בט' בשבט תרע"ד (5.2.1914), חודשים מועטים לפני שחשכת המלחמה העולמית ירדה על אירופה, התכנסו שישה אנשים צעירים כדי לדבר על ידידות ואהבה. המתכנסים היו בחורי בית המדרש בעיר בנדין (Będzin) שבפולין, ורצונם היה להנציח את ידידותם במסגרת אגודת "הנאהבים והנעימים". כל חבר באגודה התחייב לשמור על 31 תקנותיה, וההצטרפות הייתה לכל החיים בלי אפשרות יציאה. תקנה מספר 26 קבעה:

כל אחד ואחד משיכתוב בחתימת ידו […] הרי הוא נחשב לחבר האגודה, ואי אפשר לו להתיר עצמו מהאגודה […] ואפילו בעת שלא יעשה ויקיים את מקצת התקנות או כולן, הוא נחשב רק כמורד ברעיון הגדול של האגודה, אבל להיות נחשב לאיש שחלץ עצמו מהאגודה זה אי אפשר.

הצעירים שגילם נע בין 23-18 ראו את הערפל שממתין להם מחוץ לדלתות בית המדרש, וחיפשו דרך לרפד את המעבר אל החיים האמיתיים בקשרי ידידות ואהבה. נקעה נפשם מהציניות והבדידות שאיפיינה לדעתם את החיים החברתיים שסביבם, והם ביקשו לייסד אגודה שכל חבריה חשופים ומחוייבים זה לזה. המצב הקיים שבו "כל אחד ואחד נושא על שכמו את ערמת שאיפותיו והולך לו. כל אחד אינו נכנס לרשות דעת חבירו […] כל אחד אינו רוצה לדרוך על מפתן חבירו, לראות ולהתבונן ולהשתתף בשמחתו ובצערו", מצב זה אולי נסבל כרגע אבל אינו מתאים לחיים העתידיים שנדרשת בהם תמיכה חברתית.

נצייר נא את עתידנו הנשקף לנו […] אנו בחורי לומדי תורה מה תהיה אחריתנו […] זרם החיים שלנו שוטף בדרך סלולה ופשוטה כל כך. [אבל] לאחר זמן הנישואין הרי כל אחד מאיתנו נעשה לאדם אחר. חיים, לפעמים עצובים ועל פי רוב מלאי טרדות כל כך, מתחילים לסבב אותו […] השנים עוברות וחולפות […] ומכל חלומותיו ושאיפותיו שחלם ושאף עליהם בעת שחרותו […] הרוח נשאם ואינם.

כשקשיי החיים הולכים ונערמים נזכר האדם מתוך צער נוסטלגי בימי נעוריו השלווים, "ימים שבהם היה המאושר מכל, שאך עולם גדול של חלומות ושאיפות סבבוהו". ואז הוא נזכר בחבריו הנשכחים.

ויאמר אז לנפשו חברי זה או זה שהייתי עמו דבוק כאח, צמוד כפתילה לנר, עתה הוא רחוק ממני כל כך. אינו משתתף עמדי כלל, בשמחתי או בצערי […] כל מי שיש לו לב מרגיש כמה יתכווץ עליו לבבו ויעגם עליו נפשו, בזכרו את ימי נעוריו ובהשליכו את מבטו לאחוריו לימים שעברו, לחבריו לידידיו […] שיחד אתם נתגדל, יחד אתם למד, יחד אתם חלם את חלומותיו.

כדי להתכונן לעתיד ולמנוע בדידות וצער התאספו ששת הצעירים ונכנסו בברית של מחוייבות וידידות.

בטרם שנפרדנו איש מאחיו, בטרם שיצאנו לאויר העולם הרחוק […] עתה בעוד שלא כהה הזיק האחרון של של ידידות בינינו […] עתה אנו צועדים בצעדי ענקים ליסד ולשכלל אגודת "הנאהבים והנעימים" […] באגודה אחת שתאגד ותחבר אותנו במשך כל ימי חיינו […] אנו מפתחים את לבבותינו זה מול זה […] אינם קיימים שום סודות […] האגודה אינה מיוסדת רק על העת הזאת, רק בעיקרו על החייים העתידיים. לקחת חבל בשמחתו ובצערו ובכל עניניו הן בממון הן בעצה.

כדי למסד את קשרי הידידות כתבו החברים תקנות מפורטות שנועדו לקיים את האגודה לאורך זמן, ולוודא שהיא מממשת את מטרותיה. בתקנות התחייבו החברים לסייע זה לזה; לא לאהוב מן השפה ולחוץ אלא להיות מחוברים ומדובקים ממש כמו אח; להתעניין במצבם של החברים; לכתוב מכתבים זה לזה, ולכל הפחות אחת לשלושה חודשים לשלוח מכתב אל יושב ראש האגודה ולספר על כל הקורות אותו; להשתתף בשמחות משפחתיות; לבקר זה את זה במידת האפשר; להתאסף כשאחד החברים זקוק לעזרה מיוחדת; ובסיכום: "להיות אוהבים ונעימים זה לזה באהבת דוד ויונתן שאינה תלויה בדבר, במשך כל ימי חיינו. אהבה אמיתית הנובעת ממחבואי עמקי חביון הנשמה ונדיבת הלב".

מטרות האגודה ותקנותיה נכתבו בפנקס גדול מימדים, שבראשו נכתב: "ספר הזהב של האגודה". באגודה הצעירה היו שישה חברים, שחתמו את שמותיהם בפנקס. על שלושה מהם נכתבו גם מעט פרטים אישיים. זאב יעקב בן משה ווטינסקי (יליד 1891), ישעיה יונה בן שמעון יהודה פשניצה (יליד 1896), חיים יצחק בן אלטר שמואל וולנר (יליד 1896), אשר אריה לאנגפוס, יום טוב ליפא רוטנברג, ומשה בצלאל זיידמן.

מה עלה בגורל האגודה וחבריה? האם נשמרו קשרי האהבה בין חבריה? אינני יודע. אך על גורל שניים מהחברים אני יכול לספר מעט. ישעיה יונה פשניצה היה שותף להקמת סניף של צעירי המזרחי בעירו בסוף מלחמת העולם הראשונה, ולאחר כמה שנים ניהל את בית הספר "יבנה" בעיירה דזיאלושיץ (Działoszyce) הסמוכה לבנדין. על דרכי ניהולו נכתב כי "הוא התמסר מאוד להרחבת בית הספר ולפיתוחו. הנקיון והסדר בבית הספר היו למופת. השיעורים התנהלו בדייקנות, לפי לוח זמנים קבוע מראש" (ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה, תל אביב תשל"ג, עמ' 116). ישעיה יונה, אשתו חנה ושתי בנותיו אסתר ושפרה, נספו ביום אחד במחנה ההשמדה בלז'ץ (ספר הזכרונות, תולדות … ר' צדוק הכהן, תל אביב תשט"ז, עמ' 224).

גורלו של חיים יצחק וולנר היה שונה. הוא נפטר בתל אביב בשיבה טובה בשנת תש"ם (1980). בכרך השישי של האינציקלופדיה של הציונות הדתית יש עליו ערך, ומסופר שם שגם הוא היה שותף בהקמת סניף צעירי המזרחי בבנדין בשנת תרע"ח, ואף נבחר לוועד המרכזי של צעירי המזרחי בפולין. בשנת תרפ"ה הוא עלה לארץ, אך נאלץ לשוב לפולין בגלל קשיי הקליטה. עשר שנים מאוחר יותר עלה שוב, והשתקע בתל אביב. הוא היה תלמיד חכם למדן ובקי אך סירב להתפרנס מרבנות, ועבד כפקיד. שני בנים נולדו לו: אלתר (1923-2020) שהיה עיתונאי ומנכ"ל עיתון "הצופה", ושמחה (1931-2011) שהיה מדען לפיזיקה גרעינית ומרצה במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן. לגבי תאריך לידתו של ולנר יש שני מקורות סותרים. על מצבתו בבית העלמין בקרית שאול כתוב שנולד בב' בתמוז תרנ"ה (24.6.1895), אבל בפנקס של אגודת 'הנאהבים והנעימים' כתוב שהוא נולד בכ"ג בתמוז תרנ"ו (4.7.1896). אני נוטה לסמוך על התאריך שנכתב על ידיו בהיותו צעיר, ולא על מה שנכתב על מצבתו.

פנקס האגודה נרכש לאחרונה על ידי הספרייה הלאומית, וכך נחשפנו אל התמימות האופטימית והמרגשת שניבטת ממנו.

כשעוסקים בקמעות, במאגיה ובכישוף, הגנה על יולדות ותינוקות הוא תחום נפוץ מאוד. לא פלא. הריון ולידה טומנים בחובם עד היום סיכונים לא מעטים, ועד גילוי האנטיביוטיקה והחיסונים, גם לשמור על תינוקות בני יומם בחיים הייתה משימה לא פשוטה. על כן, הורים רבים חששו לגורלם של ילדיהם, ובימי קדם על אחת כמה וכמה. רבים ורבות בוודאי שמעו על השדה לילית שמאיימת על יולדות ותינוקיהן, קוראי הבלוג הזה זוכרים אולי את השדה נעמה, אבל קיימים גם סיפורים נוספים שהיו בסיס לקמעות והשבעות שאמורים לספק הגנה ברגע הרגיש הזה.

אחת מהאגדות הבולטות היא אגדת סממית (או שממית), שגרסאות שלה נשתמרו במספר גדול של קמעות קדומים. ברוב גרסאות האגדה מסופר על אישה בשם סממית, ששד בשם סידרוס הרג את 12 בניה. סממית האוממלה והמפוחדת נמלטת מפניו אל הר מבודד, שם היא מצליחה ללדת בן נוסף. לאחר זמן מגיעים אל מקום המסתור של סממית שלושה מלאכים: סוני, סוסוני וסניגלי. הם מפצירים בסממית שתכניס אותם אל ביתה, והיא מסרבת. לבסוף היא נעתרת להם, אך כשהם נכנסים נכנס איתם גם השד המרושע שהורג את בנה הצעיר.

סממית שבורת הלב מבקשת משלושת המלאכים לטפל בשד, ושולחת אותם בעקבותיו. הם רודפים אחרי סידרוס ותופסים אותו בלב הים. שם הם משביעים אותו שבכל מקום שבו יישמעו שמותיהם, הוא לא יהרוג עוד תינוקות. עם השנים, שמות המלאכים האלו התגלגלו אל דמותם של המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלף, ששמותיהם נפוצים מאוד בקמעות להגנה על יולדות ועל תינוקות. הסיפור הזה הופיע בקערות השבעה רבות. אלו הן קערות חרס ששימשו כקמעות נגד שדים והיו לרוב נקברות בחלל הבית כדי להגן עליו ועל יושביו. 

גרסה מעט שונה של האגדה מופיעה בקמע כתוב ארמית מן התקופה הביזנטית. הגרסה "החדשה" קושרת את סממית עוד יותר אל הקמעות שנועדו להגן על היולדת ותינוקה. החוקרת רבקה אליצור-ליימן סקרה במאמר את הקמע המדובר. בגרסה הזו, פתיחת הסיפור זהה, אך לאחר שסממית בורחת אל ההר, אלו דווקא המלאכים שהורגים את בנה! היא זו שבורחת לאחר מכן אל לב הים, נתפסת על ידי המלאכים ומושבעת על ידם שלא תפגע בתינוקות שאך נולדו.

למה הורגים המלאכים את בנה של אישה שאך זה נפגעה משד נורא שהרג את כל ילדיה הקודמים? כדי להבין את השינוי המפתיע ואת פגיעתם של סנוי, סנסנוי וסמנגלף באישה שלכאורה הם אמורים להגן עליה, סוקרת אליצור-ליימן במאמרה קערות השבעה אחרות. בקערות אלה סממית מזוהה כ"לילית", כלומר שהיא עצמה שדה ובניה הם שדים שצריך להרוג. גם באותו קמע שהוא נושא המאמר שהזכרנו לעיל, בנה הצעיר של סממית מזוהה כ"בן-נעמה". נעמה הוא שמה של שדה לא פחות מפחידה, שעל פי המסורת סייעה ללילית בהרג תינוקות, וגם מפניה יש להישמר ולהגן.

על כן מציעה אליצור-ליימן שהגרסה "החדשה" היא גרסת ביניים בין המסורות, שמציגה תפיסה מורכבת יותר של "טוב" ו"רע" מאשר הגרסאות שמציבות בפשטות את המלאכים הטובים מול השד הרע סידרוס. אליצור-ליימן מציעה לקרוא את גרסת הסיפור הזו כך: סממית ילדה 12 בנים שנהרגו בידי השד הרע סידרוס. סממית השכולה גולה להר מבודד, שם מרוב צער היא הופכת לשדה מטילת מורא שנוקמת על הפגיעה ופוגעת בעצמה בתינוקות אחרים. לכן, הילד שנולד לה בזמן גלותה על ההר הוא כבר בן של שדה בעצמו, שיש להגן על העולם מפניו. על כן מגיעים המלאכים ופוגעים בו, ולא מסתפקים בכך אלא רודפים אחרי סממית ומשביעים אותה שלא תפגע יותר בתינוקות. מכאן ברור לחלוטין מדוע הסיפור הזה נקשר בעבותות להגנה מפני סכנות הלידה והינקות.

שדה מפחידה או לטאה חביבה?

בשלב זה ודאי תשימו לב לשמה של גיבורת הסיפור, ותתהו מה לכל זה וללטאה החביבה שמבקרת לעיתים גם בבתיהם של בני אדם. מעניין גם שכמו סממית מהקמעות, גם כלפי שממיות, ולטאות בכלל, התפתח יחס אמביוולנטי מסוים. יש מי שנרתע מהן, ומזוחלים אחרים, אך ללטאות יוחסו בעבר כוחות קסם ונעשה בהן שימוש ברפואה עממית, בעיקר במזרח התיכון הקדום. הסלמנדרה, למשל, נחשבה כבעלת קשר מיוחד לאש וכבעלת כוח רב. על השממית נאמר שהיא מביאה מזל טוב ואסור לגרשה אם היא נכנסת לבית. האם זהו קשר נוסף לסממית מהקמעות?

לעומת זאת, על פי הזואולוג ישראל אהרוני (לא השף), בערבית נקראת השממית "סאם", בשל האמונה שמדובר בלטאה רעילה שמסממת את הנוגעים בה. גם במילון שכתב ארנסט דוד קליין הוא משער שמקורו האטימולוגי של השם בשורש ש-מ-ם או במילה סם, כלומר שם שמתאים ליצור ארסי או רעיל. עוד הוא מציין, שאם ההשערה נכונה, אזי זיהוי הלטאה עם השממית (Gecko) של ימינו אינו נכון, משום שזוהי לטאה תמימה שאינה מזיקה לבני אדם.

ניסינו להבין כיצד אם כן הוצמד השם שממית דווקא ללטאה הקטנה, והתחלנו בתנ"ך. המילה "שממית" היא מילה יחידאית במקרא, ומופיעה רק פעם אחת בספר משלי, שם נכתב: "שְׂ֭מָמִית בְּיָדַ֣יִם תְּתַפֵּ֑שׂ וְ֝הִ֗יא בְּהֵ֣יכְלֵי מֶֽלֶךְ" (ל', כ"ח). הפסוק הוא חלק מתיאור של ארבעה בעלי חיים קטנים שהם "חכמים מחוכמים", והשממית היא אחת מהם. עם זאת, הפרשנים נחלקו בדעתם לגבי החיה אליה נתכוון הטקסט המקראי.

על פי הבלשן והעיתונאי אילון גלעד, חלק מהתרגומים הקדומים כדוגמת תרגום השבעים ותרגום הפשיטתא לארמית-סורית, תרגמו את המילה במובן לטאה כלשהי. עם זאת, שורה ארוכה של פרשנים, החל מימי המשנה ובהמשך גם בימי הביניים כדוגמת רש"י, רלב"ג ואחרים, סברו שמדובר דווקא בעכביש. מהטקסט אכן קשה להבין במי בדיוק מדובר. גם הלטאה וגם העכביש עשויים לטפס על קירות, שניהם נפוצים בבתי מגורים, ועשויים בהחלט להופיע אפילו בהיכלי המלך.

יתרה מכך, בתלמוד נכתב "תָּנוּ רַבָּנַן, חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הֵן אֵימַת חַלָּשׁ עַל גִּבּוֹר: אֵימַת מַפְגִּיעַ עַל הָאֲרִי, אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל, אֵימַת סְמָמִית עַל הָעַקְרָב, אֵימַת סְנוּנִית עַל הַנֶּשֶׁר, אֵימַת כִּילְבִּית עַל לִוְיָתָן". (מסכת שבת, ע"ז, דף ב'). גם כאן קשה לקבוע האם התכוונו רבותינו לעכבישים, שרבים מהם משמשים מזון לעקרבים, או דווקא ללטאות שיש בהן שטורפות עקרבים בעצמן.

הבלבול הזה נמשך לאורך השנים. חוקרי טבע כדוגמת יוסף שיינהאק או מנדלי מוכר ספרים שחיבר את ספרו הגדול "תולדות הטבע", פירשו גם הם את המילה שממית כמין לטאה, והצמידו אותו ללטאות שאנחנו מכירים היום בשם הזה. לעומת זאת, רבים אחרים בתקופת תחיית השפה, כמו חיים נחמן ביאליק ואפילו מנדלי עצמו ביצירות אחרות משלו, הוסיפו להשתמש במילה שממית כשם נוסף לעכביש.

נראה שעד לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שימשו שני המובנים האלה למילה שממית בעירבובייה, עד שבמילון בעלי החיים של האקדמיה ללשון עברית שראה אור ב-1938 נקבע רשמית שהשממית היא הלטאה מהמין שאנו מכירים היום. למרות זאת, השימוש במילה לתיאור עכביש לא פס מן העולם, ועמוק לתוך שנות החמישים עוד אפשר למצוא קטעים מן העיתונות העברית בהם מוזכרים "קורי שממית".

בסופו של דבר, עמדתם של חוקרי הטבע ניצחה, והיום דוברי העברית מתייחסים לשממית רק בתור הלטאה הקטנה. איננו יודעים האם השממיות אכן שומרות על הבית מפני שדים או מביאות מזל טוב ליושביו, אך בכל זאת לא כדאי לגרש אותן כי הן בוודאי יאכלו הרבה זבובים מהסביבה.

תודה לאילון גלעד, לרוביק רוזנטל ולאקדמיה ללשון עברית על הסיוע בהכנת כתבה זו.

אם תרצו להוסיף פרטים על הכתוב, לתקן טעות שנפלה, להעיר או להגיב, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

(בראשית ג, ו-ז)

השנה היא 1296. הרמב"ם הלך לעולמו לפני 92 שנה, אך חיבוריו ממשיכים להכות גלים בעולם היהודי. בצפון צרפת נכתבת ומאוירת היצירה שלימים תהיה לאחד משיאיה האומנותיים של אסכולת כתבי היד העבריים המצוירים בצרפת. זהו כתב היד של ספרו ההלכתי הגדול של הרמב"ם, "משנה תורה", המכונה גם "היד החזקה". במאה ה-19 נרכש כתב היד בידי פרופ' דוד קאופמן, ראש הסמינר התיאולוגי היהודי בבודפשט, וכיום הוא שמור עם כל ספרייתו באקדמיה ההונגרית בבודפשט.

עמודי הפתיחה של כל אחד מ-14 חלקי הספר מוקפים בעיטורי צמחים עדינים, ובראשיהם לוחית מאוירת למילת פתיחה גדולה. השוליים התחתונים של כמה מהעמודים עוטרו בציורי טקסט. מרבית האיורים בכתב היד מתארים סצנות מקראיות מוכרות, למשל: שמשון משסע את הארי, דוד מול גָּלְיָת, עקדת יצחק ומעמד הר סיני. בצידן נמצא גם איורים של אבירים או ציידים ימי-ביניימים. ההשערה הרווחת היא שהמאייר היה נוצרי.

את עינינו משך האיור האחרון בכתב היד (ספר יג, כרך ד, עמ' 70), ובו אדם וחוה ניצבים משני צידי עץ הדעת. צורת הנחש היא שמרתקת באיור: כאן אנחנו פוגשים נחש עם גפיים(!) ומגלים שהנחש דמה באופן מחשיד ביותר לקוף. אבל למראה הנחש באיורי גן עדן עוד נחזור בהמשך.

ועוד תהייה מעורר האיור שלפנינו: אדם וחוה מתוארים ברגע האכילה מפרי עץ הדעת, אז איך ייתכן שהם כבר מכוסים בעלי תאנה?

בקושי ארבעה פרקים במקרא זכינו ללוות את אדם וחוה עד שגורשו מגן עדן והותירו לדורות הבאים חומר רב למחשבה וליצירה. בעוד חז"ל ופרשנים יהודים מאוחרים דנו שוב ושוב בשאלות שונות ומשונות הקשורות להורים הקדמונים של האנושות, מאיירי כתבי יד עבריים התרכזו לאורך השנים כמעט אך ורק ברגע דרמטי מסוים בחיי אדם וחוה: אכילת פרי עץ הדעת והתוצאות ההרסניות של הפרת האיסור האלוהי הזה.

 

הקומיקס בהגדת סרייבו

כמה עשורים לאחר שאויר "משנה תורה של קאופמן", כיכבו אדם וחוה ב"הגדת סרייבו". למרות שמה, משערים שההגדה המרהיבה נכתבה בברצלונה שבספרד בשנת 1350 בקירוב. ההגדה מוצגת בעיר סרייבו במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה.

בשונה מההתמקדות המקובלת בסצנת החטא, איור יוצא דופן בהגדת סרייבו דווקא מציג את אדם וחוה בשלל סצנות. לאחר שני עמודי איורים של בריאת העולם, אנחנו פוגשים את אדם וחוה. כיצד מתואר הסיפור? ההתפתחות באיור מזכירה רצועת קומיקס. ראשית, חוה נוצרת מתוך צלע האדם. מייד לאחר מכן אדם וחוה אוכלים מהעץ האסור כשהנחש מביט בהם. למטה מימין הם מתכסים בעלי תאנה לאחר שהבינו שהם עירומים. ובאיור המסיים למטה משמאל אדם וחוה כבר גורשו מגן עדן: האישה לבושה בלבוש מלא, והגבר עובד בזיעת אפיו. אגב, מעניין לגלות בהגדת סרייבו איור קודם של בריאת העולם והאדם בתוכו.

 

אחד הפרטים המסקרנים בכל איורי אדם וחוה הוא צורת הנחש. בהגדת סרייבו הנחש נראה בצורתו המוכרת, זו שקיבל לאחר קללת האל עליו: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ". (בראשית ג, יד). אומנם באיור למעלה הנחש מלופף על עץ הדעת, אך הוא חסר גפיים. ובאיור למטה הוא כבר זוחל על גחונו. האם האישה מחזיקה בכלי נשק כדי לרוצץ ראשו? קוראינו המלומדים הסבו את תשומת ליבנו שמדובר ככל הנראה דווקא בפלך (שנועד לטוויית חוטי צמר). על כל פנים, נראה שהיא כבר למודת ניסיון ונזהרת מפניו.

באיור הימני למטה יבחינו חדי העין בקרני אור היוצאות מעל העץ השמאלי, ככל הנראה בניסיון להמחיש את רגע גילוי אדם וחוה לאחר אכילת הפרי. מדובר בפשרה אומנותית מעניינת. המקרא מספר על אדם וחוה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". "אַיֶּכָּה" שואל האל את אדם, והוא מייד מצטדק ומסביר: "אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". מדוע? "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג, ז-יב). מאייר הגדת סרייבו, שזהותו אינה ידועה, ביטא את האל כאור שמימי. אור הוא דימוי מוכר של האל. וחוץ מזה, איך מייצגים את הקול האלוהי בציור?

 

דמות האל בהגדת הזהב

כ-30 שנה קודם לכתיבת הגדת סרייבו, בשנת 1320 בערך, נכתבה ואוירה הגדת פסח נוספת, אף היא בברצלונה. ההגדה מוכרת בשם "הגדת הזהב" בשל הרקעים המוזהבים המעטרים את 128 העמודים המאוירים שבה, מתוך 322 עמודיה. גם הגדה זאת נפתחת באיורי סצנות תנ"כיות. אך האיור הראשון אינו מציג את בריאת העולם אלא את האדם הראשון המעניק שמות לכל חיות הגן, וכך גם נכתב בתיאור המילולי.

 

האיור השני בהגדת הזהב מתאר שתי סצנות שכבר ראינו בהגדת סרייבו: יצירת חוה מצלע אדם ואכילת פרי "עץ הדעת טוב ורע". החידוש המדהים כאן נוגע לדמות האל, המוצגת יוצאת מתוך ענן לנזוף בשלושת החוטאים – אדם, חוה והנחש. אפשר לשער שמדובר במלאך ולא באל עצמו, אבל נראה שזוהי הפרה של הדיבר השני: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה" (שמות כ, ב-ג). מעל האיור נכתב "אדם ואשתו ערומים".

 

בדומה להגדת סרייבו, גם בהגדת הזהב האיורים מופרדים לארבעה פאנלים. בעמוד הפותח ומתחת לאיורי אדם וחוה אנו רואים את רצח הבל בידי קין ואת "נח ואשתו ובניו יוצאים מהתיבה". גם כאן מתגלה דמות האל המפקחת מעל.

 

בין היהדות לנצרות

סיפור אדם וחוה אומץ בחום בידי הנצרות. הכנסייה המערבית היא ששימרה את אחד מהספרים החיצוניים, המספר את סיפור אדם וחוה ומה שעלה בגורלם לאחר הגירוש. "מעשה אדם וחוה" תורגם מחדש לעברית מספר פעמים במאה העשרים, בין היתר בספר "הספרים החיצוניים" בעריכת אברהם כהנא, שראה אור ב-1956 בהוצאת מסדה.

בכתבי יד עבריים מאירופה לא פעם נראית השפעה בכיוון ההפוך: מוטיבים, שיטות העתקה וסגנונות איור אומצו מכתבי יד נוצריים. האבירים הפרנקים שפגשנו בכתב יד קאופמן הם דוגמה אחת מני רבות.

דוגמה נוספת להשפעה בין-דתית הקשורה לאדם וחוה נמצאת ב"תנ"ך שוקן". כתב היד, השמור במכון שוקן, מתוארך לשנת 1300 בערך בדרום גרמניה. כתב היד נפתח בדף יפהפה, ובו 46 מדליונים מיניאטוריים מאוירים שכל אחד מהם מציג סצנה מספר בראשית. צבעי המדליונים – אדום וכחול – נפוצים בחלונות גותיים של כנסיות נוצריות מאותה תקופה וכן בכתבי יד נוצריים.

שני המדליונים הראשונים נוגעים לאדם וחוה. בראשון מתואר רגע הפיתוי, ובשני – גירושם מגן עדן. שימו לב שבתנ"ך שוקן הזוג מוצג עירום גם לאחר הגירוש. ניכר שגם לאחר החטא הם דבקים איש "בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

 

 

רומנטיקה וסמלים נוספים

ואכן מסירותם של אדם וחוה זה לזה לא נעלמה מעיניהם של מאיירים ופרשנים לאורך הדורות. רמז לכך אנו מוצאים בכתוּבּות רבות שעוטרו בדמויות הזוג הראשון. למשל בכתובה שנכתבה בשנת 1629 במנטובה שבאיטליה מאוירים אדם וחוה מושיטים יד ומחזיקים מה שנראה כפרי תפוח מוזהב. האיור מעלה שאלה נוספת שכבר אתגרה גם את חכמינו: איזה סוג של פרי הניב עץ הדעת? המועמד המועדף הוא התפוח כמובן, אבל לכך אין כל ראיה בטקסט המקראי.

 

מצאנו גם כתב יד אחד ויחיד שבו מאויר אדם מבלי לאזכר את החטא הגדול של אכילת הפרי האסור. זהו כתב היד של תנ"ך התמונות מוורשה, המציג איורים של מאורעות מרכזיים בתנ"ך, ומעליהם ציטוט מתאים מהטקסט המקראי. האיורים הראשונים נוגעים לבריאת העולם ולאכלוסו בצמחים וחיות.

 

שני האיורים של אדם וחוה מראים את נתינת השמות לכל החיות ולאחר מכן את יצירת חוה. שמתם לב כיצד המאייר דאג לשמור על צניעותו של אדם באמצעות פרח המכסה את מבושיו בשני האיורים?

 

ספרי הלכה, הגדות מימי הביניים וכתובות נמנים עם שורה ארוכה של טקסטים יהודיים מתקופות שונות המעוטרים באיורי הזוג הראשון. מטרת האיורים משתנה לפי סוג הטקסט: בכתובות הם דוגמה חיה לאהבה רומנטית; בהגדות ובתנ"ך המאויר הם עוד נקודת ציון במהלך ההיסטורי המוביל מבריאת העולם למתן תורה והקמת עם ישראל; ובמשנה תורה לרמב"ם הם קישוט.

 

כל השדים והרוחות

נסיים עם איור מודרני יותר של אדם וחוה – קמע למזל טוב. ככל הידוע הקמעות היהודיים הנפוצים ביותר נועדו להגנת היולדת. בכולם ללא יוצא מן הכלל נזכרים שמותיהם של אדם וחוה ושל שלושת המלאכים המגינים על הנולד והיולדת.

במיתולוגיה היהודית נרקמו שלל אגדות סביב מקור הקמע המגן. לפי כמה מהן, לילית הייתה אשתו הראשונה של אדם, והיא סולקה בטרם ילדה לו בנים. בניסיון נואש לנקום באדם ובכל צאצאיו, הפכה לילית למעין שֵׁדָה המתנכלת לרך הנולד וליולדתו. לשם כך היא חונקת תינוקות בשנתם, וגם מפתה גברים וגורמת להוצאת זרע לבטלה שבאמצעותו היא מתעברת ויולדת בנים חורגים דמוניים.

לפי הפולקלור, כדי לעצור את הפורענות ולנסות להשיב את לילית לאדם נשלחו אליה שלושת המלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלף. אך היא טענה כי "כבר בא עליה השד הגדול", הוא המלאך סמאל, ולכן לא תוכל לחזור לאדם. המלאכים הצליחו לסחוט ממנה הבטחה שלא תפגע בצאצאי אדם מאשתו השנייה חוה. לכן שמותיהם מופיעים על קמעות לצד אדם וחוה.

בשנת 1700 בקירוב ראה אור באמסטרדם קמע ללידה עם תיאור אדם וחוה, הנחשב לקמע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אדם וחוה מתוארים בקמע בסצנה משותפת המוכרת לנו היטב: נסתפק ברמז שזה קשור לנחש.