח רעננה שאין כמוה בתנ"ך כולו. זה סיפור שאין בו טובים ורעים, חטא ועונש, מלחמה ושלום, אלא רק החיים עצמם מגולמים בדמות שתי גיבורות: רות ונעמי. מעטות הנשים שקיבלו מקום בסיפורי התנ"ך, שלא לדבר על מגילה שלמה. חלקן אפילו לא זכו ששמן יצוין בטקסט, ואלה שמתוארות בו לרוב יזכו גם באזכור מראן החיצוני. כולן מלבד רות.

רות היא גיבורה שמעשיה הם שמציירים קווים לדמותה – המסירות לחמותה נעמי, שאינה יכולה להציע לה דבר מלבד חברות; המוכנות לעזוב את חייה המוכרים ולעבור למדינה זרה ללא כסף, רכוש או ביטחון; צניעותה, תושייתה והחברות האמיצה והלא מובנת מאליה בין האלמנה הגרה לחמות. כל אלה הופכים את רות ליפה, פנימית וחיצונית, ומבלי שנדע דבר על דמותה ומראיה.

1
רות מחזיקה אלומת שיבולים, רפרודוקציה של האמן הצרפתי אלכסנדר קאבאנל משנת 1886 שהופקה כחלק מסדרת 100 הגלויות הראשונות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

תכונות האופי הללו יכולות להסביר מדוע רות שבתה את דמיונם של כל כך הרבה אומנים, והייתה מודל יופי בלא מעט ציורים מקראיים, בעיקר כאלו מהתקופה הרומנטית. זה לא מפליא שבסדרות הגלויות שהוציא בית ההוצאה לאור "לבנון" בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מככבות לא מעט רפרודוקציות של ציורים על מגילת רות. 

סיפור אגדות מקראי: שתי נשים כנגד כל הסיכויים

רות אינה גיבורה קלאסית. היא מגיעה משולי החברה של אותם ימים: זרה, אלמנה, ענייה. אך כמו בסיפור אגדות, סיפורה מסתיים לא רק כשהיא נשואה באושר לאדם מכובד, בן העם הנבחר, אלא גם זוכה לגמול – להקים את השושלת של המלך דוד. ההצלחה הזו אינה מובנת מאליה בעולם הפטריארכלי המקראי. למעשה, סיפור כזה על מערכת יחסים נשית וחיובית כמו זו של רות ונעמי אין בשום מקום אחר בתנ"ך.

1
שדה בועז, רפרודוקציה של אמן לא ידוע, גלויה שהוצאה על ידי הוצאת "יודישר פרלג" (Jüdischer Verlag), הספרייה הלאומית

בארבעה פרקים בלבד במגילת רות מצליח המחבר המקראי לתת לנו תמונת עולם שלמה על גיבורותיה, ולשרטט מערכת יחסים עדינה ומלאת אהבה שמצליחה, כנגד כל הסיכויים, לשנות גורלות – ולטובה. הדיאלוג הקצר בפרק הראשון בין נעמי לכלותיה האלמנות, עורפה ורות, פורש בפנינו עלילה גדולה הרבה יותר. נעמי בגדלות נפש מבקשת מכלותיה לשוב לקהילתן כדי לשקם את חייהן, ואילו רות,, בוחרת בשותפות גורל עם חמתה, למרות הקשיים הרבים שגלומים בבחירה זו,ומצהירה הצהרת אהבה חזקה: "אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ." (מגילת רות, פרק א', פסוקים 16-17).

על הקשיים שלהן לומדים הקוראים רק במרומז מהסיפור. בשלב שבו הן הכי פגיעות וחיות ללא הגנה, הן גם מוצאות פתרון חכם שנסמך על תכונותיהן הטובות. רות יוצאת ללקט שיבולים שנפלו מאחורי הקוצרים בניסיון לדאוג להן במחסורן. נעמי, שאינה מצטרפת לרות בשדה, טווה תוכנית להצלת חיי כלתה האמיצה באמצעות חוכמת חיים וחושים חדים. הנכונות להקשיב אחת לשנייה והניסיון של כל אחת לשפר את חייהן הוא מה שהופך את שיתוף הפעולה הזה להצלחה. נעמי יודעת שאישה צעירה ומרשימה כמו רות מעוררת תשומת לב ולכן היא יוצרת את התנאים לפתרון, שבעולמן התנ"כי של השתיים הוא נישואים ומעמד.

1
רות בשדה בועז, רפרודוקציה של האמן ההונגרי לאיוש (לודביג) ברוק שהופקה כחלק מסדרת גלויות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

בחלק הבא של הסיפור רב הנסתר על הגלוי. על פניו הסופר המקראי משאיר את הסיפור תמים. למרות זאת, בתפאורת הגורן בלילה יחד עם כל הפעלים שמופיעים בפרק ג' – כמו "שכב", "גאל" ו"ידע" – ניתן לחוש במתח המיני. לעולם לא נדע מה היה באותו לילה בגורן, בין רות לבועז, אך הסיפור מסתיים בטוב – בועז גואל את רות, הנוכרייה הענייה ונישואיהם הופכים אותה לאישה עשירה ומכובדת. גם נעמי זוכה לעדנה, כאשר נולד לזוג בנם עובד והיא זוכה במשרת האומנת ובחוויית סבתאות שכמעט נשללה ממנה. בזכות שתיהן נולדה שושלתו של דוד המלך ותהילתן נחרטה בספר הספרים.

1
רות ובועז, רפרודוקציה של האמן הצרפתי אנרי פרדריק שופן שהופקה כחלק מסדרת גלויות בהוצאת חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

שותפות נשית ראשונה מסוגה 

מגילת רות אמנם לא מנתצת את תקרות הזכוכית בעזרת פמיניזם מהפכני, אבל היא סודקת אותן. בסופו של דבר אלה מעשיהם של הגברים שמשנים את גורלן של רות ונעמי, אבל הם פועלים בהתאם להנעה ולניווט נשי שנטווה בחוכמה. ניתן למצוא בסיפור אמביוולנטיות מוכרת גם מהעידן המודרני – נשים שמניעות את המרחב הפרטי וגברים שמניעים את המרחב הציבור ומחזיקים בזכויות יתר. 

שלושת הפרקים הראשונים מתארים אחווה נשית יוזמת ואמיצה של שתי נשים מיוחדות במינן. רות אסרטיבית, עצמאית וגם נאמנה לנעמי. היא פועלת בצניעות ומתוך אמונה מלאה בשיקול דעתה של האישה הבוגרת יותר. נעמי החכמה מנווטת את חיי הנערה כדי להבטיח לה חיים טובים, כגמול על נאמנותה וליבה הטוב. יחד, נעמי ורות, מוכיחות אוטונומיה וחוכמה נשית שלא מתוארת בשום מקום אחר בתנ"ך. יחד הן פועלות בתוך המוסכמות החברתיות לטובתן, מבלי לפגוע בשמן הטוב ולהשגת תוצאה מיטיבה לכולם.

1
רות אוחזת אלומת שיבולים, רפרודוקציה של האמן האנגלי הנרי רילאנד שהופקה כחלק מסדרת גלויות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

מערכת היחסים השיתופית וההדדית הזו יוצרת כוח עבור נטולות הכוח. בתוך עולם קשוח עם גבולות נוקשים, השותפות הזו מצליחה להפוך גורלות, לא בזכות יופי או תרגילים ערמומיים, אלא בזכות תעוזה, פירגון ושיתוף פעולה. יחד הן מביאות לתוצאה מיטבית, שלא הייתה מתרחשת אחרת. והנה לנו סיפור על אביב נשי ומעורר השראה בתוך עולם גברי, סיפור שכולו אופי, חברות ואהבה נשית, שמשנה עולמות מאז רות ונעמי ולמעשה עד עצם היום הזה.

בין רות לעָרְפָּה: מה קרה לאישה שנשארה מאחור?

סיפורה של רות המואביה משמש עד היום כמופת יהודי, ציוני ואף פמיניסטי. אבל לצידה של סבתא-רבתא של דוד המלך הייתה הכלה האחרת, ערפה, שבחרה לחזור למואב אחרי מות בעלה. המחיר ששילמה על כך היה כבד מאוד, לפחות בכל הקשור לשמה ולזכרה

ערפה. ציור: אבל פן. באדיבות המשפחה

מגילת רות נפתחת בסצנה מרתקת: אלימלך, נעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון, היגרו לארץ מואב, שכן באותה עת היה רעב בארץ. בזמן ששהו שם נפטר אבי המשפחה ובניו הספיקו להתחתן עם שתי מקומיות, מואביות, ואף למות ולהשאיר אותן באלמנותן. לאחר שבניה הולכים לעולמם מחליטה נעמי לחזור הביתה, לבית לחם. שתי הכלות שלה צועדות יחד איתה, במפגן של נאמנות משפחתית.

"וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה. ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ."

נעמי מנסה לשכנע את כלותיה לחזור לבתי הוריהן. אבל הן דבקות בה. היא תמשיך ותפציר בהם עוד לשוב הביתה, עד שמגיע רגע המפנה במגילה, רגע עליו נכתבו המון מאמרים ופורשו המון פרשנויות "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ". הכתוב מתאר את השלוש בוכות ומתרפקות זו על זו, ממאנות להיפרד, עד שערפה מתרצה וחוזרת הביתה. רות נשארת עם נעמי למרות הפצרותיה, ובהמשך זוכה בגמול עצום על נאמנותה בכך שהנין שלה, דוד, הופך להיות מלך ישראל.

אבל היום לא נדבר על רות, הכלה הנאמנה. נדבר על ערפה, הכלה שבחרה לבסוף לחזור הביתה.

רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק, משנת 1795

האם ערפה עשתה דבר שאינו הוגן? האם היא פגעה בחמותה? המקרא נותן לערפה את כל הכבוד הראוי ואינו מגנה את בחירתה. להפך, הוא מראה כיצד היא ניסתה לעזור לנעמי כמה שיותר.

ובכל זאת, ערפה אינה דמות אהובה. אף אחד לא מלמד ילדים לנהוג כמוה ואף להפך. למרות שלשון המקרא לא שופטת את בחירתה של ערפה, מדרשי חז"ל עושים מאמץ כביר כדי להשחיר את שמה.

ראשית עושה זאת המדרש דרך פרשנותו לשמותיהן של רות וערפה : "שם האחת ערפה – שהפכה עורף לחמותה. ושם השנית רות – שראתה דברי חמותה. את השם רות מפרשים חז"ל מלשון ראיית האחר, תכונה שמיוחסת עד היום לנשים. (רות רבה פרשה ב). מכתובות במואבית עולה גם כי יתכן שמשמעות השם רות הוא מהמילה "רית" שמשמעו קרבן. כלומר, ערפה נקראת כך בשל העובדה שהפנתה עורף לנעמי בשעה שהייתה זקוקה לה וחזרה לביתה. לעומתה רות ראתה את נעמי, ראתה את סבלה ולכן נשארה ועזרה לה, תוך הקרבת רצונותיה שלה למען חמותה.

השאלה הגדולה היא מה גרם לכך שערפה הפכה לדמות כל כך שנואה?

נתבונן רגע על הדמויות הנשיות הללו ושמותיהן במשקפיים עכשוויים. חטאה הגדול של ערפה היה שהיא החליטה, אחרי לבטים קשים ובכאב רב, לחזור לחיים שהכירה ולעמה. למעשה, ערפה בחרה ללכת בדרך עצמאית, חדשה, אחרת. לעומת מדרשים שמפרשים את מעשה של רות כאמיץ, אפשר לראות שגם התנהגותה של ערפה אינה התנהגות שמצופה מאישה במקורות היהודיים. אישה באותם ימים נדרשה להיות צייתנית, נאמנה וצנועה. כלומר, עומדות בפנינו שתי נשים. האחת מקריבה את עצמה, את שאיפותיה, מאווייה וחייה למען העם והמשפחה. והשנייה בוחרת בדרך עצמאית.

חז"ל, כפי שמובן מהכתוב, העדיפו את ההקרבה העצמית ואת ההליכה בתלם והוקיעו את האישה שהעזה להפנות עורף לחמותה לטובת חייה שלה. הם תיארו אותה באופן קשה, כאישה סוררת ומופקרת מינית, ואף הפכו אותה לאמו של האויב הגדול מכל, גולית הפלישתי:

לפי מדרש רות רבה ערפה ורות היו אחיות והיו שתיהן בנות עגלון מלך מואב. בהמשך מזהה התלמוד הבבלי את ערפה עם הדמות המקראית הרפה והופך אותה לאמו של גלית הפלשתי. כך בעצם מעמיד התלמוד את הצאצאים של שתי האחיות זה מול זה. רות וערפה. דוד וגלית – מושיע ישראל ומלכו העתידי מול האויב הגדול והרשע

רות אוחזת אלומת שיבולים רפרודוקציה של האמן האנגלי הנרי רילאנד שהופקה כחלק מסדרת גלויות של חברת לבנון הספרייה הלאומית

לפי דעה נוספת בתלמוד, משמעות השם ערפה נובע מההפקרות המינית שלה. – "שהכל עורפין אותה מאחריה" או משום "שהכל דשין אותה כהריפות" – מסכת סוטה דף מ"ב עמוד ב.

כך או כך ברור על פי התלמוד שהמיניות המופקרת של ערפה גורמת לכך שיוולדו לה יצורים מוזרים, בני ענקים ממש. שאחד מהם הוא גם גלית הפלשתי.

השיפוט השלילי כלפי ערפה לא הסתיים בימי חז"ל. המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק, הקדיש לה "מגילה מודרנית" שכתב אודותיה בשנת 1934. בתחילת "מגילת ערפה" אפשר לחשוב שביאליק אולי מנסה להציל את כבודה של גיבורת המגילה שכתב, אך לא כך הדבר. ביאליק מתבסס על המדרשים הקשים שנאמרים על ערפה. אבל סופו של הסיפור שמספר ביאליק יהיה אחר, ומסיבות שלא נוגעות לדעתו על ערפה.

כבר בפתח הסיפור מציג ביאליק את שתי הדמויות הנשיות המוכרות – ערפה ורות – ומבהיר לנו מה ההתנהגות הנאותה לאישה – "וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעִזִּת-נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה". כמו בפרשנויות חז"ל, המגילה שלו מתארת כמה רוע יוצא מאישה שהיא עזת נפש וכמה טוב מתרחש כאשר אישה היא תמה צנועה וחרדה.

בהמשך מתאר ביאליק כיצד ערפה נמשכת אל גבר ענק ונוהה אחריו – "וַיָּסַר הָעֲנָק אֶל בֵּית עָרְפָּה וַיָּלֶן שָׁם לָיְלָה. וַתֵּרֶא אֶת-כֹּחוֹ וְאֶת-גָּבְהוֹ וְאֶת-הֲדַר מַדָּיו וְנִשְׁקוֹ וַתִּצָּמֶד-לוֹ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבָהּ הֶעָרֵל הַפְּלִשְׁתִּי גִתָּה עִירוֹ כַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ הַכֶּלָב אַחֲרֵי אֲדוֹנָיו". ואילו רות הטהורה "בָּאָה לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל".

לא אתאר כאן את כל מגילת ערפה, אבל הרעיון משתקף כבר במילים שנכתבו להלן. אותו שיפוט חד משמעי מופיע בטקסט של ביאליק. גם הוא מציג שני סוגים של נשים: אישה שנוהה אחרי גבר ושמה את המיניות במרכז ואישה שאלוהים מספק את צרכיה בהמשך באמצעות נישואין לבועז. ביאליק אף עולה על חכמינו: במגילה שכתב מוצגת ערפה כאישה שפעולותיה הובילו לפגיעה בישראל. לא די שהיא לא דבקה בחמותה ונכנסת תחת כנפי השכינה כמו רות, אלא גם שההתנהגות שלה כופרת באלוהים ומשפיעה לרעה על העם.

ובכל זאת, יש הבדל אחד בין פרשנות חז"ל לזו של ביאליק: במדרשי חז"ל הסוף בין קרב האחיות ברור. דוד ינצח את גוליית, רות גוברת על ערפה. במגילת ערפה של ביאליק הסוף נשאר פתוח:

"שְנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם". ענק פלשתי ונער עברי עומדים זה מול זה והשאלה היא מי מביניהם ינצח, איזה עם ימשיך להתקיים.

כשקוראים את מילותיו של ביאליק אי אפשר שלא לחשוב על המציאות שבתוכה הוא כותב. על החלום הציוני שמתחיל להירקם ביישוב היהודי בארץ. על שאלת הישרדותו של המיעוט היהודי אל מול יושבי המקום ועל המלחמה היומיומית על קיומו של העם היהודי בארצו. לכן משאיר ביאליק החרד את השאלה פתוחה – האם הנער העברי יצליח לגבור על הענקים העומדים למולו? האם העם שמתחיל לעלות ארצה יצליח להגשים את שאיפותיו?

כך או כך, המדרשים וביאליק משתמשים בדמות של ערפה כדי להאדיר את רות, כדי לחזק את ההיסטוריה (או המיתולוגיה, אם תרצו) של בני ישראל כעם יהודי ועברי.

יחד עם זאת, קריאה אחרת, שיוויונית ומודרנית יותר, ראוי שתעניק מקום של כבוד גם לערפה.

ערפה היא אישה שהעזה לקחת גם את רצונותיה ועתידה בחשבון, שזקפה את קומתה ולמרות אהבתה הרבה לחמותה המשיכה לחיות את חייה אחרי האובדן הכואב. מצד שני, חשוב לתת מקום גם להקרבה של רות וליכולת שלה לראות את סבלו של האחר ולוותר על עצמה לטובתו. זאת תכונה חשובה שהניבה לנו מגילה שכולה סיפור על כוחה של חברות אמת בין נשים.

למרות הביקורת הנוקבת של חז"ל על ערפה, בהתבוננות עכשווית על המגילה אנחנו זקוקים לשני הכוחות הללו כדי לבנות מארג יציב של חיים. לעיתים אנו בוחרים בדרכה של רות ולעיתים בדרכה של ערפה. שני הכוחות משמשים בעולמנו בערבוביה ושניהם יחד נחוצים לנו כנשים וכגברים בכדי להפוך את העולם למקום שטוב לחיות בו.

לפעמים נצטרך להפנות עורף, להתנגד, לעמוד על דעתנו ולקבל החלטה שמעמידה אותנו במרכז, כמו ערפה. ולפעמים קריטי שנוכל לראות את האחר, לוותר על צרכינו האישיים ולשים אחרים במרכז תשומת הלב, כמו רות.

אני מאמצת לליבי את ערפה וגם את רות ויחד עם שתיהן צועדת אל חג השבועות.

אופרה וונפרי – נקראה על שמה של ערפה המקראית ובהמשך שינתה את שמה. צילום מתוך וויקיפדיה

איך יוצאים ממערה? המבחן הגדול של גיבור ל"ג בעומר

רבי שמעון בר יוחאי היה מגדולי התנאים ולפי המסורת מחברו של ספר הזוהר. הוא נתפס כצדיק,ׂׂׂ איש קדוש שיודע לחולל ניסים. אבל התלמוד מספר שכאשר יצא רשב"י מ-12 שנים של גלות מרצון בתוך מערה אפלה, עורר עליו את חרון אפו של אלוהים, עד כדי כך שגירש אותו שוב לתוך המערה. מה היה המבחן החשוב שחיכה לרשב"י בעולם שבחוץ ולמה דווקא הוא למד איך לכבות את האש ולא להדליקה?

רשב״י ואלעזר רושפים אש על כל הנקרה בדרכם, ביוצאם מן המערה. איור: אביאל בסיל

ל"ג בעומר הוא גם יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), דמות מופתית בהיסטוריה היהודית. רבי שמעון בר יוחאי היה מגדולי התנאים ואחד הסיפורים המוכרים ביותר עליו מתאר כיצד הסתגר רבי שמעון בר יוחאי עם בנו במערה ולמד תורה במערה במשך שתים עשרה שנים, בלי לצאת אל העולם שבחוץ. ולפני המסורת, שם, בחשכת המערה, כתב שמעון בר יוחאי את ספר הזוהר.

אבל השאלה המעניינת היא למה בכלל נכנס רבי שמעון בר יוחאי למערה וכלא את עצמו בתוכה לזמן כה ממושך? מה גרם לו לעזוב את החיים שבחוץ ומה הביא לחזרתו אליהם בסופו של דבר?

הסיפור שלנו מתחיל קצת אחרי מרד בר כוכבא. אחרי שרבי עקיבא, המורה הגדול של רשב"י הוצא להורג בידי הרומאים. אנחנו פוגשים את רבי שמעון בר יוחאי יושב עם עוד שני רבנים – רבי יהודה ורבי יוסי, והם משוחחים על מעשיהם של הרומאים. רבי יהודה מוצא את הטוב במעשיהם. הוא מודה על הגשרים שהם בונים שמקצרים את הדרכים, על השווקים הססגוניים ועל בתי המרחץ המענגים. אבל רבי שמעון בר יוחאי גוער בו. כל מה שעושים הרומאים הוא רע, הוא נוזף. השווקים מקלקלים את התרבות שלנו. בתי המרחץ נבנו רק לתענוגות הגוף הפסולות והגשרים נועדו ליטול מכס. רבי יוסי יושב בין שני הענקים הללו ושותק. לא ברור אם זו שתיקה של מבוכה או הסכמה. אבל השתיקה שלו מהדהדת בין דפי התלמוד ומעודדת אותנו לחשוב על הפעמים ששתקנו נוכח עוול שנגרם. הפעמים שבהם לא העזנו למחות.

כשדבריו של רבי שמעון בר יוחאי מגיעים לאוזני השלטון הרומאי נגזר עליו גזר דין מוות. אסור לדבר סרה במלכות. ואז רבי שמעון בר יוחאי בורח.

בהתחלה הוא לא בורח למערה, התלמוד מספר שהוא לוקח את בנו אלעזר ומסתתר איתו בבית המדרש.

רשב״י ובנו בורחים אל בית המדרש מאימת הרומאים. איור: אביאל בסיל

ואשתו, אמא של אלעזר, הייתה מביאה להם בכל יום אוכל, מים ולחם – "הָלַךְ רַ' שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ וְנִתְחַבְּאוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. כָּל יוֹם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְבִיאָה לָהֶם פַּת וְכַד שֶׁל מַיִם וְסָעֲדוּ. כְּשֶׁגָּבְרָה הַגְּזֵרָה אָמַר לִבְנוֹ: נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן, שֶׁמָּא יְצַעֲרוּהָ וּתְגַלֶּה" .

אליעזר ואמו. איור: אביאל בסיל

יום אחר יום אשתו של רבי שמעון בר יוחאי היתה עומדת אל מול פני הסכנה בשביל לדאוג לרווחתם. תחת עיניהם הפקוחות של הרומאים היא הייתה מטפלת בבעלה ובבנה. אבל אז החליט רבי שמעון בר יוחאי שזה מסוכן מידי להסתתר בבית המדרש. ובלי להשאיר פתק, בלי להגיד לאשתו לה מילה, הוא לקח את עצמו ואת הבן שלה ונעלם. "נשים דעתן קלה" הוא אמר לבנו. אם הרומאים "יצערו" אותה היא עלולה לגלות להם את המחבוא. ולא צריך להפליג הרבה בדמיון כדי להבין איך הרומאים יכולים לצער אישה .

רבי שמעון בר יוחאי ידע שהרומאים עלולים לפגוע באשתו. הוא אומר את זה בצורה מפורשת במילים בהירות. ובכל זאת הוא בוחר לברוח ולהתרחק כדי להציל את נפשו ואת נפש בנו. אשתו נשארת מאחור.

בשלב הזה הם בורחים אל המערה. התלמוד מספר לנו שעץ חרוב ומעיין מים נבראו שם באופן ניסי במיוחד בשבילם, כדי שיוכלו לשרוד, ומהם ניזונו. ככה הם חיו שתים עשרה שנים. ובמשך השנים הללו לא הפסיקו ללמוד תורה – "הלְכוּ רַ' שִׁמְעוֹן וּבְנוֹ אלעזר וְנִתְחַבְּאוּ בִּמְעָרָה. נַעֲשָׂה נֵס וְנִבְרָא לָהֶם חָרוּב וּמַעְיָן, וְהָיוּ פּוֹשְׁטִים בִּגְדֵיהֶם וְיוֹשְׁבִים עַד צַוָּארָם בַּחוֹל. כָּל הַיּוֹם עָסְקוּ בַּתּוֹרָה". המערה מהווה מעיין רחם שבו הם יכולים להתבשל, ללמוד, להתהוות כדי לצאת אל העולם.

רשבי ואלעזר בדרכם למערה בה יחיו 13 שנים. איור: אביאל בסיל

אחרי שתים עשרה שנה מגיע הרגע לצאת החוצה. מגיע רגע הלידה המחודשת של שניהם. הם שומעים את אליהו הנביא מדבר ליד פתח המערה ואומר שהקיסר הרומאי מת וגזרותיו התבטלו וכך מבינים רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר שהם יכולים לצאת.

בדרך כלל מספרים לנו איך רבי שמעון בר יוחאי הסתגר במערה. ושוכחים לספר מה קרה כשהוא יצא. וזה, הקטע הכי משמעותי ומרתק בסיפור.

אבל איך עושים את השינוי הזה? איך יוצאים מהמערה אחרי כל כך הרבה זמן, אחרי שתים עשרה שנים של הפרדה מהעולם, שתים עשרה שנים שבהם אכלו רק חרובים וראו רק זה את זה?

כשהם יוצאים החוצה הם פוגשים אנשים שחורשים וזורעים בשדה. הם מגלים שהחיים בחוץ המשיכו בזמן שהם עצרו והתמקדו בלימוד תורה. הכל נראה להם מאוד מוזר. ממש לא מובן להם כיצד האנשים הללו מתעסקים בעבודת האדמה במקום ללמוד תורה.

ופתאום נראה שהתלמוד מספר סצנה מסרט של "מארוול": רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו הופכים לגיבורי על, אש יוצאת מעיניהם ושורפת כל דבר שנקרה בדרכם. את השדות, את התבואה. אתם יכולים לדמיין את הפחד שמתעורר באנשים ובנשים שרואים אותם, את ההרס העצום שמתרחש כשהם יוצאים מתוך המערה שלהם. כשהם פוגשים דעה שונה משלהם.

רשב״י ואלעזר רושפים אש על כל הנקרה בדרכם, ביוצאם מן המערה. איור: אביאל בסיל

רבי שמעון בר יוחאי נתפס כצדיק. איש קדוש שיודע לחולל ניסים. אבל אלוהים לא מתרשם מכוחות העל שמשתוללים בעולם כשיצאו מן המערה. נהפוך הוא, אלוהים כועס עליהם – "להחריב את עולמי יצאתם?" נזפה בהם בת קול מהשמים ושלחה אותם להירגע עוד שנה במערה. היציאה הראשונה אל החיים שבחוץ נכשלה.

סיפור מקביל המתכתב עם סיפור של רשב"י הינו משל המערה של אפלטון – "צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתנו טבעית, אשר לחינוך וחוסר- חינוך. תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה". כתב אפלטון במשל המפורסם שלו.

במשל המערה של אפלטון חיים אנשים בתוך מערה. המערה היא העולם היחיד שהם מכירים, הם אינם מכירים את העולם שבחוץ ואת אור השמש. אחד מהם יוצא ומגלה את החיים שבחוץ, ואז כשהוא חוזר פנימה ומנסה לספר את האמת ליושבים במרה הם מסרבים להקשיב לו. "ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלו בהבחנת הצלילים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל את עיניו, ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין – כלום לא יהא לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הניסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על – כלום לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?"

במשל המערה של אפלטון החיים שבתוך המערה הם חיי שקר והחיים שבחוץ הם החיים האמיתיים. אך אלה שחיים בתוך המערה לא מאמינים לסיפור על מה שקורה בחוץ. הם מסרבים להאמין שחייהם אינם כפי שהם חושבים.

גם בסיפורו של רבי שמעון בר יוחאי קיים מתח בין העולם שבפנים לעולם שבחוץ. בין המערה שמלאה בלימוד תורה לחקלאים שחורשים וזורעים בעולם שבחוץ. וגם כאן השאלה שמרחפת מעל היא– מהו העולם האמיתי? האם דווקא בתוך המערה או מחוצה לה?

התשובה נמצאת בעיני לקראת סוף הסיפור. בפעם השנייה שיוצאים רבי שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה הם כבר לא מתנהגים אותו הדבר. כל אחד מהם בוחר בדרך אחרת. אלעזר ממשיך לשרוף כל דבר שעומד בדרכו – הוא לא מצליח ליישב בין חיים של לימוד תורה מתמשך ובין חיים של עבודה ומלאכה, אבל רבי שמעון בר יוחאי לא שורף. הפעם הוא מתקן את מה ששרף בנו. וכך הם צועדים בדרך הביתה, האחד שורף והשני מתקן.

עד שמגיעה שעת בין השמשות.

הרגע המיוחד של הדמדומים לפני שבת, כשעדיין לא חושך אבל כבר לא ממש אור, כשהשמש שוקעת והשמיים צבועים בגוונים מרהיבים של אדום וורוד. ברגע הזה הם פוגשים איש זקן שמזדרז הביתה כדי להכניס את השבת ובידיו שני ענפי הדסים.

בשביל מה אתה צריך שני ענפים, הם שואלים אותו. והתשובה שלו היא – אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. האיש הזקן מלמד אותם שיש דרכים שונות לנהוג אל מול המצוות ושתיהן נכונות. יש גם זכור וגם שמור. יש גם את אנשי המערה וגם את אלה שחיים מחוץ לה.

דווקא בשעת בין השמשות שיש בה גם וגם. גם יום וגם לילה. הוא מלמד אותם להחזיק את השונות והמחלוקת. לראות את נקודות המבט המגוונות ככוח ולא כחסרון. ואז אומר רבי שמעון בר יוחאי לבנו – "די לעולם אני ואתה". ואלעזר מפסיק לשרוף כל הנקרה בדרכו בזעם.

את התשובה של רבי שמעון בר יוחאי אפשר להבין כאמירה ששניהם יודעים מספיק תורה בשביל כל העולם ולכן לא צריך שכולם ילמדו. אבל אפשר להבין גם אחרת. "די לעולם אני ואתה" – כלומר, כאשר אנחנו יודעים שיש שוני. שיש אני ויש אתה ואנחנו לא צריכים להיות זהים, אז, לא נשרוף זה את זה. יש מקום בעולם הזה לכולנו. ואז, העולם יכול להמשיך להתקיים.

רבי שמעון בר יוחאי היה צריך לעבור תהליך כדי לצאת מן המערה. הוא היה צריך ללמוד את היכולת להכיל שונות. הוא מלמד אותנו שרק אם נדע להכיל את השונות בינינו נוכל לקיים את החברה ואת העולם. אם לא, אנחנו עלולים לשרוף את הכל. רק ביחד – אני ואתה נשנה את העולם.

קבר רבי שמעון בר יוחאי. צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כל האיורים מתוך הספר "חבורה לא סודית", מאת אילה דקל ושירלי צפת דוידאי. אייר אביאל בסיל.