סיפורה של אגודת הצעירים היהודים שהחליטו ערב מלחמת העולם הראשונה לקשור קשרי ידידות ואהבה לפני שמהלך החיים יפריד ביניהם
בט' בשבט תרע"ד (5.2.1914), חודשים מועטים לפני שחשכת המלחמה העולמית ירדה על אירופה, התכנסו שישה אנשים צעירים כדי לדבר על ידידות ואהבה. המתכנסים היו בחורי בית המדרש בעיר בנדין (Będzin) שבפולין, ורצונם היה להנציח את ידידותם במסגרת אגודת "הנאהבים והנעימים". כל חבר באגודה התחייב לשמור על 31 תקנותיה, וההצטרפות הייתה לכל החיים בלי אפשרות יציאה. תקנה מספר 26 קבעה:
כל אחד ואחד משיכתוב בחתימת ידו […] הרי הוא נחשב לחבר האגודה, ואי אפשר לו להתיר עצמו מהאגודה […] ואפילו בעת שלא יעשה ויקיים את מקצת התקנות או כולן, הוא נחשב רק כמורד ברעיון הגדול של האגודה, אבל להיות נחשב לאיש שחלץ עצמו מהאגודה זה אי אפשר.
הצעירים שגילם נע בין 23-18 ראו את הערפל שממתין להם מחוץ לדלתות בית המדרש, וחיפשו דרך לרפד את המעבר אל החיים האמיתיים בקשרי ידידות ואהבה. נקעה נפשם מהציניות והבדידות שאיפיינה לדעתם את החיים החברתיים שסביבם, והם ביקשו לייסד אגודה שכל חבריה חשופים ומחוייבים זה לזה. המצב הקיים שבו "כל אחד ואחד נושא על שכמו את ערמת שאיפותיו והולך לו. כל אחד אינו נכנס לרשות דעת חבירו […] כל אחד אינו רוצה לדרוך על מפתן חבירו, לראות ולהתבונן ולהשתתף בשמחתו ובצערו", מצב זה אולי נסבל כרגע אבל אינו מתאים לחיים העתידיים שנדרשת בהם תמיכה חברתית.
נצייר נא את עתידנו הנשקף לנו […] אנו בחורי לומדי תורה מה תהיה אחריתנו […] זרם החיים שלנו שוטף בדרך סלולה ופשוטה כל כך. [אבל] לאחר זמן הנישואין הרי כל אחד מאיתנו נעשה לאדם אחר. חיים, לפעמים עצובים ועל פי רוב מלאי טרדות כל כך, מתחילים לסבב אותו […] השנים עוברות וחולפות […] ומכל חלומותיו ושאיפותיו שחלם ושאף עליהם בעת שחרותו […] הרוח נשאם ואינם.
כשקשיי החיים הולכים ונערמים נזכר האדם מתוך צער נוסטלגי בימי נעוריו השלווים, "ימים שבהם היה המאושר מכל, שאך עולם גדול של חלומות ושאיפות סבבוהו". ואז הוא נזכר בחבריו הנשכחים.
ויאמר אז לנפשו חברי זה או זה שהייתי עמו דבוק כאח, צמוד כפתילה לנר, עתה הוא רחוק ממני כל כך. אינו משתתף עמדי כלל, בשמחתי או בצערי […] כל מי שיש לו לב מרגיש כמה יתכווץ עליו לבבו ויעגם עליו נפשו, בזכרו את ימי נעוריו ובהשליכו את מבטו לאחוריו לימים שעברו, לחבריו לידידיו […] שיחד אתם נתגדל, יחד אתם למד, יחד אתם חלם את חלומותיו.
כדי להתכונן לעתיד ולמנוע בדידות וצער התאספו ששת הצעירים ונכנסו בברית של מחוייבות וידידות.
בטרם שנפרדנו איש מאחיו, בטרם שיצאנו לאויר העולם הרחוק […] עתה בעוד שלא כהה הזיק האחרון של של ידידות בינינו […] עתה אנו צועדים בצעדי ענקים ליסד ולשכלל אגודת "הנאהבים והנעימים" […] באגודה אחת שתאגד ותחבר אותנו במשך כל ימי חיינו […] אנו מפתחים את לבבותינו זה מול זה […] אינם קיימים שום סודות […] האגודה אינה מיוסדת רק על העת הזאת, רק בעיקרו על החייים העתידיים. לקחת חבל בשמחתו ובצערו ובכל עניניו הן בממון הן בעצה.
כדי למסד את קשרי הידידות כתבו החברים תקנות מפורטות שנועדו לקיים את האגודה לאורך זמן, ולוודא שהיא מממשת את מטרותיה. בתקנות התחייבו החברים לסייע זה לזה; לא לאהוב מן השפה ולחוץ אלא להיות מחוברים ומדובקים ממש כמו אח; להתעניין במצבם של החברים; לכתוב מכתבים זה לזה, ולכל הפחות אחת לשלושה חודשים לשלוח מכתב אל יושב ראש האגודה ולספר על כל הקורות אותו; להשתתף בשמחות משפחתיות; לבקר זה את זה במידת האפשר; להתאסף כשאחד החברים זקוק לעזרה מיוחדת; ובסיכום: "להיות אוהבים ונעימים זה לזה באהבת דוד ויונתן שאינה תלויה בדבר, במשך כל ימי חיינו. אהבה אמיתית הנובעת ממחבואי עמקי חביון הנשמה ונדיבת הלב".
מטרות האגודה ותקנותיה נכתבו בפנקס גדול מימדים, שבראשו נכתב: "ספר הזהב של האגודה". באגודה הצעירה היו שישה חברים, שחתמו את שמותיהם בפנקס. על שלושה מהם נכתבו גם מעט פרטים אישיים. זאב יעקב בן משה ווטינסקי (יליד 1891), ישעיה יונה בן שמעון יהודה פשניצה (יליד 1896), חיים יצחק בן אלטר שמואל וולנר (יליד 1896), אשר אריה לאנגפוס, יום טוב ליפא רוטנברג, ומשה בצלאל זיידמן.
מה עלה בגורל האגודה וחבריה? האם נשמרו קשרי האהבה בין חבריה? אינני יודע. אך על גורל שניים מהחברים אני יכול לספר מעט. ישעיה יונה פשניצה היה שותף להקמת סניף של צעירי המזרחי בעירו בסוף מלחמת העולם הראשונה, ולאחר כמה שנים ניהל את בית הספר "יבנה" בעיירה דזיאלושיץ (Działoszyce) הסמוכה לבנדין. על דרכי ניהולו נכתב כי "הוא התמסר מאוד להרחבת בית הספר ולפיתוחו. הנקיון והסדר בבית הספר היו למופת. השיעורים התנהלו בדייקנות, לפי לוח זמנים קבוע מראש" (ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה, תל אביב תשל"ג, עמ' 116). ישעיה יונה, אשתו חנה ושתי בנותיו אסתר ושפרה, נספו ביום אחד במחנה ההשמדה בלז'ץ (ספר הזכרונות, תולדות … ר' צדוק הכהן, תל אביב תשט"ז, עמ' 224).
גורלו של חיים יצחק וולנר היה שונה. הוא נפטר בתל אביב בשיבה טובה בשנת תש"ם (1980). בכרך השישי של האינציקלופדיה של הציונות הדתית יש עליו ערך, ומסופר שם שגם הוא היה שותף בהקמת סניף צעירי המזרחי בבנדין בשנת תרע"ח, ואף נבחר לוועד המרכזי של צעירי המזרחי בפולין. בשנת תרפ"ה הוא עלה לארץ, אך נאלץ לשוב לפולין בגלל קשיי הקליטה. עשר שנים מאוחר יותר עלה שוב, והשתקע בתל אביב. הוא היה תלמיד חכם למדן ובקי אך סירב להתפרנס מרבנות, ועבד כפקיד. שני בנים נולדו לו: אלתר (1923-2020) שהיה עיתונאי ומנכ"ל עיתון "הצופה", ושמחה (1931-2011) שהיה מדען לפיזיקה גרעינית ומרצה במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן. לגבי תאריך לידתו של ולנר יש שני מקורות סותרים. על מצבתו בבית העלמין בקרית שאול כתוב שנולד בב' בתמוז תרנ"ה (24.6.1895), אבל בפנקס של אגודת 'הנאהבים והנעימים' כתוב שהוא נולד בכ"ג בתמוז תרנ"ו (4.7.1896). אני נוטה לסמוך על התאריך שנכתב על ידיו בהיותו צעיר, ולא על מה שנכתב על מצבתו.
פנקס האגודה נרכש לאחרונה על ידי הספרייה הלאומית, וכך נחשפנו אל התמימות האופטימית והמרגשת שניבטת ממנו.
תגובות על כתבה זו