אנטיוכוס והפילים שלו עזבו את עזה מובסים.
אחד מהקרבות הגדולים בעת העתיקה נגמר זה עתה. זה היה קרב היסטורי ברמה אפית – ככל הנראה הפעם הראשונה אי פעם בה נלחמו פילים אפריקניים מול פילים אסיאתיים – על אף שעל פי הסיפורים, עדר הפילים של המנצח נמלט משדה הקרב במנוסת בהלה מוטרפת.
אנטיוכוס שהובס בקרב הזה לא היה אנטיוכוס המוכר לנו מסיפורי חנוכה. אנטיוכוס "שלנו" הוא אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, וזהו אנטיוכוס השלישי, שנקרא גם אנטיוכוס הגדול.
המנצח בקרב הזה לא היה מכבי ולא מבית חשמונאי, אלא מבית תלמי. זה היה תלמי הרביעי פילופטור, הפרעה של מצרים שהיה ממוצא יווני ושלט שם מעט לפני שהתרחש סיפור חנוכה המוכר לנו.
בתור פרעה, תלמי ממילא נחשב כדמות אלוהית, אך מעמדו התחזק אפילו יותר לאחר הניצחון הגדול הזה בקרב מול אנטיוכוס השלישי, הקרב שזכה לאחר מכן לשם קרב רפיח.
מצבת האבן שחרט תלמי הרביעי בעקבות הניצחון הגדול הועתקה לאחר מכן והופצה ברחבי האימפריה שלו. "כתובת רפיח", כפי שהיא נקראת, חוגגת את הניצחון ומתארת כיצד עזרו לו האלים למגר את אויבו ולבזוז את שללו – כולל הפילים.
אחרי הניצחון שיפץ תלמי אינספור מקדשים פגאניים באזור שכבש והקים עוד מזבחות נוספים, מקומות סגידה נוספים לאלים שעזרו לו כל כך.
למרות הכל, הגורל לא הועיד לתלמי את תפקיד הצר והאויב במסורת היהודית של חנוכה. זה נפל בחלקו של הבן של יריבו. אבל תלמי הרביעי כן מגלם תפקיד דומה בספר החיצוני והמפוקפק היסטורית, בעל השם הלא מדויק, ספר מקבים ג'.
ספר מקבים ג'
ספר מקבים ג' נכתב ביוונית, ככל הנראה על ידי יהודי שהתגורר באלכסנדריה במאה הראשונה לפני הספירה. לספר אין באמת שום קשר לסיפור חנוכה שאנחנו מכירים, אך הוא קרוב לסיפורי המכבים המוכרים לנו מבחינה נושאית וסגנונית.
הספר פותח בתיאור קצר של מזימה שנכשלה להתנקש בתלמי, ואחר מספר על הניצחון הגדול על אנטיוכוס. על פי הספר, הרוח הגבית מאחורי הניצחון המופלא היה נאום חוצב להבות שנשאה אשתו-אחותו של תלמי, ארסינואה, שרכבה גם היא בראש הכוחות אל הקרב. עיקרו של הסיפור כאן הוא במסעו של פרעה בין מזבחות האלילים, שבסופו של דבר מביא אותו לירושלים, ואל המקדש היהודי המאוד לא-אלילי. תלמי מביא עימו מנחת תודה לאלוהי היהודים ומתפעל מיופיו והדרו של בית המקדש.
על פי הסיפור תלמי הגיע אל קודש הקודשים: אותו חדר מקודש אליו רק אדם אחד יכול להיכנס ורק פעם אחת בשנה – רק הכהן הגדול של בית המקדש ורק ביום הכיפורים. תלמי, פרעה מצרים, מלך שעומד בראש אימפריה ענקית ובעל מעמד אלוהי בעיני רבים, חקר ודרש על החדר המסתורי. הוא ביקש להיכנס אך סורב בשל קדושת המקום. פרעה הזועם לא מוותר.
היהודים הזועמים והיראים מתפללים להתערבות אלוהית שתמנע את חילול הקודש. אחרים – ממש כמו המכבים – קוראים לאחוז בנשק ולהתנגד. בסופו של דבר, תחנוניו של הכהן הגדול שמעון נענים, ואלוהים פועל: לפתע תלמי מתחיל לרעוד, שיתוק אוחז בו והוא אינו מסוגל לזוז או לדבר. תלמי המושפל נגרר מהמקום על ידי אנשי פמלייתו המזועזעים והמפוחדים. הוא חוזר למצרים ונשבע לנקום ביהודים.
תלמי מחליט לבזות את היהודים ולכפות עליהם עבודת אלילים. על היהודים שיסרבו, וידבקו בדתם החריגה, הוא מטיל מיסים נוספים, קובע שיימכרו לעבדות ומטביע בבשרם את אות האל דיוניסוס. שלוש אפשרויות עומדות כעת בפני היהודים: להמיר את דתם, להישאר יהודים במחיר הגזירות שהוזכרו לעיל, או לסרב לשתי האפשרויות הראשונות ולמות. ספר מקבים ג' מספר שאמנם חלק קטן מהיהודים המיר את דתו, אך רוב רובם בחרו באפשרות השנייה ונשאו את הגזירות בגבורה.
עקשנותם של היהודים ונחישותם לשמור על מנהגיהם השונים מובילים לעוינות גוברת מצד שכניהם הנוכרים, כמו גם מצד השליט המתוסכל. מאוכזב מכשלון תוכניתו, הוא מצווה ללכוד את כל היהודים שברחבי האימפריה שלו, ולהוציאם להורג. כל מי שיסייע או יסתיר יהודים יומת גם הוא; מספקי מידע על יהודים יזכו לקבל את רכוש הקורבנות.
החלק הבא בספר מתאר את קינות היהודים ואת הפינוי הכפוי שלהם אל ההיפודרום, בו הוצאתם להורג תהפוך למופע בידור עבור הציבור הרחב. מבחינה ספרותית מדובר בעירוב סגנונות שהוא קצת מגילת אסתר, קצת תפילות לתשעה באב וקצת סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "שורשים".
יהודי אלכסנדריה קיבלו "פטור" מהגזירות הקודמות, אך הפעם מחליט תלמי שהזדהותם עם סבלות אחיהם עמוקה מדי, ומהגזירות החדשות הם לא יתחמקו. כל יהודי האימפריה יוצאו להורג.
התכנית של תלמי מקורית ומזעזעת. הוא קורא לשומר הפילים שלו, ומצווה עליו להביא לו 500 פילים. את הפילים ישקו ביין ויגרמו להם להשתכר, ואז ישחררו לחופשי בהיפודרום בו כבולים היהודים. משם הפילים כבר ידאגו לשאר. שומר הפילים מבצע את המוטל עליו, אבל שוב יש טוויסט אלוהי בעלילה: כשמועד המשתה הגדול וההוצאה להורג מתקרב, נופלת על המלך תלמי תרדמה עמוקה. כשהוא מתעורר, יום ההוצאה להורג כבר עבר.
היהודים, כולם עדיין קשורים וממתינים לגורלם העגום, ממשיכים להתפלל לישועה. בבוקר שלאחר מכן משכים שומר הפילים קום וכבר מעמיד את הפילים במקום, מוכנים לדרוס את היהודים בהינתן ההוראה.
אך גם בפעם הזאת מתערב אלוהים ומושיע את היהודים. הפעם התכנית כולה נשכחת ממוחו של תלמי, שאף נוזף בשומר הפילים על פעולותיו בהכנה לטבח.
היהודים משבחים את אלוהים שהציל אותם פעם נוספת, אך למחרת בבוקר תלמי שב לעצמו וגם אל התכנית המקורית. יועציו המודאגים מהתנהגותו הלא-צפויה מדרבנים אותו להוציא כבר את תכניתו לפועל ותלמי קצר רוח לקיימה.
חמש מאות פילים שיכורים ומוטרפים מובלים אל ההיפודרום, ויחד איתם תלמי ואנשיו. סביר להניח שגם הם שיכורים מימים ארוכים של סביאה וזלילה. היהודים, חרדים ועייפים, רואים את ענן האבק המתקרב ומבינים את משמעותו. פעם נוספת הם מרימים את עיניהם אל השמיים ומכוונים את ליבותיהם בתפילה נואשת.
כהן בשם אלעזר מוביל את התפילה, ומזכיר לקהל את הניסים והנפלאות שעשה אלוהים בעבר לאבותיהם ולהם. התפילה מגיעה לקיצה בדיוק כשעדר הפילים הגדול והמלך עצמו מתקרבים, והיהודים זועקים בהכנעה אל השמיים, בעוצמה גדולה כל כך שקולם נישא על פני העמקים שמסביב. שני מלאכים מופיעים לפתע – כולם יכולים לראות אותם מלבד היהודים עצמם – והם מפילים את חיתתם על הפילים ועל אדוניהם.
תוהו ובוהו פורץ במקום, כשהפילים המבוהלים משתוללים ומתפזרים לכל עבר, רומסים למוות בדרכם רבים מאנשי חצרו של תלמי. המלך המזועזע לנוכח מרחץ הדמים ניחם על החלטתו ומורה לשחרר את כל היהודים מכלאם.
פרעה בעצמו מספק ליהודים יין ושאר מצרכים נחוצים לטובת משתה בן שבעה ימים, חגיגת ענק כדי להלל ולשבח את אלוהים על הניסים שהצילו את חייהם של יהודי האימפריה. הסעודה הגדולה תיערך באותו היפודרום עצמו בו היו אמורים היהודים למצוא את מותם. תלמי שוב שולח הוראות לרחבי האימפריה, אבל הפעם מצווה להגן על היהודים ולהשיב להם את רכושם שנגזל. אלו מבין היהודים שבחרו להתכחש לדתם נענשים, וגם חג נוסד כדי לחגוג את הגאולה הניסית מתלמי ופיליו השיכורים.
פילים שיכורים קטלניים בעת העתיקה
תלמי הרביעי לא היה העריץ היחיד בעת העתיקה שהחזיק צבא של פילים שיכורים, והסיפור הזה אינו היחיד בו הם מככבים. למעשה, פילים מופיעים גם בסיפור חנוכה שלנו, כשאנטיוכוס מביא עדר לשדה הקרב מול המכבים. על פי הסיפור הידוע, אלעזר החורני, אחיו של יהודה המכבי, מת בניסיון להרוג את פיל המלחמה הגדול ביותר שראה, משום שהאמין שעליו יושב המלך; אלעזר דקר את הפיל בבטנו אך חיית הענק נפלה עליו ומחצה אותו.
מאז שאלכסנדר מוקדון הביא איתו לראשונה פילי מלחמה ממסעותיו לכיבוש המזרח, הפכו הפילים לסמל השלטון היווני והתפשטותו רחבת הידיים. בסופו של דבר, ההשפעה ההלניסטית כללה גם את אזורי המחייה של הפילים האסיאתיים וגם של קרוביהם האפריקניים.
לכידת פילים, אימונם לקרב והשליטה עליהם היו פעולות קשות, מסובכות ויקרות מאוד. וכמו שראינו במקרה של קרב רפיח שהוזכר קודם, נוכחותם של הפילים לא תמיד הבטיחה ניצחון. עם זאת, השליטים השקיעו בגידול פילים. על פי ההיסטוריון היווני הקדום פוליביוס, בקרב רפיח היו 200 פילים משני הצדדים. גם שימוש בפילים שיכורים לא היה נדיר בעולם העתיק, כך על פי החוקר פטריק אוקרניק, על אף שהוא טוען גם ש"חוקרים מודרנים דנים בשאלה האם המנהג הזה היה מוצלח – השכרות אולי הבליטה את הצדדים האגרסיביים והמאיימים של הפילים, אבל גם הפכה את היצורים הענקיים לצייתנים פחות".
"כמו בני אדם, פילים שונים מגיבים אחרת לכמויות שונות וסוגים שונים של אלכוהול", כותב אוקרניק. "שומר פילים מאומן היטב וצוותו היו יודעים כיצד להשתמש באלכוהול בצורה הטובה ביותר כדי להשיג את האפקט הרצוי אצל כל פיל".
זכרון הישועה מהפילים השיכורים של פרעה
גם ההיסטוריון היהודי-רומאי המפורסם פלביוס יוספוס מספר באחד מספריו על מקרה בו פרעה זועם בשם תלמי הורה לרמוס למוות את כל יהודי אלכסנדריה ברגלי פיליו השיכורים. שלא כמו בספר מקבים ג', יוספוס מציין שההוראה ניתנה משום שהיהודים תמכו ביריבתו של אותו פרעה, קליאופטרה השנייה, ששניים ממפקדי צבאה הבכירים היו יהודים גם כן.
על פי יוספוס, גם במקרה הזה, במקום לתקוף את הגברים, הנשים והילדים שקובצו במקום, פנו הפילים השיכורים נגד בעליהם והרגו רבים מאנשי חצרו של המלך. גם תלמי הזה מבטל את ההוראה לבסוף, וגם אצל יוספוס מצוין שנקבע חג לזכר המאורע. חלק מהחוקרים סבורים שהאירוע הזה, שמככב בו תלמי אחר, הוא המקור לסיפור שמופיע בספר מקבים ג'. סיפורים דומים בגרסאות שונות הופיעו גם בשלל מקורות ביזנטיים לאורך האלף הראשון לספירה.
ספר מקבים ג' נכנס לקאנון של כמה פלגים נוצריים אורתודוקסיים, אך בניגוד לספרי מקבים א' ו-ב', מעולם לא קודש על ידי הכנסייה הקתולית. ועל אף העלילה המסעירה והדמיון לסיפור חנוכה המוכר, ספר מקבים ג' – כמו ספרים רבים אחרים – מעולם לא התקבל לקאנון היהודי.
ספר מקבים ג' בוודאי לא היה היחיד מסוגו באותה תקופה. לפי החוקרת רבקה פישמן-דוקר, הוא היה רק "חלק מספרות התפוצות של תקופת בית שני, שעיקרה נקמה בגויים וביהודים בוגדים, ניצחון המאמינים על ידי תפילה, וסירוב עיקש להיכנע לעבודת אלילים".
יש סיבות רבות שמנעו מהספר, כמו גם מספרים אחרים, להיכנס לארון הספרים היהודי. סיפור חנוכה הוא הראשון מבין סיפורי הליבה היהודיים בו מוזכרת התרבות המערבית או האירופית, והוא מעלה שאלות שנראות נצחיות, בנוגע לשמירת המסורת מול פיתויי העולם החומרני והמודרני. ייתכן שזאת הסיבה שסיפור חנוכה הוא עדיין סיפור פופולרי ואהוב מאוד, גם מחוץ לחוגים המסורתיים והדתיים. לעומת זאת, הסיפור שמתואר בספר מקבים ג' פחות עוסק באותם מרכיבים שרלוונטיים לחיי היהודים גם אלפי שנים אחרי. יש בו אמנם פילים שיכורים, אך אין בו כהנים לוחמים צדיקים שנאבקים במעצמת העל העולמית במישור הפיזי והרוחני גם יחד, מעצמה שמנסה להכחיד את האמונה היהודית ולטמא את מקדשה.
אמנם בספר מקבים ג' מוזכר ניסיונו של תלמי להיכנס אל הדביר, קודש הקודשים, אך רוב הסיפור מתרחש באלכסנדריה. באלכסנדריה הייתה אז קהילה יהודית משגשגת, אך בסופו של דבר הקהילה הזו הידלדלה. מעמדה של העיר עומד בניגוד למעמדה של ירושלים, מקום המקדש ובירתו הנצחית של העם היהודי.
בנוסף לכל אלו, גם זמן חיבור הספר לא סייע להתקבלותו בציבור היהודי. ספרי המקבים כולם נכתבו מאוחר יחסית לשאר הספרים שנכנסו לתנ"ך, אולי אפילו אחרי שהקאנון התנ"כי נסגר.
ספר מקבים ג' נכתב ככל הנראה בשפה הלא נכונה, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. הנתונים האלה מנעו ממנו לרתק את דמיונם של היהודים בעולם לאורך זמן. ספר מקבים ג' שקע באופן יחסי בתהום הנשייה, כמו זכרון הקהילה היהודית של אלכסנדריה ההלניסטית, אותה קהילה שאולי פעם שניצלה באורח נס מהשמדה ברגליהם של 500 פילים שיכורים.
—
הכתבה תורגמה ע"י עמית נאור.
