צוללת הנאוטילוס בכרזה העברית לסרט "20,000 מיל מתחת למים" מאת ז'ול ורן
שוו בדמיונכם לרגע את תיבת נוח. כמו רבים אחרים, ייתכן שאתם (או אתן) מדמיינים עכשיו תמונה טיפוסית של אונייה קטנה שג'ירפה ופיל מציצים מתוכה.
אבל לפי תפישתו של מלומד קראי מהמאה העשירית לספירה, שחיבר פרשנות בערבית-יהודית לתורה, תיבת נוח היתה הרבה יותר מדימוי פשטני של אונייה ובתוכה חיות.
למרות העובדה שתיאור בניית התיבה מסתכם בשלושה פסוקים מינימליסטיים בספר בראשית (בראשית ו, 14-16), אותו מלומד קראי מקדיש עמודים רבים לתיאור מנגנון הבנייה המורכב והמתוחכם של מה שהוא תפש כתיבת נח. לפי פרשנותו, התיבה כוללת בתוכה חידושים טכנולוגים מתקדמים מאד עבור זמנם, כולל מערכות הפצה ממונעות שמסתובבות באופן אוטונומי (זכרו, מדובר במאה העשירית לספירה, אין חשמל באופק!) שתפקידן למלא את שְׁקָתוֹת בעלי החיים באופן אוטומטי. לפי כתביו, התיבה כוללת גם מערכת מתוחכמת של צינורות מים שהצליחו לספק את צרכיהם המגוונים של כל שוכני התיבה, על שלושת אגפיה. אותו פרשן גם גורס שלתיבה היו דרכים ייחודיות לאפשר לאור להיכנס פנימה, אך בו זמנית למנוע כניסת מים. זאת באמצעות מאות חלונות ודלתות עם זגוגיות מיוחדות שחלקן אפילו אפשרו את כניסת האוויר תוך כדי חסימת המים העזים מלהיכנס.
כתאב אלריאץ' ואלחדאיק (בראשית)
זוהי רק דוגמה אחת לגישות החדשות המהפכניות לטקסטים יהודיים מסורתיים, שאנו מוצאים ביצירות הערביות-יהודיות של המאה העשירית. בתקופה זו (המדובר בערך במאות התשיעית עד השתים עשרה לספירה) רוב האוכלוסייה היהודית בעולם היתה דוברת ערבית כשפת אם. היהודים הללו דיברו וקראו ערבית כשפת-אם, וחיו בלב הציוויליזציה הגדולה בעולם, מרכז לחדשנות בפילוסופיה, תיאולוגיה, מדע, בלשנות ועוד. בעקבות מיקומם בלב הפועם של עולם מדעי מתפתח, הדרך שבה הסתכלו וכתבו על כתבי הקודש השתנתה בדרכים דרמטיות.
כך תשתמשו במזמורי תהילים כדי להשיג מבוקשכם
הספר הקדום שמסביר כיצד לגזור מכל מזמור את שמו הנסתר של האל, ומכל שם נסתר להשיג את הסגולה הרצויה
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" (תהילים א, א). רבים מאיתנו מזהים בקלות את מקור האמרה, הפותחת את ספר תהילים. אבל כמה מאיתנו מקשרים בין המזמור הפותח את ספר התהילות ובין רפואה שלמה לאישה ההרה? ואיך בכלל הגענו מצדיק אוהב אלוהים, שהיה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, לאישה העומדת ללדת? פשוט מאוד: המתכון לסגולה לשלום האישה ההרה מבוסס על כתיבת שם סודי ונפלא של האל על קלף צבי, שם הנגלה לנו באותו המזמור. ולמקרה שתהיתם, את השם המדויק מספקת היצירה המאגית הקדומה הידועה בשם שימוש תהילים.
העמוד הפותח של כתב היד שימוש תהלים
שבת אחרי שבת, מפרשת בְּרֵאשִׁית ועד פרשת וְזֹאת הַבְּרָכָה, משלים היהודי המאמין במהלך השנה את קריאת חמשת חומשי תורה בבית הכנסת. אך ללא שום ספק או תחרות, מייד אחרי חמשת ספרי התורה הספר הנקרא ביותר מבין 24 ספרי התנ"ך הוא תהילים. לפי המסורת היהודית מרבית מזמורי תהילים נכתבו בידי דוד המלך. הפופולריות של תהילים היא גם הסיבה לכך שבחנות הספרים הקרובה לביתנו נמכרים מזמורי התהילים גם בכרך קומפקטי נפרד משאר התנ"ך. בעיני חלקים גדולים מהציבור היהודי מיוחסת לקריאת המזמורים איזושהי סגולה, אך לרובנו לא ממש ברור מהי הסגולה ואיך בדיוק מממשים אותה.
למען הדיוק סגולות רבות ומגוונות מיוחסות לקריאת מזמורי תהילים – למשל בריאות, פרנסה והגנה – ויחד עם הסגולות נפוצות גם כל כך הרבה דרכים ושיטות לקרוא במזמורים: יש הקוראים בסדר כרונולוגי, בכל יום מזמור. יש הקוראים את מזמור טו לפני תפילת שחרית או מזמור פד לפני מנחה. בסיומה של סעודה רגילה מזמור קלז, ולעומת זאת בסיומן של סעודות שבת וימים טובים מזמרים מזמור קכו. וכך לכל חג, אירוע מיוחד, תקופה של מכאוב או קושי יש מזמור משלו. וכמובן, יש גם מזמור או צירוף של מזמורים לציון שמחה. הבנתם את העיקרון.
אבל יש גם דרך אחרת, אזוטרית הרבה יותר. ק"נ מזמורים (שהם 150 פרקים) מרכיבים את ספר תהילים, ובספר שימוש תהלים אנחנו מוצאים שיטה מיוחדת במינה לקריאתם. כאן כבר לא מדובר בסגולה מופשטת כמו בריאות או הצלחה, אלא בשימוש פרקטי במיוחד, אבל גם מאגי להפליא. בספר שימוש תהלים הצמיד המחבר האנונימי לכל מזמור בתהילים סגולה מסוימת הקשורה לתוכן המזמור.
כתב היד של שימוש תהילים המוצג בכתבה שייך לאוסף של האספן ביל גרוס ונגיש לצפייה דרך אתר הספרייה הלאומית. אומנם כתב היד האמור מתוארך למאה ה־19 או ה־20, אך הספר מוכר וידוע בעולם היהודי זה מאות שנים. בקרב יהדות תימן היה הספר מוכר במיוחד, ולראיה גם בידי המשורר הנודע ר' שלום שבזי (בן המאה ה־17) היה עותק. כבר במאה ה־13 כתב הרשב"א שהספר מקובל על גדולי ישראל. והיו מי שייחסו את כתיבת הספר כבר לאחרון גאוני בבל, הרב האי גאון, שחי במאות ה־10 וה־11, אך הייחוס הזה שנוי במחלוקת.
שימוש תהילים נפתח בהקדמה המאפשרת לנו להיכנס לראשו של מחבר כתב היד. וכך נכתב בה:
ידוע לכל העמים כי שם יי' נקרא עלינו ממרום קדשו האצילנו תורת אמת נתן לנו והתורה כולה שמותיו של הקב"ה והיא המצלת והמגינה מן המקרים באמרו בשכבך תשמור עליך וכו' גם חמשה ספרי תהלים המכוונים כנגד חמשה חומשי תורה וכמה וכמה סודות נוראות ונפלאות בהם להגן ולהציל האדם מרעתו. ובדורות הראשונים היו משתמשים בשימוש תהלים.
מההקדמה נראה ש"הסודות הנוראות והנפלאות" שמציג כתב היד נסמכים על הקבלה, ואם נדייק – על שיטתו של הרמב"ן. המקובל הספרדי בן המאה ה־13 (תקופת הראשונים) הוא הראשון שהסביר שכל "התורה כולה שמותיו של הקב"ה". משמע שהתנ"ך מורכב משמות האל, שאפשר לפרקם ולהרכיבם באין־ספור דרכים. ואכן אם התורה כולה שמותיו של הקב"ה, אז כל מזמור בתהילים מורכב משם אחר של האל, ואפשר להשתמש בו להשגת מטרותיו של האדם. אולם חוקר הקבלה משה אידל טוען טענה הפוכה ומשער שהרמב"ן הוא שהושפע משימוש תהלים, וכתוצאה מהשפעה זאת פיתח את תורת השמות של האל הצפונים בספר התורה.
כך או כך, נחזור עכשיו אל הפרקטיקה של הסגולות. נפתח בסגולה הראשונה המוזכרת בספר שימוש תהילים, סגולת רפואה שלמה ליולדת. בספר מוסבר שהמבקש להבטיח את רפואת היולדת יכתוב על קלף את השם "אלחד", המורכב מהאותיות: א' – מהמילה אַשְׁרֵי (מזמור א נפתח במילים: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים); האות ל' מהמילים לֹא כֵן (פסוק ד במזמור: לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ); האות ח' מהמילה יַצְלִיחַ (פסוק ג: וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ); האות ד' מהמילים דֶרֶךְ רְשָׁעִים (פסוק ו: וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד). וכך יברך מבקש הסגולה: "וכתוב: יהיה רצון מלפניך אלחד שתעשה לאשה פלונית בר פלונית שלא תפיל ותרפאנה רפואה שלימה מעתה ועד עולם".
מרגע שביססנו את השיטה, הקריאה והבנת הסגולות ברורות למדי. יש רק הסתייגות אחת: נדרשת הבנה בסיסית בארמית מכיוון שכתב היד כתוב בעירוב של עברית וארמית (למזלנו יש בספרייה לא מעט יודעי ארמית ששמחים לעזור לנו). כתב היד הזמין לצפייה באתר הספרייה נכתב בכתיבה תימנית, הנחשבת נוחה לקוראי עברית מודרנית בגלל הדימיון הרב שלה לאותיות הדפוס שלנו.
הסגולה השנייה בספר קשה יותר להבנה, אבל מרשימה לא פחות ורלוונטית למי שמבקש להציל את נפשו מסערה בים. גם במקרה הזה – כמו בכל הסגולות בספר – הסגולה נפתחת במילים הראשונות של המזמור (תהילים ב, א). וכך נכתב בשימוש תהילים:
למה רגשו גוים. להינצל מסערת הים אמור אותו וכתוב אותו על חרס ותשליכהו וישקוט הים מזעפו ואי הוה בר נש חש רישיה כתוב יתיה עד מטי תרו עם בשבט ברזל ותלויהו עליו.
הסגולה השלישית מכוונת לסובלים מכאבים בכתפיים ובראש:
ה' מה רבו צרי. למאן דחש כתפיה ורישיה [למי שכואבים לו הכתפיים והראש] אמור על שמן זית ותן מלח וימשיח.
לעומת מרבית ספרי המקרא, העוסקים במערכת היחסים שבין אלוהי ישראל לעמו, ספר תהילים מתייחד בהתמקדות באדם היחיד מישראל הפונה לאלוהיו. מנעד הרגשות המובעים בספר רחב, והתהילות שבהן מהלל האדם את ה' נוגעות – כך נראה – בכל נושא אפשרי. בהיותו ספר שימושי ומעשי, הלחשים והסגולות המובאים בין דפי שימוש תהילים מזכירים לחשים וסגולות שנמצא בספרי מאגיה וכישוף יהודיים אחרים. למשל הסגולה המקושרת למזמור ז נועדה לסייע למבצע אותה להרחיק את אויביו כדי שלא יפגעו בו:
שגיון לדוד כו'. הוא טוב שלא יוכלו במאום להזיקך ולהבריח שונאך דאתו בתרך [= שבא אחריו] קח עפר מן הארץ ותאמר עליו זה המזמור ופזר לפני שונאך דאתי בתרך ואינן חוזרים. והשם שלו הוא אל עליון. א מן אשר שר'… שתהפוך לב שונאי כמו שהפכת שונאי אברהם אבינו בהזכירו זה השם. ועוד אם יש לך שונא קח קדרה חדשה ותמלא אותה ממקור המים ואמור ד' פעמים מן קומה ה' באפך עד סוף המזמור ושפוך אותו במקום שונאך ואתה מתגבר עליו ואמור בכל פעם יהי רצון מלפניך אל עליון שתפיל ותכניע פלוני בר פלוני אויבי וקמי…
מעניין לגלות שלא זו בלבד ששימוש תהילים מסייע לאדם להימנע מהצרות שהאויב עשוי להמיט עליו, אלא שהספר אף עוזר להפוך את לב האויב לאוהב. יצירות מאגיה יהודיות אחרות לא תמיד כל כך אדיבות.
לא ידוע לנו אם מחבר הספר שמוש תהילים הגה מליבו את הסגולות המגוונות או נסמך על מסורת עשירה של הצמדת סגולה למזמור. ואולי המחבר רק העניק עיבוד חדש לסגולות שכבר היו קיימות. בכל מקרה, לפחות מעלה אחת חשובה אפשר לייחס לספר שימוש תהילים: בזכותו נגלתה לנו דרך נוספת להעשיר את הקריאה בספר תהילים, מפסגות השירה העברית לדורותיה.
אפרופו בירור השפעתו של הספר שימוש תהילים, מסקרנת ההשערה שהוא הותיר רושם גם מחוץ לעולם היהודי. ייתכן שבזכותו אומץ ספר תהילים כספר כישוף עממי גם במסורת הנוצרית האירופית, ומשם הגיע אף לארצות הברית. "הספר השישי והשביעי של משה" הוא דוגמה בולטת לרעיון הזה. זוהי יצירה נוצרית מהמאה ה־18, המוצגת כהדפסה של ספרי המשך לחומש – ספרים שאבדו ועתה מתגלים מחדש. רבים מהלחשים שבספר מתבססים למעשה על מזמורי תהילים ועל שמות האל העברי הנגזרים מהם. רק לנו זה נשמע מוכר עד כדי חשד?
בונוס לסיום: עוד כמה לחשים שחשבנו שיסייעו לכם בכל אשר תפנו
סגולה למציאת חן, על־פי מזמור ח:
ה' אדונינו. למצוא חן קח שמן זית ואמור עליו במוצאי היום ז"פ [ז' פעמים] ג' ימים ומשח פניך ידיך ורגליך והוא טוב גם כן לנער הבוכה.
סגולה להימנעות מלשון הרע, על־פי מזמור יד:
אמר נבל בלבו. טוב לאמרו בזמן שהוא מפחד פן ידברו עליו לשון הרע ובזמן שלא יאמינו לדבריו.
סגולה לנופלים בשבי, על־פי מזמור כו:
שפטני. למי שיש לו צרה בין בים בין ביבשה או למי שהוא בשביה ח"ו יאמר אותו וישבו י"ב פסוקים וינצל ושם שלו אלהכי.
סגולה נגד רוחות רעות, על־פי מזמור מ:
קוה קויתי. טוב להינצל מרוחות רעות ושם שלו י"ה י מן וישמע שועתי ה מן לעזרתי חושה.
סגולה לבעלי עבירות, על־פי מזמור מט:
הושיעני אלהים כי באו. אם אתה חמדן וזנאי בעל עבירות תאמר אותו על מים ותשתה.
סגולה בעזרת שלושת המלאכים השומרים סנוי, סנסנוי וסמנגלף, על־פי מזמור קכו:
שיר המעלות בשוב יי'. טוב לאשה שמתים ילדיה. כתוב בקמיע שירה זאת וכתוב ג"כ [גם כן] סנוי וסנסני וסמנגלף בשיטה אחרונה ותשים אותה בארבע רוחות הבית.
ונסיים עם שתי סגולות להעברת שנאה ולריפוי כאב לב, על־פי מזמורים קמ ו־קמא:
חלצני יי' מאדם. לשנאה אשר בין איש לאשתו להעבירה.
ה' קראתיך חושה לי. טוב לאומרו לכאב הלב.
תודה ליעקב פוקס, גיל גייר וגל סופר על עזרתם בחיבור הכתבה.
לקריאה נוספת
Moshe Idel, “The Magical and Neoplatonic Interpretations,” 120–21. On the same concept, see also Moshe Idel, “The Concept of the Torah in Heikhalot Literature and Its Metamorphoses in Kabbalah,” Jerusalem Studies in Jewish Thought 1 (1981): 23–84, esp. 52–55
500 פילים שיכורים: סיפור אחר לחנוכה
קהילה יהודית מפוארת, ניסיון השמדה, הצלה פלאית והרבה מאוד פילים. כל אלה ועוד מרכיבים את הספר החיצוני "מקבים ג'", ספר בעל מקורות מפוקפקים שהושמט מהזיכרון התרבותי היהודי. לכבוד החג, אנחנו מביאים סיפור גאולה קצת אחר מהרודנות ההלניסטית
הפילים תוקפים את אדוניהם. תחריט מאת הצייר ההולנדי יאן לאוקן, 1700, באדיבות רייקסמוזיאום
אנטיוכוס והפילים שלו עזבו את עזה מובסים.
אחד מהקרבות הגדולים בעת העתיקה נגמר זה עתה. זה היה קרב היסטורי ברמה אפית – ככל הנראה הפעם הראשונה אי פעם בה נלחמו פילים אפריקניים מול פילים אסיאתיים – על אף שעל פי הסיפורים, עדר הפילים של המנצח נמלט משדה הקרב במנוסת בהלה מוטרפת.
אנטיוכוס שהובס בקרב הזה לא היה אנטיוכוס המוכר לנו מסיפורי חנוכה. אנטיוכוס "שלנו" הוא אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, וזהו אנטיוכוס השלישי, שנקרא גם אנטיוכוס הגדול.
המנצח בקרב הזה לא היה מכבי ולא מבית חשמונאי, אלא מבית תלמי. זה היה תלמי הרביעי פילופטור, הפרעה של מצרים שהיה ממוצא יווני ושלט שם מעט לפני שהתרחש סיפור חנוכה המוכר לנו.
פסל ראשו של תלמי הרביעי, מוצג כיום במוזיאון לאמנויות של בוסטון. צילום: קית שנגיל-רוברטס
בתור פרעה, תלמי ממילא נחשב כדמות אלוהית, אך מעמדו התחזק אפילו יותר לאחר הניצחון הגדול הזה בקרב מול אנטיוכוס השלישי, הקרב שזכה לאחר מכן לשם קרב רפיח.
מצבת האבן שחרט תלמי הרביעי בעקבות הניצחון הגדול הועתקה לאחר מכן והופצה ברחבי האימפריה שלו. "כתובת רפיח", כפי שהיא נקראת, חוגגת את הניצחון ומתארת כיצד עזרו לו האלים למגר את אויבו ולבזוז את שללו – כולל הפילים.
אחרי הניצחון שיפץ תלמי אינספור מקדשים פגאניים באזור שכבש והקים עוד מזבחות נוספים, מקומות סגידה נוספים לאלים שעזרו לו כל כך.
תבליט דמותו של תלמי הרביעי פילופטור במקדש בדיר אל-מדינה. צילום: קיירה ג'יאניני, המכון ללימודי העולם העתיק
למרות הכל, הגורל לא הועיד לתלמי את תפקיד הצר והאויב במסורת היהודית של חנוכה. זה נפל בחלקו של הבן של יריבו. אבל תלמי הרביעי כן מגלם תפקיד דומה בספר החיצוני והמפוקפק היסטורית, בעל השם הלא מדויק, ספר מקבים ג'.
ספר מקבים ג'
ספר מקבים ג' נכתב ביוונית, ככל הנראה על ידי יהודי שהתגורר באלכסנדריה במאה הראשונה לפני הספירה. לספר אין באמת שום קשר לסיפור חנוכה שאנחנו מכירים, אך הוא קרוב לסיפורי המכבים המוכרים לנו מבחינה נושאית וסגנונית.
הספר פותח בתיאור קצר של מזימה שנכשלה להתנקש בתלמי, ואחר מספר על הניצחון הגדול על אנטיוכוס. על פי הספר, הרוח הגבית מאחורי הניצחון המופלא היה נאום חוצב להבות שנשאה אשתו-אחותו של תלמי, ארסינואה, שרכבה גם היא בראש הכוחות אל הקרב. עיקרו של הסיפור כאן הוא במסעו של פרעה בין מזבחות האלילים, שבסופו של דבר מביא אותו לירושלים, ואל המקדש היהודי המאוד לא-אלילי. תלמי מביא עימו מנחת תודה לאלוהי היהודים ומתפעל מיופיו והדרו של בית המקדש.
על פי הסיפור תלמי הגיע אל קודש הקודשים: אותו חדר מקודש אליו רק אדם אחד יכול להיכנס ורק פעם אחת בשנה – רק הכהן הגדול של בית המקדש ורק ביום הכיפורים. תלמי, פרעה מצרים, מלך שעומד בראש אימפריה ענקית ובעל מעמד אלוהי בעיני רבים, חקר ודרש על החדר המסתורי. הוא ביקש להיכנס אך סורב בשל קדושת המקום. פרעה הזועם לא מוותר.
היהודים הזועמים והיראים מתפללים להתערבות אלוהית שתמנע את חילול הקודש. אחרים – ממש כמו המכבים – קוראים לאחוז בנשק ולהתנגד. בסופו של דבר, תחנוניו של הכהן הגדול שמעון נענים, ואלוהים פועל: לפתע תלמי מתחיל לרעוד, שיתוק אוחז בו והוא אינו מסוגל לזוז או לדבר. תלמי המושפל נגרר מהמקום על ידי אנשי פמלייתו המזועזעים והמפוחדים. הוא חוזר למצרים ונשבע לנקום ביהודים.
תלמי הרביעי פילופטור מתקרב לקודש הקודשים בבית המקדש בירושלים. תחריט של הצייר ההולנדי יאן לאוקן, 1700, שמור ברייקסמוזיאום
תלמי מחליט לבזות את היהודים ולכפות עליהם עבודת אלילים. על היהודים שיסרבו, וידבקו בדתם החריגה, הוא מטיל מיסים נוספים, קובע שיימכרו לעבדות ומטביע בבשרם את אות האל דיוניסוס. שלוש אפשרויות עומדות כעת בפני היהודים: להמיר את דתם, להישאר יהודים במחיר הגזירות שהוזכרו לעיל, או לסרב לשתי האפשרויות הראשונות ולמות. ספר מקבים ג' מספר שאמנם חלק קטן מהיהודים המיר את דתו, אך רוב רובם בחרו באפשרות השנייה ונשאו את הגזירות בגבורה.
עקשנותם של היהודים ונחישותם לשמור על מנהגיהם השונים מובילים לעוינות גוברת מצד שכניהם הנוכרים, כמו גם מצד השליט המתוסכל. מאוכזב מכשלון תוכניתו, הוא מצווה ללכוד את כל היהודים שברחבי האימפריה שלו, ולהוציאם להורג. כל מי שיסייע או יסתיר יהודים יומת גם הוא; מספקי מידע על יהודים יזכו לקבל את רכוש הקורבנות.
החלק הבא בספר מתאר את קינות היהודים ואת הפינוי הכפוי שלהם אל ההיפודרום, בו הוצאתם להורג תהפוך למופע בידור עבור הציבור הרחב. מבחינה ספרותית מדובר בעירוב סגנונות שהוא קצת מגילת אסתר, קצת תפילות לתשעה באב וקצת סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "שורשים".
"ההרס", מאת מוריסי טרבאץ', סביבות 1903. מאוספי הספרייה הלאומית
יהודי אלכסנדריה קיבלו "פטור" מהגזירות הקודמות, אך הפעם מחליט תלמי שהזדהותם עם סבלות אחיהם עמוקה מדי, ומהגזירות החדשות הם לא יתחמקו. כל יהודי האימפריה יוצאו להורג.
התכנית של תלמי מקורית ומזעזעת. הוא קורא לשומר הפילים שלו, ומצווה עליו להביא לו 500 פילים. את הפילים ישקו ביין ויגרמו להם להשתכר, ואז ישחררו לחופשי בהיפודרום בו כבולים היהודים. משם הפילים כבר ידאגו לשאר. שומר הפילים מבצע את המוטל עליו, אבל שוב יש טוויסט אלוהי בעלילה: כשמועד המשתה הגדול וההוצאה להורג מתקרב, נופלת על המלך תלמי תרדמה עמוקה. כשהוא מתעורר, יום ההוצאה להורג כבר עבר.
היהודים, כולם עדיין קשורים וממתינים לגורלם העגום, ממשיכים להתפלל לישועה. בבוקר שלאחר מכן משכים שומר הפילים קום וכבר מעמיד את הפילים במקום, מוכנים לדרוס את היהודים בהינתן ההוראה.
אך גם בפעם הזאת מתערב אלוהים ומושיע את היהודים. הפעם התכנית כולה נשכחת ממוחו של תלמי, שאף נוזף בשומר הפילים על פעולותיו בהכנה לטבח.
היהודים משבחים את אלוהים שהציל אותם פעם נוספת, אך למחרת בבוקר תלמי שב לעצמו וגם אל התכנית המקורית. יועציו המודאגים מהתנהגותו הלא-צפויה מדרבנים אותו להוציא כבר את תכניתו לפועל ותלמי קצר רוח לקיימה.
חמש מאות פילים שיכורים ומוטרפים מובלים אל ההיפודרום, ויחד איתם תלמי ואנשיו. סביר להניח שגם הם שיכורים מימים ארוכים של סביאה וזלילה. היהודים, חרדים ועייפים, רואים את ענן האבק המתקרב ומבינים את משמעותו. פעם נוספת הם מרימים את עיניהם אל השמיים ומכוונים את ליבותיהם בתפילה נואשת.
כהן בשם אלעזר מוביל את התפילה, ומזכיר לקהל את הניסים והנפלאות שעשה אלוהים בעבר לאבותיהם ולהם. התפילה מגיעה לקיצה בדיוק כשעדר הפילים הגדול והמלך עצמו מתקרבים, והיהודים זועקים בהכנעה אל השמיים, בעוצמה גדולה כל כך שקולם נישא על פני העמקים שמסביב. שני מלאכים מופיעים לפתע – כולם יכולים לראות אותם מלבד היהודים עצמם – והם מפילים את חיתתם על הפילים ועל אדוניהם.
שני מלאכים מצילים את היהודים מהפילים השיכורים של פרעה תלמי הרביעי פילופטור. תחריט מאת יאן לאוקן, 1700, שמור ברייקסמוזיאום
תוהו ובוהו פורץ במקום, כשהפילים המבוהלים משתוללים ומתפזרים לכל עבר, רומסים למוות בדרכם רבים מאנשי חצרו של תלמי. המלך המזועזע לנוכח מרחץ הדמים ניחם על החלטתו ומורה לשחרר את כל היהודים מכלאם.
פרעה בעצמו מספק ליהודים יין ושאר מצרכים נחוצים לטובת משתה בן שבעה ימים, חגיגת ענק כדי להלל ולשבח את אלוהים על הניסים שהצילו את חייהם של יהודי האימפריה. הסעודה הגדולה תיערך באותו היפודרום עצמו בו היו אמורים היהודים למצוא את מותם. תלמי שוב שולח הוראות לרחבי האימפריה, אבל הפעם מצווה להגן על היהודים ולהשיב להם את רכושם שנגזל. אלו מבין היהודים שבחרו להתכחש לדתם נענשים, וגם חג נוסד כדי לחגוג את הגאולה הניסית מתלמי ופיליו השיכורים.
תלמי הרביעי לא היה העריץ היחיד בעת העתיקה שהחזיק צבא של פילים שיכורים, והסיפור הזה אינו היחיד בו הם מככבים. למעשה, פילים מופיעים גם בסיפור חנוכה שלנו, כשאנטיוכוס מביא עדר לשדה הקרב מול המכבים. על פי הסיפור הידוע, אלעזר החורני, אחיו של יהודה המכבי, מת בניסיון להרוג את פיל המלחמה הגדול ביותר שראה, משום שהאמין שעליו יושב המלך; אלעזר דקר את הפיל בבטנו אך חיית הענק נפלה עליו ומחצה אותו.
מאז שאלכסנדר מוקדון הביא איתו לראשונה פילי מלחמה ממסעותיו לכיבוש המזרח, הפכו הפילים לסמל השלטון היווני והתפשטותו רחבת הידיים. בסופו של דבר, ההשפעה ההלניסטית כללה גם את אזורי המחייה של הפילים האסיאתיים וגם של קרוביהם האפריקניים.
לכידת פילים, אימונם לקרב והשליטה עליהם היו פעולות קשות, מסובכות ויקרות מאוד. וכמו שראינו במקרה של קרב רפיח שהוזכר קודם, נוכחותם של הפילים לא תמיד הבטיחה ניצחון. עם זאת, השליטים השקיעו בגידול פילים. על פי ההיסטוריון היווני הקדום פוליביוס, בקרב רפיח היו 200 פילים משני הצדדים. גם שימוש בפילים שיכורים לא היה נדיר בעולם העתיק, כך על פי החוקר פטריק אוקרניק, על אף שהוא טוען גם ש"חוקרים מודרנים דנים בשאלה האם המנהג הזה היה מוצלח – השכרות אולי הבליטה את הצדדים האגרסיביים והמאיימים של הפילים, אבל גם הפכה את היצורים הענקיים לצייתנים פחות".
"כמו בני אדם, פילים שונים מגיבים אחרת לכמויות שונות וסוגים שונים של אלכוהול", כותב אוקרניק. "שומר פילים מאומן היטב וצוותו היו יודעים כיצד להשתמש באלכוהול בצורה הטובה ביותר כדי להשיג את האפקט הרצוי אצל כל פיל".
זכרון הישועה מהפילים השיכורים של פרעה
גם ההיסטוריון היהודי-רומאי המפורסם פלביוס יוספוס מספר באחד מספריו על מקרה בו פרעה זועם בשם תלמי הורה לרמוס למוות את כל יהודי אלכסנדריה ברגלי פיליו השיכורים. שלא כמו בספר מקבים ג', יוספוס מציין שההוראה ניתנה משום שהיהודים תמכו ביריבתו של אותו פרעה, קליאופטרה השנייה, ששניים ממפקדי צבאה הבכירים היו יהודים גם כן.
על פי יוספוס, גם במקרה הזה, במקום לתקוף את הגברים, הנשים והילדים שקובצו במקום, פנו הפילים השיכורים נגד בעליהם והרגו רבים מאנשי חצרו של המלך. גם תלמי הזה מבטל את ההוראה לבסוף, וגם אצל יוספוס מצוין שנקבע חג לזכר המאורע. חלק מהחוקרים סבורים שהאירוע הזה, שמככב בו תלמי אחר, הוא המקור לסיפור שמופיע בספר מקבים ג'. סיפורים דומים בגרסאות שונות הופיעו גם בשלל מקורות ביזנטיים לאורך האלף הראשון לספירה.
ספר מקבים ג' נכנס לקאנון של כמה פלגים נוצריים אורתודוקסיים, אך בניגוד לספרי מקבים א' ו-ב', מעולם לא קודש על ידי הכנסייה הקתולית. ועל אף העלילה המסעירה והדמיון לסיפור חנוכה המוכר, ספר מקבים ג' – כמו ספרים רבים אחרים – מעולם לא התקבל לקאנון היהודי.
ספר מקבים ג' בוודאי לא היה היחיד מסוגו באותה תקופה. לפי החוקרת רבקה פישמן-דוקר, הוא היה רק "חלק מספרות התפוצות של תקופת בית שני, שעיקרה נקמה בגויים וביהודים בוגדים, ניצחון המאמינים על ידי תפילה, וסירוב עיקש להיכנע לעבודת אלילים".
יש סיבות רבות שמנעו מהספר, כמו גם מספרים אחרים, להיכנס לארון הספרים היהודי. סיפור חנוכה הוא הראשון מבין סיפורי הליבה היהודיים בו מוזכרת התרבות המערבית או האירופית, והוא מעלה שאלות שנראות נצחיות, בנוגע לשמירת המסורת מול פיתויי העולם החומרני והמודרני. ייתכן שזאת הסיבה שסיפור חנוכה הוא עדיין סיפור פופולרי ואהוב מאוד, גם מחוץ לחוגים המסורתיים והדתיים. לעומת זאת, הסיפור שמתואר בספר מקבים ג' פחות עוסק באותם מרכיבים שרלוונטיים לחיי היהודים גם אלפי שנים אחרי. יש בו אמנם פילים שיכורים, אך אין בו כהנים לוחמים צדיקים שנאבקים במעצמת העל העולמית במישור הפיזי והרוחני גם יחד, מעצמה שמנסה להכחיד את האמונה היהודית ולטמא את מקדשה.
אמנם בספר מקבים ג' מוזכר ניסיונו של תלמי להיכנס אל הדביר, קודש הקודשים, אך רוב הסיפור מתרחש באלכסנדריה. באלכסנדריה הייתה אז קהילה יהודית משגשגת, אך בסופו של דבר הקהילה הזו הידלדלה. מעמדה של העיר עומד בניגוד למעמדה של ירושלים, מקום המקדש ובירתו הנצחית של העם היהודי.
הריסות אלכסנדריה העתיקה, מאת הנריק ואן קרונוולד, 1698, מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
בנוסף לכל אלו, גם זמן חיבור הספר לא סייע להתקבלותו בציבור היהודי. ספרי המקבים כולם נכתבו מאוחר יחסית לשאר הספרים שנכנסו לתנ"ך, אולי אפילו אחרי שהקאנון התנ"כי נסגר.
ספר מקבים ג' נכתב ככל הנראה בשפה הלא נכונה, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. הנתונים האלה מנעו ממנו לרתק את דמיונם של היהודים בעולם לאורך זמן. ספר מקבים ג' שקע באופן יחסי בתהום הנשייה, כמו זכרון הקהילה היהודית של אלכסנדריה ההלניסטית, אותה קהילה שאולי פעם שניצלה באורח נס מהשמדה ברגליהם של 500 פילים שיכורים.
—
הכתבה תורגמה ע"י עמית נאור.
צמודים כפתילה לנר – פנקס אגודת הנאהבים והנעימים
סיפורה של אגודת הצעירים היהודים שהחליטו ערב מלחמת העולם הראשונה לקשור קשרי ידידות ואהבה לפני שמהלך החיים יפריד ביניהם
בט' בשבט תרע"ד (5.2.1914), חודשים מועטים לפני שחשכת המלחמה העולמית ירדה על אירופה, התכנסו שישה אנשים צעירים כדי לדבר על ידידות ואהבה. המתכנסים היו בחורי בית המדרש בעיר בנדין (Będzin) שבפולין, ורצונם היה להנציח את ידידותם במסגרת אגודת "הנאהבים והנעימים". כל חבר באגודה התחייב לשמור על 31 תקנותיה, וההצטרפות הייתה לכל החיים בלי אפשרות יציאה. תקנה מספר 26 קבעה:
כל אחד ואחד משיכתוב בחתימת ידו […] הרי הוא נחשב לחבר האגודה, ואי אפשר לו להתיר עצמו מהאגודה […] ואפילו בעת שלא יעשה ויקיים את מקצת התקנות או כולן, הוא נחשב רק כמורד ברעיון הגדול של האגודה, אבל להיות נחשב לאיש שחלץ עצמו מהאגודה זה אי אפשר.
ספר התקנות של האגודה
הצעירים שגילם נע בין 23-18 ראו את הערפל שממתין להם מחוץ לדלתות בית המדרש, וחיפשו דרך לרפד את המעבר אל החיים האמיתיים בקשרי ידידות ואהבה. נקעה נפשם מהציניות והבדידות שאיפיינה לדעתם את החיים החברתיים שסביבם, והם ביקשו לייסד אגודה שכל חבריה חשופים ומחוייבים זה לזה. המצב הקיים שבו "כל אחד ואחד נושא על שכמו את ערמת שאיפותיו והולך לו. כל אחד אינו נכנס לרשות דעת חבירו […] כל אחד אינו רוצה לדרוך על מפתן חבירו, לראות ולהתבונן ולהשתתף בשמחתו ובצערו", מצב זה אולי נסבל כרגע אבל אינו מתאים לחיים העתידיים שנדרשת בהם תמיכה חברתית.
נצייר נא את עתידנו הנשקף לנו […] אנו בחורי לומדי תורה מה תהיה אחריתנו […] זרם החיים שלנו שוטף בדרך סלולה ופשוטה כל כך. [אבל] לאחר זמן הנישואין הרי כל אחד מאיתנו נעשה לאדם אחר. חיים, לפעמים עצובים ועל פי רוב מלאי טרדות כל כך, מתחילים לסבב אותו […] השנים עוברות וחולפות […] ומכל חלומותיו ושאיפותיו שחלם ושאף עליהם בעת שחרותו […] הרוח נשאם ואינם.
כשקשיי החיים הולכים ונערמים נזכר האדם מתוך צער נוסטלגי בימי נעוריו השלווים, "ימים שבהם היה המאושר מכל, שאך עולם גדול של חלומות ושאיפות סבבוהו". ואז הוא נזכר בחבריו הנשכחים.
ויאמר אז לנפשו חברי זה או זה שהייתי עמו דבוק כאח, צמוד כפתילה לנר, עתה הוא רחוק ממני כל כך. אינו משתתף עמדי כלל, בשמחתי או בצערי […] כל מי שיש לו לב מרגיש כמה יתכווץ עליו לבבו ויעגם עליו נפשו, בזכרו את ימי נעוריו ובהשליכו את מבטו לאחוריו לימים שעברו, לחבריו לידידיו […] שיחד אתם נתגדל, יחד אתם למד, יחד אתם חלם את חלומותיו.
כדי להתכונן לעתיד ולמנוע בדידות וצער התאספו ששת הצעירים ונכנסו בברית של מחוייבות וידידות.
בטרם שנפרדנו איש מאחיו, בטרם שיצאנו לאויר העולם הרחוק […] עתה בעוד שלא כהה הזיק האחרון של של ידידות בינינו […] עתה אנו צועדים בצעדי ענקים ליסד ולשכלל אגודת "הנאהבים והנעימים" […] באגודה אחת שתאגד ותחבר אותנו במשך כל ימי חיינו […] אנו מפתחים את לבבותינו זה מול זה […] אינם קיימים שום סודות […] האגודה אינה מיוסדת רק על העת הזאת, רק בעיקרו על החייים העתידיים. לקחת חבל בשמחתו ובצערו ובכל עניניו הן בממון הן בעצה.
כדי למסד את קשרי הידידות כתבו החברים תקנות מפורטות שנועדו לקיים את האגודה לאורך זמן, ולוודא שהיא מממשת את מטרותיה. בתקנות התחייבו החברים לסייע זה לזה; לא לאהוב מן השפה ולחוץ אלא להיות מחוברים ומדובקים ממש כמו אח; להתעניין במצבם של החברים; לכתוב מכתבים זה לזה, ולכל הפחות אחת לשלושה חודשים לשלוח מכתב אל יושב ראש האגודה ולספר על כל הקורות אותו; להשתתף בשמחות משפחתיות; לבקר זה את זה במידת האפשר; להתאסף כשאחד החברים זקוק לעזרה מיוחדת; ובסיכום: "להיות אוהבים ונעימים זה לזה באהבת דוד ויונתן שאינה תלויה בדבר, במשך כל ימי חיינו. אהבה אמיתית הנובעת ממחבואי עמקי חביון הנשמה ונדיבת הלב".
מטרות האגודה ותקנותיה נכתבו בפנקס גדול מימדים, שבראשו נכתב: "ספר הזהב של האגודה". באגודה הצעירה היו שישה חברים, שחתמו את שמותיהם בפנקס. על שלושה מהם נכתבו גם מעט פרטים אישיים. זאב יעקב בן משה ווטינסקי (יליד 1891), ישעיה יונה בן שמעון יהודה פשניצה (יליד 1896), חיים יצחק בן אלטר שמואל וולנר (יליד 1896), אשר אריה לאנגפוס, יום טוב ליפא רוטנברג, ומשה בצלאל זיידמן.
מה עלה בגורל האגודה וחבריה? האם נשמרו קשרי האהבה בין חבריה? אינני יודע. אך על גורל שניים מהחברים אני יכול לספר מעט. ישעיה יונה פשניצה היה שותף להקמת סניף של צעירי המזרחי בעירו בסוף מלחמת העולם הראשונה, ולאחר כמה שנים ניהל את בית הספר "יבנה" בעיירה דזיאלושיץ (Działoszyce) הסמוכה לבנדין. על דרכי ניהולו נכתב כי "הוא התמסר מאוד להרחבת בית הספר ולפיתוחו. הנקיון והסדר בבית הספר היו למופת. השיעורים התנהלו בדייקנות, לפי לוח זמנים קבוע מראש" (ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה, תל אביב תשל"ג, עמ' 116). ישעיה יונה, אשתו חנה ושתי בנותיו אסתר ושפרה, נספו ביום אחד במחנה ההשמדה בלז'ץ (ספר הזכרונות, תולדות … ר' צדוק הכהן, תל אביב תשט"ז, עמ' 224).
גורלו של חיים יצחק וולנר היה שונה. הוא נפטר בתל אביב בשיבה טובה בשנת תש"ם (1980). בכרך השישי של האינציקלופדיה של הציונות הדתית יש עליו ערך, ומסופר שם שגם הוא היה שותף בהקמת סניף צעירי המזרחי בבנדין בשנת תרע"ח, ואף נבחר לוועד המרכזי של צעירי המזרחי בפולין. בשנת תרפ"ה הוא עלה לארץ, אך נאלץ לשוב לפולין בגלל קשיי הקליטה. עשר שנים מאוחר יותר עלה שוב, והשתקע בתל אביב. הוא היה תלמיד חכם למדן ובקי אך סירב להתפרנס מרבנות, ועבד כפקיד. שני בנים נולדו לו: אלתר (1923-2020) שהיה עיתונאי ומנכ"ל עיתון "הצופה", ושמחה (1931-2011) שהיה מדען לפיזיקה גרעינית ומרצה במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן. לגבי תאריך לידתו של ולנר יש שני מקורות סותרים. על מצבתו בבית העלמין בקרית שאול כתוב שנולד בב' בתמוז תרנ"ה (24.6.1895), אבל בפנקס של אגודת 'הנאהבים והנעימים' כתוב שהוא נולד בכ"ג בתמוז תרנ"ו (4.7.1896). אני נוטה לסמוך על התאריך שנכתב על ידיו בהיותו צעיר, ולא על מה שנכתב על מצבתו.
חיים יצחק ולנרהכיתוב בפנקס סותר את השנה במצבה
פנקס האגודה נרכש לאחרונה על ידי הספרייה הלאומית, וכך נחשפנו אל התמימות האופטימית והמרגשת שניבטת ממנו.
